ביקור בית עם הסופרת והמאיירת נורית יובל: "חיים של נייר"

| 03/01/2012 | 0 Comments

גדלה בהרי ירושלים, בבית בודד בלב שדות חיטה שהדיפו ריחות של תבואות ופרחים וקוצים והשמיעו מנגינות של צרצרים וצִיקדות. הרכבת, שנסעה אז ממצרים ועד עיראק עברה בדיוק מול החלון שלה, ורוב הנוסעים בה היו חיילים זרים, מפני שהעולם כולו היה אז במלחמה. אמא שלה היא צברית ירושלמית עסלית בשבעה דורות, ואבא שלה היה רופא שעלה מגרמניה. בארץ שלטו אז האנגלים ועם פרוץ המלחמה, בדיוק כשרק נולדה,  אביה התגייס לצבא הבריטי ונשלח להודו, ובני המשפחה נשארו לחכות לו בירושלים. צעצועים לא היו, טלוויזיה עוד לא המציאו, אבל אמא שלה דאגה שתמיד יהיו בבית ספרים, ניירות ועפרונות, כדי שיוכלו, היא ואחיה, להמציא את הסיפורים שלהם ולצייר אותם. הילדים יצרו "עיתון משפחה" במכונת הכתיבה של אמא, ואפילו הכינו סרטי צלליות כדי שתהיה להם חוויה של קולנוע, כי שבשדה שלהם לא נראה דבר כזה אמיתי. את אביה הכירה רק כשחזר הביתה אחרי תום מלחמות העולם והעצמאות שלנו והיא כבר ילדה די גדולה. על התקופה הזו  כתבה את ספרה "חיים של נייר".

 

 

שם: נורית רחל יובל, אך ידועה בשם נורית יובל

גיל: 71

סטטוס: נשואה + 2

מגורים: קרית אונו

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר חיים של נייר בהוצאת הספרים גוונים ואיירה לאחרונה את הספר מי המפסיד מאת אשר וינשטיין, בהוצאת הספרים אוריון.

בראשית דרכה המקצועית עבדה כציירת של האנציקלופדיה העברית בהוצאת מסדה. ב- 1968 צורפה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, שם עבדה במח' שרותי האומנות, בעיקר בתכניות לילדים. משנת 1969 עוסקת באופן עצמאי בכל הקשור לספרות לילדים – כתיבה, עיבוד, איור, עיצוב משחקים ויצירת הפעלות חינוכיות.

במשך שמונה שנים איירה את עיתון דבר לילדים עד לסגירתו, ואת סלעית – עתון הגנת הטבע לנוער. ב-1983 התמנתה לעורכת הראשית של עתון "פילון" ו"פילוני", תפקיד שבו כיהנה עד שנת 1995. עוסקת בכתיבת ספרי ילדים, עריכתם, איורם, תרגומם, ומקיימת פגישות עם ילדים ומבוגרים על ספרות ילדים. בעבודתה, נורית יובל מספרת ל"ספרים" היא מדגישה את החיוך ואת האלמנטים השמחים והמפתיעים, כי ההומור הוא כלי עזר ראשון במעלה להתמודדות בדרך החיים.

 

גדלתי בהרי ירושלים, בבית בודד בלב שדות חיטה שהדיפו ריחות של תבואות ופרחים וקוצים והשמיעו מנגינות של צרצרים וצִיקדות. הרכבת, שנסעה אז ממצרים ועד עיראק עברה בדיוק מול החלון שלנו, ורוב הנוסעים בה היו חיילים זרים, מפני שהעולם כולו היה אז במלחמה. אמא שלי היא צברית ירושלמית  עסלית בשבעה דורות, ואבא שלי היה רופא שעלה מגרמניה. בארץ שלטו אז האנגלים ועם פרוץ המלחמה, בדיוק כשרק נולדתי,  אבא התגייס לצבא הבריטי ונשלח להודו ואנחנו נשארנו לחכות לו בירושלים. צעצועים לא היו, טלוויזיה עוד לא המציאו, אבל אמא דאגה שתמיד יהיו בבית ספרים, ניירות ועפרונות, כדי שנוכל, אחי ואני, להמציא את הסיפורים שלנו ולצייר אותם. עשינו "עיתון משפחה" ואפילו הכנו סרטי צלליות כדי שתהיה לנו חוויה של קולנוע, כי שבשדה שלנו לא נראה דבר כזה אמיתי. את אבא  היכרתי  רק כשחזר הביתה אחרי תום מלחמות העולם והעצמאות שלנו והייתי כבר ילדה די גדולה. כתבתי על התקופה הזו  בספרי חיים של נייר.

 

מעולם לא החלטתי להיות סופרת. פשוט, הסיפורים ישבו בתוך הראש והתחילו לנַדְנֵד: ”כִּתְבִי אותי! סַפְּרי עָלַי!‘‘  סיפורים הם נוּדְנִיקים אֲיוּמים והם לא מפסיקים לטרטר בראש עד שרושמים אותם. אחרי שכתבתי ספרים אחדים התחילו לקרוא לי ”סופרת‘‘. עד השנים האחרונות כתבתי רק לילדים, שבחברתם הרגשתי נוח. את הרֹאש של המבוגרים  היה לי קשה להבין – יש להם כל מיני בעיות, משכנתא ותַסְבִּיכִים.

 

אני כותבת  בעיקר על החברים שלי, שהם ילדים וחיות. אני אוהבת לקחת את הגיבורים שלי אל מחוזות הדמיון, שבהם מותר להמציא מה שרוצים. מה החוכמה להעתיק את המציאות? הרבה  יותר מרַתֵק להמציא דמות, לתת לה חיים ועלילה, לבנות לה הרפתקה והעיקר – להגיע אל סוף טוב. אחרת נשבר לי הלב.

אני אוהבת לכתוב ולאייר באותה מידה. יש סיפורים שהִתחילו דווקא מציור שעָשִיתי, ויש כאלה שרק אחר כך הוספתי להם  אִיוּרים. צריך לזכור שציור, כמו כתיבה, הוא שָפָה שאפשר להַבִּיעַ בה רְגָשות. כשקוראים ספר טוב אפשר ”לראות” בראש את כל התמונה, וכשמסתכלים בְּציור טוב, אפשר ”לשמוע” בראש סיפור עלילה.

 

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? את ההשראה לכתיבתי אני שואבת מן החיים והעולם. מתגוללים בהם אינסוף ספורים, ורק צריך להקשיב ולהרים! יש אתר עלוּם וסָמוּי בנפש האדם שאיננו יודעים את מיקומו ואת כוחו, והוא אינו מפוקח על ידי הקוגניציה, המוּדָעוּת, התבונה והמחשבה. בַּמָּקום הזה שוכנות הרגשות והרגישויות, שם מתחבֵּר השיר שנכתוב, האיור שנאייר, היצירה שניצור והחלום שנֶאֱרוג. שם נמצאת המעבדה המְּזַקֶּקת את החוויות הנאספות ליצירות אמנותיות  שמצמיחות כנפיים אל האור.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? מלאכת הכתיבה של ספר אינה נמשכת זמן רב בדרך כלל. אני זריזה מאוד, כי אינני כותבת עד אשר סיפור דוחק בי בכל מאודו לצאת. מי יתנדב להסתבך עם רגשות ורגישויות אלא אם כן מאלצים אותו בכוח? אך תהליך כתיבת  ספר זה, חיים של נייר שבו אני ומשפחתי משמשים בתפקיד הגיבורים הראשיים, התגבש במשך שנים לא מעטות ודרש עבודת הכנה ארוכה,  כוחות נפש גדולים ופתרונות ספרותיים מיוחדים.  הוא בנוי על קטעי מכתבים אותנטיים של רופא משרותו בהודו במלחמת העולם השנייה, משולבים בסיפורי המשפחה הירושלמית המצפה לו, בעיני בתו שאינה מכירה את אביה.

כדי לשַלֵּב נכונה מסמכים של אמת  עם סיפורים ועם זיכרונות  יצרתי סוּגָהּ  מיוחדת שכיניתי בשם: "אוטו-בִּדְיוֹנוֹגְראפיה".

איזה ספרים קראת לאחרונה?  את "מַט ילדים" מאת בלה שיֶיר. נפלא.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? הסופר שהרשים אותי יותר מכולם הוא צ'ינגיס אייטמאטוב בסִפרו "והיום אינו כָּלֶה". קראתי אותו לפני שנים רבות, אך סגנונו לא היה רלבנטי לכתיבת ספרי זה.  הסופר הישראלי המוערך ביותר בעיני הוא מאיר שָלֵו שלשונו, חוויות ספריו וההומור שלו מזכירים לי מאוד את בית הורי. סִפרו "עֵשָׂו" נגע בי מאוד.

בכובעי כמאיירת אני אוהבת "לקרוא" דווקא איורים לספרים, ולעקוב אחר הנעשה בתחום. השכלולים הטכנולוגים בהפקות הדפוס יצרו אפשרויות לסגנונות חדשים ומגוונים, אך דווקא על הרקע הזה בולטים יותר "איורי  היד" שאינם נעזרים בלהטוטים הממוחשבים, כמו "גברת מגזרת" שאיירה נעמי שפירא במגזרות נייר (בהוצאת הקיבות המאוחד), או הקולאז'ים של רינת הופר,  או ספרֶיה של  דֶמִי שמלקטת אגדות מרחבי תבל (אחדות תורגמו לעברית בהוצ' כנרת) ומלווה אותם בהשתמשה בסגנונות ובטכניקות הציור של  הארצות האקזוטיות שמהן הן לְקוּחות.

אילו ספרים קראת בילדותך? בילדותי קראנו הרבה. היה אז מעט מאוד גרויים – טלוויזיה טרם נולדה אפילו באמריקה, ולנו, בבית הבודד בשדה שגרנו בו גם רדיו  לא היה, וכל העולם כולו היגיע אלינו דרך הספרים. הבתים היו דלים, אבל אמא הקפידה שספרים לא יחסרו. אחר כך החלפנו ספרים בספריית בית הספר וקראנו הכל בַּכּל. לשוננו היתה עשירה והמילים היו טעונות משמעויות לעומק ולרוחב, כך שכל מה שהמציאוּת לא הֵבִיאה אלינו, הביאו הספרים.

הסופר שהרשים אותי יותר מכולם בימים ההם היה אריך קסטנר ועד היום אני יכולה לדקלם בעל-פה קטעים שלמים מספריו. אולי מפני שיצירותיו רְווּיות ההמצאות וההומור נתנו לנו הילדים לגיטימציה לדמיין ולצחוק בימים של רצינות ודאגה.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? הספר האחד שבודאי אקח אתי הוא התנ"ך.  קשה לדעת מה  אצטרך אם וכאשר השאלה תעמוד על הפרק, ואת רוב ספרי הקריאה הרגילים ניתן למַצּוֹת בקריאה יחידה.  אולי אצטייד בספרי לימוד של נושא חדש, אך אני מניחה שבמקום ספרים אקח אתי ניירות וכלי כתיבה.  כמאיירת אקח איתי את  אלבומי הציירים הקלאסיים, שאוכל ללמוד מהם, וכמובן  נייר, עפרונות  וצבעים להתנסות.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "חיים של נייר" אינו ספרי הראשון. עד שהתפנֵיתי לַסֵּפֶר הזה יצאו לאור כארבעים ספרים מפרי עֵטי, כולם מאויירים על ידי וכולם לילדים ונוער. היום אני יודעת שהם נולדו מאותם הדחפים שבָּרְאו את הספר "חיים של נייר" למבוגרים, רק בתחפושות: זה לא "אני" אלא מלך בארץ רחוקה, או ילד כלשהו, או ארנבת ביער… ההבדל בין ספרות לילדים לבין ספרות למבוגרים הוא, שהעולם נברא לפני האדם,  והמבוגר כבר כאילו  "מכיר ויודע" דברים. כדי להוליך קורא מבוגר אל חווייה צריך הסופר לנפות ולזהות לו את כוונתו מבין המושגים. לעומת זאת בעולמו של ילד נבראים  המושגים ברגע שהוא פוגש בהם לראשונה. על כן בִּפְנִייָה אל ילד אנחנו מתחילים מן החווייה ומתקדמים אל זיהוי המושגים.

ספרי קצת על הספר שכתבת: אמי היא ירושלמית עַסלית בדורות אחדים, ואבי עלה ארצה מברלין בשנות השלושים עם סיום לימודי הרפואה. בארץ לא היתה  פרנסה לרופאים ואחרי שנות חלוּצִיוּת מרתקת בנגב (כרופא היהודי הראשון בבאר שבע מאז אברהם אבינו), התגייס בפרוץ מלחמת העולם השנייה  לצבא הבריטי ונשלח לשֵרוּת בהודו. מכתביו משם הם מסמך סוציו-הסטורי  נדיר ומיוחד, והם משמשים מַצַע לסיפורֵי המשפחה הירושלמית באותן השנים הארוכות המתנהלת, בתנאֵי הימים ההם,  ללא אבא בבית.  נפתולי המדינה בדרך, הילדות הירושלמית , העלייה הגרמנית, השרות בצבא הזר – כל אלה משמשים בסיפורה של ילדה קטנה אחת שהיא אני.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? על הספר הבא שלי אוכל לומר שיש לי במלאי עוד הרבה כתבי יד שמחכים לראות אור, תרגומים, שירים ויצירות שונות, אך שוק הספרים רווי ומצטמק והמו"לים אינם מסתערים על היצירות. להיפך, היום מבקשים מסופר למַמֵן את ההפקה. לאור הבִּיזוי  הזה של מקצוענו הסופרים אני משתדלת לבלום את תאוות הכתיבה שלי.

מי המאייר שסגנון איוריו השפיע יותר מאחרים?  קשה לדעת. הספרים שקראנו בילדותנו, בימים שהתעצב הקו הסגנוני שלי, הכילו מעט מאוד איורים, רובם בשחור-לבן בלבד, וגם אלו היו עשויים בצניעות סיגנונית רבה בגלל מגבלותיהם של הפקות הדפוס בימים ההם. הקו הזה שלי אמנם השתכלל עם השנים, אך קשה לומר שהשתנה בהרבה. ראיתי עבודות של  מאיירים יפנים מופלאים, ומוריס סנדק הרשים אותי מאוד, אך פגשתי בעבודותיו רק בגיל די מבוגר.

הספרים המאויירים היו  מוגבלים מאוד, אך אלבומי האמנות של דודתי הציירת, עם  ונוס שעולה מן הגלים,  בוטיצ'לי, מיכלאנג'לו, אמנות הרנסנס ואילך הרשימו אותי עד כדי כך שבבגרותי התרוצצתי בעולם לראות את התמונות המקוריות. בין המאיירים העכשויים קשה להצביע על אחד מכולם. יש שפע עצום ובתוכו  רבות העבודות המיוחדות, וכל אחת מהן "מדליקה" עוד אפשרות מפתיעה  להבעת ויזואליה ואפשר ללמוד מכולן.

האם איירת ספרים נוספים?  חוץ מהאיורים שהכנתי לספרים שכתבתי (וחלקם דוקא התחילו מציורים ורק אחר כך הוספתי טקסט, כמו "הפוך אותי", "דַּבֶּלְיוּ עזאזל", או "ליל המפלצות" שנולד לאחר שהכנתי סדרה מגזרות נייר של מפלצות, והן ביקשו לעצמן סיפור! ), איירתי עשרות ספרים שכתבו סופרים רבים.  הייתי המאיירת של "דבר לילדים", סלעית" ועיתוני ילדים אחרים, תריסר שנים ערכתי את עיתון "פילון" ו"פילוני" וגם איירתי  בין דפיהם. השתתפתי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ואיירתי תכניות לילדים, הכנתי ציורים לסרטוני טלוויזיה, למשחקים ולהפקות רבות ושונות.  רשימה חלקית אפשר למצוא באתר שלי.

 

תהליך העבודה על הספר "מי המפסיד" היה פשוט:  להשתובב בעפרוני עם ידידַי בעלי החיים, להשתעשע ולחיֵיך, תוך ניסוח  ואפיון גיבורי השירים.

 

ככלל, תהליך עבודה, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית הוא מורכב: בחינת הטקסט כדי לוודא שיש "כימיה" ביני ובינו.  אם הוא מדבר אלי, אני מתחילה לשרבט כדי למצוא לדמויות ניסוח מתאים ולהחליט על טכניקה. הוצאת הספרים קובעת את הפורמט ובתוכו יש לעבוד. אם נחוץ – עושים תחקיר: מה אופיה ויחודה של הדמות? מה מראהו המדויק של בעל החיים ? באיזו נופים הוא חי? מהן התנועות הנכונות לו? איפה צריך לדייק ועד כמה אפשר לתת לדמיון להתפרע? מה האמירה של הספר ומה מבקש הסופר לבטא במיוחד? מה אני יכולה להוסיף עליו? איזה סצינות חשובות להעברת המסר? כשהדברים מתגבשים, מכינים סקיצות, מעבירים לאישור היוצר וההוצאה, משַנים אם מתבקש, מבצעים סופית ומעבירים לדפוס. לי אישית חשוב מאוד  לזרוע הרבה הומור, כי הצחוק לדעתי הוא כלי העזר החשוב ביותר בדרך החיים. אני מעדיפה שלא לאייר ספרים עצובים במיוחד.  מאייר שאכפת לו דואג גם להיות נוכח בהדפסה ולהקפיד  שהדַּפָּסים לא יפספסו לו את העבודה.

מהן הטכניקות שבהן את משתמשת? בחירת הטכניקות שבהן אני משתמשת חשובה מאוד: הטקסט המוגש למאייר "מבקש" את הסגנון והטכניקה הראויים לו. האיורים צריכים לצרף את סיפורו של המאייר לסיפורו של הכותב. הם צריכים להשלים אותו ולהעשיר אותו. בספרות לילדים אסור לאיורים "להתנגד" לסיפור או לנסות "להערים" עליו  בהתחכמויות ויזואליות, כי ספר הוא מוצר אחד שמורכב  מהכל יחד – המילים, האיורים והחללים שסביבם וביניהם. כל אלה צריכים להתלקט לאמירה אחידה ועשירה ככל האפשר. טכניקת העבודה חייבת להתאים לנושא: ספר על חלומות (כמו "משקפיים של חלום" (מאת דבורה קוזוינר)  ראוי לאייר בצבעים עדינים ושקופים כצבעי מים; את התוהו-ובוהו בספרִי "ששת ימי בריאה" איירתי בצבעי פנדה  עבים וכך גם את היום השלישי שבו נבראה כל הצמחייה. הרי לא ניתן לאייר את כל צמחי העולם על דף יחיד, אבל אפשר לתת תחושה אינסופית של תערובת ירוקים. לעומת זאת, כשנבראו המאורות, העצמים נעשו מובחנים יותר ואז הגדרתי אותם  בקונטורים (קווי מתחם) של ציפורן.  בספרי "נורית לכל השנה" הכנסתי שירים אחדים שבהם צורתו של הטקסט מדגימה את נושא השיר, והאיור הנלווה הוא מינימאלי, כגון שיר שתמלילו  מתאר את סעודתה של הג'ירפה שיורדת לגרונה בצורת צוואר ארוך. בספרי "הפוך אותי" כל האיורים "נקראים" גם במהופך, כאשר הופכים את הדף וממשיכים לקרוא בהיפוכו, והופכים שוב לקראת העמוד הבא וחוזר חלילה, ולכל ציור יש משמעות גם כשהוא "עומד על הראש".  זהו תרגיל  לשכלול "אוריינות הקריאה בציורים", שהם שפה לא פחותה מלשונה של המילה.

 

 

 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לכתוב, לכתוב, ולהניח במגרה סגורה למשך חמש שנים. רק אז לחזור ולקרוא את היצירות בלי ההתרגשות הראשונית ולראות אם הן ראויות באמת. כך עשיתי אני עם כל העבודות שלי. כמו כן יש עֶשֶׂר דיברות לכותב מתחיל שחיבר הסופר והמחנך צ'וקובסקי לפני מאה שנה והן תקֵפות עד היום.

ומה הטיפ למאייר מתחיל? רישום, רישום, רישום.

חשוב לי מאוד למסור לקוראים שלי שמילים וציורים  יכולים  לברוא עולמות שלמים, ושכאשר יודעים לצחוק – הצרות נעשות קטנות והחיים נהיים גדולים.

משפט מסכם: אדם אינו מחליט להיות אמן. אמנות לא בוחרים  – האמנויות הן שבוחרות להן יוצר שדרכו תוכלנה להפציע אל אור העולם.

 

 

פרק מתוך הספר "חיים של נייר": אומרים שהנשמה בוחרת…

 

 

אומרים שהנשמה בוחרת לה היכן ואצל מי להיוולד, אבל מכאן ואילך החיים מַקְרים לה את סיפורהּ.

כשנבטה רחל מבטן אמה היה העולם כמרקחה, נחרש בשרשרות של טנקים וטבל בנהרות דם. הנשמות שירדו למטה נתקלו בדרכן בנשמות שהתאבכו מן ההשמדה, וצריך היה לפלס דרך בתוך המון נורא. גם היום היא שונאת התקהלויות. ייתכן שהגורל נשף בעורפה וייתכן שהיטיבה אז לדעת לדחוף יותר משהיא מסוגלת היום.

נשמה אחת פרפרה ונתקלה בה.

"סלחי לי," היא אמרה, "כל-כך צפוף פה."

"אין דבר," אמרה ברוחב לב, "את עולה או יורדת?"

"עוֹלה, כנראה, אבל עוד אינני יודעת. הכל קרה פתאום. הכתובת הייתה על הקיר, אבל לא הבנתי אותה. לא אני ולא אחרים מיהודי גרמניה."

"את מגרמניה?"

"מברלין." נימוסיה הטובים היו איתה והיא הושיטה יד דקה וענוגה, "נעים מאוד, שמי גרטי."

"נעים מאוד," ענתה רחל, "לי עוד אין שם. יתנו לי למטה. איך זה, שם למטה?"

"אה, איך אסביר לך? לי היו חיים מהוגנים ונכבדים. משפחה מבוססת, מעמד, השכלה."

"אני כנראה הולכת לסביבה אחרת," אמרה רחל. "עוד אין לי מושג מה יקרה."

"ואני ידעתי מה יקרה? העולם היה מסודר והיו כללי התנהגות, ופתאום הוא השתגע. הרי את בעצמך רואה מה קורה פה – דם ואש ותמרות עשן. הכל נחרב ואני בתוכו. רק התחתנתי ועוד לא הספקתי לחיות כאדם עצמאי. אבל קחי את החיים כהרפתקה ותשתדלי לצחוק."

היא הייתה נעימה כל-כך ורחל חסה עליה. למרות הדוחק הצליחו להחליף דברים, ותמיד נפלא לפגוש נשמה טובה באמצע הבלבול. ההרגשה הייתה הדדית, אלא שכוחות חיצוניים לחצו את רחל להיסחף למטה והן עמדו להיפרד, כשהנשמה אמרה:

"אפשר להצטרף אלייך? אני עוד לא הספקתי כלום וכבר נגמר!"

"בבקשה, למה לא? אבל אפשר בלי להירשם קודם בספר החיים?"

"מי ירגיש?" אמרה גרטי, "ייקח שנים לגמור את רישום המתים של המלחמה הזאת. מי יכול להשתלט על התור במשרד הקבלה? מי יראה אותנו בתוך ענני העשן?"

המרדנות שלה מצאה חן בעיני רחל. "בואי," אמרה וגֶרטי בקרבה, "אולי טובות השתיים מן האחת."

המלאך נגע ברחל מתחת לאף ושוב לא זכרה דבר, אבל מישהי הייתה תמיד איתה, כמו הקָא באמונת המצרים הקדמונים. כשמחטטים בנשמתו של האדם הכי בודד, תמיד מוצאים שם עוד מישהו.

 

חיים של נייר מאת נורית יובל, הוצאת גוונים, שנת 2010

http://nurit-yuval.com/   האתר של נורית יובל 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, מאיירים לספרים, פרוזה מקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.