"היהודים של מלך ספרד" 1509-1669 מאת פרופ' ז'אן פרדריק שוב

| 17/01/2012 | 0 Comments

יותר ממאה וחמישים שנה לאחר גירוש יהודי ספרד ב-1492, הוסיפו יהודים לחיות בטריטוריה ספרדית, לא כשוהים בלתי חוקיים, אלא בחסותם של המלכים הקתולים של ספרד. הקהילה היהודית של אוראן (באלג'יריה של היום) התקיימה בגלוי, על מנהגיה, על מוסדותיה ובהם בית הכנסת, בממלכה שהכריזה על עצמה כמטוהרת מלא-נוצרים.

 

הקיום הזה, הבלתי אפשרי לכאורה, התאפשר משום שהיהודים שימשו, כמו בימי הרקונקוויסטה, מתווכים בין העולמות המתנגשים של הסהר והצלב. בזכות שליטתם בערבית ובקסטיליאנית, בקודים התרבותיים של שתי החברות ובפוליטיקה הפנימית המורכבת שלהן, יכלו היהודים למלא תפקידים חיוניים לעיר המבצר הספרדית. בתמורה הורשו לחיות חיים "נורמליים", חופשיים במידה רבה מרדיפה ומהטרדה. אלא שהחריג הזה לא יכול היה להאריך ימים. מושל חדש ביקש לזכות בכבוד של גירוש היהודים האחרונים מאדמה ספרדית. בעצה אחת עם האינקוויזטור הראשי, הוא שכנע את המלכה העוצרת, כי נוצרים יוכלו מעתה למלא את תפקידי התיווך וכי באה העת לסלק את אויבי המשיח מאוראן. ב-1669 הקיץ הקץ על השריד האחרון של ה-conviviencia הספרדית.

 

פרק בלתי מוכר ומרתק בהיסטוריה של היהודים בצפון אמריקה מתפרסם בספר היהודים של מלך ספרד, אוראן 1509-1669, מאת פרופ' ז'אן פרדריק שוב, בעריכת דניאל הרשנזון, שגם כתב את ההקדמה לספר.

ז'אן פרדריק שוב הוא פרופסור להיסטוריה ספרדית ב-Ecole des Hautes Etudes en Sciences Sociales שבפריז. בין ספריו: צרפת הספרדית, פורטוגל בימי הרוזן-דוכס אוליוורס, האם יש לאירופה היסטוריה? והנסיך אורנוקו.

דניאל הרשנזון הוא עמית מחקר ע"ש מקס ובר באוניברסיטה האירופית בפירנצה ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת קונטיקט.  הוא למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וכתב עבודת דוקטורט – "ספרד בעת החדשה המוקדמת וכינונו של הים התיכון: שבייה, מסחר וידע" – במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. הרשנזון מתמחה בהיסטוריה של הים התיכון בעת החדשה המוקדמת, בכלל, וביחסים בין ספרד וצפון אפריקה, בפרט.

במסגרת מחקריו, מנתח הרשנזון את הקריירות של שודדי ים ספרדים ואלג'יראים, פודי שבויים, מרגלים וסוחרים יהודים, עבדים ומומרים בני המאה ה-17, ובוחן את האופן שבו טוו, פרמו וטוו מחדש אינספור קשרים בין המגרב לבין דרום אירופה. מקרה לדוגמא הוא זה של יהודה מלאכי, יהודי מרוקאי שעבד כספק תבואה לקולוניות הספרדיות בצפון אפריקה, ריגל אחר אלג'יראים ומרוקאים עבור הספרדים, ופדה והבריח שבויים נוצרים מאלג'יר ומרוקו לספרד. יותר ממאה שנה אחרי גירוש היהודים מספרד, מלאכי ביקר בה לפרקים, נשא ונתן עם קרובי המשפחה של השבויים ששחרר ועסק בחיפוש אוצרות עם שותפים מוסלמים שבאו עמו ממרוקו. יתרה מזאת, בנו עבר לגור במלגה שבאנדלוסיה וכדי להטיב לשמן את עסקי המשפחה אף התנצר. המקרה של מלאכי הוא לא היחיד שבו יהודים חצו גבולות גיאוגרפיים, דתיים ופוליטיים ובכך הפכו לשחקני מפתח ביחסים בין המגרב וספרד. יחד עם זאת, הם כמובן לא היו היחידים וספרדים רבים, שנשבו על ידי שודדי ים אלג'יריים, נמכרו כעבדים ואף התאסלמו, המשיכו ופיתחו קריירות מפוארות כשודדי ים, מתורגמנים ומרגלים. שחזור המסעות של אלו שחצו שוב ושוב את הים התיכון מאיר באור חדש את האופן שבו היה זה מרחב חברתי חיוני ופועם, שהתקיים מעל ומתחת לגבולות הרשמיים בין העולם המוסלמי לבין הנוצרי.

מתוך הספר "היהודים של מלך ספרד"

היהודים של מלך ספרד – מתווכים תרבותיים בעידן אימפריאלי מאת דניאל הרשנזון

ב-1591, תשעים ותשע שנים אחרי שאיזבלה מלכת קסטיליה חתמה על צו המורה על גירושם של יהודי ספרד, הגיש היהודי יעקב קנשׂינו תלונה בבית המשפט נגד הפקיד הנוצרי פדרו ברמודס דה וייאסנטה(Bermúdez de Villasante). קנשינו, המתורגמן של מלך ספרד, תושב המושבה הספרדית אוראן בצפון אפריקה ומראשי הקהילה היהודית בעיר, טען שברמודס טפל עליו כי ריגל למען השלטון המוסלמי באלג'יר. תלונתו של קנשׂינו הובילה למעצרו של ברמודס ולהגלייתו לשנתיים למרס אל-כביר, מושבת-נמל ספרדית סמוכה לאוראן. לקנשׂינו, כך מתברר, היו קשרים מסועפים בקרב פקידי הממשל הנוצריים באוראן. ברמודס ערער על ההחלטה בבית המשפט העליון בגרנדה בתקווה שערכאה משפטית זו תהפוך על פיה את גזר הדין שנקבע באוראן. קנשׂינו ידע שסיכוייו גבוהים יותר אם יובא ענינו בפני מועצת המלחמה במדריד – הערכאה השיפוטית הצבאית העליונה באימפריה הספרדית שעם אחדים מחבריה טיפח קשרים הדוקים. הוא טען אפוא כי מועצה זו ולא בית המשפט העליון בגרנדה היא ערכאת הערעור הראויה. קנשינו סירב להעיד בשבועה במהלך המשפט, ביודעו שהאלקלדה מאיור (Alcalde mayor), נושא המשרה האזרחית הגבוהה מטעם המלך במועצה העירונית באוראן, תומך בו. ואכן, המתורגמן היהודי יצא מן המשפט כשידו על העליונה: קנשׂינו ניצח בתיק ולאור הוצאות המשפט תבע התחייבות שלעולם לא יערערו שוב על המוניטין שלו, כמו גם תוספת לשכרו כמתורגמן המלכותי באוראן.[1]

קיומה של קהילה יהודית תחת שלטון ספרדי כעשרים שנה לאחר גירוש היהודים מספרד ב-1492 עשוי להפתיע את הקורא העברי. אכן, יהודים לא הורשו לחיות בספרד ונרדפו על ידי האינקוויזיציה, אך במושבות הספרדיות בצפון אפריקה המשיכו יהודים לחיות בחסות הכתר הספרדי. הקהילה היהודית באוראן לא הייתה היחידה במושבות אלו. כלומר, הסְפָר הדרומי של ספרד, בצפון אפריקה, יצר מציאות אנומלית שהיתה בלתי אפשרית באזורים אחרים של הממלכה. שנית, ראשיהן של קהילות אלו ביקרו תדירות בספרד "המטוהרת" לכאורה מיהודים בתוקף התפקידים שמילאו ובמסגרת המאבקים שניהלו עם הנוצרים ובינם לבין עצמם. ראשי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מילאו תפקידי מפתח במושבות ותיפקדו כמתווכים – במובן הרחב ביותר של המילה – בין הספרדים לבין המוסלמים. קנשׂינו ויהודים אחרים פעלו כמתרגמים וכמתורגמנים, נושאים ונותנים על הסכמי שלום מול השבטים הערבים, סוחרי עבדים, ספקי מזון וציוד, פודי שבויים נוצריים ומלווי כספים. שליטתם בספרדית ובערבית, כמו גם בקודים התרבותיים של החברה הספרדית והצפון אפריקאית, בנבכי האדמיניסטרציה, המשפט והפוליטיקה הספרדים, הכשירה אותם למלא תפקידים אלו. חשיבותם כמתווכים מסבירה את המעמד שלו זכו, את קשריהם המסועפים בקרב בכירי האצילים של אוראן וספרד, ואת חוסר נכונותם להתפשר או להרכין את ראשם מול התקפות של נוצרים.

ספרו של ז'אן פרדריק שוֹבּ, היהודים של מלך ספרד, מגולל בשלושה פרקים את תולדות הקהילה היהודית באוראן – החשובה במושבות הספרדיות בצפון אפריקה. שוֹבּ, פרופסור חבר בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריס, מחשובי החוקרים של ההיסטוריה הפוליטית והמשפטית של העת החדשה המוקדמת ומן המבקרים המרכזיים של ההיסטוריוגרפיה הפוליטית המסורתית, מתמחה בהיסטוריה של פורטוגל ושל האימפריה הספרדית. הניתוח שהוא מציע בהיהודים של מלך ספרד ניזון מתובנות שפיתח בספרו פורטוגל בתקופת הרוזן-דוכס דה אוליווארס, הקונפליקט בין תחומי השיפוט כיישום של הפוליטיקה, בו ניתח את העצמאות שבה זכתה פורטוגל מספרד ב-1640 לא כתוצאה של כמאבק לאומי אלא של משא ומתן על תחומי שיפוט.[2] בדומה, בהיהודים של מלך ספרד, מדגים שוֹבּ כיצד מחד הסכסוכים והבריתות שפילגו את החברה האוראנית לא חפפו גבולות דתיים או לאומיים והתבססו על אינטרסים אישיים, כלכליים ואחרים, ומאידך, קיומה של הקהילה היהודית התאפשר במידה הודות לריבויין של סמכויות שיפוט מקבילות ושליטתם של השחקנים המעורבים בקודים האדמיניסטרטיבים של סמכויות אלו.

הפרק הראשון עוקב אחר כינון הקהילה תחת שלטון ספרדי. לפני כיבושה של אוראן על ידי הספרדים ב-1509, חיו בה יהודים תחת שלטון מוסלמי,  אך הכיבוש קטע את חייהם והם נאלצו לעזוב את העיר יחד עם המוסלמים. זמן קצר אחר-כך, חזרו משפחות אחדות לעיר ועם הזמן הפכו לקהילה של ממש שחיה בעיר עד לגירושה בשנת 1669. קיומה של קהילה יהודית בספרד שגירשה את יהודיה הוצדק מתוקף כישוריהם הלשוניים של ראשיה שאפשרו להם למלא תפקידי תיווך חשובים בין הנוצרים לערבים. אולם מעמדם של היהודים מעולם לא הוסדר בחקיקה. בכל דור נאלצו היהודים להצדיק מחדש את נוכחותם ולשכנע את הנוצרים שהתפקידים שמילאו חיוניים לקיומה של מושבת הסְפָר. בפרק השני של הספר, מתמקד שוֹבּ בסכסוך ארוך השנים בין שתי המשפחות החזקות בקהילה, קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ, שהתחרו ביניהן על משרת המתורגמן של מלך ספרד. שוֹבּ משחזר את אופייה וטיבה של הקהילה באמצעות בחינת הסכסוכים שפילגו אותה, האסטרטגיות החברתיות והפוליטיות שבהן נקטו ראשיה, בני קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ, הבריתות שטוו בינם לבין עצמם ואלו שטוו בינם לבין הנוצרים. שחזורן של הלוגיקות החברתיות שאיחדו וחצו את הקהילה היהודית חושף פיצול דומה בחברה הנוצרית באוראן. בפרק השלישי מנתח שוֹבּ את הגירוש של 1669 משלוש נקודות מבט. האנטישמיות שאפיינה את החברה הספרדית נוצרית היוותה מצע אידיאולוגי שאפשר את הגירוש, אולם אינה מסבירה מדוע גורשו היהודים דווקא ב-1669 ולא קודם לכן. הנדבך השני בהסבר מבוסס על התקדימים לגירוש, כלומר על תוכניות הגירוש שהציעו מושלים כלליים החל ב-1591, ועל בחינת פעילותה של ועדה שהוקמה חמש עשרה שנה לפני הגירוש במטרה לבחון את הנימוקים בעדו ונגדו. לבסוף, שוֹבּ מצביע על הנסיבות הפוליטיות במדריד, באנדלוסיה ובאוראן כגורמים הספציפיים להוצאתה לפועל של תוכנית שהועלתה מספר פעמים בעבר, אך נגנזה בכל פעם.

למרות גודלה המצומצם של הקהילה (במאה השבע עשרה היוו היהודים כעשרה אחוז מאוכלוסיית אוראן ובעת גירושם מנו 476 נפשות), הגיעו לידינו תעודות היסטוריות רבות, בעברית ובספרדית, המתייחסות אליה. מקורות עבריים משקפים את תפקידם של יהודי אוראן באיסוף תרומות לקהילות ארץ-ישראל ואת עזרתם בפדיון יהודים שנשבו על ידי שודדי-ים.[3] המקורות הללו זורים אור על היחסים בין קהילות ארץ-ישראל לבין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה אך אינם מגלים דבר על היחסים בין חברי הקהילה לבין עצמם ובינם לבין הרשויות הנוצריות. התעודות הספרדיות שבהן משתמש שוֹבּ ביהודים של מלך ספרד לעומת זאת כוללות את התכתובת בין המושלים הכלליים של אוראן לבין מועצות המדינה והמלחמה, מסמכי אינקוויזיציה, ודוחותות ביקורת על האדמיניסטרציה של אוראן.[4] כדי להשלים את התמונה, בחן שוֹבּ מאות מכתבים, בקשות ותביעות שהפנו ראשי הקהילה לאישים ולרשויות שונות בספרד. המקורות משקפים את האופן שבו ייצגו יהודי אוראן את עצמם, את בעלי בריתם ואת יריביהם. כך לדוגמה, ספר שפרסם יעקב קנשׂינו במדריד, שבו תיאר את השירותים שהוא ומשפחתו סיפקו לכתר, מלמד אותנו גם על שירותים אלו וגם על האיש. אולם הספר עצמו תיפקד כרכיב במאבק הכח שבו היה מעורב קנשׂינו ובאמצעות פרסומו, ביקש קנשׂינו לשכנע את נושאי המשרות במדריד להפקיד את משרת המתורגמן בידיו ולא בידי בני שׂשׂפורטשׂ. ביהודים של מלך ספרד שוֹבּ מנתח את המסמכים לא רק כאמצעי ללמוד את המציאות אותה הם מתארים, אלא גם כרכיבים בדינמיקה היסטורית שאותה מחבריהם, באמצעותם, ביקשו לשנות.

מאיר בניהו, שחקר מקורות עבריים לתולדות הקהילה היהודית באוראן, טען כי "מן התעודות הספרדיות עולה דמות של אנשים תאבי קירבה אל השלטון, בעלי חנופה שאינם יראים מביזוי והשפלה."[5] על בסיס אותן תעודות מנתח שוֹבּ את המאבק סביב משרת המתורגמן של המלך, על הכוח שנלווה למשרה. מאבק זה פילג את הקהילה במהלך המאה ה-17. שוֹבּ משחזר בדקדקנות את הבריתות שכרתו בני קנשׂינו ובני שׂשׂפורטשׂ, אלו נגד אלו, עם קואליציות נוצריות, והתמונה של הקהילה היהודית שהוא מצייר אינה אידילית:

העובדה שהקהילה היהודית באוראן היא מיקרו-חברה כמו כל אחת אחרת, חברה שבה הסולידריות הפנימית נוכח האיומים החיצוניים אינה מלכדת את אנשיה כחיילי רגלים באותה יחידה. קנאות, יריבויות, בגידות, חיפושי תמיכה בקרב הנוצרים והמוסלמים נגד יריבים יהודים כמוהם: אלה הדברים שחושף המאבק בין שני בתי-האב. קיומו של הקרב הממושך הוא באופן פרדוכסלי ביטוי מסוים של נורמליות במצבם של יהודי אוראן.[6]

התנהלותם של בני קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ בסכסוך מפתיעה. בניגוד לאופן שבו מוצגים יהודים בני-זמנם בהיסטוריה הספרדית, חברי הקהילה באוראן לא ראו את עצמם כחסרי ישע וידעו לקדם את ענייניהם במגוון דרכים. במקום לתאר את היהודים כ"תאבי קירבה אל השלטון" וחנפנים, כפי שעושה בניהו, מציג שוֹבּ את מנהיגי הקהילה כמי שעושים שימוש יצירתי ומעורר התפעלות במשאבים הפוליטיים והחברתיים שעמדו לרשותם. 

בנתחו את כוחם של בני קנשׂינו ושׂשׂפורטשׂ, משחזר שוֹבּ בקפדנות את הבריתות שכרתו עם קואליציות נוצריות באוראן ועם בכירי האצולה הקסטיליאנית בספרד. לטענתו, הצליחו יהודי אוראן להשיג עמדות כוח והשפעה בזכות יכולותיהם הלשוניות ושליטתם בקודים התרבותיים והאדמיניסטרטיביים של אלג'יר, מרוקו והאימפריה הספרדית ובזכות הקשרים שטיפחו עם יהודים ומוסלמים באיזור הים-התיכון. שוֹבּ מתאר את יחסי היהודים עם הנוצרים ובינם לבין עצמם כתהליך דינמי. עם השנים, נוצרים למדו ערבית ופעלו לצד היהודים כמתורגמנים אך בעמדות פחות בכירות מאלה של היהודים. עובדת הימצאותם של נוצרים יודעי ערבית, חייבה את היהודים לשכלל את האופן בו הציגו עצמם כחיוניים לשלום העיר.

הסברו של שוֹבּ מעלה שלוש שאלות. ראשית, האם קשרי היהודים עם המוסלמים, קשרים שבזכותם הפכו לחיוניים עבור הספרדים, לא היו תלויים במעמדם בחצר המלוכה הספרדית? שנית, איזה תפקיד מילא האופן שבו הציגו היהודים את כוחם במשא ומתן מול הנוצרים ומול המוסלמים? שלישית, באיזו מידה נובעת ההנחה של שוֹבּ בדבר כוחם של היהודים בקרב המוסלמים מנקודת מבט המבוססת באופן בלעדי על מקורות ספרדיים? מסמכים חדשים מעידים כי לא רק היכולות הלשוניות, אלא גם מעמדם כבני חסותו של המלך וגם האופן שבו ייצגו את מעדמם, איפשר ליהודים לתפקד במרחב הנוצרי-מוסלמי. מכתבו של יהוא שׂשׂפורטשׂ למלך ספרד מספטמבר 1612, מציג את היהודים האוראנים כפועלים בין הנוצרים לבין המוסלמים. יהוא, שמשפחתו הילוותה והעניקה סכומי כסף גדולים למושלים הכללים, לפרטים באוראן ולאצילים בממלכה, פנה למלך בבקשה שיגדיל את משכורתו אך נענה בשלילה. בתגובה הוא ביקש מן המלך:

[ש]יקח בחשבון כי הנכסים העיקריים שיש לו [ושמאפשרים] לו להמשיך לשרת [את המלך], הם ההגנה והחסד של הוד מלכותו. וכשבני אומתו – שהוא ואביו הם מראשיה בערים הבצורות הללו – והמוּרים חבריו ובני בריתו שעמם יש לו קשרי חברות ושאיתם הוא נמצא בקשר מכתבים מתמיד, יראו אותו שב בידיים ריקות, בלא שהוד מלכותו ציווה להעניק לו מחסדו, יסיקו בחשדנותם שאין הוא זוכה להגנתו ולחסדו של הוד מעלתו. מכיוון שאינם בוחנים את הדברים כפי שהם אלא רק הרשמים שהם מותירים, הם עלולים להפסיק לספק לו ידיעות ולא ימשיכו להתכתב עמו כפי שנהגו. אותו דבר יקרה עם תושבי העיר אוראן שאופיים הוא כזה שאם יראו אותו שב בידיים ריקות ינהגו בו באכזריות.[7]

יהוא מזכיר אפוא למלך שקשריו וקשרי בני משפחתו עם הערבים מבוססים על מה שחושבים באלג'יר או בערים אחרות על מעמדו במדריד. כדי שיוכל לשמר ולחזק את נכסיו החברתיים בקרב המוסלמים, עליו להראות כי מעמדו בחצר המלך איתן כפי שחושפת בקשתו לקבלת סעד מן המלך. המכתב מצביע אמנם על שבריריות כוחם של היהודים ועל האופן שבו ביססו את השפעתם בצפון אפריקה בשירות הספרדים, אך גם מראה כי זכו לכוח  באלג'יר, בתלמסאן ובמרכזים צפון אפריקאים אחרים בזכות מעמדם באוראן ובמדריד. יחסי הכוח בסְפָר הספרדי ומיקומם היחסי של היהודים בו, כפי שהם משתקפים במכתב, מעוררים תהיה אם אין המקורות הספרדים מעוותים את המציאות שאותה הם מתארים. חלק הארי של המחקר על אוראן ועל יהודי אוראן מבוסס על מקורות ספרדים. היהודים נראים בהם כאילו עיקר עניינם והשקעתם הכלכלית והחברתית כּוּון באופן בלעדי לחצר המלך במדריד. סביר להניח שהקשרים של בני שׂשׂפורטשׂ, קנשׂינו ומשפחות יהודיות אחרות מאוראן עם יהודים וערבים מאלג'יר ומסביבתה, ייצרו מספר רב של מכתבים ובקשות בערבית ואולי אף בתורכית. בחינה של מקורות אלו היתה יכולה להעניק לנו תמונה מלאה יותר של האופן שבו כוחם של היהודים נסמך על הדרך שבה גם הערבים וגם הנוצרים תפשו אותו. העדרם של ארכיונים אדמיניסטרטיבים ומצב הידע שלנו על מקורות צפון אפריקאיים בתקופה אינו מאפשר עדיין להשלים את הדיון בנושא.

אחד החלקים המרתקים בדיון שמציע שוֹבּ נוגע לנסיבות הגירוש של 1669. באוראן ובמדריד החלו לדון באפשרות של גירוש חלקי או מלא של יהודי אוראן כבר ב-1591. מדוע אפוא גורשו היהודים רק ב-1669? האנטישמיות הנוצרית והספרדית היוותה תנאי הכרחי לגירוש אך לא מספיק. נקודה זו משתקפת בבירור בהתנהלות היהודים שלא סברו שיגורשו, כפי שניכר מהשקעותיהם הכלכליות והחברתיות באוראן וסביבותיה ובספרד. שוֹבּ מייחס את הגירוש לדבקותם של שני אנשים – חביבהּ של המלכה ודמות מרכזית במועצת המדינה, האב ניתארד (Nithard), והמושל הכללי של אוראן, המרקיז דה לוס וֶלֶס  (Velez). כל אחד מהם פעל ממניעיו הוא. ב-1656 הוקמה ועדה שתפקידה היה לבחון את הדוחותות הקודמים בעניין אפשרות הגירוש, ולשקול את נימוקי התומכים והמתנגדים לגירוש. במדריד נשמעו קולות לכאן ולכאן – בשעה שמועצת המדינה תמכה בתוכנית הגירוש, מועצת המלחמה התנגדה לה. לטענת שוֹבּ, עוצמתו של האב ניתארד, האינקוויזיטור הכללי במועצת המדינה, לצד חולשתו במרכזי כוח ספרדים אחרים, היא שדחפה אותו לתמוך בגירוש על מנת לרשום לזכותו נקודות במאבקיו נגד מתנגדיו הפוליטיים. נוסף על כך, העובדה שהמרקיז דה לוס ולס, המושל הכללי באוראן, היה גם האציל הבכיר וראש נושאי המשרות המלכותיות במורסיה שבדרום ספרד, היתה מרכזית להצלחת ביצוע הגירוש. בניגוד למושלים הכלליים שקדמו לו, ולס החזיק בידיו כוח אדיר, שנבע גם מסמכויותיו במורסיה, האיזור האחראי על משלוח כוח אדם לאוראן. הוא ניצל את מעמדו והפעיל לחץ על סגנו במורסיה קרלוס אנטוניו קאלונה (Calona), מושל קרטחנה, לפעול לביצוע הגירוש. בכירותו במורסיה איפשרה לו לחייב את קאלונה לציית לו, על אף שכמושל קרטחנה היה קאלונה כפוף קודם כל למועצת המלחמה, הסמכות השיפוטית הצבאית העליונה באימפריה הספרדית. כך, יכול היה  לוס ולס לגייס את המשאבים שנדרשו לביצוע הגירוש למרות התנגדותה של מועצת המלחמה.

אחד משני הגורמים שאחראים לגירוש, מאבקו הפוליטי של האב ניתארד, היה אפוא חיצוני לסוגיות הקשורות בנוכחותם של יהודים על אדמה ספרדית. הגורם השני, כוחו של המרקיז דה לוס ולס בדרום ספרד ובאוראן, קשור למבנה המשפטי שאפיין את האימפריה הספרדית בעתהחדשההמוקדמת, אשר התאפיין בריבוי סמכויות ותחומי שיפוט. העובדה שהמרקיז דה לוס ולס, מושל אוראן, היה בעל הסמכות השיפוטית הבכירה במורסיה, איפשרה לו לצוות על סגנו, מושל קרטחנה, לציית להוראות כנגד עמדתה של מועצת המלחמה. ריבוי סמכויות שיפוט חופפות בעלות אינטרסים מנוגדים איפשרו גם את הישרדותם של היהודים. ראשי הקהילה ידעו לנצל את המבנה המשפטי המסורבל לטובתם ולפנות לסמכות השיפוטית הדתית בשעה שביקשו לעקוף את הפקידות האוראנית, או למועצת המלחמה בשעה שביקשו לעקוף את מושל אוראן. אולם אותו מבנה משפטי שסייע להם להתגונן ממתקפות מתנגדיהם הוא שאיפשר בסופו של דבר למתנגדיהם לגרשם.

מה עלה בגורל היהודים לאחר שגורשו? ראשי הקהילה בחרו לעזוב לעיר החופשית (Villa franca) ניס שנשלטה על ידי עמנואל השני, דוכס סבויה. במטרה לחזק את כלכלתו וכוחו, ובדומה לשליטים איטלקיים אחרים בני התקופה, התיר הדוכס ליהודים להשתקע בניס. ב-16 באפריל 1669, עלו היהודים על סיפון הספינה שנועדה להביאם לניס. מזג האוויר מנע מרב החובל להפליג, והיהודים נותרו דחוקים על הסיפון בנמל כשבוע נוסף. לבסוף הפליגו, וכפי שדיווח ביולי עיתון המרקור ההולנדי, הגיעו לניס. הדוכס, שמדיניותו כלפי היהודים הייתה פחות נדיבה מכפי שציפו המגורשים, התיר רק לעשירי הקהילה להשתקע בניס. השאר, יותר מ-300 איש, המשיכו לליבורנו.[8]

ישנם סימנים לנוכחות יהודית באוראן בשנים שלאחר הגירוש, אך מעט ידוע עליה. ב-1707, זמן קצר לפני שהספרדים איבדו את אוראן לעותמאנים, גורשו שמונה יהודים מהעיר.[9] מלבד שמו של המושל הכללי שגירשם, פדרו אספינוסה דה לוס מונטרוס (Monteros), לא ידוע דבר על הנסיבות בהן התיישבו בעיר או על הסיבות שבעטיין גורשו. שנה מאוחר יותר, ב-1708, נפלה אוראן לידי העותמאנים, והיהודים חזרו לעיר. לא ברור אם מדובר בקרוביהם של מגורשי 1669, או ביהודים תושבי אלג'יר וערים מוסלמיות אחרות שכנות לאוראן. כך או כך, כשכבשו הספרדים את אוראן מחדש ב-1732 גירשו שוב את היהודים שמצאו בעיר.[10]  ומה לגבי הקהילה היהודית שגורשה ב-1669? ידוע כי העשירים והחזקים שבין היהודים – אלה שנותרו בניס – לא ויתרו על רכושם ועל זכויותיהם המשפטיות. במסמך מ-22 ביולי 1676, פנה הדוכס מחובנסאדו (Jovenzado), השגריר הספרדי בסבויה, למועצת המדינה וביקש תעודת מסע בתוקף לשנה עבור עזיזה אל-עייש ויהודים אחרים מניס שביקשו לחזור לאוראן על-מנת להסדיר את ענייני הרכוש שהותירו שם.[11]  האם עזיזה והיהודים שייצגה זכו במבוקשם? הבקשה לא נדחתה אך גם לא אושרה, לפחות לא בזמן הקרוב להגשתה, ולא ידוע אם אל-עייש ושאר העותרים הצליחו לחזור לאוראן. בכל מקרה, עצם הגשתה מעיד על יוזמתם של יהודי אוראן ועל סירובם להתבטל בפני השלטונות הנוצריים אחרי הגירוש.

בהתמקדותו בהיסטוריה של הקהילה היהודית באוראן מראשיתה ב-1509, כעשרים שנה לאחר גירוש ספרד (1492), ועד לסופה ב-1669, זונח שוֹבּ את דימוי היהודים כקורבנות ו'מחזיר' את היהודים להיסטוריה. שוֹבּ ממקם את היהודים במישור אחד עם קהילות אחרות המוגדרות על בסיס דתי או אתני, אשר בדומה ליהודים, מילאו תפקידי תיווך תרבותי בים-התיכון בעידן אימפריאלי. למשל,  נוצרים שהתאסלמו, יוונים, ארמנים ושבויים. כך הקהילה מתוארת כגוף חי שיש בו מאבקים פנימיים לצד הניסיון לשמור על חיי קהילה יהודית בסביבה עוינת.

 היהודים של מלך ספרד מראה שנכונותם של היהודים לשאת ולתת עם כל הצדדים שמסביבם ולמלא תפקידי תיווך בין הנוצרים לבין המוסלמים היתה גורם משפיע בהישרדותם כקהילה. אך ניתוחו מזהיר אותנו מלייחס יכולות תיווך מהותיות ליהודים. לא זו בלבד שהתפקידים שמילאו היהודים לא היו נתונים מראש בידיהם, אלא שמשלב מוקדם בהיסטוריה של הקהילה נמצאו נוצרים שיכלו להחליפם, וסביר כי היו גם מוסלמים שיכלו למלא תפקידים דומים.[12] היהודים נאלצו להיאבק על מקומם ועל תפקידי התיווך שמילאו ושהצדיקו את קיומם, לשמר במאמץ את שהשיגו, להגדיל את נתח העמדות שמילאו ולעיתים להפסיד חלק מהן. הניתוח שמציע היהודים של מלך ספרד הוא מופת של כתיבה היסטורית. הוא פותח לקורא העברי צוהר אל פן לא ידוע של היסטוריה יהודית ומציע היסטוריזציה רדיקלית של הקהילה היהודית באוראן ושל יחסיה עם ספרד בעת החדשה המוקדמת.

 

הערה על החלטות עריכה ושמות מקומות ואנשים

במספר מקומות בהן נפלו טעויות במקור הצרפתי סטינו ממנו. בכל הפעמים שעשינו כך, ביססנו את החלטתנו בעיון במקורות הספרדים בהם השתמש שוֹבּ.

בתקופה בה עוסק הספר, השפה הספרדית עדיין לא עברה סטנדרטיזציה, ואותם שמות-עצם, פעלים או תארים אויתו בצורות שונות, לא רק בידי מחברים שונים אלא לעיתים גם בידי מחבר אחד ואפילו באותו המסמך. אותו הדבר נכון לגבי שמות פרטיים ושמות מקומות. את שם העיר סאוטה, לדוגמה, יש לאיית בספרדית מודרנית כ- Ceuta. אולם בתעודות בנות התקופה שם העיר אוית כ-Cepta, Cebta, Seuta, Zeuta וכדומה. שמות עבריים וערבים מעוררים בעיות ייחודיות, באשר רבים מהם מורכבים מהגאים שאינם בשימוש בספרדית, לדוגמה: הצלילים 'ש' או 'ה'. כאשר בני התקופה אייתו שמות אלו במסמכים בספרדית הם נדרשו ליצירתיות חסרת כללים. התוצאה היא ששם כ-'משה' או 'מוסא' מופיע בתעודות כ-“Muji” וכ-"Muxi" ו'בן עייש' מופיע כ-“Benicaix”, “Beniax”, “Binuas”, “Ben Aix” ו-“Hijo de Aix”. שוֹבּ ואחרים שכתבו על הקהילה היהודית בשפות לועזיות העתיקו את השמות היהודים והערבים כפי שאויתו בתעודות הספרדיות. התרגום לעברית אינו מאפשר זאת ומחייב לקבוע, לדוגמא, ש-“Binuas” או “Benicaix” הם 'בן עייש'. כאשר הפער בין האיות במסמכים הספרדים לעברית אינו מובן מאליו צירפנו בסוגריים את השם כפי שאוית במקור.ו ברשימת השמות בנספח הראשון, כאשר לא היינו בטוחים בנוגע לשם ולתעתיק העברי, ציינו זאת בסימן שאלה. את השמות 'קנשׂינו' ו'שׂשׂפורטשׂ' אייתנו עם 'שׂ' ולא עם 'ס' מפני שכך אייתו את השם בני המשפחה בתעודות עבריות מן התקופה. פרופסור מישל אביטבול ופרופסור ירון צור סייעו בתעתוק השמות היהודים ודוקטור טל שובל בתעתוק השמות הערבים. אני מודה להם על עזרתם, אך כל טעות שנפלה בתעתוק השמות או בעריכה היא כמובן באחריותי.

דניאל הרשנזון

 

מבוא

בין 1509 ל-1792, למעט הפסקה בין 1708 ל-1732, היו מלכי ספרד שליטיו של אזור אוראן (Oran) ומרס אל-כביר (Mers el-Kebir).[13] שתי המושבות הללו, שנעקרו מממלכת תלמסאן (Tlemcen), היו בסיס ההתיישבות האחד והיחיד של ספרד על חופי צפון-אפריקה בעת החדשה המוקדמת. המושבות היוו לא רק שתי חוליות במערך צבאי הגנתי, שהיה ממוקם במרחב המוסלמי הענקי. במשך כמעט שלוש מאות שנה, ספרדים באו לשם והתיישבו, התחתנו, הקימו משפחות. חרף המגבלות הקשות שנבעו ממצבן הגיאופוליטי של שתי ערי-החומה, אוראן הייתה יותר מבסיסו של חיל מצב או ממושבת עונשין – היא הייתה עיר ספרדית לכל דבר.[14] לשלטונות הצבאיים בעיר היה אמנם משקל גדול יותר מבערי ספרד, אך באוראן היו בית עירייה, שווקים, רובעים מובחנים זה מזה, פעילות אזרחית של אומנים וסוחרים, ורובע יהודי. בכך נבדלה כמובן, העיר הצפון-אפריקאית באופן חד משמעי מעריו של חצי האי האיברי.

פחות מעשרים שנה אחרי פירסום צו הגירוש של 1492, תחת שלטונו של בעל-המלכה פרננדו, האלמן של איסבל, אירגן הקרדינל סיסנרוס ((Cisneros את כיבוש ערי החוף של ממלכת תלמסאן. הוא התיר למספר משפחות יהודיות להתיישב בעיר אוראן. כך, בספָר הייחודי כל כך של ספרד, היו יהודים לואסאלים של מלכי קסטיליה ואראגון. היהודים הללו, שנוכחותם נסבלה בערים הנוצריות, היו בני יהדות ספרד, מיקצתם מגורשי 1492, ואחרים שבאו במאה ה-15 מחצי האי האיברי להתיישב באפריקה. שלטונות ספרד ציפו מן היהודים האלה שימלאו תפקיד של מתווכים בין נוצרים למוסלמים. הידע הלשוני שלהם בקסטיליאנית ובערבית היווה גורם מכריע, אבל הוא לא היה היחיד. בקיאותן של המשפחות היהודיות במערכות הסחר האזוריות ובאירגון החברתי של העורף, נעשתה חיש מהר חיונית לכובשים הנוצרים.

המשפחות הראשונות, שיישב סיסנרוס בעיר הספרדית החדשה, היו הגרעין המייסד של קהילה יהודית של ממש. על מנת להעריך כהלכה את אופי הסיפור שיסופר בהמשך הדברים, יש להגדיר כבר מן ההתחלה שתי תופעות מהותיות. מצד אחד, הקהילה היהודית של אוראן מצטיירת כהיפוכן של החברות המאראניות או היהודיות בסתר, שמחקרים רבים ניתחו במאה השנים האחרונות. מדובר ביהודים המרוכזים סביב בית כנסת, המקיימים את דתם בפרהסיה, והמצויים בקשר רצוף עם הקהילות שהתיישבו בארצות האיסלם כמו גם באיטליה (בונציה, בליבורנו ובגנואה). מצד שני, חייה של היהדות האוראנית היו תלויים תלות מוחלטת ברצונו הטוב של המלך הקתולי, שלא פירסם צו-סובלנות למענם. קיומה של הקהילה היה אפוא על-תנאי. היא לא נהנתה מכל ערובה משפטית רשמית. היא מעולם לא חדלה להיחשב כאנומליה. החיים היהודיים הללו, שהיו ונותרו בגדר חיי-הישרדות, היוו תופעה שהמשכיותה נתאפשרה בזכות שיתוף הפעולה והאמון הפוליטי בין הכתר לואסאלים היהודים של המלך. היחסים לא נעשו  לעובדה מוגמרת. בכל דור ודור, במשך יותר ממאה וחמישים שנה, כוננו מחדש היהודים של מלך ספרד באוראן את יחסי האמון הללו, הופכים את חוסר הביטחון ליסודותיה של יציבות ראויה לציון.

במאה ה-17 הקהילה מנתה כנראה עד כחמש מאות איש והיה לה רובע חשוב בין חומות העיר. גורלם של יהודי אוראן התהפך באפריל 1669. דומה היה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. מלכה ספרדית, מאריאנה (Mariana) מאוסטריה, אלמנתו של פליפה ה-4, חתמה על צו הגירוש של הקהילה כולה. בן לילה ירד לטימיון כל מה שהושג במשך מאה ושישים שנה של דו-קיום יהודי-נוצרי. שום פשרה לא עמדה על הפרק. הקהילה כולה, על ישישיה ופעוטותיה, נאלצה להפליג ב-1669 אל הנסיכויות האיטלקיות סבויה וטוסקנה. הנוכחות היהודית בעיר נמחתה, משל הייתה חטא חשאי שמייחלים לכך שישכח לעולמי עד. הנה כי כן, ספרד היהודית שרדה יותר ממאה וחמישים שנה אחרי הגירוש ומלכה אחרת של קסטיליה ואראגון דנה אותה למוות בשנית. בעקבות גירוש יהודי אוראן, גורשו (ב-1703) יהודי סאוטה (Ceuta). בכך הקיץ הקץ על אותה ספרד של שלוש הדתות שעודנה מעוררת בנו סקרנות, עד תחילת היוזמות הקולוניאליות של ספרד במרוקו במאות ה-19 וה-20.

על דברי ימיה של קהילה זו ועל סופה הדרמטי עמדו לרשותנו תחילה המחקרים החלוציים של ג'ונתן ישראל 1. [מחקריו הראשוניים העמידו לו ממשיכים כמו חואן אנטוניו סאנצ'ס בלן (Sánchez Belén), ביאטריס אלונסו (Alonso) ואיגנאסיו פולידו (Pulido). החוקרים הללו ואני בתוכם, פנו אל המקורות הספרדיים לצורך כתיבת המחקר על הקהילה היחידה במינה הזו. הארכיונים והספריות בספרד גדושים במקורות על ההיסטוריה של אזור אוראן בעת החדשה המוקדמת. תוצאות המחקר המוצגות בספר זה עוסקות בצומת שבין ההיסטוריה של היחסים בין היהדות הים תיכונית למונרכיה הספרדית ושל דברי ימיה של צפון-אפריקה. מורשת צרפתית של מחקרים על ההיסטוריה של אזורי אלג'יריה של ימינו בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, שהמשיך בה בין היתר כתב העת לה רווי אפריקן (La Revue Africaine), שכתבו בו מחברים כמו ז'אן קאזנאב (Cazenave), אדריאן ברברוז'ה (Berbrugger), פרנאן ברודל (Braudel) וקרוב יותר לימינו אלה שאנטאל דה לה ורון (Véronne), זכתה בספרד של ימינו  לתחייה בדמות מרסדס גרסיה ארנאל (García Arenal), מיקל אפאלזה (Epalza) ומיגל אנחל דה בונס (Bunes), ובצרפת, בדמות ברנאר ונסאן (Vincent). בהסתמכו על מחקרים קיימים ובהציגו  חומרי ארכיון חדשים, שואף החיבור הזה לתרום תרומה משלו לחידוש המחקרים על המאגרב הספרדית בעת החדשה המוקדמת.

בנוסף על כך, מדובר בפרק בהיסטוריה של היהדות, שפרט לאי אלה מומחים מהאקדמיה כמעט ואינו מוכר. ראוי להביאו לידיעת רבים יותר. התיעוד הכתוב שנותר בידינו בעניין הקהילה היהודית באוראן מתייחד בכך, שחלק נכבד ממנו הוא פרי עטם של אנשי הקהילה. אין לנו כאן עניין עם המקרה המורכב של מומרים, האומרים את דברם אל מול האינקוויזיטור רק כאשר מייסרים את גופם בברזלים, או עם אחרים המדברים על התנסותם האיברית רק לאחר שיצאו לחופשי ולאחר שחלקם שבו אל היהדות, בוונציה, באמסטרדאם או בסלוניקי. קולם של יהודי אוראן שרד, והגיע עדינו במסמכים שחוברו ללא כל מערכת כפייה משפטית. מדובר על פי רוב בכתבים הכתובים בקסטיליאנית שהופנו אל רשויות ספרדיות או אל אנשים פרטיים ספרדים. מתוך קפדנות מתודולוגית, לא אשלים את הפערים הקיימים בתיעוד, כלומר כאשר יחסרו לי פרטי מידע, איני מניח שאפשר לנחש את ההתפתחויות בדרך של גזרה שווה עם קהילות אחרות בנות אותה התקופה, או עם חברת האנוסים היהודית בספרד ובפורטוגל. עדיין אין בידינו נפח ארכיוני המאפשר כתיבת היסטוריה טוטאלית או אפילו כרוניקה מפורטת של הנתיבים שהתנהלה בהם קהילה זו. עדיין חסרים לנו חומרים רבים, אבל מה שכבר עומד לרשותנו נראה לי כשלעצמו עשיר דיו – וניתן לומר עשיר בצורה יוצאת מן הכלל אפילו – לבסס עליו מחקר.

במחקר זה, לא אנתח את הנתונים הכלולים במסמכים אלא כפועל יוצא של ההקשר שהביא לייצור המקורות עצמם. במילים אחרות, לא יצאתי ל"מסע קניות" בארכיונים, בלי להביא בחשבון את הנסיבות שבעטיין פרטי המידע האמורים הועלו על הכתב. זה הטעם לכך, שהמחקר מושתת על הטלת אור משולשת על מצבים, שרק היבטים אחדים שלהם ידועים לנו. בשלב ראשון אאסוף פרטי מידע בעלי אופי כללי ומוסדי שהפיקו הרשויות הספרדיות כדי לתאר, להעריך ולתרץ את נוכחותה של הקהילה היהודית בעיר קתולית. בשלב השני אנתח את התפקידים שהעניקו הנוצרים לנכבדיה העיקריים של קהילה יהודית זו, ואעשה כן באמצעות בחינת הסכסוך הקשה, שהציב זו מול זו את שתי המשפחות הראשיות בקהילה בין 1630 ועד לגירוש ב-1669. בשלב האחרון, אנסה לשחזר את התהליך הקשה, המורכב והמסוכן שהוליך את שלטונות ספרד להוציא אל הפועל את הגירוש. בכל שלב יוכל הקורא להיווכח שהשחקנים היהודים לא ראו את עצמם כדמויות פסיביות הלכודות בלוגיקות שאין להן שליטה עליהן. אדרבה, היהודים עשו מאמץ גדול לקבוע את גורלם ולבסס את מעמדם באוראן. ההיסטוריה מראה כי אפשר ושגו, אבל להם לא כל דרך לדעת זאת.

 

 

"היהודים של מלך ספרד" אוראן 1509-1669 פרק בלתי מוכר ומרתק בהיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה, מאת: פרופ' ז'אן פרדריק שוב, עורך הספר וכותב ההקדמה: דניאל הרשנזון, מצרפתית אביטל ענבר, בהוצאת אוניברסיטת ת"א, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, שנת 2011, 237 עמודים.

 

* * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1]  ז'אן-פרדריק שוֹבּ,  היהודים של מלך ספרד, עמ' 56.

 

[2]  Schaub, Jean-Frédéric, Le Portugal au temps du comte-duc d’Olivares (1621-1640), Le conflict de juridictions comme exercice de la politique, Casa Velásquez: Madrid, 2001. הספר יצא לאור שנתיים אחרי היהודים של מלך ספרד אולם שוֹבּ החל לעבוד עליו עוד קודם לכן.

 

[3] ראו למשל: בניהו, מאיר, "איגרות ירושלים מפנקסיה שלמשפחת קנשׂינו בווהראן," אסופות ח (תשנ"ב), עמ' רעז-רצג; אסף, שמחה, אגרות מצפת, ירושלים, ת"ש, עמ' קלד-קמב. לאגרות נוספות, ראה בניהו, שם, עמ' רסג-רסד, רעב.

 

[4] חלק מן המסמכים הללו, בעיקר אלו הקשורים לגירוש, פורסמו במקור הספרדי או בתרגום לעברית בכתבי עת עבריים, ראו. לדוגמה: אורפלי, משה, "מזכרת יוחסין לבית קאנסינו מאוראן," אסופות 2 (1988), עמ' שמה-שנח, ואורפלי, משה, "התכתובת בדבר התכנית לגירוש היהודים מאוראן (1666-1669)" ממזרח ומערב (1974), עמ' 33-73.

 

[5] בניהו, עמ' רסז.

 

[6] שוֹבּ, היהודים של מלך ספרד

 

[7]  “…[P]one en consideración a vuestra majestad, que el mayor caudal que tiene para poder acudir a su servicio es el amparo y favor de vuestra majestad, y la gente de su nación de quien su padre y el son caveças en aquellas plaças, y los moros sus amigos y aliados con quien tiene correspondencia y amistad biéndole bolver sin que se aya hecho con el ningún demostración ni que vuestra majestad le ha mandado hazer merced juzgaran como gente desconfiada que le falta el amparo y favor de vuestra majestad, pues no miran las cosas por lo que ellas son sino por los effectos que ben, y será posible no le acudiesen con los avisos ni tuviesen con él la correspondencia que solían y lo mismo sucederá con la gente de aquellas plaças que es de tal calidad que si biesen que bolvía desta forma intentarían hazerle malos tratamientos.” AGS, Guerra Antigua, Leg. 768, Fol. 83, 8.9.1612.

 

[8] הקונסול האנגלי בליבורנו דיווח על הגעת היהודים: "מכיוון שמ-470 היהודים שגורשו מאוראן שבחוף האפריקאי… כולם הגיעה לעיר החופשית, הדוכס מסבויה יישב את כל העשירים באותו הנמל ושלח הלאה 300 מן העניים שבהם. היהודים שהיה להם שם הון זמין כתבו ליהודים בליבורנו וסיפרו להם על קבלת הפנים הנדיבה לה זכו מהוד רוממותו. את המכתב הזה, יהודי ליבורנו שלחו לדוכס הגדול (של טוסקנה) שביקש מהרוזן ב' לכתוב מכתב נוסף ליהודים בליבורנו בו הבטיח להם שענייהם יתקבלו כאן (בליבורנו) ושהדוכס הנזכר לעיל (הדוכס מטוסקנה) ינהג בכל בני אומתם בכבוד רב יותר מאשר יקבלו מכל נסיך אחר." מצוטט אצל ישראל, ראה: Jonathan Israel, “The Jews of Spanish Oran and Their Expulsion in 1669,” Mediterranean Historical Review, 9 (1994), p. 254.

 

[9]  Sánchez Doncel, Gregorio, Presencia de España en Orán (1509-1792), Toledo, 1991, p. 247.

 

[10]  ישראל, עמ' 255.

 

[11]  Sánchez Belén, Juan A., “La expulsión de los judíos de Orán en 1669,” Espacio, tiempo y forma, Serie IV, Historia Moderna, Vol. 6, 1993, p.196.

 

[12] בספרה לינגואה פרנקה, הדגימה ז'וסלין דחליה כיצד רבים מתושבי המגרב בעת-החדשה-המוקדמת, יהודים, מוסלמים, וסוחרים ושבויים נוצרים  תקשרו במגוון של שפות. בהקשר היסטורי זה, נוכחותם של מתווכים תרבותים שסיפקו שירותי תרגום לא הייתה מובנת מאליה, הם נאלצו לייצרה ככזו, ובדרך כלל השימוש בהם ענה על צרכים נרחבים יותר מאשר תרגום, ראו: Dakhlia, Jocelyne, Lingua Franca, Histoire d’une langue métisse en Méditerranée, Actes Sud, 2008..

 

[13] מרס אל-כביר, או מזלכיביר (Mazalquivir) כפי שקראו לה הספרדים, הייתה עיר-חומה במרחק קילומטר וחצי מאוראן. מרס אל-כביר הייתה קטנה בהרבה מאוראן אך חשיבותה בנמלה שהפך אותה לנקודה אסטרטגית שחיברה את צפון אפריקה וספרד.

 

[14] אוראן הייתה פרסידיו (presidio), מילה ספרדית שמשמעותה כפולה – עיר חומה בה חיים חיילים ומוסד עונשין. ולכן ההתייחסות למושבת עונשין במשפט. למרות שבהקשרה של אוראן משמעות המילה פרסידיו היא עיר חומה עבור חלק מן החיילים ששירתו בה, בעיקר בתקופות בהן סבלו תושבי העיר מחסור ורעב, השירות היווה עונש ובתקופות מסוימות עשרות של חיילים ברחו ממנה לאלג'יר בתקווה לעתיד טוב יותר.

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.