יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה מאת ד"ר טובה גמליאל

| 05/10/2014 | 0 Comments

יומני זהרה הזמנה נשית לאנתרופולוגיה מאת טובה גמליאל

יומני זהרה הזמנה נשית לאנתרופולוגיה מאת טובה גמליאל

יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה מאת ד"ר טובה גמליאל הוא רומן אנתרופולוגי, סיפור אודות זהרה, אנתרופולוגית ישראלית בעלת שם ממוצא מרוקני, בשנות השמונים של המאה הקודמת, שהלכה לעולמה והותירה אחריה יומנים המתעדים את קורות חייה האישיים והמקצועיים. יומנים אלה המונחים בארכיון תל-אביבי (שתמונת הרחוב שלו מופיעה על כריכת הספר), נגאלים על ידי ורדה, דוקטורנטית צעירה ומבריקה לאנתרופולוגיה, ממוצא אשכנזי. ורדה, הדמות המספרת, נשלחת להתחקות אחרי חייה, דמותה ושיטת החשיבה של זהרה, על-ידי דניאל – מו"ל בהוצאת ספרים פרטית. דניאל היה תלמידה של זהרה ומאוהב בה במשך כל שנות לימודיו המאוחרות, אהבה שהלכה והתעצמה לאחר מותה. האהבה–משיכה הדדית בינו ובין זהרה, לא דוברה ולא מומשה מעולם.

ורדה חושפת את סיפורה של זהרה, משנות השלושים של חייה (כולל אפיזודות ילדות) ועד מותה בגיל חמישים פלוס. היא מוצאת דמות צבעונית ומרתקת: זהרה היתה בין הראשונים שכתבה שיר ערס-פואטי עוד לפני שהשירה הערס-פואטית עלתה לכותרות; היא יצרה פרובוקציות בשיעורים והיממה את הסטודנטים שלה בספקות שהטילה בידע שלהם; במפגשיה הרומנטיים עם בני המין השני, היא "ממליכה ומנשלת מן המלכות. ליבה נתפס לבוגדנות כל פעם שהכירה בקיומה הגברי של חוכמה גבוהה יותר"; היא משחקת בשפה העברית ומגלה, למשל, שאם אין לך חשד שאינך יודע – לא תוכל לחדש, אלימות איננה אלא מהלך אל המוות – אלי-מוות וגם אילמות במובן מסויים, זיקנה מנקזת אליה זכרונות ומכאובים, ועוד.

הספר הוא סיפור מסעה התל-אביבי של ורדה אל הארכיון וממנו. היא משוחחת עם עצמה ועם הקורא, מספרת על עבודת הארכיון, על הדמויות הצבעוניות הקבועות והחולפות הנמצאות בו ועל היומנים וצורתם, ומשפיעה מסיפוריה על דמות עצמה ועל האנתרופו-אישה, הלא היא זהרה. במפגשיה התדירים עם דניאל מתפתח ביניהם רומן, יותר מדומיין במוחה הקודח של ורדה מאשר התרחשות מציאותית. דומה כי דניאל מבלבל בין זהרה לורדה, בעוד ורדה מזדהה עם זהרה ומפתחת רגשות כלפיה.

עלילות האהבה במשולש דניאל-זהרה-ורדה הם סיפור המסגרת בתוכו מתנהלים שיחותיה של ורדה על האנתרופולוגיה עם דמויות שונות, ובעיקר עם דניאל ועם עצמה. באופן זה מתלבנות סוגיות באנתרופולוגיה העכשווית ומוצעות פרספקטיבות רעננות על מסע המחקר האנתרופולוגי, תוך כדי שילובם של הערות שוליים מבהירות והפניות לספרות אקדמית ואחרת.

בספר שישה פרקים. כותרת כל פרק היא מילה אחת, שמחד מציינת שלב במסע המחקר האנתרופולוגי ומאידך צופנת את הפילוסופיה של המחברת, באשר למהי אנתרופולוגיה, איך היא צריכה להיעשות ומדוע יש בה צורך. כל פרק-שם מוטען בפרשנות מסועפת הקושרת את האנתרופולוגיה עם חיי היומיום, וכותרת כל פרק (חוץ מהפרק הראשון) היא מילה המקבלת משמעויות רבות ברבדים שונים.

ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. תחום התמחותה המרכזי הוא אנתרופולוגיה קיומית ואנתרופולוגיה פסיכולוגית. מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בביצועים תרבותיים, בסוגיית הזהות בזקנה, ובעת האחרונה, בזיקה שבין תיאטרון ותרבות. תחומי התמחות מדעיים נוספים: אנתרופולוגיה של רגשות, יחסים בין-דוריים ואינטרנט ותרבויות קינה וטקסי מוות.  

ביקורת מאת אתי סהר (*)

הספר יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה פותח צוהר הצצה לעולם האנתרופולוגיה, המושגים המושרשים בה, האבות המייסדים, דברי החוקרים השונים, אופן המחקר, כלי המחקר ומיומנויות הנדרשות לאנתרופולוג ולאתנוגרף – בעיניי זהו שיעור באנתרופולוגיה כאורח חיים.  

בשנות העשרים המוקדמות שלי למדתי את הקורס "מבוא לאנתרופולוגיה" במסגרת לימודיי האקדמאיים בחוג למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. אינני זוכרת דבר מהנלמד בקורס זה ונעים היה לי להיזכר.

כשאני קוראת ספר השאלה שאני שואלת את עצמי היא מה אוכל ללמוד ממנו? הסיפור בעיניי הוא הרקע והמסגרת ממנו נובעים המידע והתובנות "הסיפור הוא נדבך כביכול חיצוני לאתנוגרפיה" – לתיאור האיכותי של תופעות בחברה האנושית, על סמך עבודת שדה – עבודתו של האנתרופולוג.

כבר בפרולוג של הספר מצאתי תובנת חיים שבה אני מאמינה: "בני אדם מחוללים את המציאות שאותה הם מחוללים וגם מאמינים בה כאילו הייתה עובדה שנפלה מהשמיים", ואכן אנחנו הם אלה שיוצרים את המציאות שלנו.

דניאל, מוציא לאור שלמד בצעירותו בקורס אנתרופולוגיה שהעבירה זהרה בה היה מאוהב מאז, מבקש להנציח את סיפור חייה ותורתה. הוא מוצא את ורדה, דוקטורנטית צעירה לאנתרופולוגיה, שמוכנה בהתלהבות לחקור את חייה של זהרה ולכתוב ספר על אודותיה. את המידע היא מוצאת בארכיון ביומנים שכתבה זהרה. ורדה בילתה הרבה בארכיון בקריאת יומניה של זהרה. היא מבינה כי "אנשים המכלים מרצם במקום כזה, בית קברות לאותיות מתות, אוצרים בליבם תקוות נסתרות ללידה חדשה מן הדומם, האפור והקר האופף את המקום הזה" – תקוות דומות לשלה.

לאורך הספר אנו עדים להתפלפלויות שבין דניאל וורדה מהן נובעים המושגים השונים המקובלים באנתרופולוגיה. ורדה מוצאת את עצמה מזדהה עם זהרה בהרבה מובנים עד כדי כך שלא תמיד ידעתי על מי כתבה המחברת על זהרה או על ורדה.

"אנתרופולוגיה עניינה – חקר העיצוב התרבותי של ההתנהגות… פירוק המילה אנתרפוס ולוגוס. אנתרופוס היא מילה לסימון האדם אותו אנו חוקרים. לוגוס הוא מדע. תורה. מערכת חשיבה שאנו מנסים להפעיל כדי להבין את האדם. הגדרה מעניינת אך כללית למדי… אנתרופולוגיה חוקרת כיצד בני אדם מתנהגים ומארגנים את היחסים החברתיים ביניהם, ואת הזיקה בין התנהגות וארגון אלה לבין הסמלים והמיתוסים… הטקסים הסמליים הם חלונות לרוח האדם".

אתנוגרפיה – ביוונית אתנוס-אומה וגרפיה-כתיבה, היא ענף באנתרופולוגיה העוסק בתיאור מדעי של עמים – מנהגיהם, אורחות חייהם או סימניהם הפיזיים. היא תיאור איכותי של תופעות בחברה האנושית על סמך עבודת שדה. עבודת שדה היא איסוף של חומרי גלם ונתונים בשטח המדע אשר מתבצע ב"שטח" – בסביבה הטבעית. החוקר נחשף להקשר התרבותי, לשפה, לפולקלור, למבנה החברתי המקומי בסביבה הטבעית ולעיתים הוא חלק מן ההתרחשות עצמה בשטח.

מטרתו של המחקר האנתרופולוגי היא הטקסט האתנוגרפי ופרסומו. השוטטות היא האמצעי שבידי החוקר והמפגש הוא תת-מטרה – "ממטרותיה ההומניות של העבודה הנעשית בשדה בקרב הילידים הנושאים את דבר התרבות וחיים אותה".

כדי להיכנס לחייה של זהרה היה על ורדה 'להגר' מחייה האישיים "להיפרד מוורדה-אני למשך שעה או שעתיים. להיפרד מעבודת הדוקטוראט שלי… להגר אל נבכי נפשה של האנתרופולוגית זהרה". הגירה הוא אחד המושגים הראשיים באנתרופולוגיה כפי שהנחתה זהרה את תלמידיה: "להגר גם בתוך הרעיונות. לא רק ממקום למקום. הגירה אל מקום היא חסרת ערך אם אינך יודע להגר מחוץ לרעיון. רעיון איננו בית מקדש". זוהי פתיחות לשם התפתחות בעיניי. "אנתרופולוגיה היא מסע בלתי פוסק של הגירה מתלמדת חסרת ארץ קודש", הגדירה זהרה.

נשאלת השאלה  "מי מהאנשים ברחוב ההמוני יודע מה מעשיו של אנתרופולוג?" יש ה"חושבים, אפילו רומזים, שאנתרופולוג קרוב להיות תמהוני. לכל הפחות שרוי בשיגעון אינטלקטואלי". אנתרופולוגיה היא רצינית. "אנתרופולוגיה לא רק מספקת חלון ייחודי ל'אחרות' של העולם" ידע שיכול לספק תובנות למצבים קשים בחיינו. שני סוגי אנתרופולוגים: "האנתרופולוג הקלסי… תר לגלות את התרבות. לרוב, זו הגלויה לילידים, המצויה באור החזק-עד-כדי סנוורים של המובן מאליו. מלקט אמונות, דפוסים, צורות התנהגות, שפה, קודים, טקסים וטקסיות, המתפענחים במאמציו למשמעות, הופכים לתגלית הניתנת להעברה, למען ילידים אחרים בצד המערבי של הכדור העגול הזה".

האנתרופולוג שהוא "הרפתקן תרבותי" מיצה את מה שיודעים הכול – את אורחות החיים הגלויים לכול "תר אחר הנסתר… שיוצרת מוסכמה, מערבית על פי רוב, של האופן בו אנו אמורים להתנהג זה עם זה. נוהגי כבוד".

במחקר מדעי זה שני צדדים: החוקר והנחקר. "בצדה השני של נברנות אנתרופולוגית יש אנשים, נחקרים המתענגים על החשיפה, על האוזן הכרויה לשמוע את סיפורם… הם משתפים פעולה עם כמיהת הגילוי [של האנתרופולוג] וחשוב שזו תהיה כמיהה, לא פחות. מאריכים בתשובותיהם".

דמותו של האנתרופולוג נחשפת בספר באמצעות מאמר שנכתב בתחילת שנות השמונים "אנתרופולוגים והאינפורמטים שלהם" בו מוצג "האנתרופולוג כטיפוס שולי מבחינה חברתית" אשר נמשך לאתנרופולוגיה היות שהוא חווה חוסר התאמה בחברות המוצא שלו – "הם ילידים שוליים בחברה בה הם חיים".

"ילידים אינם תמונות דוממות התלויות על הקיר… אין הם יצורים קטנטנים שיש להתבונן בהם ממרחק בטוח, דרך עדשת המיקרוסקופ. הם אנשים… אלו אשר יש סיבות טובות להאמין כי הם פותחים… את שערי תרבותם לנוכח מאמציו הכנים של החוקר להיכנס בשעריה". הרבה אנתרופולוגים נמשכו לדיסציפלינה לאו דווקא מתוך אהבת המקצוע… חוסר התאמה חברתית הוא שדחף אותם אל זרועותיה המחבקות… ייתכן שאנתרופולוגים לוקים במשהו, שהמקצוע בו הם עוסקים מחפה עליו. אנתרופולוגיה עבורם היא אולי סוג של סובלימציה… העיסוק האנתרופולוגי מגונן" עליהם "מפני מצבם החברתי הלא נורמלי בהגדרתו ומעניק להם גושפנקה מדעית להיות אנשי שוליים בחברות אחרות". תכונת השוליות הזאת היא שהופכת אותם לצופים יותר טובים גם בחברתם שלהם. "השוליות מתגלמת בכך שהאנתרופולוג אינו מרגיש בבית בשום מקום. תנאי חייו ועבודתו מפרידים אותו מקבוצתו לתקופות ארוכות. במהלך ההיפרדות הארוכה רוכש האנתרופולוג סוג של תלישות כרונית… הוא תמיד אדם קטוע" שחי בשני עולמות אשר בשניהם הוא מרגיש זר. "מאפייניו של הזר המלומד הם חוסר מנוחה, אי יציבות רוחנית ותת-מודע מוגבר". הוא מגיע מבחוץ, ביקוריו קצרים ומאופיינים בהיעדר קביעות, אינו קשור לאף אדם בקשרי קרבה ואינו כרוך אחר שום מקום, הוא רק עובר דרך מקומות, עיניו סוקרות ביחס אינסטרומנטלי פני אנשים לרוב. הוא אדם בודד שלאישיותו יש מבנה של קרבה ומרחק, אדישות ומעורבות בסובב אותו. "הקריירה של אנתרופולוג דומה לקריירה של זר מקצועי".

"ישיבת הגדר שיושב האנתרופולוג בקרב בני חברתו שלו היא ישיבה מודעת", הוא מודע לכך שהוא מופרד. "הנפרדות מושכת אליה גם את תשומת לבו שלו… מודע אך ללא כל כאב… האנתרופולוג מסתכל בעצמו המסתכל, ויכולת מחודדת זו שלו הופכת את עצמיותו לכלי מחקר יעיל, המסוגל להסתכל בחוויה מבחוץ".

חווית האנתרופולוג במחקר – ככל שהחוקר אוכל את מאכליהם של הילידים ומדבר את שפתם הוא דומה לנחקרים, "קרוב יותר. אפילו חביב וכמעט קרוב משפחה. ככל שישתדל לבצע בצד הזה של המתרס, יתאפשר לו להתוודע אל זרותם וככל שיתוודע צפוי כי יתעמעם בעיניו מה שלראשונה ראה כלא רציונלי, טיפשי, פנטסטי, אקזוטי, לא מתקבל על הדעת. הזרות… תיהפך אט אט למוכרות. היא תהיה לרשימה של דברים, תמונות וחוויות, שניתן לעכל ולקבל את מציאותם". על האנתרופולוג לחוות את התרבות בה הוא נוכח, צופה, מבקר, הרבה קודם לחזרתו הביתה, אל שולחן הכתיבה.

זהרה הגדירה את האנתרופולוג כ"מזדמן כרוני של נסיבות חיים וטיפוסי אנשים, החי כל העת בשדה מחקר גם כשאין כזה".  

זהרה מעידה כי "להיות אנתרופולוגית משמעו להיות אני עצמי. אני שמחה בעיסוק זה שנותן לי להתבונן בעולם באופן תמידי, להפיק הנאה מאירועים שבעיני אחרים הם קלי ערך, לתהות כנגד טרדות חיים הכרחיות כביכול".

זהרה פעלה בשמה של האנתרופולוגיה התרבותית לפיה "אנתרופולוגיה היא מדע פרשני התר אחר משמעות… פרשנות של תרבויות. מושא הגילוי האנתרופולוגי הוא המשמעות שבני אדם מעניקים לחייהם החברתיים".

האנתרופולוגיה היא אומנות: "להפשיט בני אדם מתודעתם המובנת מאליה ולהלבישם מחדש בכסיותיה של תרבות". היא "אכסניה לחקר התרבות". מכאן נובעת השאלה מהי תרבות? מצאתי בספר הרבה מאד הגדרות למילה זאת. "תרבות היא אותה שלמות מורכבת הכוללת את הדעת, האמונות, יצירות האמנות, החוק, המוסר, המנהגים ושאר הסגולות וההרגלים אותם רוכש אדם השייך לחברה… התרבות לא רק נרכשת, היא גם מעוצבת". תרבות היא "דרך החיים הכוללת של עם… המורשת החברתית שהפרט רוכש מקבוצתו… דרך חשיבה, הרגשה והאמנה… הפשטה של התנהגות… תיאוריה של האנתרופולוג על האופן שבו מתנהגת למעשה קבוצה של בני אדם… מחסן של למידה נאגרת… מערכת אוריינטציות תקניות לבעיות קבע… התנהגות נלמדת… מנגנון לקביעת התקנות הנורמאטיוויות של ההתנהגות… מערכת של טכניקות הסתגלות, הן לסביבה החיצונית והן לבני אדם אחרים… משקע של ההיסטוריה… תרבות כמוה כ'מפה, נפה, מטריצה… הרעיונות שלנו, הערכים שלנו, הפעולות שלנו, אפילו הרגשות שלנו – כל אלה, כמו מערכת העצבים שלנו עצמה, הם מוצרי תרבות [בני אדם] עד האחרון שבהם, מוצרים תרבותיים". תרבות קשורה להישרדות "החברות האנושיות לא תוכלנה לשרוד ללא תרבות". "אחת המילים לכנות את שלטונו [של האדם] בעולם הטבעי היא 'תרבות'". ורדה חושבת כי "התרבות היא גילוי של האדם את עצמו לעצמו… בני אדם מתגלים לעצמם מתוך שהם חיים לאור היצירה התרבותית. התרבות מעניקה להם אשליה של שליטה בלתי מעורערת בכוחות הטבע ונפרדות מעולם החי… תרבות היא השלכה. היא הבד הסימבולי עליו נרשמת התבונה המתמודדת עם הקיום… רשתות משתרגות דרכנו מכל עבר, סוגרות עלינו בהוויה תרבותית". אנשים מתורבתים אחוזים ברשתות של דעות קדומות שאופפות את בני דורם.

זהרה הייתה "אנתרופולוגית מקומית… ישראלית… היא לא נמנתה עם מי שרעו בשדות מחקר מרוחקים. שדות המחקר שלה נעדרו 'ילידים'… כל נחקריה היו דוברי עברית, או ערבית" המאפיין של מחקריה הייתה אי-הגירה", ולכן נמצא בהם חסר כי "יוקרה חברתית העניקה האנתרופולוגיה הקלאסית במידה נדיבה לכל מי שהרחיק ללכת מארצו וממולדתו, מפנה עורף למנעמי הציוויליזציה ובתרמילו מצלמה ומחברות – יומני מסע לעתיד לבוא".

מה משמעותו של היומן לאנתרופולוג? "לנוכח מצוקת ההגירה היומן היה לו כמו חבר אינטימי. איש סוד… מקבל אל דפיו הכל". משמעותו של היומן של זהרה בעבור דניאל וורדה – הוא "קרוב להיות יומן חיים יותר מאשר יומן שדה" הוא מציג "תמונת התפתחות של אדם אל עבר הדיסציפלינה ובתוכה" הוא מציג את האישיות ונסיבות החיים של אישה מסוימת "היומן של זהרה עושה לנו היכרות גם עם שדות החיים המיוחדים שלה לפני שהיא נכנסת בשדות המחקר… היומן מאפשר לנו לבחון את הזיקות שבין שדה לשדה". יומנים הם שדות של מחשבות… יומנים הנכתבים סמוך למועדי ההתרחשויות הם חלונות גדולים".

החברה בישראל – זהרה צפתה את הרעיון לפיו "קבוצות אתניות בישראל עתידות להתפרק כליל מנכסיהן התרבותיים הייחודיים… יש סימנים לתהליך של ויתור… ההווי התרבותי במקומותינו כבר מזמן אינו עומד לעצמו… המזרח איבד ממזרחיותו, כך גם הא הידיעה של המערב. שחור עם לבן. אתיופית במקצב טרנס. שירים חסידיים מהולים בסגנון המזרח. ציירים המביאים אל הבד כמה צבעים… קשתות לצד קווים ישרים… פסיפס תרבותי מרנין… חסל סדר אגו תרבותי"

אחד משדות המחקר של זהרה היה בית חולים לחולי נפש – למשוגעים חשוכי-מרפא. "מוסד לחולי נפש מציב גשר צר בין הנפש לבין הסביבה המקיפה אותה, כאחד ממנגנוניה היותר מבטיחים של הסטיגמה, שהיא כשלעצמה אמצעי תקשורתי". מעבודתה עם החוסים לומד הקורא על אודות המלנכוליה – "המלנכוליה אף פעם לא בורחת. היא דבקה במקומה אם לא מבריחים אותה. יש המנסים כוחם של גלולות כדי להבריח". היא הורשתה לחקור את "החוסים המתונים, שהתנהגותם לרוב הייתה מלנכולית אך צפויה למדי".

זהרה למדה על רגשותיהם של החוסים. "אף אחד במוסד לא כינה עצמו 'מטופל' או 'חולה'– "מטופל זה אחד שלא יודעים מה איתו… 'מטופל' היא לא סתם מילה… זוהי מילה טעונה במטען חורג בעבור מי שבציפורניו השבורות נאחז בכבוד עצמי ובלעדי בעלות זו חרד להידרדר הלאה מנפשו וליפול". החוסים השליכו את תווית 'החולה' מעליהם בגועל נחרד. הם התנגדו לתוויות שהדביקו להם וביקשו להישאר "בני אדם". הם היו פיקחים מאין כמותם והיו משוחררים ממחוות נימוס מאופקות.

זהרה הבינה כי "אתנוגרפיה עשויה להיות מעניינת אם בראשיתה מתקיים אירוע של אי-הבנה. במיוחד כשהמדובר בשיגעון" כי "אם החוקר יודע מראש מה יגלה הרי שלא בתגלית מדובר".

זהרה נמשכה לשיגעון. היא שאלה את עצמה האם קיים שיגעון? והבינה ש"המילה 'שיגעון' מגלה לנו מה אנו מנקזים מאיתנו והלאה בכל כאוס מתהווה או נתון. המושלך מקופל במזוודה ומועמס ביבושת על גבם של אחרים, יצורים אנושיים חולי נפש. הם ידועים בעקמומיותם או בגאוניותם שקופדה בחדווה מתפרצת של אי-שפיות". "במילה 'משוגע' צפונות אותיות געש הנגלה לעין בשעה שהמשוגע מופיע, עושה את ביצועו החברתי". נשאלת השאלה "של מי הגעש גדול יותר, שלו או של הצופה בו" חשבה לעצמה ורדה כשנחשפה לדבריה של זהרה.

"החוסים העמידו פנים, שיחקו משחק עם המציאות שאינה מתפענחת בנקל דרך חמשת חושיהם… אנשים מתים מהלכים הם אנשים החיים בארץ רחוקה מרחק רב ממקומותינו. מעבר לאופקיו של אומץ הלב… כדי לתייר בארצם יש להפכם למדריכי תיירים. הפיכתם למדריכים ממומשת בעצם ההליכה אחריהם".

זהרה גילתה עניין ב"תגובתם הגופנית, היצרית והמשתוקקת של החוסים למילים… חולי הנפש פיתחו לעצמם שפה… שהיה בה כדי להתעלות מעל ראשיהם של המטפלים… כדי לחיות במציאות סדורה אך אחרת. מציאות נסבלת המעניקה להם אשליה של כוחות נפש עצומים ומהפכת באופן מוחלט וסופי את היררכיית היחסים במוסד".

זהרה ממחישה את משמעות "השוטטות בשדה המחקר. שוטטות, שיטיון, שוטה" באמצעות מחקרה בבית החולים לחולי נפש. "היא ביקשה לשוטט כמו בבלי דעת, לא רק לגבי ההבחנות בין רע לטוב, נכון ולא נכון, מותירה את ידע הספרים ואת נטיית השיפוט מחוץ לשער בית החולים, אלא גם באשר לשאלה מה יזמן לה הרגע הבא בין הכתלים המבודדים".

שוטטות בעיניה הוא חיידק פעיל, היא "אוהבת לטייל ושונאת להגיע", היא "טיפוס משוטט בעומק הווייתי. משוטטת רגליים ובעיקר מחשבות. והדמיון פרוע, מופרע ומתפרע". הנטייה שלה הייתה להלך ברחובות. "דחף גדול היה לחוסים לשוטט, אפילו באופן מסוכן. ואולי דווקא בשל הסכנה". זהרה מספרת "מה צפוי לבני אדם כשחומרי המוח משתבשים, כשחומרי החיים הם משא המכריע מרוב כובד. אז גדל הסיכוי לשוטטות עיוורת אל משהו… שוטטות השכל אל מחוץ לנפש בעליו… ההיפרמות האכזרית של הדעת,… אין לבני אדם בעלות על דבר, גם לא על הידיעה של דבר מן הדברים בהם השתתף גופם" – זה מה שקורה לחוסים.

שוטטות היא "לא לדבוק בדבר. להיות קלת רגליים ודמיון. להיבלע בתוך עדר אנשים. להיעלם בתוך ההמון. תחושה אוקיינית… להיכנס ולצאת בלא חשבון. אפוכה" – השעייה מכוונת של ידע מוקדם, העמדת פנים סובייקטיבית שאיננו יודעים. בשוטטות אנו מצמצמים את קיומנו הדעתני וקולטים לתוכנו רשמים וחוויות.

"שוטטות איננה עניין שבשטות…  אולי המילה גזורה מ'לשוט' שאינו רק ביחס למים כי אם ליבשה, אלא ש'לשוט בארץ' מובנו המיידי הוא 'לטייל'". שוטטות היא התהלכות ממקום למקום ללא מטרה. השוטטות היא אחת המיומנויות של האנתרופולוג. היא אופן הטיפול. היא קשורה קשר הדוק באי ידיעה.

"המשוטט הוא איש רחוב נטול רכוש. בית מקדשו הוא הרחוב שאנשים מן השורה רק עוברים בו ממקום למקום ואותם מקומות מהם הם יוצאים או אליהם הם נכנסים הם-הם שאינם מעניינו של המשוטט. הוא נורה מהם אל הרחוב, להלך עד בלי די, לעצור, להתקהל, להריח, לשמוע, לטעום, להסתנוור". כשנחליף את הרחוב העירוני בתרבות נוכל לראות את האנתרופולוג שאינו משוטט עד בלי די "אלא במידה שהשוטטות טובה להמצאת השאלות שישאל, לפענוח חידוש שהתרבות הנחקרת משלחת אליו, ולקשירת קשר עם אנשים בלא כל כוונה להרע".

יש הנותנים למילה "משוטטת" משמעות של חוסר כיוון, חוסר מטרה מוגדרת או שאין לאדם מה לעשות עם עצמו ויש המייחסים אותה להומלסים, למובטלים או לחולי רוח.

לבני אדם יש דרכים שונות להביט "ומהן הפוגעות בהנאת השוטטות או בחופש לשוטט. אם יש החושדים במשוטט, בכוונות הנסתרות של תנועתו… הם ייטפלו אליו ואולי גם יטפלו בו עניינים שאין הכרח כי עניינם הם". זהו טבעם של אנשים "שהזר הנמצא בקרבם אינו נפרד מזרותו בנקל. זהו הגבול לשוטטות". מכאן שהחשד מצידם של בעלי הטריטוריה הנחקרת בה משוטט המשוטט הוא הקץ לשוטטות.

את הפחד מפני אי הוודאות אפשר להסביר גם באמצעות השוטטות. יכולה להיות גם "שוטטות פנימית, עמוקה, מהלכת על פי תהום של ריקנות. תהום של אי ידיעה שאפשר כי רבים נסוגים ממנה בבהלה גדולה. מבכרים לעמוד על צוקים משוננים וקודרים, שליליים ככל שיהיו. העיקר שניתן יהיה, ללא כל הפרעה, לייחס להם ודאות".

השוטטות היא אמצעי-כלי במחקר האנתרופולוגי. "שוטטות מטופחת בצדו של האנתרופולוג היא עניין רציני, מחוכם, מדאיג אולי מתבוננים-בורים מן הצד אך נכון עד מאוד. זוהי הדרך אל דעת התרבות". לכן על האנתרופולוג ללמוד להתעלם ממבט האחרים כדי שיהיו לו ממצאים בעלי ערך, למה? "זהרה מתרצת זאת במילה 'אמיק'" – ההתכווננות של האנתרופולוג להביא את דברים של הנחקרים, תפישות עולמם, טעמם, את המובן מאליו שהוא אך ורק שלהם. מהו אותו מובן מאליו? "זהו מגוון אינסופי של צורות חיים ונוהגים שונים ומשונים". לדוגמה "יהא הדיבור שמדבר אדם במימיקת ידיים פרועה ובמקום ציבורי אל מכשיר סלולרי סמוי". "'אמיק' היא התחייבותו של האנתרופולוג לבוא בקהל נחקריו, בתודעתו הקולקטיבית של קהל זה ובמוחותיהם של יחידיו" לשם כך על החוקר לשכוח את בעיותיו. איך יעשה זאת? הוא יכול לעשות לו "מנהג לשקוע בתנועותיהם של אנשים, במה שמשדרים הם בעיניהם", להיות כל כולו במרחב אותו הם תופסים, להפוך את רצונם ועניינם לעניינו. 

זהרה חקרה את בסיס המובן מאליו – את המובן מאליו התרבותי. "בני אדם הם כמו נמלים עיוורות למחצה שמוטל עליהן לשתף פעולה לפני בוא הגשם ואחריו. הסדר החברתי האנושי מושתת על הקדמת פעולה לדעת, לא פחות ואולי יותר מאשר הקדמת דעת לפעולה. חוזקו של כל בניין חברתי מושתת על כך: על העיוורון".

זהרה מעלה על המוקד את מהות המפגש האנתרופולוגי "בין אדם לאדם, בין אדם לתופעה, בעיקר בין אנתרופולוג לבני תרבות. "מפגש אנתרופולוגי אידיאלי הוא מפגש אותנטי" שבו מטושטשות ומונמכות המחיצות בין החוקר לבין בני התרבות בקרבם הוא בא.  עליו להיות "אותנטי, על דרך החירות", להביע את הפתיחות, להראות שהוא מבקש להתנסות. "האנתרופולוג המקצועי הוא מבצע, יוצר רשמים. תפקידם של הרשמים הוא לפתוח את הלבבות, את שערי התרבות הנחקרת". "המפגש האנתרופולוגי הוא שדה כוח בו לכל השחקנים יכולת וכושר השפעה".

למפגש האנתרופולוגי איכות מיוחדת הנובעת משיטת המחקר של "תצפית משתתפת" שבה על החוקר להתמודד "עליו לצפות ובאותה העת להשתתף". "כלי התצפית – ממצלמה ועד עיפרון – צריך שיהיו מונחים בקרבת מקום, בהישג יד" מפני שהתצפית תמיד תמתין למשתתף שיעשה בה שימוש… "החוויה כשלעצמה היא חסרת טעם אם לא יתבונן בה. התצפית הופכת את החוויה האנתרופולוגית למקור של מידע… החוקר משמר תודעה תצפיתית בד בבד עם ההשתתפות. תודעה זו מאפשרת לו לקחת מן החוויה את החומרים והצורות – המידע – ולתעד אותם ביומנו".

אינפורמנט – מסרן הוא מושג נוסף וחשוב במחקר האנתרופולוגי. הוא דמות מעניינת בשדה עמה היה החוקר בקשר משמעותי מעל ומעבר לקשריו עם אחרים, דמות שהתבלטה בסיוע שהעניקה למחקר ושהתגייסה ממש.

זהרה מוצאת קשר בין תצפית משתתפת של אדם בעולם לבין אמונה דתית. "סוכרייה רוחנית יש על המקל האנתרופולוגי", היא טוענת. נשמתו של המאמין הגדול היא מלכתחילה מופרדת ונמצאת מחוץ לדברים המוכרים הגשמיים, לכן היא גם חיצונית לתרבות "המיצגים, החפצים, הטקסטים והפרקטיקות של דת אין הם אלא כלים בהם תרבות מפרנסת את עצמה… אבל גם האדם הרוחני הוא מי שיש לו שם, כינוי חיבה. לכן רגל אחת לו בעולם הזה. הוא נע בין דימויים הארציים – איש, אח, אזרח – לבין הרגשת מחשבת נשמתו. הוא נע ונד, והשוטטות הזו כופה התבוננות שהיא כשלעצמה סוג של מפגש עם העולם". זהרה תוהה "האין מושג הנשמה עצמו יציר של תרבות, יציר אשר ניתן לבחינה אנתרופולוגית ככל יציר תרבות אחר?".

הסיפור האתנוגרפי הוא הגעה לתחנה האחרונה. הוא "משהו שעבודת מחקר אינה כופה על אנתרופולוגים לתת". בסיפור "הפרטים מצטרפים למסכת מלוכדת שמציירת את האנשים, את המקום בו הם חיים, את נסיבות חייהם… הסיפור נבנה על חומרי אמת בשדה המחקר… אין כמו סיפור בלתי מחויב מקצועית להעניק משנה תוקף לחוויה בשדה ואולי לאתנוגרפיה… לתיאור ולמסקנות".

מוטיב הגזענות מופיע לאורך הספר. זהרה הייתה ממוצא מרוקני ובאותם ימים מה לאדם ממוצא זה ולאקדמיה? היא ניסתה להתקבל לחוג לפסיכולוגיה וכל שרצתה הפרופסורית שמולה ישבה היה "לפענח את חידת המוטיבציה האינטלקטואלית של בחורה בת עדות המזרח" שהיה בעיניה "פלא לאור היום". "אנשי מזרח נחשדו שחסרים הם בהון תרבותי הולם. לחוסר זה היו סממנים ראשוניים ומשניים… החל בהדגש ההיגוי של אותיות גרוניות, עבור דרך נטייתם להביע רגשות עזים וכלה בנוהגים דתיים לא רציונליים ומוסיקה שהטקסטים שלה מתרפקים". מושג הגזענות הוא "מושג המושגים לניתוח חברתי" בעיני האנתרופולוגיה.

דוגמה נוספת לגזענות שנתקלה בה זהרה "בשיעור בבניין הפקולטה למשפטים נאחז המרצה בנוכחותה כדי לפרוק שנאה לאור היום. הוא ביקש להפגין בפני קהל סטודנטים את בקיאותו ותמיכתו בתורת הגזע. כל שידע עליה היה צבע המוקה של עורה וצבע זה סימן בעבורו את הנחות, את הלא-רצוי בסביבתו הקרובה". בחוצפתו כי רבה פנה אליה ושאל: "את לא חושבת שאת מבזבזת לאבא שלך את הכסף? את יושבת פה ולומדת. הוא בטח פועל שבקושי מרוויח את לחמו. למה לך הלימודים האלה? מה תעשי בהם?" או דבריו של מרצה אחר: "לא יתכן שסטודנטית מהסוג שלך… מאיפה הוצאת את המודל הנפלא הזה?!… שיוכה האתני והיותה אישה הן שתי תכונות שחברו לא יפה זו לזו והיו בעוכריה פעמים רבות מדי".

מצאתי משחקי מילים בין דפי הספר –  יש "קשר בין מטופל לטפיל וטפל… מטופל הוא איש שיש לפרנס, שאין מוצאים טעם בדיבורו, במחשבתו, במבטו על העולם". "עברית היא שפה של קודש… מה הקשר בין זקן ונקז… הזקנה מנקזת אליה את השליליות… לא יפה לחשוב שהזקנה היא מקום לאיסוף שפכים של החיים… הזקנה היא רדיקליזציה של המצב האנושי… ניקוז באחרית ימי אדם.  זקן אחד מצא לומר לחוקר כי בזקנתו הוא משלם על כל תנועות הגוף הלא זהירות שעשה בחייו, על כך שאימץ את כפות ידיו בעבודת בנייה מפרכת ואת גבו בסלילת כביש. עכשיו גם הידיים וגם הגב מציתים את ייסוריו".

זהרה "פעמים רבות קשרה בין אלימות ואילמות… אלימות ואילמות, יש בזה תובנה אנתרופולוגית… מניצחונותיו של הראש על הלב… האילמות מהווה ניצוץ אחד לאלימות… אילמות היא אי יכולת ביטוי זמנית… האחד… מעריך שהשני נוטל לעצמו את כל זכויות הביטוי או השליטה במצב… האלימות נולדת במחשבה. באופן ההסתכלות באופיו של האחר. בעצם הגדרתו כבעל תכונות".

תובנות נוספות שמצאתי בספר: "פסימיות היא עניין לבעלי תקוות שנכזבו", "איחור איננו תמיד טעות. הוא גם מכשיר. הוא יכול לשמש צד אחד כדי לומר משהו על יחסים", "כל אדם הוא עולם ומלואו. כל אדם הוא מקרה מחקר", "בני אדם הם תמיד גם כילדים במשחקם במעבה היער", מבוכה היא "רגש קל מן הבושה. קריר ממנה… רגש הנוצר כתוצאה משיבוש מוסכמה, מחשיפת אחורי הקלעים", "עבודת תזה היא כינוי תחילי וסופי, ביורוקרטי, למה שילך ויתרקם לעבודת שדה אנתרופולוגית", "צריך לחיות את החיים כך ששווה יהיה לספרם", המסכות החברתיות הן "מסכות המוטבעות על פנים… שכל עניינן חשיבות עצמית וטיפשות חברתית המבוססת על אידיאות מתנכרות של דיסטאנס" ויש תובנות נוספות מתובלות בתוך הסיפורים השונים…

 

הספר מתאים לאנשים פתוחים, צמאי דעת שרוצים להרחיב את השכלתם ומוכנים לנדוד לעולם האקדמי/מחקרי של עבודת האנתרופולוג ובמקרה הזה האנתרופולוגית-אישה.

השיח האקדמי בין דניאל לוורדה מאד מעניין וגם ממנו נובע המידע על אודות האנתרופולוגיה.

סיפור הרקע הוא די חיוור ופחות מעניין, לדעתי . הוא חוזר על עצמו ואין בו התפתחות. סיום הספר, בו מצפה הקורא להיחשף לסוד אהבתו של דניאל את זהרה, אין בו פרטים מחדשים והוא מאכזב.

הספר הוא ספר לימוד וכפי שזהרה כתבה: "ספר אינטלקטואלי הוא ילד מועדף. מתמקם על מדף המנצחים של התרבות הגבוהה". כן, זהו ספר אינטלקטואלי/אקדמי בעיניי – ספרים שאני אוהבת ללמוד!

 

אתי סהר – מחברת הספר "מפריצת דיסק לפריצת דרך: ממשבר להתחלות חדשות", עורכת מבנה, תוכן ולשון, מורה לשיטת אלכסנדר ומאמנת אישית

 

 

 

יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה, מאת טובה גמליאל, פרדס הוצאה לאור, שנת 2014, 309 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *