דם כחול מאת ורד טוכטרמן

ורד טוכטרמן היא מומחית במדע בדיוני, פנטזיה וחובבת גדולה של ערפדים. סופרת ומתרגמת בתחומים אלה, פעילה בקהילת המדע הבדיוני הישראלית והייתה מעורבת בפרויקטים רבים בקהילה. היא מתגוררת בחיפה עם ילד, חתולה והמון ספרים. 

טוכטרמן היא בהחלט אישה לא שגרתית. כשפוגשים אותה רואים דבר ראשון את השיער שלה בצבע כחול סגול זרחני. וכששואלים אותה למה היא בחרה לכתוב רומן שנקרא "דם כחול", על ארוטיקה וערפדים היא מספרת שלפני כמה שנים כשנפרדה מבן הזוג המשמעותי ביותר בחייה, היא ישבה בבית מדוכדכת, ואז החליטה, לדבריה, לעשות משהו מגניב שיעלה את מפלס מצב הרוח שלה, ולכתוב ספר שיש בו "מתח, סקס וערפדים".

שם:  ורד טוכטרמן

גיל: 41

סטטוס: רווקה+1

מגורים: חיפה

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר דם כחול (הוצאת יניב, 2011)

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? מהכל. כל דבר שאני רואה, שומעת, מרגישה, חווה, לומדת – כל הדברים האלה מתערבבים לי במוח, ולפעמים מתחברים בצורות חדשות ומעניינות.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? התכנון ארך כארבע שנים. הכתיבה ארכה כארבעה חודשים. ועד ההוצאה לאור עברו עוד שלוש שנים בערך.

איזה ספרים קראת לאחרונה? קוראת עכשיו את "פאנדמוניום" של דאריל גרגורי. לפני כן קראתי את סדרת סוקי סטקהאוז של שרלין האריס.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? ג'ון וארלי, שכותב דברים שגורמים לקורא להגמיש את התפיסה שלו לגבי מהו אדם. השפעה על כתיבתי הייתה לו רק ברמה שכל דבר בעולם משפיע על כתיבתי.

אילו ספרים קראת בילדותך? הכל. פשוט הכל. כל מה שנפל לידיי קראתי. הרפתקאות, מתח, מדע בדיוני, מדע פופולרי, ספרי בישול, אנציקלופדיות, עלוני פרסומת, תוויות של מוצרים… אם זה הכיל מילים כתובות, קראתי את זה.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "חלף עם הרוח" של מרגרט מיצ'ל, "שלושה בסירה אחת" של ג'רום קיי ג'רום, וכל כתבי לואיס קרול. ועד שאנצל מהאי הבודד, אני בטוחה שיהיה עוד המון טקסט כתוב בשוליים של שלושתם.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי השני.  כתבתי את הספר "לפעמים זה אחרת" (קובץ סיפורים, אופוס, 2002).

ורד טוכטרמן צילום דניאלה הראל

ורד טוכטרמן היא מדור המייסדים של קהילת המדע בדיוני ופנטזיה בישראל, והיא הייתה מאבות התחום עוד לפני שהפך לפופולארי (בעקבות "באפי", "דמדומים" וכולי). היא נולדה בארגנטינה ובגיל צעיר עלתה עם משפחתה לישראל, לחיפה. בגיל 16 הבינה שמיצתה את הלימודים בבית הספר, ועזבה לטובת עבודות שונות ומשונות. היא החלה להשתלב בקהילת אנשי המד"ב, קהילה המורכבת מאנשים מבריקים, מדליקים, סקרנים ואינטלקטואלים, קהילה שוקקת חיים בישראל. בתקופה שהסתובבה בקהילה יצאו מעט ספרי מד"ב ורובם לא היו איכותיים. הקבוצה שורד הייתה ממקימיה, הפכה לבית עבור הקהילה. ורד יזמה תחרויות כתיבה, ניהלה את הקהילה, ניהלה פורומים של מדע בדיוני ופנטזיה ושפטה בתחרויות שקיימה האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה.

ורד פרסמה מעל 50 סיפורים וזכתה בתחרויות סיפורים קצרים בתחום המד"ב. קובץ סיפורים קצרים שלה "לפעמים זה אחרת" (אופוס 2002), זכה בפרס גפן. כמו כן, ורד היתה ממייסדי המגזין "חלומות באספמיה" ורכשה לעצמה קהל מעריצים שבוי שהולך אחריה עד היום.

באותה תקופה ורד כתבה גם סיפורים ארוטיים בעקבות בקשה של חבר שניהל את אתר "סוכנות ארוטיקה" על מנת "להעלות" את רמת הסיפורים באתר. היא קיבלה תגובות מטורפות וסיפור שלה אף התפרסם באנתולוגיה שערכה הגר ינאי "שם יש שושנים" – אנתולוגיה ארוטית של סופרות ישראליות.

את כל זה ורד עשתה בתקופה של תשע שנים שבהם נאבקה עם מחלת תשישות כרונית, שתקפה אותה באופן חמור ולמעשה הרסה את המסלול שבו צעדה – מסלול ישיר לדוקטורט ועבודה כחוקרת מבריקה באקדמיה. היא אומרת בחיוך שהאקס שלה אמר: "המחלה הזו היא הדרך של העולם להתגונן מהאנרגיות המטורפות שלך".

ספרי קצת על הספר שכתבת: דם כחול הוא רומן ערפדים ישראלי. חן, גיבורת הספר, לא מצליחה להתאושש מפרידה מכוערת מבן זוגה, ליאור, וחברה הטוב עומרי מכיר לה את סוכנות "דם כחול", סוכנות סודית שמציעה לחובבי ערפדים חוויה בלתי נשכחת של סקס עם ערפד. משם ואילך העניינים מסתבכים.

סוכנות ערפדים זו מגשימה לחובבי ערפדים את הפנטזיות הארוטיות הכמוסות שלהם, והערפדים בתמורה מקבלים את מנת הדם שלהם, כדי להתקיים בעולם הזה. כמוכם, גם גיבורת הספר מגיבה למידע ההזוי הזה בספקנות, עד שהיא פוגשת ערפד אמיתי, ויוצאת למסע בלתי נשכח המגלה בפניה הרבה יותר עובדות על ערפדים מאשר הייתה רוצה לדעת….. 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? כן, אני עובדת על ספר ההמשך של דם כחול. מלבד זאת, אני תמיד כותבת סיפורים קצרים.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? כתיבה דורשת כישרון ומיומנות. עם כישרון נולדים, בשביל מיומנות צריך לעבוד. אם אתה לא מוכן לעשות את העבודה הזאת, עדיף שתכתוב להנאתך, למגרה.

משפט מסכם: העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם מופלא. וזה הרבה, כשזה מגיע מחובבת מדע בדיוני.

מתוך "דם כחול": פרק חמישי: ליקוי חמה

מקום אחר, זמן אחר

במשך כל הנסיעה לסיגישוארה יֶפֶת בוהה החוצה מהחלון, מניח לקולות התיירים האחרים באוטובוס להתעמעם לכלל רעש לבן חסר משמעות, ותוהה אם הוא מתנהג כמו אידיוט.

לא, נכון יותר לומר שהוא מנסה לדכא אותה תהייה עוד מאז שקנה את כרטיסי הטיסה לבוקרשט. בתחילה עוד היה נרגש ונלהב מדי, ולא הניח לעצמו לחשוב על כך ברצינות, אבל מרגע שהחל להירגע מעט, הספקות החלו לכרסם בו יותר ויותר.

בעצם, הוא לא באמת מצפה למצוא שם כלום. הנסיעה הייתה בעיקר מחווה לנושא שמעסיק אותו שנים רבות כל-כך, ולאו דווקא משהו שיש מאחוריו ציפייה לתוצאה של ממש.

קרני שמש אלכסוניות מאירות את הנוף הזר, שאיכשהו נראה כמו כל נוף אחר מבעד לחלון אוטובוס, והוא מצמצם את עיניו אל מול השמש אבל נמנע מלהוריד את משקפי השמש ממצחו אל עיניו. הוא מברך אותה, את השמש. הוא טובל בקרניה וחש אותן ממלאות אותו בכוח.

הוא עוצם את עיניו ומניח לקרני השמש ללטף את עפעפיו העצומים, והוא נזכר.

הזיכרון מעומעם בקצותיו, כאילו צולם בעדשה מטשטשת. מרחק של שנים ובלבול וחוסר אמון. הילקוט שלו זרוק ליד עץ והוא יושב בקרוסלה שמסתובבת, ומסתובבת, ומסתובבת. בעצם, הוא כבר היה מבוגר מדי לקרוסלות – בן כמה היה? עשר? אחת-עשרה? אחד הגילים האלה שבהם מביך להיתפס כשאתה משחק במשחקי ילדים. הקרוסלה הזו מסתובבת לנגד עיניו, ופתאום הוא חושב שמאז אותו יום לא עלה על קרוסלה, וכמה היה רוצה עכשיו לשבת בשעשוע מסתובב כזה ולהניח לכוח הצנטריפוגלי לשאוב ממנו את מחשבותיו.

הוא היה אמור ללכת הביתה. הוא היה אמור להגיע הביתה כבר שעתיים קודם. אבל מה היה לו לחפש בבית? הוריו, אנשים עובדים במרוץ הקבוע של בני המעמד הבינוני, להניח לחם וחמאה על השולחן וטלוויזיה צבעונית על המזנון, יחזרו הביתה רק מאוחר יותר, ואז הבית יימלא רעש. צעקות, צעקות בלתי פוסקות. נראה שהוריו לא ידעו לדבר ביניהם אלא בצעקות, והקירות איכשהו ספגו את צעקותיהם. כשהיה בבית, גם כשהוריו לא היו שם, היה נדמה לו שהקירות צועקים אליו, סביבו, והצעקות נדחסות עליו, ממלאות את כל האוויר סביבו, מצמקות אותו עוד ועוד, דוחקות בו לקרוס אל תוכו ולהיעלם.

עדיף בשקט הזה, שנשמעים בו רק חריקות הקרוסלה, רשרוש העלים על העץ וקולות מרוחקים של תנועה. גן השעשועים הזה היה נטוש כמעט תמיד, מאז שגן הילדים היחיד שהיה בקרבתו נסגר וגן שעשועים חדש ומבריק יותר נבנה בסמוך למרכז המסחרי, עם ספסלי אבן נוחים ועצים מצלים. כאן המתקן היחיד שעוד פעל היה הקרוסלה – הנדנדות נתלשו ביד נעלמה מעל המתקן, המגלשה כמעט נעקרה ממקומה וארגז החול שמתחתיה היה מלא בצואת חתולים ושיירי פסולת בניין – הקרקע הייתה חול מלוכלך בחצץ, בשברי זכוכית ובבדלי סיגריות, ואת הצל היחיד הטיל עץ בעל צמרת דלילה שניצב באמצע מדשאה זעירה ומוכת שחין. שנים מאוחר יותר חשב שכנראה הפסיקו להשקות את המדשאה ואת העץ לאחר סגירת גן הילדים, ולכן נראו ככה. אבל בילדותו רק קידם בברכה את השקט, את היכולת לצוף בין קרני השמש, בתוך הדממה העצלה שבמחשבותיו.

הוא סובב את הקרוסלה במהירות רבה ואז בלם אותה בבת אחת וירד ממנה, נהנה מהעולם המסתובב סביבו ומרגליו הכושלות בצורה משעשעת על החול המלוכלך ועל שיירי הדשא. הוא צנח על הדשא ליד העץ והניח לעולם להאט את מהלכו בהדרגה עד שהתייצב שוב. הוא צחק, ככה סתם, נהנה מהחירות לצחוק בלי שאיש ישאל למה.

אז קם והרים את הילקוט באי רצון. אור השמש כבר החל לקבל גוון של שעות אחר הצהריים המאוחרות, והוא ידע שאם לא ימהר הביתה ודאי יגיע אחרי הוריו, למורת רוחם. הוא העלה את הרצועות על כתפיו וגרר רגליים אל המעבר שבין שני הבניינים הסמוכים, שביל צר של אבני ריצוף רחבות על פני שביל מעט רחב יותר של אדמה אפרפרה, שהתפתל בין בלוני גז ומתחת לסוככי כביסה, תחוּם פה ושם בשיחים מדובללים. המעבר מאור השמש הגלוי שבחוץ אל הצל בין הבניינים גרם לו לכמעט-עיוורון רגעי. הוא אהב את הרגע הזה, של המעבר בין עולמות, בין אור לחושך, בין שטח פתוח למרחב סגור, ולרגע עמד במקומו, נהנה מהאטימות הזמנית של עיניו לעולם שסביבו ומהאופן שבו כמו נפקחו מחדש בהדרגה. לאחר שמיצה את הרגע, מיהר הלאה ועלה במדרגות הקצרות שבין הבניינים והמשיך בהמשך השביל, הילקוט טופח שוב ושוב על גבו. בעודו הולך שם משהו צנח עליו משהו פתאום מן הצד, משהו גדול וחזק ולא מובן, והחל לגרור אותו אל מאחורי גדר חיה צפופת עלים.

עכשיו, במבט לאחור באמות המידה של אדם מבוגר, הוא חושב שהתוקף מן הסתם לא היה גדול במיוחד, לא גבוה בהרבה מנער בן אחת-עשרה. הוא זוכר מעט מאוד פרטים – את העיניים, אדומות כעיני לבקן, ואת העור, חיוור כסיד עד כדי אפרפרות, מתוח על עצמות חדות ומעל לחיים שקועות. היום עולה על דעתו שהיצור ודאי היה מורעב. הוא לא יודע למה, אבל המחשבה שמעולם לא עלתה על דעתו קודם לכן נראית לו פתאום הכרחית. מסיבה כלשהי, רדיפות או מאבק על טריטוריה או חוסר מזל כלשהו, הוא היה מורעב עד כדי חולשה, עד כדי חוסר זהירות. אולי לכן הצליח להיאבק בו, הודף ומושך ומתפתל תחת ידיו, מכה בכל כוחו, נאחז בגזע הגדר החיה ובועט לכל עבר בשתי רגליו, מניח לתיקו להטות את שיווי המשקל של שניהם – הכול מתערבב כעת במחשבתו, כל הקרב הזה שבו עוד היה מבולבל וחסר הבנה מכדי לפחוד ממש, אבל הוא מאמין שגם כך, היצור היה מנצח אותו לבסוף. שיניו החדות כבר הצליחו לקרוע קרע ארוך ומדמם בצד צווארו, ונראה שהריח מוציא אותו מדעתו עוד יותר – אבל התיק, העמוס בספרים ובמה שנהגה אמו לכנות "אבנים", התנודד לצד אחד ומשך אותו הצדה ואיתו את היצור, ואיכשהו שניהם התגלגלו ביחד במדרגות בחזרה.

בעצם, גם זה לא היה מספיק. לא נראה שההתגלגלות במדרגות עשתה משהו ליצור. אבל כשהמשיך וכשל וניסה לחמוק ממנו עוד הלאה, אל הרחוב, גרר את שניהם אל תוך כתם יוקד של אור שמש שחדר בין הבניינים.

היצור צרח.

לא, "צרח" היא כנראה מילה קטנה מדי לתיאור הזעקה הזאת. היה בה משהו קמאי ואבוד ומבועת עד אימה. הוא הבין עכשיו שהוא מגונן על פניו בידו והסיט אותה כדי להסתכל. לנגד עיניו, העור החיוור כל-כך האדים והעלה בועות כאילו נשלק במים רותחים, והיצור הדף אותו מעליו בבת אחת, מעיף אותו ואת הילקוט אחורה, אל השמש, ונמלט בריצה מטורפת, כושל ונופל וקם שוב, אל בין הצללים. הוא עוד שמע אותו רץ ומייבב כמה רגעים, לא בקולו של אדם כי אם בקולה של חיית חושך פצועה, ואז גם הקול נעלם.

הוא הביט רגע סביבו, לא מבין, ואז קם בצליעה והרים את ילקוטו. הוא נחבל בכמה מקומות וחש בשריטה ארוכה וצורבת בצווארו – אם כי מישוש קל העלה שהיא לא ממש מדממת, רק מעט דביקה – אבל הוא התעלם מכל אלה כשעמד שם בכתם השמש והרים את מבטו מעלה ולרגע, לרגע ארוך, רק נעץ את מבטו בכתם הבוהק העז ששטף אותו מבין גגותיהם של הבניינים. עיניו דמעו בשטף, ולמרות זאת הוא התעקש להביט למעלה, אל אורה העז של השמש.

לבסוף עצם את עיניו וחש לרגע בקרניה על פניו כמו ליטוף, כמו מגן. אחר כך פקח את עיניו – צללי הגרר של השמש עוד ריצדו מול עיניו – הסתובב ויצא מבין הבניינים כלעומת שבא. לעולם לא ישוב לדרך הקיצור הזאת שבין הבניינים.

כשחזר לבסוף לביתו, צולע מעט על ברך חבולה אחת ומקפיד ללכת רק בשטחים מוארים לחלוטין, הוריו כבר היו שם. הם צעקו עליו. הם צעקו זה על זה. הם צעקו עליו שוב. הם צעקו בינם לבין עצמם ובינם לבין בורא עולם ובינם לבין גורלם שהעניק להם ילד כזה. והוא הניח לצעקות להדוף אותו אל תוך עצמו, לתחום אותו בתוך בועה חתומה שגבולותיה קטנים בהרבה מגבולות גופו. הוא השליך את תיקו ונעמד ליד החלון הגדול שבסלון והשקיף החוצה, אל השמש ואל הצללים ואל הדברים שמסתתרים בצללים האלה, ודמיין איך הוא לוקח את כוחה הגדול של השמש ושוטף את כל הצללים, שוטף מתוכם את כל הדברים שעשויים להסתתר בהם, את כל הדברים שעשויים להתנפל עליו ולקחת אותו מעצמו.

מאותו יום לא יכול לשאת את החשכה, את הצללים. השמש, ידידתו ומגנתו הגדולה, הייתה מפלטו היחיד. הוא סירב לצאת מביתו לאחר רדת החשכה, ובלילות היה נועל את עצמו בחדרו מסורג החלונות. אור החשמל בבית לא עזר – הוא ידע שאין זה אור שמש ושאין בו כל תועלת. בצאתו מהבית סירב ללכת בצלם של בניינים וחיפש תמיד את דרך המילוט הקרובה ביותר אל האור, וידא שתמיד יהיה לפחות כתם של שמש בקרבתו. בבית הספר התעקש לשבת תמיד צמוד אל החלונות, ולעתים קרובות נחה ידו השמאלית על אדן החלון, טובלת באור, בעוד ידו הימנית משרבטת.

הוא לא סיפר לאיש מה קרה. גם לו ידע מה בדיוק קרה, גם לו היו לו מילים כדי לספר זאת, הוא ידע שאיש לא יאמין לו.

ועכשיו הוא כאן, בביתו של המיתוס. עם השנים, למד את המילים המתארות את מה שחשב שקרה לו. למד לזהות את היצור – יצור שלא אמור להתקיים באמת, שאמור להיות לא יותר מאגדת עם או מיתוס. למד את המילה. ערפד. ועם השנים החל לתהות כמה מאותם יצורים קיימים עוד. כמה מהם חיים סביבו, ממתינים בצללים ובחשכה. ואיך יוכל להתמודד איתם.

מרגע שהכיר את המילה היא מילאה את תודעתו. הוא חקר את הספרים, את האגדות, את המיתוסים. למד להכיר את אגדות הערפדים השונות ברחבי העולם, את מוצצי הדם ומשני הצורה, יצורי הלילה השטניים הפוחדים רק מאור השמש, מצלבים, משום, מיתדות עץ. הוא חיפש את שיטות ההתמודדות השונות שהציעו המיתוסים מול אותם יצורים ותמיד תהה אם הן אכן נכונות, אם באמת יועילו לו כשאחד היצורים האלה יחזור שוב מן הצללים לקחת את חייו.

איש לא הופתע כשלאחר תום לימודי התואר הראשון החליט לצאת לטיול מאורגן "בעקבות הרוזן דרקולה" בטרנסילבניה, רומניה. איש לא הופתע, אולי מלבדו. שכן כולם הכירו את דיבוק הערפדים שלו, אבל איש לא ידע מה מקורו. והוא לא האמין באמת ובתמים שבטרנסילבניה ימצא מידע שימושי שיעזור לו להתמודד עם הערפדים. אחרי הכול, חשב בהיגיון, ולאד צפש לא היה ערפד אמיתי, והמיתוס צמח לא במאה החמש-עשרה שבה חי אלא רק בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר שבראם סטוקר כתב את הספר והפך את טרנסילבניה למוקד של אגדות הערפדים.

ועם זאת… הוא השתוקק להגיע לשם. השתוקק לראות את המקום ששימש רקע לאגדות, השתוקק לראות עד כמה הצללים בו דומים לצללי ילדותו.

ועכשיו הספקות גואים בו. הוא אמנם הקפיד על סיור שיתקיים רק בשעות היום, וביקש ללון בחדר חסר חלונות, ועם זאת… הפחד, הפחד הנורא ממקומות שאליהם ידידתו הגדולה, השמש, לא יכולה להיכנס, לא עזב אותו. בקרבת ביתו הכיר את כל השבילים, את כל המעברים, את כל הצללים הפתאומיים ואת כל הגומחות הבלתי צפויות. אבל כאן… זה מקום זר. לעולם לא יוכל לדעת איפה אורב צל ומה מסתתר בתוכו.

הוא סופג אליו את אור השמש כמנסה לשכנע את עצמו שאם יספוג די ממנה יהיה בכוחה להגן עליו גם במקומות שאליהם לא מתירים לה להיכנס.

הוא יושב בגן המלון ומנסה לפלס לעצמו דרך בין הזיכרונות הרוויים מהסיור של יום אתמול בסיגישוארה, עיר הולדתו של ולאד צפש, הרוזן דרקולה. בעלון של חברת התיירות נטען בתוקף שזהו אותו מלון שג'ונתן הארקר התארח בו בספר "דרקולה", תוך התעלמות מהעובדה שהמלון נבנה אחרי שהספר התפרסם. הוא מביט סביבו והמקום לא דומה כלל למה שדמיין לעצמו כשקרא את הספר.

כשהגיעו לכאן אתמול מהסיור בסיגישוארה העתיקה הוא היה רווי בחוויות ומותש, ונרדם כצולל באחת לתוך מים עמוקים. אבל מוקדם בבוקר התעורר פתאום, ומצא את עצמו ער לחלוטין ובוהה באור השחר האפרורי הבוקע מבין הווילונות מהחלונות שלא היו אמורים להיות שם, ושעייפותו הנוראה אתמול מנעה ממנו להקים שערורייה בגינם. הוא העיף מבט מבעד לחלון והחליט שאם כבר אינו מסוגל לחזור לישון, ינסה לשבת קצת בחוץ, בשמש העולה, ולהחזיר סדר ושקט למחשבותיו.

וכך יצא החוצה והתיישב בכתם אור מן השמש הדלילה של שעות הבוקר המוקדמות – הוא התרחק כמיטב יכולתו מהצללים הסמיכים שהטילו העצים ירוקי העד שהקיפו את המלון כשומרי ראש קפדניים. והוא הרהר.

למעשה, לא היה שום סימן לכך שבאזור הזה ימצא ידע ממשי כלשהו על ערפדים. זה היה צפוי ביותר, כמובן, לאור העובדה שמדובר במלכודת תיירים משומנת ותעשייתית, ולמרות זאת היה עליו להחניק את האכזבה שצבטה קלות בלבו. בעצם, אחרי שיחזור לישראל יצטרך להתאפס מחדש ולמצוא כיוון שונה לחקירותיו. נראה שמעולם לא חשב בעצם מה יעשה אחרי טרנסילבניה. רק עכשיו הבין שמשהו בתוכו באמת קיווה והאמין שכאן ימצא רמז כלשהו, משהו שייתן כיוון של ממש לחקירותיו.

והנה, הוא נותר חסר כיוון לחלוטין.

הוא שכב מעט על המדשאה המטופחת באור השמש והניח לקרניים האלכסוניות להתאמץ ולשאת אליו מחומה של השמש באוויר הבוקר הקריר. ראשו היה כמעט ריק ממחשבות, והוא הניח לחוויות הטיול מאתמול להתערבל בלי כיוון מיוחד במחשבותיו, עיר-המצודה מימי הביניים, האנשים הזרים, מגדל השעון שמטיל את צלו כמעט בכל מקום שעברו בו, המדריך המדבר באנגלית שוטפת במבטאו המוזר, הרך…

הוא הרגיש שהוא כמעט נרדם, והתנער. אסור לו להירדם עכשיו, הסיור ימשיך בדרכו אחרי ארוחת הבוקר וייתכן שהם לא יצליחו למצוא אותו על המדשאה. הוא קם, התמתח ופנה בחזרה לכיוון המלון.

הדבר הגיח מאחורי גזע עץ ממש כשחלף על פניו, והפיל אותו לקרקע בצלם של העצים. הנשימה נחטפה מגרונו כשחש בבועה עצומה של פחד תופחת בקרבו, מתחילה ממש מתחת לצלעות ומתנפחת במהירות עד שהיא מגיעה לגרונו ולבהונותיו. בתחילה לא הבין ממש מה קרה, אבל התחושה המוכרת שכמו החזירה אותו ליום ההוא בילדותו אפפה אותו עד מהרה, ואז ידע, בוודאות צלולה.

הוא נאבק ביצור בצל העצים. היצור היה חזק בהרבה מאותו ערפד עלוב – כעת ידע בוודאות כמה עלוב היה – של ילדותו. הוא היה מגודל וכבד, ואף כי ההבזקים שהצליח לראות מפניו היו חיוורים, הם לא היו לבנים כמוות כמו פניו של אותו ערפד מאז, וגם לא סגופים וצנומים כמוהו. הערפד ריתק אותו לקרקע וברפלקס הוא הרים בכוח את ברכו ובעט בין רגליו. הערפד עיווה מעט את פניו והלם בפניו באגרופו.

הוא חש המום, כמעט אובד בתוך גל שחור-אדום שאפף אותו, אבל נאבק בכוח להישאר ער, נעץ את רגלו בקרקע ודחף את שניהם בשארית כוחותיו, עד שהתגלגלו היפוך אחד וצנחו מתוך הצל אל אור השמש שבחוץ.

הוא כמעט נרגע, כמעט הניח לעצמו לנשום עמוק ולשקוע אל תוך השחור האופף את שדה הראייה שלו, כשהבין פתאום שהערפד לא הוטרד כהוא-זה מהשמש. למעשה, הוא חייך, עכשיו, חיוך סרקסטי, כמבין למה ציפה ומשועשע מכך שציפייתו עלתה בתוהו, ופער את פיו. שני ניבים מושחזים, מצהיבים, נצצו באור השמש מתוך הפנים המחרידים שירדו לאטם אל גרונו.

הוא ניסה לצרוח, אבל מגרונו לא בקע דבר מלבד חריקה מבועתת והוא ידע שהוא עומד למות, כאן, עכשיו, בארצן של האגדות חסרות הממשות, תחת השמש שהייתה אמורה להגן עליו, שאת חומה חש בחלקי גופו הבולטים מתחת לגופו הקר של הערפד – כשפתאום הסתיר משהו את אור השמש מעליהם והוא חש תנועה חזקה וטלטלה, והפנים המתחפרים בתוך גרונו נתלשו מעליו ומשהו העיף את הערפד הצדה והטיח אותו בקרקע.

לרגע לא נע, ולאחר מכן התרומם בבעתה על שני מרפקיו וגרר את עצמו אחורנית במהירות, דוחף את עצמו ברגליו. הוא לא חשב שיהיה מסוגל לקום על רגליו כרגע. הוא הדף את עצמו עד שנבלם בגזע העץ, והביט בחוסר אונים במתרחש.

דמות גבוהה רכנה מעל הערפד שעל הקרקע ובעטה בו כשניסה לקום. היצור הדף את רגלה מעליו, וכשנדחפה כמה צעדים לאחור ראה מול השמש את מותניה הצרים המהודקים בחגורת המעיל ואת שערה השחור, המתנפנף. זו הייתה אישה, פניה חיוורים מאוד וממוסגרים בשחור שערה. הוא ייבב וידו גיששה על האדמה לצדו עד שנחה על אבן ואצבעותיו נאחזו בה ברפיון, לא בטוח שיהיה לו כוח בכלל להרים אותה אם ייאלץ להתגונן.

הערפד השוכב על הקרקע קם עכשיו והשמיע לחשוש זועם לעבר האישה. זו לא הגיבה, רק הביטה בו בריכוז מוחלט בעודו מתמרן בניסיון למצוא דרך להכות בה. הערפד זע ימינה, שמאלה, מחפש את דרך הגישה הטובה ביותר, ואז הסתער לעברה.

היא הרימה את רגלה ובעטה בכוח במרכז חזהו. היא נעלה נעלי עור שחורות וגבוהות, הדוקות, בעלות סוליות כבדות וחסרות עקבים, והסוליה ננעצה בחזה התוקף בכוח כזה שהוא היה בטוח שמשהו התרסק שם.

התוקף צנח במקומו ולא קם.

היא ניגשה אל הערפד השוכב על הקרקע, והוא ראה ששפתיה, הצבועות בצבע אדום עז, פשוקות מעט, וניבים חדים ולבנים בולטים מהן. היא שלפה חרב ארוכה שרק עכשיו ראה שהייתה חגורה בנדן שחור ארוך למותניה, ובתנועה מהירה אחת, בלי חוכמות, ערפה את ראשו של הערפד.

הוא עצם את עיניו בבעתה.

עכשיו נשמעו עוד כמה קולות. שפשוף, נקישה. קולות סחיבה והזזה. ואחר כך צעדים רכים מתקרבים אליו על הדשא. אור השמש שנגע בשמורות עיניו נעלם כשמשהו נעמד מעליו.

ידו נקמצה חזק יותר על האבן, אבל הוא לא ידע מה יעשה בה. הוא פקח את עיניו, מנסה לנשום, מנסה להשקיט את ההלמות המטורפת באוזניו.

היא נעמדה מעליו, והשמש שמאחוריה הפכה אותה ללא יותר מצללית גדולה וחסרת תווים. היא הושיטה לו יד והוא הביט בה כשוטה.

היא קירבה אליו מעט את ידה ואמרה כמה מילים בשפה רכה וזורמת. רומנית, הוא חשב שהיא מדברת רומנית. כעת, כשהייתה קרובה יותר, היה מסוגל להבחין מעט בתווים. הוא ראה שניביה נעלמו. נחיריה התרחבו מעט ונראה שהיא מרחרחת אותו – כפי שטורף מרחרח את הטרף, חשב – אבל לא עשתה דבר חוץ מאשר לקרב אליו את ידה עוד יותר.

הוא הרים את ידו בהיסוס וקירב אותה מעט, מעט, אל ידה. כמעט נגע בה ונרתע, ואז היא הושיטה את ידה ואחזה בידו. ידה הייתה קרה ונוקשה, והיא משכה אותו לעמידה כמעט בתנועה אחת. צווחה היסטרית נחנקה בגרונו.

הוא עמד, מתנודד, וראשו הלם כמחשב להתפוצץ.

היא מיששה לרגע את גרונו ביד קרה, בוחנת, אולי מוודאת אם הספיק להינשך, ואחר כך הנידה בראשה לאישור. שוב אמרה לו משהו באותה שפה רכה, אבל הייתה דחיפות בדבריה. הוא חשב שהיא שואלת משהו, ומשך בכתפיו לאות שאינו מבין.

היא הביטה בו לרגע, והצביעה בידה לעבר המלון, מנידה בראשה עם התנועה. היא הצביעה שוב, בדחיפות.

לך, הוא חשב שהיא אומרת לו. היא הביטה סביב בדריכות, ופתאום חשב שהוא מבין – היא מצפה שיבואו אחרים. היא רוצה שימצא מקלט במלון לפני שיגיעו אחרים שמפניהם לא תוכל להגן עליו. הוא הביט לרגע בשמש וחש בטעם מררתו בגרונו, טעם של פחד ובחילה ויותר מכול, אכזבה. ידידתו הגדולה לא יכולה להגן עליו עוד. אולי בעצם לא הגנה עליו מעולם.

הוא פנה אל האישה והניד בראשו, רוצה להודות לה ולא יודע איך, לא יודע אם באמת יש על מה להודות, לא יודע במה כל העניין. אבל היא דחקה בו במבטה ובתנועת יד. לך. עיניה הכהות, כמעט שחורות, הממו אותו בעוצמתן. הוא הפנה לה את גבו והלך, והאיץ את הליכתו, ולאחר מכן החל לרוץ, חש בקרני השמש בגבו, כמו נפרדות ממנו. ובכל איברי גופו היה לו קר.

הוא לא ידע איך חזר לחדרו, איך נכנס אליו, איך נעל את דלתו וצנח על המיטה. הוא ידע רק שקרני השמש החודרות מבעד לחלון אינן מחממות את הזיעה הקרה המתייבשת והולכת על עורו, והוא התכרבל בשמיכה והצטנף לכדור, מתכסה עד מעל לראשו, מהרהר בדמותה השונה כל-כך מדמותו של הערפד שממנו נמלט מאז ילדותו. הוא חשב על פניה החזקים הרגועים. על עיניה הכהות שאין לדעת מה מתרחש מאריהן. על צלה המכסה את עין השמש.

יותר מכל דבר אחר באותו רגע הוא רצה בכוחה, כוח הגדול מכוח מפלצות ילדותו, וטורפי ההווה שלו, והשמש.

אתר הספר:  http://www.room314.co.il

דם כחול  מאת ורד טוכטרמן, הוצאת "יניב", שנת 2011, 318 עמודים.

ורד טוכטרמן צילום דניאלה הראל