ביקור בית עם התסריטאי והסופר גיא מאירסון: לא קרה כלום

| 24/01/2012 | 0 Comments

גיא, מספר ל"ספרים", הוא מה שנהוג לכנות לפעמים "קולנוען", מן מילה כזאת שאומרת: "בן אדם שרוצה לעשות סרטים ובינתיים לא עושה הרבה", זאת גם דרך יפה להגיד "בטלן". בעשר השנים האחרונות כתב כמה תסריטים לסרטים ארוכים, כמה מהם הופקו, השתתף כתסריטאי בכמה הפקות טלוויזיה, מלמד תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים ובמכללה הטכנולוגית בתל-חי. "אני בר מזל. אני אוהב ללמד ואוהב לכתוב", מוסיף ואומר גיא מאירסון. הוא חושף בספרו החדש "לא קרה כלום" באומץ את עולמן הפנימי של הדמויות באמצעות טון מאופק, יבש וחף מסנטימנטליות, ומצליח ליצור נפח רגשי שהופך את ספרו להישג נדיר.

גיא מאירסון, יליד 1969, הוא תסריטאי קולנוע וטלוויזיה ומורה לתסריטאות. מאירסון קיבל את פרס עט הזהב לתסריטאות על "צעד קטן לאדם" ב-2002 בקאן. בין היתר כתב תסריטים לסדרה "שירות חדרים", ששודרה בערוץ 2 לפני כשנתיים, שבה שימש כתסריטאי ראשי, היה אחד מהתסריטאים של "בודדים" שביים רנן שור וזכה לביקורות מעולות. לא קרה כלום הוא הרומן השני שלו.

 

 

שם:  גיא מאירסון                

גיל: 42

סטטוס: נשוי ואב לילדה בת ארבע

מגורים: בגליל

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר  לא קרה כלום בהוצאת "כתר" (2012)

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? לפני כשנה כשעברתי לגור בגליל, מתחתי ערסל בין שני עצים ותכננתי לבלות עליו כמה זמן שרק אוכל. כל מי שבא אלינו לבית ורואה את הערסל המתוח ואת הנוף המופלא הנשקף ממנו ויודע שאני כותב, מציין שזאת ודאי עמדה מופלאה להשראה והרהורים, והאמת היא שגם אני חשבתי ככה כשהתקנתי אותו. אבל בכל פעם שאני עולה ונשכב עליו – ולצערי זה לא קורה לעיתים קרובות מדי – אני פשוט נרדם.

אני לא מאמין גדול בהשראה. אני מאמין בעבודה. רעיונות באים והולכים כל הזמן והשאלה היא מה עושים איתם, איך מטפלים בהם. הרעיונות הם חומר גלם. הם באים מאיפה שרעיונות באים, מהמפגש של העולם הפנימי והחיצוני. ורעיונות, צריך להגיד את זה, רובם בנאליים, רובם כבר נהגו בווריאציה כזאת או אחרת בראש כזה או אחר. מה שצריך בשביל לכתוב – ספר או תסריט או מה שזה לא יהיה – זה את הזמן לשבת ולעבד את הרעיון, לקמט אותו ולעוות אותו עד שהוא יעלם ובמקומו יהיה משהו מוחשי. ואת זה, למרבה הצער, לא עושים על הערסל.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? יותר זמן ממה שחשבתי שתיקח.

איזה ספרים קראת לאחרונה? Train dreams, ספר נפלא של דניס ג'ונסון, שבמאה ומשהו עמודים מצליח להעביר איך נראו, ובעיקר איך הרגישו, החיים בתחילת המאה ה-20 במערב ארצות הברית. רק מאה שנה אחורה ונדמה שזה יקום אחר. מבחינתי הספר הזה הוא אחת ההוכחות החותכות לכך שזמן ומרחב זה בעצם אותו דבר.

קראתי גם את "לרוץ" היפה של ז'אן אשנוז על הקטר הצ'כי אמיל זטופק; קראתי סיפורים קצרים של אליס מונרו (באנגלית, אני מנסה לקרוא באנגלית מה שנכתב באנגלית. הייתי עושה את זה בכל שפה אם הייתי יכול, אבל רק באנגלית אני יכול, וזה לוקח לי פי ארבע זמן ממה שלוקח לי לקרוא בעברית). קראתי את "סטונר" הנפלא של ג'ון וויליאמס.

קראתי את "היברו פאבלשינג קומפני" המצוין והמצחיק של חברי מתן חרמוני ושאלתי את עצמי למה לא כותבים יותר ספרים מצחיקים בעברית;  האם יכול להיות שיש משהו עגום בשפה שלנו? זאת מסקנה די מדכדכת. קראתי שוב את המחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" של אדוארד אלבי, ובעקבות זה ראיתי שוב את הסרט שנעשה ע"פ המחזה ע"י מייק ניקולס (הבמאי של "הבוגר") וחשבתי שזה מדהים עד כמה המחזה הזה נועז, מורכב ומתוחכם גם היום, ולמען האמת מכבד את האינטליגנציה של צופיו הרבה יותר ממחזות בני ימינו המושפעים ממנו. גם העיבוד הקולנועי, עם אליזבת טיילור, שומר על הטון הבוטה והלא מתפשר של המחזה, חוץ מאיזו שורה אחת מיותרת לגמרי שהוכנסה לסוף הסרט, נדמה שעל ידי איזה מפיק אחראי שחשב שהסיפור לא ברור מספיק והחליט שצריך לפרש אותו לצופים. עדיין מדובר ביצירה קולנועית שמתרחשת כמעט כולה בחלל אחד ומחזיקה מעמד 45 שנה – ארבעים וחמש שנה!!! – אחרי שנוצרה. עכשיו לכו תראו סרטים שנעשו בסוף שנות התשעים ותגידו אם הם עדיין ניתנים לצפייה.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? אלוהים שכתב את התנ"ך…. סתאאאם!  הכתיבה של ג'י,אמ, קוטזי, הסופר הדרום אפריקאי (לשעבר, עכשיו הוא גר באוסטרליה) תמיד הרשימה אותי. אני חושב שיש משהו במודעות הפוליטית שלו שלא יכול שלא לדבר לכל ישראלי בעל מודעות פוליטית (וכשאני אומר מודעות פוליטית אני מתכוון לצד אחד של המפה הפוליטית מפני שהצד השני פשוט חסר מודעות). הסיפורים שהוא מספר הם סיפורים על עולם משובש במידה רבה בדומה לאופן שבו המקום שאנחנו חיים בו משובש. אני מאמין שישראלים יכולים להבין אותו טוב יותר מפינים לדוגמא, או אפילו אמריקאים שבעולמם לא חסרים שיבושים.

קוטזי הוא משלב מופלא של ניגודים שלא מצליחים להתקיים בספרות, לטעמי, בשום מקום אחר. הריאליזם שלו יבש ורזה ובה במידה עשיר ומורכב. והפנטזיה שלו ממריאה גבוה למרות שהיא מחוברת כל הזמן לקרקע של מציאות חונקת ומסרבת להיות "פנטסטית". הוא סופר מוגבל שיודע לספר רק על עצמו אבל מתוך העצמי שלו משתקף כל העולם. הוא מוסרי מאוד ומצליח לא להיות מוסרני. הוא חסר הומור, אבל רק לכאורה. הוא דידקטי במידה שבה הוא מרתק. הוא בהיר, ישיר ורהוט אבל לא מאבד בשל כך את המסתורין שהוא חלק בלתי נפרד מכל יצירה בדיונית. איך הוא עושה את זה? אין לי מושג. מבחינתי "חרפה" שלו הוא פחות או יותר הספר המושלם. הוא מצליח להיות מה שמכונה "קריאה טובה" – ספר מותח בעל עלילה קולחת ודמויות טובות, ספר קולנועי (שבאמת נעשה על פיו סרט; מפתיע לטובה, דרך אגב) ויחד עם זאת הוא ספר תמאטי מאוד; ספר שעוסק בשאלות מוסריות מציקות ומטרידות ומביא לקורא את אחת הדמויות המרתקות של הספרות בשנים האחרונות. ואחרי הדברים האלה אני צריך להוסיף: לטעמי.

האם הוא השפיע עלי? כן, הייתי רוצה לחשוב שכן. הדיוק והכתיבה הלא סנטימנטלית שלו הם אידיאל שהייתי, ואני עדיין, שואף להתקרב אליו. אבל לעומתו הכתיבה שלי היא רומאן רומנטי.

אילו ספרים קראת בילדותך? קראתי מה שילדים קראו אז: השביעייה הסודית, הרביעייה הסודית והכלב, היו בטח עוד צירופים מספריים סודיים, עם חיות או בלי. קראתי חסמב"ה ואת כל ספרי הילדים על הסופר-הירוס הישראלים המופלאים: דני-דין והספורטאים הצעירים וקופיקו וכיו"ב. קראתי, כמובן, שבע פעמים כל אחד, את ספריו של אריך קסטנר. קראתי את "מחניים" של פרנץ מולנר ובכיתי שבועיים. קראתי את יומנה של אנה פראנק. קראתי את הספרים המחרמנים של ג'ודי בלום. חומר הקריאה של הילדות שלי היה חתיכת סלט של שואה, הורמונים והרואיות ישראלית חדשה.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? כשהבת שלי שואלת אותי אם היא יכולה עוגיה ואני מסרב בטענה שהיא כבר אכלה מספיק מתוק היום היא מפתיעה בטקטיקת התמקחות הפוכה. "טוב אז רק שתיים," היא אומרת וכשאני שב ומסרב היא ממשיכה: "שלוש ודי." עד שלפני שאני שם לב היא כבר דורשת 15 עוגיות ואני, בלית ברירה כדי לסגור את הוויכוח נכנע ומתרצה: "שתיים וזהו."

זאת הטקטיקה שהייתי רוצה לבחור בה עכשיו. אפשר ארבעה?… אז אולי חמישה?… אתם יודעים מה, אייפד, עם חשבון פתוח וזהו, אני הולך לאי הבודד הזה ולא מטריד אתכם יותר.

אז ככה, שלושה ספרים: "2666" של רוברטו בולניו. מאוד אהבתי את "the savage detectives" שלו ול2666 עוד לא הצלחתי להיכנס. הכתיבה של בולניו דורשת תשומת לב וסבלנות אבל היא מאוד מתגמלת, ומכיוון ש2666 הוא יצירה בת 898 עמודים נדמה לי שהיא תפצה על משקלה באי הבודד. ככלל לאי בודד הייתי שמח לקחת ספרים שעוד לא קראתי. אז גם הספר הבא ברשימה יהיה אחד כזה שנמצא על רשימת הקריאה שלי אבל, איך אומרים, טרם הספיקותי:

"Tree of smoke" של דניס ג'ונסון. ספר על מלחמת ויאטנם, שאמור להיות מעין "מלכוד 22" בגרסה עדכנית. גם פה אוכל להנות מכך שזה ספר בן 700 עמודים שיחזיק אותי ער לילות ארוכים ובודדים בהמתנה לספינת החילוץ. כבר הזמנתי אותו מאמזון אבל הוא עדיין ממתין לרגע שלו. דרך אגב התיק שאני אמור לקחת איתי לאי הבודד הזה מתחיל להיות קצת כבד.

נראה לי שיהיה חכם בתור ספר שלישי לקחת לאי בודד מגדיר זוחלים וחרקים. וגרזן. אני יודע שזה לא במנדט של השאלה אבל הייתי לוקח גם גרזן. אני חושב שגרזן יכול מאוד להועיל על איים בודדים.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי השני. הוצאתי את "בתשבע" בהוצאת כתר לפני עשר שנים.

ספר קצת על הספר שכתבת: בארץ אומרים "לא קרה כלום" כשקורה משהו.  אם מישהו ידפוק לך את האוטו למשל, הוא יֵצֶא מהרכב שלו ויסתכל על הפנס השבור שלך ועל הפגוש המתנדנד ומיד יגיד: "מה אתה רוצה? לא קרה כלום. זה?" הוא יבעט לך בפח המקומט, "זה כלום. שומדבר…" וייכנס בחזרה לרכב שלו וייסע משם בלי לתת לך את הפרטים, כי על מה יש לו לתת לך את הפרטים? לא קרה כלום. זה כמו שיגאל עמיר אחרי שהוא ירה ברבין ישר צעק: "סרק, סרק…" זאת גרסה כזאת של "לא קרה כלום", ניסיון לבטל מיד את מה שקרה; להגיד שהוא לא קרה ואם הוא קרה שהוא לא חשוב ואם חשוב שזה סתם ואין מה לעשות מזה עניין ויותר טוב להמשיך הלאה ולשכוח מזה כאילו לא קרה כלום.

על זה הספר שלי. על ה"לא קרה כלום" הזה. על הפער הבלתי נתפש בין העובדה שקורים דברים מטלטלים – הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות – ובין זה שבאיזשהו מקום לא קרה כלום. העולם ממשיך להסתובב, ומה שמטריד יותר: אנחנו, שקורים לנו הדברים האלו, ממשיכים להתקיים במידה רבה כאילו לא קרה לנו כלום.

הדמות הראשית בספר שלי, רפי, הוא סוכן ביטוח שבנו נפגע בתאונה שלא אכנס כאן לפרטיה, והוא יוצא למעין מסע בעקבות בנו, אבל זה בעצם מסע אל תוך עצמו, מסע שאני חושב שהוא קצת זֶני, מסע שאמור להביא אותו למעין אידיאל של "לא קרה כלום". כי הרי "לא קרה כלום" או "לא קורה כלום" ובעיקר "לא יקרה כלום" זה גם משא נפש רוחני. החיים המושלמים הם חיים שבהם לא קורה כלום. או כמו שדיוויד ביירן כתב: "heaven is a place where nothing ever happens".

 

לא קרה כלום

"לא קרה כלום" הוא רומן ריאליסטי, מדויק והופך קרביים, על אבהות ועל אובדן, על אשמה ועל השאיפה לנקמה. זהו ספר סוחף ומותח, לעתים פרובוקטיבי, שלא נרתע מחיטוט בפצע הפתוח של הקיום הישראלי.

שום דבר מיוחד לא קורה בחייו של סוכן הביטוח רפי גבעון. עד שלילה אחד, בעוד אשתו ישנה והוא גולש כהרגלו בפורום של פנויים-פנויות, מצלצל הטלפון וחייו מתפרקים. זהו הרגע שבו רפי גבעון מתחיל לחיות.

רפי יוצא למסע בילוש אובססיבי בעקבות חייו של כפיר, בנו בן השש-עשרה השוכב עכשיו במחלקה לטיפול נמרץ; הוא פוגש את הנערה שהבן אהב, מגלה שהיה כוכב בחוג למשחק ונדהם למצוא שירים וסיפורים שכתב. הוא שב ומעלה בזיכרונו תמונות מחייו כאבא של כפיר, חיים שנראים לפתע שונים כל כך מכפי שראה אותם פעם, כשהיה עדיין אב לילד שלא קרה לו כלום.

אבל לא רק את כפיר הוא לומד להכיר; רפי זוכה לראשונה למבט צלול ומצמרר על חייו שלו עצמו ועל חלקו במה שקרה לבנו. הגבר הרדום הולך ומשתנה לנגד עינינו והופך מבורגני ישראלי שגרתי לדמות מרתקת וחד-פעמית, המגיעה בסוף מסעה לתובנה מפתיעה.

* * * * *

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? כן. אני כותב תסריט לסרט ארוך שאני עובד עליו כבר כשנתיים, וכרגע יש לנו גרסה של התסריט שאנחנו (אנחנו זה: גל גרינשפן המפיק, איתן ענר הבמאי ואנוכי) מתחילים לצאת איתה לעבודת גיוס הכספים לקראת הפקת הסרט. מן הסתם עוד יעבור זמן רב עד שהסרט יוקרן על מסכי הקולנוע הקרובים לביתכם (אלו שעדיין לא נסגרו), אבל זאת עבודה מרגשת מאוד, ובניגוד לכתיבת ספר בעשייה קולנועית יש שותפים, זה היתרון והחיסרון שלה, אבל במקרה הזה – עם השותפים הללו – זה בעיקר יתרון. בכל מקרה אני מאוד אוהב לכתוב תסריטים ועדיין לא לגמרי החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול: תסריטאי או סופר.

במקביל אני גם כותב ספר שמבוסס על אותו התחקיר שעליו ביססתי את כתיבת התסריט אבל מנקודת מבט שונה.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? אני בעצמי סופר מתחיל, אז זה יהיה קצת טיפ לעצמי: אל תשכח לחיות. החיים חשובים יותר מהכתיבה.

משפט מסכם: אני כל הזמן מנסה להרגיע את עצמי. "לא קרה כלום," אני אומר לעצמי, "רק הוצאת ספר. לא קרה כלום. תמשיך להתנהג כאילו לא קרה כלום ואף אחד לא ישים לב…"

אני מה שנהוג לכנות לפעמים "קולנוען", מן מילה כזאת שאומרת: "בן אדם שרוצה לעשות סרטים ובינתיים לא עושה הרבה." זאת גם דרך יפה להגיד "בטלן". אני בר מזל. אני אוהב ללמד ואוהב לכתוב.

 

לא קרה כלום, מאת גיא מאירסון, הוצאת הספרים כתר, שנת 2012, 285 עמודים

גיא מאירסון צילום נעמה פורת

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.