הפיראטים מאת מייקל קרייטון

| 05/12/2011 | 0 Comments

כתב היד של הפיראטים נמצא על מחשבו של קרייטון לאחר מותו ב-2008. מייקל קרייטון, הידוע בזכות המותחנים שלו שהפכו לרבי מכר, פארק היורה, זרע אנדרומדה, העולם האבוד וטרף, ובהם מתמודדים גיבוריו עם כוח עצום ורב המאיים להחריב את העולם או לפחות לשנות אותו – בחר הפעם לחרוג ממנהגו ולכתוב רומן על פיראטים.

 

קרייטון רקח עלילה מרתקת המתרחשת בשנת 1665. האיים הקאריביים נמצאים בשליטת ספרד, מעצמה ימית שעסוקה בבזיזה שיטתית של אוצרות אמריקה הלטינית והבאתם בספינות לאירופה. ג'מייקה הוא האי היחיד באזור שנמצא בשליטה בריטית. מושל האי, סיר ג'יימס אלמונט שיושב בפורט רויאל – עיר נמל אלימה ושורצת פיראטים – מקבל מידע שבאי השכן עוגנת ספינת מלחמה ספרדית עמוסה בזהב ובאוצרות שנבזזו. סיר ג'יימס נחוש לרוקן אותה מתכולתה ולקבל אחוז מכובד מהשלל.  המשימה נראית בלתי אפשרית. מדובר בספינת מלחמה, מוגנת בנמל שנשלט על ידי מבצר שמאויש בלוחמים ספרדים תחת פיקודו של המפקד הספרדי קזאלה, ששמו נישא באזור הקאריביים כמי שנוהג לסרס את קרבנותיו בחרבו בטרם יפריד באופן סופי את ראשם מגופם.

סיר אלמונט פונה לצ'ארלס האנטר, פיראט ממוצא אמריקאי, בוגר אוניברסיטת הרווארד. האנטר מקבץ סביבו חבורה של נואשים שאין להם מה להפסיד והצוות יוצא על גבי קליפת אגוז רעועה למסע בעקבות האוצר.

מייקל קרייטון חקר את אורחות החיים של הפיראטים ששלטו באזור במשך שנים ארוכות לפני שכתב את הפיראטים. הפרטים שאסף והידע שצבר בצרוף ליכולת הסיפור שלו, הם שיוצרים ספר הרפתקאות שנבלע בנשימה אחת.

מייקל קרייטון, אמן ספרות המתח והמדע הבדיוני, היה בין הסופרים המצליחים ביותר בעולם. עד כה נמכרו בכל העולם כמאה וחמישים מיליון עותקים מספריו; 14 מהם עובדו לסרטים. הפיראטים עורר עניין רב בעולם המו"לי בארה"ב מיד כשיצא לאור, מכיוון שלא היה ברור אם כתב היד שנמצא על המחשב של קרייטון היה גמור והעוזר שלו סיים אותו, או שמא מדובר בכתב יד מאוד ישן שהיה גנוז וקרייטון לא בהכרח היה מעוניין להוציא אותו לאור.

הפיראטים מאת מייקל קרייטון, ספרית מעריב, שנת 2011, 326 עמודים.

הפיראטים: 2 פרקים ראשונים לקריאה:

חלק ראשון

פּורט רויאל

פרק 1

 

סֶר ג'יימס אלמונט, אשר מונה בידי הוד מלכותו צ'ארלס השני למושל ג'מייקה, נהג להתעורר כל בוקר בשעה מוקדמת. בחלקו נבע הדבר מאורח חייו כאלמן מזדקן, בחלקו עקב שינה טרופה – תוצאת מכאוביו בעקבות מחלת הפודגרה שממנה סבל – ובחלקו מקשיי הסתגלותו למזג האוויר במושבה ג'מייקה שהפך להיות חם ולח זמן קצר אחרי עלות השחר.

       גם בוקרו של ה-7 בספטמבר 1665 לא היה שונה, ומיד כאשר התעורר משנתו בחדרו שבקומה השלישית במעון המושל הוא ניגש אל החלון כדי לבדוק את מזג האוויר ולחזות ביום החדש. מעון המושל היה בניין לבֵנים מרשים בעל גג רעפים אדום. זה גם היה הבניין היחיד בפורט רויאל שהיו בו שלוש קומות, ומחלונו נשקף מבט מצוין על העיר שנפרשׂה מתחתיו. הוא ראה את מדליקי הפנסים סובבים ברחובות ומכבים את האורות שהדליקו בליל אמש. ברחוב רידג' הוא ראה את סיור הבוקר של אנשי המשמר אוסף את גוויות המתים ואת השיכורים שהיו מוטלים בבוץ. ממש מתחת לחלונו שעטה מרכבת המשא הראשונה שהביאה חביות מים מן הריו קוברה אשר זרם קילומטרים אחדים מן העיר. פרט לזאת הייתה פורט רויאל שקטה ונהנתה מן הרגע הקצר שבין התמוטטותם, מתוך קהות חושים, של שיכורי הלילה האחרונים ובין תחילתה של המולת הבוקר ליד רציפי הנמל.

       בהביטו מעבר לרחובות הצרים והצפופים אל הנמל הוא ראה סבך של תרנים מתנודדים ומאות אוניות מכל הגדלים נקשרות אל הרציפים. מעבר להן, עדיין בים, הוא ראה אוניית סוחר אנגלית דו-תורנית שהטילה עוגן מעבר לאי הקטן, קרוב לשוּנית בשם רקהאם. ברור שהאונייה הגיעה במהלך הלילה וקברניטהּ, בפיקחותו הרבה, בחר להמתין לאור יום על מנת להיכנס לנמלהּ של פורט רויאל. לאורו המתגבר של השחר העולה הוא ראה כיצד פורשׂים מחדש את המפרשים העִליים של אוניית הסוחר, וגם את שתי הסירות שנשלחו מן החוף שליד מבצר צ'ארלס כדי לסייע בגרירת האונייה לנמל.

   

המושל אלמונט, שבפי המקומיים זכה לכינוי "ג'יימס העשירי" בגלל התעקשותו לקבל מן הפְּריבָטירים[1] מעשר לטובת קופתו האישית, נפנה מן החלון ודידה על רגלו הכואבת לאורך החדר בדרכו לסידורי הבוקר שלו. כבר באותו רגע נשכחה ממנו אוניית הסוחר שכן בבוקר המסוים הזה היה על סר צ'ארלס למלא חובה לא נעימה, כלומר להיות נוכח בתלייה.

       בשבוע הקודם לכדו החיילים נבל צרפתי בשם לֶה קלֶרק והוא הורשע בפיראטיות, דהיינו, פשיטה לשם שוד, על יישוב בשם אוצ'ו ריוס, על החוף הצפוני של האי.

       על סמך עדותם של מתיישבים אחדים ששרדו את ההתקפה נדון לה קלרק להיתלות בצווארו עד צאת נשמתו על הגרדום הציבורי שברחוב הַיי. למושל אלמונט לא היה עניין מיוחד בצרפתי או באופיו, אבל תפקידו הרשמי חייב אותו להיות נוכח בתלייה. פירוש הדבר היה בוקר רשמי ומשעמם למדי.

       ריצ'רדס, משרתו האישי של המושל, נכנס לחדר. "בוקר טוב, הוד מעלתך. הנה היין שלך." הוא הגיש למושל כוס של יין קלארט והמושל הגיר אותו אל גרונו בלגימה אחת. ריצ'רדס פרשׂ לפניו את כל פרטי הטואלטיקה: קערה עם מי ורדים טריים, קערה נוספת עם גרגירי הדס כתושים וקערה שלישית קטנה של אבקת שיניים כשלצדה מטלית לניקוי שיניים. המושל אלמונט החל את הטיפול היומי שלו על רקע לחש המפוח לפיזור בושם שהפעיל ריצ'רדס כמדי בוקר.

       "יום חם מדי לתלייה," העיר ריצ'רדס וסר ג'יימס נהם בהסכמה. הוא מרח את שערו המידלדל במשחת גרגירי ההדס. המושל אלמונט היה בן חמישים ואחת וזה עשר שנים שהוא מקריח. הוא לא היה גנדרן במיוחד – וממילא הוא נהג לחבוש כובע – כך שההתקרחות לא הטרידה אותו כפי שאפשר היה לחשוב. אף על פי כן, הוא נקט אמצעים שונים לריפוי אובדן השיער. בשנים האחרונות הוא העדיף את משחת גרגירי ההדס, תרופה מסורתית שהמליץ  ההיסטוריון הרומי פְּליניוס הזקן עוד במאה הראשונה לספירה. הוא מרח גם משחה עשויה משמן זית, אֵפֶר ותולעים טחונות, כדי למנוע משערו מלהלבין. אלא שהתערובת הזו הייתה כל כך מסריחה עד שהוא השתמש בה לעתים נדירות יותר מכפי שידע שעליו לעשות.

       המושל אלמונט שטף את שערו במי הוורדים, יִבש אותו במגבת ובחן את הופעתו במראה.

       אחד היתרונות שנבעו ממעמדו כבעל הסמכות הבכירה ביותר במושבה ג'מייקה היה שהוא החזיק ברשותו את הראי הטוב ביותר באי. הוא היה נטול פגמים וגודלו היה כמעט אלף סנטימטרים רבועים. שנה אחת קודם לכן נשלח הראי מלונדון לאחד מסוחרי המקום ואלמונט החרים אותו בתואנה כזאת או אחרת. הוא לא ההעמיד עצמו מעל מעשים כאלה ובאמת ובתמים חש כי ההתנהגות הנוקשה הזאת רק מעלה את קרנו בעיני הקהילה. המושל-לשעבר, סר ויליאם לייטון הזהיר אותו עוד בלונדון כי ג'מייקה "איננה מחוז שסובל מעודף מוסר." בשנים שאחר כך נזכר סר ג'יימס במשפט הזה לעתים קרובות וחשב כי הדברים, שנוסחו בצורה קולעת כל כך, נאמרו בעצם בלשון המעטה. לשונו של סר ג'יימס עצמו לא הייתה רהוטה מדי; הוא גם היה בוטה ביותר ומהיר חֵמה, עובדה שזקף לחובת הפודגרה שלו.

       כעת, כשבחן את עצמו במראה, הוא שם לב כי הגיע הזמן לפגוש את אנדרס, הספר שלו, כדי שיסדר את זקנו. סר ג'יימס לא היה גבר נאה ולכן גידל זקן מלא שיפצה על פניו המחודדים כפניו של סמוּר.

       הוא רטן לעבר דמותו הנשקפת במראה והפנה את תשומת לבו אל שִניו כשהוא תוחב אצבע רטובה לתוך המשחה העשויה מראש ארנבת טחון עד דק, קליפת רימון ופריחת אפרסק. הוא שפשף את שיניו בחיפזון והמהם לעצמו מנגינה קטנה. ריצ'רדס, שעמד ליד החלון, הביט החוצה אל האונייה הקרבה. "אומרים שזוהי הגוֹדספיד, אדוני."

       "אוה, באמת?" סר ג'יימס שטף את פיו במעט מי ורדים, ירק וניגב את שיניו במטלית המיוחדת למטרה זו. הייתה זו מטלית-שיניים אלגנטית מהולנד, עשויה משי אדום עם שולי תחרה. היו לו ארבע מטליות כאלה, עוד פינוק שנבע ממעמדו במושבה. אבל אחת מהן כבר הושחתה כאשר משרתת רשלנית ניקתה אותה בחבטה על סלע, כדרך הילידים, ובכך גרמה להרס הבד העדין. קשה למצוא כאן משרתים טובים. גם את זאת ציין באוזניו סר ויליאם.

       ריצ'רדס היה יוצא דופן. הוא היה משרת שיש לנצור, אמנם סקוטי, אך נקי, נאמן ואחראי במידה סבירה. כמו כן אפשר היה לסמוך עליו שידווח את הרכילות ואת המתרחש בעיר, דברים שאחרת לא היו מגיעים לאוזניו של המושל.

       "הגוֹדספיד, אמרת?"

       "אַיי, סר," אישר ריצ'רדס ופרשׂ על המיטה את המלתחה לאותו יום.

       "האם המזכיר שלי נמצא על סיפונה?" באיגרת שהגיעה בחודש שעבר נאמר כי הגודספיד אמורה להביא עמה את המזכיר החדש שלו, מישהו בשם רוברט הֶקלֶט. סר ג'יימס לא שמע מעודו על האיש וציפה לפגוש אותו. בשמונת החודשים האחרונים, מאז שלואיס מת מדיזנטריה, הוא היה ללא מזכיר.

       "אני מאמין שכן, אדוני," אמר ריצ'רדס.

       סר ג'יימס החל למרוח את האיפור. קודם כול הוא מרח שכבה של עופרת לבנה וחומץ כדי לשוות לפניו ולצווארו מראה אופנתי חיוור. אחר כך הוא מרח על השפתיים והלחיים צבע אדום שיוצר מעירבוב של אצות ואוכרה.

       "היית רוצה לדחות את התלייה?" שאל ריצ'רדס והביא למושל את השמן הרפואי שלו.

       "לא, אני חושב שלא," אמר אלמונט והתכווץ כשבלע כפית מלאה. השמן הזה, שמוצה מכלבים אדומי-פרווה, נרקח בלונדון בידי אדם בשם מילנר והתפרסם כתרופה יעילה לפודגרה. סר ג'יימס הקפיד לבלוע אותה מדי בוקר.

       אחר כך הוא התלבש לקראת היום המצפה לו. ריצ'רדס הניח את כל פרטי הלבוש הרשמיים בסדר הנכון. ראשית לבש סר ג'יימס טוניקה לבנה ממשי מובחר ואחריה גרביים ארוכים בצבע תכלת. אחר כך ז'קט קטיפה ירוק מרופד בקשיחות וחם עד אימה, אבל הכרחי ליום שיש בו גינונים רשמיים. כובע הנוצות המשובח שלו השלים את הלבוש.

       כל זה גזל ממנו כמעט שעה. בעד החלון הפתוח יכול היה סר ג'יימס לשמוע את המולת הבוקר ואת קריאות העיר המתעוררת משנתה.

       הוא עשה צעד אחד אחורה ואִפשר לריצ'רדס לסקור אותו. ריצ'רדס סידר מעט את הקמט בצווארון והנהן בשביעות רצון. "קומנדר סקוט ממתין עם המרכבה שלך, הוד מעלתך," אמר ריצ'רדס.

       "טוב מאוד," אמר סר ג'יימס ואז, כשהוא נע לאטו ועם כל צעד חש בפרץ של כאב חד בבוהן שמאל, הוא החל מזיע במעילו הכבד והמצועצע, והאיפור זרם לאורך לחייו ואוזניו. וכך ירד לו מושל ג'מייקה במדרגות שהובילו ממעון המושל אל הרחוב, שם כבר המתינה לו המרכבה.

 

פרק 2

לאדם שסובל מפודרגה, גם נסיעה קצרה במרכבה ברחובות מרוצפי אבנים מהווה סבל רב ולו רק מסיבה זו תיעב סר ג'יימס את ההכרח להיות נוכח בכל תלייה. סיבה נוספת שבעטיה הוא שנא את האירועים הללו היא שהם חייבו אותו להיכנס ללב לבהּ של ממלכתו בעוד הוא העדיף את המראה המרוחק שנשקף מחלונו.

       פורט רויאל של שנת 1665 הייתה עיר משגשגת. בעשור שחלף מאז יצא קרומוול למסעו וכבש את האי ג'מייקה מידי הספרדים, צמחה פורט רויאל מרצועת חול עלובה, נטושה ומוכת חולי, לעיר עלובה, צפופה ושורצת רוצחים בת שמונת אלפים בני אדם.

       אין להכחיש, פורט רויאל הייתה עיר עשירה – יש אומרים כי הייתה העיר העשירה בעולם – אבל זה לא הפך אותה למקום נעים. רק רחובות בודדים רוצפו באבנים שהובאו מאנגליה בשמשן כזיבורית לייצוב האוניות. מרבית הרחובות לא היו אלא תלמים של בוץ מצחינים מאשפה וגללי סוסים ורוחשים זבובים ויתושים. הבניינים הצמודים נבנו מעץ או אבן גסים והיו וולגריים במהותם: רצף בלתי פוסק של טַבֶרנות, בתי מרזח, מאורות הימורים ובתי זונות. מוסדות אלו שירתו את אלף הימאים והמבקרים שהיו על החוף בכל רגע נתון. היו שם גם קומץ של בתי מסחר מהוגנים וכנסייה שנבנתה בפאתיה הצפוניים של העיר וכדברי סר ויליאם לייטון "זכתה לביקורים נדירים בלבד."

       מובן מאליו, סר ג'יימס ובני ביתו, ואיתם כמה אדוקים נוספים מן הקהילה, ביקרו בכנסייה בכל יום ראשון, אבל לעתים קרובות הופרע מהלך התפילה בקללות ונאצות של מלח שיכור שנכנס לפתע, ופעם אחת אפילו ביריות. לאחר התקרית הביא סר ג'יימס למאסרו של האיש לשבועיים, אבל בכל הקשור להטלת עונשים היה עליו לנקוט משנה זהירות. סמכותו של מושל ג'מייקה – שוב במילותיו של סר ויליאם – היא "דקה כגוויל ופריכה כמוהו."

       אחרי שסר ג'יימס קיבל מן המלך את המינוי הוא בילה ערב שלם בחברת סר ויליאם. סר ויליאם הסביר למושל החדש כיצד מתנהלים החיים במושבה ג'מייקה. סר ג'יימס הקשיב וחשב שהבין, אבל אי אפשר לצפות להבנה אמיתית של החיים בעולם החדש לפני שעומדים פנים מול פנים עם החוויה האמיתית, הגסה.

       כעת, ביושבו בכרכרה המתנהלת ברחובותיה הצרים של פורט רויאל כשהוא מהנהן מחלונו לאזרחים הפשוטים שקדו לו, התפעל סר ג'יימס עד כמה התרגל לקבל את הכול כטבעי ורגיל. הוא התרגל לחום ולזבובים ולריחות הרעים; הוא התרגל לגניבות ולחיי המסחר המושחתים; הוא למד לקבל את המנהגים הנלוזים של השיכורים והפריבטירים. מאז הגיעו למושבה הוא עבר אלף שינויים קטנים, כולל היכולת לישון על רקע הצרחות, הצווחות וקולות הירי שנמשכו בנמל לילות שלמים באין מפריע.

       אבל היו דברים נוספים שהציקו לו ואחד המעצבנים שבהם ישב עכשיו מולו בתוך המרכבה. קומנדר סקוט –  מפקדו של חיל המשמר המוצב במבצר צ'ארלס והאיש שמינה את עצמו להיות שומר המוסר במדינה –  סילק פירור אבק בלתי נראה מעל מדיו ואמר, "אני מקווה שעבר על הוד מעלתו ערב נעים וכעת הוא במצב רוח טוב ומוכן לתרגילי הבוקר."

       "ישנתי היטב," קטע אותו סר ג'יימס. בפעם המאה הוא חשב לעצמו עד כמה החיים בג'מייקה מסוכנים יותר כאשר כמפקד המשמר משמש גבר מטורזן ושוטה במקום איש צבא רציני.

       "נמסר לי," המשיך קומנדר סקוט והצמיד ממחטת תחרה מבושמת אל אפו ונשם קלות, "כי האסיר לה קלרק ערוך ומוכן וכל הסידורים לקראת ההוצאה להורג כבר הושלמו."

       "טוב מאוד," אמר סר ג'יימס והזעיף את פניו לעבר קומנדר סקוט.

       "כמו כן נמסר לי שאוניית הסוחר גודספיד עומדת לעגון בנמל בכל רגע ובין שאר הנוסעים נמצא גם מר הקלט שהגיע במטרה לשמש כמזכיר החדש שלך."

       "הבה נתפלל שהוא אינו שוטה כמו הקודם," אמר סר ג'יימס.

       "אכן. בהחלט כך," אמר קומנדר סקוט וברוב חסדו שקע בשתיקה. המרכבה נכנסה לתוך הכיכר שברחוב הַיי שם כבר נאסף המון גדול כדי לחזות בתלייה. ברגע שסר ג'יימס וקומנדר סקוט ירדו מן המרכבה נשמעו מן הקהל מחיאות כפיים פזורות.

       סר ג'יימס הנהן קצרות; הקומנדר השתחווה קלות.

       "נראה שהגיע קהל גדול," אמר הקומנדר. "אני תמיד מתעודד מנוכחותם של ילדים ונערים רבים כל כך. זה ישמש להם לקח טוב לעתיד, האינך מסכים?"

       "אהמ," אמר סר ג'יימס. הוא עשה דרכו לקדמת הקהל ונעמד בצל הגרדום. הגרדום של רחוב היי ניצב שם באורח קבע שכן הוא נדרש לשימוש לעתים מזומנות: קורת עץ חסונה ועניבת חנק תלויה כשני מטרים ועשרים מעל הקרקע.

       "היכן האסיר?" שאל סר ג'יימס ברוגז.

       האסיר לא נראה בשום מקום. המושל המתין בקוצר רוח בולט כשהוא פוכר את ידיו מאחורי גבו ומשחררן חליפות. ואז נשמע תיפוף חלש שבישר את בואה של העגלה. רגעים אחדים אחר כך היא נראתה,  והקהל הרעשני והצוהל נחצה ופינה לה דרך.

       האסיר לה קלרק עמד זקוף קומה כשידיו כבולות מאחורי גבו. הוא היה לבוש בטוניקת בד אפורה ועליה כתמי אשפה שהושלכה לעברו בידי הקהל המלגלג. אף על פי כן הוא המשיך לשמור על ראש מורם.

       קומנדר סקוט רכן קדימה. "הוא בהחלט עושה רושם טוב, הוד מעלתך."

       סר ג'יימס נאנק.

       "אני כל כך מכבד את זה שאדם הולך אל מותו בעידון," אמר קומנדר סקוט כשהוא משתמש במילה הצרפתית "finesse".

       סר ג'יימס לא הגיב. העגלה התקדמה לעבר הגרדום ונפנתה כך שהאסיר ניצב כשפניו אל הקהל. התליין, הנרי אדמונדס, ניגש אל המושל והשתחווה עמוקות. "בוקר טוב לך, הוד מעלתך, וגם לך, קומנדר סקוט. יש לי הכבוד להציג לפניכם את האסיר, הצרפתי לה קלרק, שלאחרונה נדון – "

       "תמשיך עם זה, הנרי," אמר סר ג'יימס.

       "בהחלט, הוד מעלתך." התליין, שנראה פגוע, השתחווה שוב וחזר את העגלה. הוא טיפס עליה, נעמד ליד האסיר וכרך על צווארו של לה קלרק את עניבת החנק. אחר כך הוא ניגש לקדמת העגלה והתייצב לצד הפרד. היה רגע אחד של שקט שנמשך הרבה יותר מדי.

       בסופו של דבר סב התליין על עקביו ונבח, "טדי, לעזאזל איתך, תזדרז!"

       ילד צעיר – בנו של התליין – מיהר לתופף בקצב מהיר ומתחזק. התליין סב שוב על עקביו ונעמד מול הקהל. הוא הניף את שוטו גבוה באוויר ואז הכה את הפרד מכה אחת ויחידה; העגלה התחילה לנסוע והאסיר נותר בועט ומיטלטל באוויר.

       סר ג'יימס צפה באסיר המפרפר. הוא הקשיב ללחישה הצורמת שנשמעה מגרונו המחרחר של לה קלרק וראה את פניו מכחילים. הצרפתי החל לבעוט בתנועות אלימות והתנודד לפנים ולאחור כשהוא תלוי רק כמה עשרות סנטימטרים מעל האדמה הבוצית. עיניו נדמו כיוצאות מחוריהן. לשונו השתרבבה. גופו החל לרעוד ולהתפתל בעוויתות בקצה החבל.

       "בסדר," אמר סר ג'יימס לבסוף והנהן לעבר הקהל. שני בחורים חסונים, חבריו של המורשע, הגיחו במהירות מתוך הקהל. הם נאחזו ברגליו הבועטות ונתלו עליהן בניסיון לשבור את מפרקתו במהירות כמחווה רחומה. אבל הם היו רשלנים במלאכתם והפיראט, שהיה חזק, גרר אותם בתנועותיו הנמרצות בתוך הבוץ. פרפורי הגסיסה נמשכו עוד שניות אחדות ולבסוף, במפתיע, הגוף נרפה.

       האנשים זזו הצדה. שתן זרם לאורך מכנסיו של לה קלרק ונספג בבוץ. הגופה התנודדה ברפיון קדימה ואחורה.

       "גזר  הדין אכן בוצע כהלכה," אמר קומנדר סקוט בחיוך רחב. הוא הטיל מטבע זהב לעבר התליין.

       סר ג'יימס נפנה ועלה שוב על המרכבה כשהוא חש רעב. כדי להגביר את תאבונו, כמו גם לסלק מעליו את הריחות הרעים של העיר, הוא הרשה לעצמו להריח קומץ של טבק הרחה.

– – – – –

על פי הצעתו של קומנדר סקוט הם עברו דרך הנמל לראות אם המזכיר החדש כבר ירד מן האונייה. המרכבה נעצרה על הרציף, קרוב ככל האפשר למקום עגינתה של האונייה; הרכּב ידע כי המושל מעדיף ללכת פחות ככל האפשר. הוא פתח את הדלת וסר ג'יימס יצא החוצה והתכווץ לנוכח אוויר הבוקר המצחין.

      

       " הוא מצא את עצמו עומד נוכח גבר צעיר בראשית שנות השלושים לחייו שגם הוא, כמו המושל, הזיע בתוך הז'קט הכבד שלו. הצעיר קד ואמר, "הוד מעלתך."

       "עם מי יש לי הכבוד?" שאל אלמונט והשיב בקידה קלה. בשל הכאב ברגלו הוא כבר לא יכול היה לקוד עמוקות, ובכל מקרה הוא תיעב את הטקסיות הרשמית הזאת.

"צ'ארלס מורטון, אדוני, רב החובל של אוניית הסוחר גודספיד שהגיעה זה עתה מבריסטול." הוא הציג את ניירותיו.

       אלמונט אפילו לא הציץ בהם. "איזה מטען אתה נושא?"

       "בד עבה ומשובח, הוד מעלתך, וזכוכית מסטאוורברידג', ומוצרים מברזל. הוד מעלתו מחזיק את שטר המטען בידיו."

       "יש עמך גם נוסעים?" הוא פתח את שטר המטען וקלט כי שכח את משקפיו; הרשימה נראתה לו ככתם כהה. הוא בחן את שטר המטען בקוצר רוח וסגר אותו שוב.

       "אני מביא איתי את מר רוברט הֶקלֶט, המזכיר החדש של הוד מעלתו, ואת רעייתו," אמר מורטון. "אני מביא שמונה גברים שנולדו אנשים חופשיים והם ישמשו במושבה כסוחרים. וגם שלושים ושבע עברייניות שנשלחו בידי הלורד אמבריטון מלונדון לשמש כנשים למתיישבים."       

       "כל כך יפה מצד הלורד אמבריטון," אמר אלמונט ביובש. מדי פעם נהגו פקידים אנגלים מערים אנגליות גדולות לשלוח לג'מייקה נשים שהורשעו בעבירות שונות, תחבולה פשוטה שחוסכת את הוצאות כליאתן על אדמת המולדת. לסר ג'יימס לא היו אשליות כיצד תיראנה הנשים הללו. "והיכן מר הקלט?"

       "עדיין על הסיפון, אוסף את חפציו בעזרת גברת הקלט, הוד מעלתך." קפטן מורטון העביר את משקלו מרגל לרגל. "גברת הקלט סבלה מאוד בזמן המסע, הוד מעלתך."

       "אין לי כל ספק," אמר אלמונט. הוא רגז על המזכיר החדש שלו שלא ירד לרציף לפגוש אותו. "האם מר הקלט נושא עמו איגרת בשבילי?"

       "אני מאמין שכן, אדוני," אמר מורטון.

       "הואל בטובך לבקש ממנו להצטרף אליי במעון הממשלה בהזדמנות הראשונה."

       "ברצון רב, הוד מעלתך."צפה לבואם של הכלכל ושל מר גואר, מפקח המכס, שיאמתו את שטר המטען שלך ויפקחו על פריקת המטען. אתה מדווח על מתים רבים?"

       "רק שניים, הוד מעלתך, שניהם מלחים פשוטים. אחד נפל לים והשני מת ממַיימת, שאם לא כן לא הייתי נכנס לנמל."

       אלמונט היסס. "מה אתה מתכוון כשאתה אומר שלא היית נכנס לנמל?"

       "אני מתכוון, אם מישהו היה מת ממגיפה, הוד מעלתך."

       אלמונט הזדעף על רקע אוויר הבוקר הלוהט. "מגיפה?"

       "הוד מעלתו שמע בוודאי על המגיפה שפגעה לאחרונה בלונדון ובוודאי גם בערים המרוחקות יותר?"

       "אין לי כל מידע על זה," אמר אלמונט. "בלונדון יש מגיפה?"

       "אכן, אדוני, זה חודשים אחרים שהיא מתפשטת וגורמת לבלבול ולאובדן חיים. אומרים שהיא הובאה מאמסטרדם."

       אלמונט נאנח. זה מסביר מדוע בשבועות האחרונים לא הגיעה כל אונייה מאנגליה, וגם שום איגרת מחצר המלוכה. הוא זכר את המגיפה שפגעה בלונדון עשר שנים קודם לכן וקיווה שאחותו ואחייניתו השכילו לצאת לבית הכפר שלהן. אבל למה לדאוג שלא לצורך? המושל אלמונט קיבל גם את האסונות בקור רוח. הוא עצמו חי יום-יום בצלן של דיזנטריה וקדחת שהפילו מדי שבוע חללים בפורט רויאל.

       "ארצה לשמוע חדשות נוספות," הוא אמר. "אנא, הצטרף אליי הערב לארוחת ערב."

       "בעונג רב," אמר מורטון וקד שוב. "הוד מעלתו מעניק לי כבוד רב."

       "שמור את דעתך עד שתראה את השולחן שהמושבה הענייה הזאת מספקת," אמר אלמונט. "ודבר אחרון, קפטן," הוא אמר, "יש לי צורך במשרתת למעון המושל. הנשים השחורות האחרונות שהגיעו היו חולות וכולן מתו. אהיה אסיר תודה אם תדאג שהנשים העברייניות תישלחנה למעון המושל מהר ככל האפשר. אני אדאג לפזר אותן."

       "הוד מעלתך."

       אלמונט הנהן עוד הנהון אחד קצר וטיפס בכאב חזרה למרכבתו. באנחת רווחה הוא שקע בתוך המושב ונסע חזרה למעון המושל. "יום מצחין," העיר קומנדר סקוט, ואכן עוד זמן רב אחר כך נשארו הריחות המבחילים של העיר בנחיריו של המושל ולא התפוגגו עד אשר הריח עוד מעט מטבק ההרחה שלו.

 

 


[1] פְּריבַטִיר (המקור מאנגלית: privateer) היה כינוייה של אונייה חמושה, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלה בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב. פריבטירים היו קיימים כבר בימי הביניים, אך עיקר פעולתם היה במאות ה-16 עד ה-18. בעלי האונייה קיבלו משליט המדינה כתב הרשאה, המתיר להם לתפוס אוניות סוחר של האויב ולמכור אותן או את מטענן על פי חוקי השלל הימי (prize). בכתב ההרשאה נקבע גם כיצד יחולק השלל. בדרך כלל החלוקה הייתה 10% למלך ו-90% לפריבטיר. הפריבטיריוּת לא נחשבה לפיראטיות או לשוד ימי אך נאסרה בהסכמה בין-לאומית ב-1856 (המתרגמים).

 

 

 

 

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: מתח בלש אימה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.