החודש ה- 13 מאת משה אלעד / היכן שהכול מת, נושם הדבר החי ביותר

| 14/09/2014 | 0 Comments

החודש ה-13 מאת משה אלעד

החודש ה-13 מאת משה אלעד

"החודש ה-13", מאת משה אלעד, נכתב עבורך, הקורא/ת. זהו סיפורו  של ג'ון, או יוני, דרכו תכירו את ילנה, את סאנטיגו ואת המחבר, אך למעשה תכירו דור שלם, עולם שלם, דרך הטרק הספרותי הנמצא בידכם. ספר זה מתווה דרך חיים חדשה על בסיס ההווה. יוני, הדמות המרכזית, הלך לצד דרך המלך, תמיד בשולי הכביש הראשי של החיים. בדרך היו בורות, לפעמים גם תחנות דלק. אבל, בסוף מצאה נשמתו את הבית. נשמתו של יוני מנדלבוים היא האש שמאחורי הספר, כל השאר הינו תפאורה. הספר מביא את סיפורן של ארבע דמויות אך בעצם מדבר על דמות אחת: יוני מנדלבוים, וסיפור חייו הוא שהופך את כל הספר למה שהוא. אוסף של סיפורים שונים ומשונים שמתחברים תחת אותה קורת גג, רימיקס אחד ארוך שמחובר בעזרת דמויות שונות ומילים המחברות כמו כבישים, מסלול ארוך סובב עולם. אווירת הספר היא בדרכים, כל דבר שנכתב בספר יצא מתוך הרגשה מסוימת של שליחות. המחבר הוא שליח מטעם עצמו שבא לספר לכם את הסיפור הזה. לדבריו, איבד טעם בחייו, אך הבין שהחידלון הוא בעצם הכתיבה וכך החל במסע המופלא שלו וצלל לתוך הסיפור.

 

משה אלעד, 22, מספר, כי "את ההשראה לכתיבה הספר שאבתי מתוך המציאות שאני מכיר, שומע, מריח, מדבר, מרגיש וטועם, מתוך הזיות מוחי, מתוך סיפורים סביבי ובעיקר סביב כל מה שקרה, קורה ויקרה בחיי האישיים. אני לא מאמין בהשראה, אלא בחיים. הכול מלא בהשראה בעולם שאלוהים הכין לנו, הכול תלוי מאיזו זווית ראיה אנו מסתכלים, איזה דלתות אנו פותחים כל יום ואילו מנסים לסגור, הכול הוא זמני בעולם הזה ואם לא אכתוב על זה, ארגיש שחיי הם לשווא".

"כתיבת הספר ארכה כשנתיים וחצי. התחלת הכתיבה והטריגר הגיעו מרצון למות וגילוי שהמוות שלי הוא הכתיבה. תחילה חשבתי שהתאבדות היא פתרון ואז גיליתי שזהו פתרון מהיר למי שמפחד להתמודד עם הדרכים הארוכות, להמשיך לחיות ולכתוב, זאת הדרך היחידה שלי, דרך המלך שגיליתי מהמקומות הכי נמוכים דרך המקומות הכי גבוהים ועד למרכז בו אני מתקיים כיום".

משה אלעד (צילום פז אלדרור)

משה אלעד (צילום פז אלדרור)

על הקשר בין הסיטואציות בספר להתרחשויות במציאות שלו, הוא אומר "חלקן הגדול של הדמויות הינן אני בתקופות שונות בחיי. במהלך הספר השתנתי מאוד וכך גם האנשים סביבי, דבר שהקשה על החלטה איזה מהמכרים שלי יכנסו לספר ומי יהיו רק אזכור קטן לשהייה ממושכת בפאב או מסיבה של שלושה ימים. לבסוף, גיבשתי מעטים וטובים שיהיו הדמויות הראשיות. מרביתן של הסיטואציות בספר הן אירועים שנשארו רק כזיכרון דהוי שחייב אותי לכתוב בזמן אמת. בתקופה בה התחלתי לכתוב את הספר, הייתי כותב בכל מקום אפשרי, בין אם בשמירה בצבא או במסיבת טראנס. האירועים האמיתיים לא ניתנים לטשטוש למי שהיה חלק מהן ולמי שלעולם לא היה חלק מאירוע דומה לעניין. המטרה שלי היא לפתוח את חיי לגורמי גורמים, לפרק את עצמי לתאים קטנים שנכתבים אות אחר אות. ארגנתי בעדינות את הספר בצורת רימיקס. הייתי כותב בכתב יד ומשם משבץ את הכתוב לתוך הספר".

משה אלעד אומר, כי "מספר מסרים ניסיתי להעביר בספר. הראשי מבניהם הוא דרך גישה חדישה שבה אני מנסה לחיות, קראתי לה בספר 'ניפוץ עצמי', שיטה שלמה שמבוססת על חיים על בסיס ההווה. רק כך מתגברים על פחדי העבר ועל תלאות העתיד, כאן ועכשיו. אני מאמין באנרכיה ובשחרור האנושות מכבלי הממשלים השונים, אני מנסה לא לעלות את המערכת על חבל התלייה. כדי לא להישמע אלים או כדי שמישהו לא יבין אותי נכון ויהרוג מישהו אחר. זה הדבר שהכי מפחיד אותי: שמישהו יבין את הספר לא נכון ויתאבד. המסר הראשי הוא לפעול מאהבה למען אהבה כדי להחזיר לעולם את השפיות הבריאה שהוא איבד".

"ברגע שסיימתי את כתיבת הספר, חשתי ריקון טוטלי, עצבות קשה ולא מצאתי את עצמי. כשבוע לאחר שסיימתי לכתוב את הספר הראשון, התחלתי בכתיבת הספר השני שלי ובזמן האחרון, התחלתי לכתוב תסריט ניסיוני לסרט. בכלל, לא נגמרים לי הדברים שעליהם ארצה לכתוב כי הרוב הוא אוטוביוגרפי", מסכם משה אלעד.

 

ביקורת על הספר מאת אתי סהר (*)

 

הספר החודש ה-13 מאת משה אלעד הוא ספר קשה מאד לקריאה, אבל זה האמיץ שלוקח על עצמו לקרוא אותו, ואני קראתי אותו מהתחלה ועד הסוף, נחשף לעולם שרוב האנשים לא נחשפים אליו, אלא בסרטים. לצערנו יש צעירים רבים הנמנים על "דור הטראנס" בגילאי ה-20, 30 ואולי גם 40 שלהם, שאלה הן חוויותיהם – הם אבודים בין החינוך והערכים שקיבלו לבין העולם שמקבל את פניהם, הם חונכו למסלול חיים מוכתב שבו עליהם לצעוד, מסלול שמרצה את החינוך, התרבות והסביבה מבלי שידעו האם מסלול זה מתאים להם, וכיצד יידעו אם הוא מתאים להם אם הם אינם מכירים את עצמם? זהו דור שחונך על ערכים מסוימים שברובם אינם קיימים כיום, "החינוך היה לרדיפה אחרי תעודות וכסף" בעולם שבו שורר כאוס, שבו התואר חשוב יותר מהאדם עצמו והאדם אינו מכיר את עצמו, אינו אוהב את עצמו, ולכן אינו יכול לאהוב את זולתו. "אתה צריך לדאוג לעצמך, ואיך תעשה את כל זה בלי להכיר את עצמך? איך תגדל ילדים אם את עצמך עוד לא גידלת? השנים רצות ואתה כבר מבוגר מספיק ואין לך מושג מי אתה בכלל. כל היום מסבירים לך על הדרך למצוא את עצמך, ואתה, חוץ משם אין לך כלום". הצעירים הנמנים על הדור הזה האובד הם בדרך כלל בעלי רגישות יתר שאינם מצליחים לעמוד בדרישות החיצוניות להם, מאפיינים אותם חוסר התכלית "למה אנו כמהים? למה אנו מצפים? זה כאילו שום דבר או כל דבר לא יגרום לנו סיפוק", חוסר ביטחון עצמי, ריקנות, בדידות מתוך המועקה, תסכול, דיכאון "הנוכחות המשתלטת על כל החיים דרך תחושת הדיכאון" ועד אובדנות.

 

מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו נתונים ב"כך צריך", "לא נעים" ו"מה יגידו", וכך אנו פועלים כדי לרצות את הורינו, את התרבות שלנו ואת הסביבה, ומה עלינו? מי שאנחנו באמת? ואיך נגלה מי אנחנו? לשם כך עלינו לצאת ל"מסע חיפוש עצמי… הדלק המניע את גלגלי העולם הוא החיפוש. חיפוש אחר סיפוק – גוף ונפש יחד –  ללא הפרדה ביניהם". על מסעות החיפוש העצמי של הדמויות בספר ושלו כתב משה אלעד.

מסע חיפוש זה הוא "מסע המפחיד ביותר של האדם" – החיפוש אחר עצמו. "אלפי ישראלים אבדו בחיפוש אחרי עצמם, אם במזרח, באוניברסיטת תל-אביב, בארגנטינה, באוסטרליה או בהתנדבות לצבא הגנת החיות בתימן… העולם עוסק בחיפוש תמידי, אך של מה?… כולם בעצם מחפשים את הדברים שיש להם בפנים", ומהם אותם דברים?… הקירות-המגבלות שבונים לנו בילדות, שאנו שוברים בבגרות – אותם אנו רוצים שוב למצוא, אבל חדשים. משהו שהוא שלנו, אינטימי ומרגש… כולם מחפשים – אהבת אמת".

יוני גיבור הספר הוא "דור שלישי לניצול שואה מאושוויץ" אשר הוריו הם הדור השני. הוריו ש"היו פרימיטיביים בעידן מתקדם. לא הצליחו לעמוד בקצב המהיר של העולם החדש. הם גדלו במקומות הכואבים ביותר ומעולם לא שחררו את העבר והעתיד לטובת ההווה. תמיד חשבו 15 צעדים קדימה, אך מעולם לא בדקו מה יש להם מתחת לרגליים ואיפה הם עכשיו. העתיד הפגוע (חורבן, גלות ושואה… ) אשר דפק על דלתם בהפתעה לקח מההווה את החיים וגרם לחוסר משמעות ולקיפוח הילדים ונתן להם תירוצים שונים, בין היתר להתחתן למרות חוסר האהבה ביניהם, ולעולם לא לשחרר… מעולם לא הצליחו פשוט לחיות, ללא מחשבה על העבר או על העתיד – רק בהווה… מבחינה חומרית נתנו לילדיהם כל מה שיכלו, אולם היו עיוורים לרגשותיו הערומים של יוני… לא שמו לב לרגישות היתר שלו ותמיד שפטו אותו. חרצו דין על אחרים, אך מעולם לא על עצמם. בבית הספר תמיד האשימו אותו. מעולם לא היה בצד המנצח, דבר שפיתח בו את המחלה הגדולה ביותר שממנה סבל במשך כל חייו – חוסר הביטחון העצמי שלו…  הם ידעו מיהו בנם, אך נהנו לחיות בהכחשה… ייאמר לזכותם כי מעולם לא הסתירו את חוסר אהבתם לבנם הקטן… הם לא סבלו להיכנס איתו לשיחות שבהן ראו כי הוא אנושי כמוהם… הוריו היו אטומים כשניסו כל הזמן להתערב בחייו, לקחת אותו למקומות שהם לא הצליחו להגיע אליהם… להשיג את המימוש העצמי שלהם על ידי התערבות בחייו, להראות לו את החיובי בחיים. "אבא שלו… לא באמת הקשיב… מזה יוני הכי חשש, מהחירשות המידבקת שלהם… שום דבר לא באמת עניין את הוריו. לימדו אותם בכלל לחשוב?" יוני עונה: 'אותי לא לימדו… אני למדתי בעיניים שלי, בשערות על ידיי הסומרות בחשכה. הרגשתי מה זה כשההורים דוחפים לך כסף לכיסים… אך לא מחבקים אותך או אומרים מילה טובה. בלי לשאול 'איך אתה מרגיש, מה קורה ומה חדש… הם היו מומחים בחוסר רגישות… הוא הרגיש שבוי בידי הוריו המסרסים "הוא תמיד הרגיש ליד ההורים שלו כמו דף מעופף ברוח".

יוני אהב לכתוב וכתב בכל הזדמנות. הוא היה מוכשר מאד בכתיבה. "אני סופר שכותב כבר כמה שנים ספר על מסקנותיי מהחיים וכן, זה מה שאני רוצה לעשות בחיי, זה מה שאני עושה בחיי. אולי אני נראה כבטלן המחפש את עצמו, אבל אני לא", כתב על עצמו. הוריו "מעולם לא קיבלו אותו ככותב או כסופר. הדבר נראה להם נחות מדי, אז העדיפו לאטום את האוזניים בכל פעם ששמעו את המילה הזאת… הם היו עיוורים מלראות את כישורי הכתיבה המדהימים שלו ואת זה שיכול לכבוד קוראים רבים אם לא היו קוטלים אותו וגורמים לו להחביא בעליית הגג, שהייתה כמו המגירה הסודית בשבילו ובה הוא צבר אבק ופיסות מילים בצורת דפים תלושים ותחתיות של בירה מלאות באותיות שונות ולא שלמות". זה הבית ממנו יצא יוני ואלה היו הוריו.

יוני היה "שברירי מדי, מעין 'מר גמיש' לכולם, נפגע יותר מכולם, כל מילה הייתה כמו חץ היישר ללב, כל מבט קר היה בעיטה בביצים. הוא לא מצא את עצמו, הרגיש נמוך, שפל". הוא היה "אדם רגיש, אפילו רגיש מדי, לא הייתה לו יכולת FUCK IT האנושית, דבר שפגע בו כי כל דבר שראה או הרגיש לקח קשה יותר מרוב האנשים… המתנה שקיבל חנקה אותו לאט לאט. רגישות היתר… הזאת, חוסר היחס לעצמו, חוסר הרצון לחיות". הוא היה חסר ביטחון עצמי שבעקבותיו חוסר היכולת לאהוב את עצמו. יוני מציג את הוריו ואת האווירה שבה גדל, אבל מבין שבסופו של דבר הבחירות הן שלנו.

יוני היה עסוק ב"חיפוש העתיד, בהבנת העבר ובניסיון לחיות את ההווה". מוטיב העבר, עתיד והווה מופיע פעמים רבות לאורך הספר "אף אדם לא מתנתק מכל מה שעשה בעבר… בקטע שזה אתה, כי לך קרו כל הדברים האלה ולא לאחרים…זוהי השלמות שבחיים – שאנו חייבים להמשיך כדי לבנות אנושות חזקה יותר, לקבל וללמוד מן העבר, אך לא לחיות אותו כעתיד. לחיות את ההווה, אך לא להתכחש לעבר ולעתיד שעוטפים אותנו ואת עצם קיום ההווה שלנו, לדעת להגיע אל הגבעות הישנות עתיקות הימים, לחוש ברוח העכשווית הנושפת בעורפנו ולהסתכל אל גבעות העתיד בציפייה אל הזריחה שתבוא… יהיה במחר גם מהטוב וגם מהרע, העתיד, כמו ההווה והעבר, יהיה לעד שלם, מלא במינוסים ובפלוסים גם יחד. רק כך נצא חזקים אל המסע שאני מכנה היום שאחרי… מהיותנו אנשים על פני כדור הארץ אנו כל הזמן מתעסקים בזמנים המרכזיים שיש: עבר, הווה ועתיד. לרוב זה גורם ליציבות ולמחשבה מרגיעה כי יש משהו מאחורי, יש משהו מלפני, אך אני כאן ועכשיו!".

יוני חי כאילו "הכול הכנה לחיים ולא החיים עצמם. כך פספס הרבה דברים בדרך. נשאל את עצמנו כמה מאיתנו נוהגים לומר: "כשיהיה לי כסף אעשה… כשאצא לפנסיה אבלה… כש… כש… כש… ", ובינתיים מפספסים את החיים עצמם?

יוני "פשוט ידע יותר מדי ולא הצליח להעביר את זה הלאה, אז הוא הרים ידיים… הוא ידע לדבר יפה ולכתוב יפה, אך לבצע מעולם לא למד… פחד להיראות מגוחך ולתת את כולו. לא חשב שהוא באמת יכול להוציא משהו טוב מעצמו… יוני היה מודע, הרגיש את המוזה באותו הרגע אבל לא ידע איך לחלוק אותה. לא ידע לעכל אל תוך נפשו את המידע הזה, לא ניתב אותו למקצוע מסוים, הוא פשוט חי כל יום כאילו זהו יומו האחרון. העולם לא היה מוכן אליו והוא לא היה מוכן לעולם הזה". הייתה לו בעיית "שיגעון קטנות כי הוא תמיד חש קטן יותר מכפי שהיה באמת. הכול מסביב הרגיש לו יותר אמיתי מהרגשות שלו עצמו", הוא פחד להישאר בלי חברים. הוא רצה לשפר את עצמו ולשם כך היה עליו לשנות את עצמו – שינוי בחשיבה. הוא ידע כי "האויב הכי גדול שלו היה הוא עצמו", הוא ניסה, אבל הבין ש"אי-אפשר באמת להתחיל מחדש, כי יש צלקות מימים קשים במעמקי הנפש… שהדברים לא נמחקים ושהתקליט ממשיך לרוץ ואיך אפשר לחזור לאחור כי הזמן עובר, אבל לא באמת מעביר את התקליט לנקודת האל-חזור".  הוא נפל לעולם מסיבות ה"טראנס", לסמים, לסקס והגיע למקום הנמוך ביותר לדיכאון שבעקבותיו ההתאבדות "יוני הפסיד במלחמה החשובה מכול, הלוא היא המלחמה כנגד עצמו".

יוני הוא גיבור הספר, הדמות המרכזית שסביבו נעות כל הדמויות המרכזיות האחרות – ילנה, בתו שלא הכיר ואשר ירשה את אופיו הרגיש והדיכאוני-אובדני, דבר שמציף את השאלה האם אלה תכונות תורשתיות-גנטיות? סנטיאגו, מנקה הרחובות שמצא את יוני מרוח על המדרכה והמחבר עצמו שמצא את כתביו של יוני בעליית הגג שבביתו. יוני שולט בהן, רוחו ונשמתו שולטים בהם והוא עוזר להם להבין אמיתות חיים כפי שכותב המחבר: "מאז שהכרתי את הסיפור של יוני התחלתי גם אני להרשות לעצמי להרהר בדברים", ואכן הספר הזה מעורר אצל הקורא הרבה מאד מחשבות על החיים.  

בצד הסיפורים הקשים האוטנטיים של הגיבורים שהגיעו לתחתית אפשר למצוא בספר הרבה מאד אמיתות וחכמת חיים, מסרים המשתלבים בין השורות, אותם אני מציגה בסקירה זאת כלשונם.

מוטיב מרכזי שחוזר בסיפורים הוא תיאור העולם של היוםהעולם המודרני, העולם שבו נתקל יוני ונתקל גם המחבר: "העולם המודרני גורם לנו לחשוב שהכול כל-כך פשוט: עושים תואר, מוצאים עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף, מתחתנים, משפריצים ילדים בלי לחשוב פעמיים, ילדים לא מחונכים… והילדים יבינו את הטעויות של ההורים, אך ירצו חיים כמו של הוריהם… הכול מתרוקן, הדור גוסס, איבדנו את הצורך לחשוב? את היכולת ליהנות? מצד שני, אין קולקטיבי יותר, הכול אינדיווידואלי… חוסר ההגינות שיש בעולם הוא גדול". בחיים המודרניים "אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לעשות בחיים, ואם לא תתקדם – תפספס את הרכבת, ואם לא תפתח חלומות אקדמיים-מודרניים של אישה, וילה במרכז כלב ושני ילדים". מה שמכתיבים ההורים, החברה והתרבות זה לא טוב, אז מה כן? נשאלת השאלה. למרות ש"התרבות של היום ממגנטת ומסרסת את המוח החושב. טלוויזיה, מחשב, מכוניות", יש מקום לאופטימיות כי "החיים הם מסע חד-פעמי אך הכול ניתן לשינוי… הכול צפוי והרשות נתונה" – הבחירה היא בידינו… איבוד הקיום של האני בתוך הדור… האנושות המערבית בבסיסה מפחדת מהאושר ומהחיוך. המערב נהנה מהניכור, מהבדידות ומחורבן הטבע. אנו נהנים לחיות עם פרצוף חמוץ כי אנחנו חוששים מכוחו של החיוך. אנשים עצובים נתפסים בעינינו כעמוקים ומעניינים יותר".

ביקורת על חינוך ההורים – "בעולם המודרני המערכת מנסה לגרום לכולנו להיראות כאילו יצאנו מפס הייצור הכי טוב. ההורים והמסגרות רק מהדקים את החבלים סביב צווארינו ואז נוצרים פסולי ייצור… הם מנסים שנהיה כמותם ולא נתבלבל ונמצא במקרה את האושר שלנו, אלא רק האושר שלהם הוא הנכון. כל מה שלא תואם את … הדרך שלהם, לא נחשב לטוב אלא נחשב לרע, למרדני, לרדיקלי… המטרה של השיטה היא לנוון אותנו מוחית, לגרום לנו למות תודעתית כדי לחיות את החיים כפי שהם רוצים שנחיה אותם. שנהיה תמיד נקיים, מאורגנים ומלאי מרץ לסיוט המתמשך שנקרא החיים. ואם לא? אם אני רוצה משהו שונה, זה הופך אותי לפחות טוב? החשיבה המערבית עיוותה את הכול, היא לא מקבלת את השונה, היא מנקרת לו את העיניים עד אובדן האישיות שלו… זה הרצון של ההורים של כולנו שנהיה כמוהם. שיבוטים של ההורים שלנו שאף פעם לא טעו, שתמיד הלכו בדרך שההורים שלהם אמרו להם".

ההורים – "הם רצו שנלמד הכול, רצו להוריש לנו, רצו שלא נטעה, ושם הייתה הטעות שבה חטאו הורים רבים… אי אפשר להגיד לאדם מה לעשות או איך לחיות. ברור שכל הורה רוצה את הטוב ביותר עבור ילדיו… אך לפעמים הם מטעים אותנו, הילדים. הם מלמדים ערכים שלא בהכרח נכונים, ולא תמיד יש לנו אומץ לעצור ולשאול את עצמנו: רגע, זה באמת זה?". בהאשמה זאת אני יוצאת להגנתם של ההורים שחינכו את הילדים לפי ערכים שהם הכירו, ערכים שכנראה לא מתאימים לעולם של היום. הם לא ידעו להכין את ילדיהם לעולם של כאוס כי הם בעצמם לא הכירו עולם כזה. "גידלתם דור לא חושב… משהו בשיטה פגום. הדור הזה נרקב עוד לפני שצמח. בגיל שבו כולכם שיחקתם עד מאוחר ברחוב, הוא בורח אל חברים דיגיטליים, אל בחורות אלקטרוניות ולנשמה מכאנית, שתמיד יחכו לו בחדר החמים והטוב שיקיף אותו כל חייו… הרבה דברים התפרקו בשנים האחרונות. כאילו אין שום דבר יציב להאמין בו או לעשות אותו… כל חיינו מלמדים אותנו דברים, ואני עומד וצועק: 'הניחו לי ליפול לבד, אם לא אפול איך אדע לקום לבד?'".

כתוצאה מהביקורת הזאת שואל את עצמו יוני מהי הורות נכונה? הוא עונה: "אין דבר כזה, אין מתכון לזה".

למרות כל זאת מבין יוני כי רק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו ורק אנחנו יכולים לשנות אותה. "כל אדם בונה את ההיסטוריה האישית שלו, ובעזרת כוויות ודברים חיוביים הוא בעצם בונה את הסיפור האישי שלו… להאשים תמיד אפשר, אבל בסופו של דבר אם עשית משהו, תעמוד מאחוריו… הרבה מאוד אנשים אובדים בדרך, בטוחים כי בחיים יש מסלול אחר ישיר אל האושר, אך שוכחים כי הכול כמו חומר רך בין ידינו הזריזות, ובכל דקה יש לנו הכוח לשנות… אם מפריע לך ההתנהגות שלך – שנה אותה מהר. אחד הכללים החשובים בתהליך שכזה הוא לשמור על ראש פתוח. יחס עם אומץ. אומץ פיזי ונפשי המחוברים יחד. לא לפחד ליפול כי תמיד אפשר לקום, זה עולם החומר והרוח, ואין עוד צדיקים ואין עוד חוטאים. כולנו אנשים ומכורח הנסיבות והדעת שקיבלנו בעבר אנו עושים טעויות בנקודת זמן אחת וצודקים בנקודה אחרת… הכי חשוב, לא לשכוח כי בכל נקודת זמן ניתן לשנות, וזו למעשה העוצמה שקיבלנו בכל ביס של אדם וחווה מתפוח עץ הדעת… הגלגל מסתובב. פעם אתה למעלה ופעם למטה. צחוק הגורל מול בכי המציאות… אין דבר כזה חיים טובים או רעים, הכול בידיים שלנו. גם אם החלטנו להרים ידיים עדיין זה בשליטה שלנו. כל מחשבה רעה היא שלנו ואין לה חלקיק קשר למשהו חיצוני. זה משהו פגום בנו הרוצה להשתחרר… רק הוא יכול לגאול את עצמו מהטירוף הזה, מכל הכאב והסבל שהוא גורם לעצמו ולאחרים המקיפים אותו בחום ואהבה… אי אפשר לפקוח עיניו של עיוור בכוח, הוא צריך לעשות זאת בעצמו על ידי אמונה עצמית… מחשבה יוצרת מציאות… לכל אחד מאיתנו יש אחריות על מעשיו… אנו חיים בעולם שבו אין אומללים. כל אחד אחראי על גורלו ובונה את חייו ואת ההיסטוריה שלו, אך לבעלי רגישות היתר יש פחד תמידי להתקדם. לגביהם כל התקדמות היא כאילו על חשבון האחר שבו הם חוששים לפגוע".

"אחד הדברים הכי קשים בעולם הוא לשנות הרגלים מגונים… כולם מתים בסוף, וכל עוד אני חי, אני יכול לשנות הכול".

הטכנולוגיה – "האם הטכנולוגיה רק לוקחת אותנו ומרחיקה אותנו מהמקור, מהאור הלבן… יותר קרוב לצ'יפ ממוחשב מאשר לעלה נושר?… פעם היה יותר פשוט. התקשורת הייתה קצת בעייתית כי לא היו פלאפונים ומחשבים, אבל החיבור בין אנשים היה חזק יותר" – כמה שזה נכון! צאו וראו את התקשורת הבין אישית שמתקיימת כיום רק בפייסבוק, בwhat's up-, בטוויטר ורשתות חברתיות אחרות, ורק באמצעות כתיבה ובקיצורים.

האם זאת התפתחות? "כל הדברים האלה רק גורמים לנו להיות נזקקים יותר. זאת השתעבדות לטכנולוגיה, התרחקות מהטבע האנושי המקורי… הכול מהטכנולוגיה וכך הם כורתים את הקשר שבין האדם לעצמו האמיתי. הם מנתקים אותך, מעיפים לחלל ושוכחים שאתה צריך לדאוג לעצמך… למה החיים לא באים עם הוראות הפעלה או עם הסבר הרכבה כמו באיקאה? זה אתה לבד, הכי ערום שיש, ואם אתה לא תדאג לתחת שלך, אז אף אחד לא ידאג".

"לכל אחד הדרך שלו… הנפש החוקרת לא תיכנע לתכתיבי החברה המנסה לגרום לנתק בין הרגש לגוף ולחיבור לדברים פיזיים בלבד".

למרות שהבין כי "החיים עצמם הם סיבה להמשיך ולחיות" יוני התאבד. הוא הבין כי "אני חלק מן העולם הגדול והקסום הזה והוא חלק ממני, כדור עגול של יקום… בשונה מהחיות, אנו בעלי חשיבה ויכולת התנהגות שהיא מעבר לאיסטינקט שלנו. כאנשים בעלי תודעה פתוחה אנו משנים את חיינו מיום ליום, אך אלו שאיבדו את הדעת לא יכולים לשנות דבר… הכוח נשמר בלבם רק לצעדים אובדניים וקיצוניים שמהם הם ניזונים ומתקיימים כמו דגים האוכלים את הפיתיון העצמי שלהם, הם פוגעים בעצמם בידיעה מוחלטת, שהיא בעצם חוסר ידיעה, מעין הכחשה".

מוטיב האובדנות שזור לאורך כל הסיפורים. אצל יוני "הרכות בנפשו גרמה לו להיות כמו נחש שאוכל את זנבו, העניין הכשיל אותו כל חייו והביא לריקנות הזאת, שאכלה אותו מבפנים… המחשבה שהוא יכול לפגוע בעצמו כדי לפתור את הבעיות הרגיעה אותו" – הוא כתב תכנית מפורטת של מותו.

יוני הבין ש"התאבדות היא לא פתרון או דרך, היא קיצור דרך לאנשים פחדנים, אלה שלא מוכנים להתמודד עם המציאות… היא הסם הכי קשה שתפגוש בו. הרצון להתאבד הוא ההתמכרות הקשה מכול, היא קץ לא אמיתי, פתרון עם ריח של גופה שקרנית ודם… היא קיצור דרך אל השקר, המוביל למקומות רעים ובודדים נוספים".

הוא הבין שהתחושה הרעה מגיעה מבפנים וחוסמת את כל החושים "לא משנה כמה תשקר לעצמך יש כאן בעיה שאי אפשר לפתור בעזרת פתרונות שקר, רק עם פתרונות אמיתיים. כל אחד והפתרון האמיתי שלו שמתאים לו", והפתרון עליו לבוא לא ממקום של בריחה. "הוא הבין שכל המחשבות האובדניות האלה הן בעצם סימפטום לסיום גיל העשרה שלו ותחילת שנות ה-20, שהיו בעצם הספתח לעשור האחרון של חייו".

מוות "המוות הוא לא הפתרון, הוא רק דרך לאנשים שלא מצליחים לעכל את כל היופי והכיעור שבעולמנו. מוות הוא שאלה מעניינת ולא פתורה, אך זהו פתרון למחפשים חסרי הברירה לאלטרנטיבות רעות. בעצם אין כל רע במוות, הוא חלק מאיתנו מהרגע שנולדנו, אך הקדמתו אינה פתרון… האנושות המערבית עוד לא השכילה לקבל את השמחה שבמוות… החיים והמוות אחים הם וברגע שנוכל להכיל את המוות, ניהנה יותר מהחיים… המוות הוא חלק מהחיים כמו שהחיים הם חלק מהמוות, האור הוא חלק מהחושך והחושך חלק מן האור".

ישראל – יוני קרא לה "'פרקטיקה של המיסטיקה' הפיכת חזון שיבת ציון למציאות. את שיבת ציון הפרטית שלו" החליט לעשות בארץ "בחר בארץ המובטחת, ולא בחיים בחר – אלא במוות, אך לא מות גיבורים הרואי, אלא מוות מתוך בחירה. ארץ זבת חלב ודבש היא גם ארץ אוכלת יושביה, ובה בחר יוני" להתאבד. "ישראל, ארץ הקומבינות הבלתי נגמרות… זהו מקום קסום שבו במהלך יום טוב יחוש גם אדם חסר אמונה בקדושת המקום". 

גן עדן וגיהינום – "לא ארד עוד לשאול ולא אעלה לגן העדן ביום מותי מסיבה פשוטה: כי גיליתי שהם עלי אדמות, חיים בראשנו ומתקיימים פה. הטבע-אל, השטן, גן העדן האין-סופי בתפארתו והגיהינום המחריד שוררים במוחי ואיתם אני קמה-ישנה-חיה-מתה".

מהן מחשבות? "מחשבות הן כמו תולעים… הן אוכלות אותך מבפנים עד שהן מגיעות אל העצם או אל הלב, ואז מתחיל הכרסום של האני העצמי שלך… מחשבות הן כמו נמלים… הן בונות להן קן קטן במוח, מכריזות על מלכה. מחשבות עצובות הן כמו נמלים אדומות… הן יונקות דם ומטפסות אל הקן, משתלטות עליו ומוצצות את כל התקוות והאופטימיות שיש במוחנו… לכל אדם יש המחשבות שלו, דברים שנשארים בראש… מחשבות לעולם לא מצליחות להתנתק" הן הדבר החשוב מכול.

"תמיד הם היו שם, ברגעים הטובים והשמחים, בלילות הקרים והחשוכים. הקולות בראש לא יוצאים מאיתנו לעולם. יש הממתנים אותם וקוראים להם מצפון… כולנו מלאים בתובנות או רק מעטי המעט? אני חושב שיש המתעלמים מהקולות ומצלילי האלוהות באוזניהם, מציוצי הציפורים, מקולות הרעמים הזועמים, מרשרוש העלים או מהקול הפנימי שלהם שאומר להם לעשות ככה וככה… הקולות החיוביים הם אלו שאנו צריכים לקבל ולקיים". המחשבות הן "חלק מהטריפ הזה שנקרא 'החיים'… גם מחשבות הן מילים. הן רק מילים שעוד לא נכתבו, שעוד לא נאמרו, רק הורגשו".

אהבה מהי? "אהבה היא הרגשה מופלאה", זהו רגש ש"מניע אותנו הרבה פעמים, אך לעיתים אנו מוותרים עליו עקב הפחדים הפנימיים שלנו והחיבור למציאות, ולא מניחים לעצמנו להתנתק מן האדמה ולרחף, להתעופף אחוזי ידיים עם בן הזוג/בת הזוג שבחרנו באותו הרגע, אל עבר העתיד הלא נודע… אנו… לא מרשים לעצמנו ליהנות מן הרגע, לחיות לפי אינסטינקטים ולא לפי רציונל הקורע לגזרים את החלומות שלנו. רבים חווים אהבה, אך מעטים באמת משתחררים ונהנים מחוסר המשקל שהיא גורמת ומעניקה לבעלי הזכות… מאות סוגי אהבה יש בעולם, לכל אחד ואחת יש את דרכו לאהוב. כל קשר יהיה שונה מרעהו כמו שכל אחד מאיתנו שונה מרעהו… אם אתה לא מסוגל לאהוב, אתה גם לא מסוגל לאהוב שום דבר… החיים האומללים ביותר לדעתי הם חיים ללא אהבה, חיים ריקניים שבמהלכם אתה חוסם את המוח לאושר הגדול ביותר ביקום, ומפסיד". יוני איבד את אהבת חייו שעזבה אותו. "כולנו צריכים מישהו או משהו לאהוב. זה הכוח והעוצמה הגדולים ביותר בחיים. מי שמוותר עליהם, כמו ויתר על הדבר ההרפתקני ביותר שיכול לעשות. אומללים הם האנשים שחוסמים עצמם… ברגע שאתה מוותר על האהבה, אתה מוותר גם על עצמך, כך שאינך שונה מאדם אשר נטל את חייו בעודו באיבו – מוותר… הדבר החשוב ביותר הוא אהבת הזולת, אהבת היקום ואהבת עצמך".

הגאולה הפנימית היא הצורך שלנו, ההשתוקקות לאהבת אמת, לכך שמישהו יזדקק לך… מעבר לכך קיים הצורך הבסיסי שלנו באהבה. הכול בא מאהבה כי משנאה יצמח רק מוות. מאהבה יצמחו חיים. מאהבה התחיל הכול… ואני מאמין שבאהבה הכול צריך להסתיים. כי השנאה לא לקחה את האנושות לשום מקום חיובי… הגאולה היא האדם העליון, והיא יכולה לבוא מכל אחד מאיתנו. כמו כל דבר בחברה שאנו מכירים יש הרצוי ויש את המצוי, לא כל דבר הנראה לנו נשגב הוא באמת הדבר הכי טוב לנו… הגאולה היא פנימית בלבד".

ילדים – "הם הפרחים והפירות של עץ האהבה. הם צריכים לבוא לעולם רק כשהאהבה פורחת וכשיש לזוג כוח לגדלם".

האור הפנימי –"הבסיס, הניצוץ, קיים אך ורק בך" הוא שינן לעצמו: "אל תוותר על הניצוץ הזה לעולם". זהו האור הפנימי ש"תמיד היה שם, אבל יוני היה עיוור אליו… כמו מעיין שלא מפסיק לזרום או מנורת נצח הדלוקה בכל אחד מאיתנו… אנחנו צריכים פשוט להסתכל פנימה ולמצוא את האור שתמיד היה שם ולתחזק אותו… רק אחרי שמצאת את נקודות האושר שלך ואת נקודות השפל, אתה שלם מספיק כדי לקבל באמת את האל ללבך, אבל זו בחירה שלך… כל שער הוא דלת לעולם חדש וטוב… הכול צריך לבוא מבפנים, רק ככה תהיה מציאות".

"הכול גמיש… היקום הוא למעשה כמו נחל. זרימתו משתנה מדי פעם, בשינוי עונות או כיווני רוח שונים. שינויים קורים כל הזמן…כמעט הכול מגיע אלינו מבחוץ, ורק בפנים, עמוק-עמוק בפנים, אנו שומרים על אור קטן ובודד שהוא אנחנו באמת… זהו המקור שלנו, ורק לנו יש גישה ישירה אליו".

אני – "תמיד אהיה אני, לא משנה כמה אברח ולאיפה. אין פתחי יציאה מאולם המופעים הזה, המופע המרכזי הוא אני… אין דרך אמיתית לנתק את עצמי מעצמי… כל הסוד הוא בעצמך, וזה ה'אני' שכולם מחפשים בכל מקום".

"הבית הפנימי שלנו עמוק, ובתוך תודעתנו ומוחנו קיים המקום הזה, שהוא רק שלנו, ואין לו שותפים או אויבים. שלווה ושלום טהורים, כפי שהיה מעשה בראשית. רק האני שלנו, חף מפשע ונקי כפיים – טהרה מוחלטת ואמיתית – מעשה הבריאה הפנימי… האם זה אנחנו האמיתי או הניצוץ האלוהי בתוכנו?… הדברים מחוברים יחדיו… הבורא הוא חלק מהמקום הטבעי ביותר שלי, כי הרי הוא ברא אותי ולעד יהיה חלק ממני. לא משנה כמה מהר או רחוק אנסה לברוח, הוא יישאר בפנים, נקי ותמים".

אלוהים – "לא להכעיס את האל, ולא חשוב איך קוראים לו, כי הכוונה היא אותה כוונה, לא משנה אם אנחנו מודרניים או פרימיטיביים. עכשיו אנחנו חיים ואחר-כך נמות, השם לכוח הגדול יכול להיות שונה, אך המשמעות היא אותה משמעות… אלוהים שם. כן, ברור לי שהוא לא רגש, אבל לפעמים אלוהים הוא כמו רגש מת… לפעמים אתה מרגיש כי אף שאתה לבד, אתה לא באמת לבד, כאילו סוג של כוח עליון נמצא איתך… לסגוד לאל זה לא דבר רע… כולנו חלק מהטבע, הטבע חלק מאיתנו… הטבע הוא הכוח האין סופי – כלומר האלוהים. לכל אחד תפקיד… כללי… לכל אחד ביקום יש כלי מוגדר שעליו הוא ינגן כל חייו – האישיות שלו, המנצח –אל-טבע – ישות עליונה, מנצחת על הכלים ויש בשליטתו נגנים… למנצח אין בכלל ידיים, אין אוזניים, אין פה, אין שום דבר שאנו מכירים מהיותנו אנשים… כוח המחשבה של הישות העליונה כמו מכוונת".  

אמונה בעצמך – "אמונה באל היא גם האמונה הפנימית … הכול עכשיו אמיתי… יותר מציאותי… חי ובר שינוי, כל יום, כל שעה… הכול חלק ממך, ממי שאתה, וזה הכי נכון כי זה אתה. האמונה בעצמך תחזיק אותך"

אושר – יוני הבין ש"בשבילו הוא היה מספיק לעצמו וידע שיש בו הכול: אהבה, כעס, שנאה ובעיקר שלווה עמוקה, ובעזרת הכלים שמצא בכל מקום הוא יתקיים. הוא לא צריך לרוץ אחר עגלי זהב שקריים ואף ביקר את כל אלו שמחפשים אושר במקומות אלה, טועים ומפספסים את התמונה הגדולה. היא לא בחוץ או בכסף או במכונית טובה, היא בפנים, אבל לא אצל כולם. יש אנשים שהאמת שלהם נמצאת ברצון להשיג כסף. לא כולם נועדו להגיע לאותו מקום, כמו שלא כולנו התחלנו באותו קו זינוק… אושר טמון בנו עמוק בפנים, איפשהו בין הלב למוח, במקום שכל הרגשות מתנקזים… הרגש… הוא התמצית, הרכז המבדיל בינינו לבין בעלי חיים".

"כסף לא יקנה לך אושר. אני לא אומר שכסף הוא מקור הרוע בעולם, ואני לא נגד כסף, אבל המרדף אחרי הכסף הוא עיוור. משחק מסוכן".

מהי הנאה בעצם? או שאולי זאת טעות כתיב נפוצה בעברת ובכלל התכוונו להנעה. כי אלו הרגעים שמניעים אותנו קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה… ידוע שאינה שריר או רגש".

החיים – "הדבר הכי חשוב, הלוא הוא החיים, הנשימה… יוני חשב תמיד שהחיים הם לא מדרגות לגן עדן, והמרדף אחרי תארים וכסף הוא בעצם המדרגות למטה, אל הגיהינום… כל החיים הם חבל, ואנחנו פוסעים עליו בזהירות, צעד אחר צעד, פסיעה פסיעה. נזהרים לא לחזור על טעויות העבר, לומדים עם כל צעד משהו חדש על החבל ועל העיקולים שלו, על עצמנו בעיקר. הבעיה מתחילה כשהחבל מסתבך לנו סביב הצוואר… אנחנו לא שמים את הדגש על המקומות הנכונים בחיים, לכן אנחנו בכל פעם מחדש מוצאים את עצמנו מאוכזבים, מחפשים את הפתרון המהיר לשורש הבעיה… לא לכולנו מתאימה החומריות… לא כולנו רוצים בית במקום נחשב, מכונית עם עוצמה מטורפת ועבודה שמכניסה יותר ספרות… הפיתרון הוא בכל אחד מאיתנו", בהבנה מהי המשבצת שלך בכל הכאוס העולמי.

"החיים הם מילה גדולה המורכבת ממיליוני פריטים קטנים כגדולים… המסע הנקרא חיים… החיים תמיד יהיו חידה לא פתורה לאדם ולחיה. סימני שאלה אין-סופיים חסרי נקודת מוצא וחסרי סוף. לעולם לא נדע את התשובות… זה רק בינך לבין עצמך… החיים מלאים בעליות וירידות, צריך להיות פתוח לקבל אותן… החיים זורחים לאלה הרואים גם את הזריחות וגם את השקיעות, הצבעוניות בין השחור-לבן… החיים הם דבר מסובך".

ילנה הבינה כי "כדי להגיע לדרך המלך – הכביש הראשי – תמיד צריך להתחיל לצעוד תחילה בבוץ, משם הדרך האין-סופית ממשיכה לשביל הבוץ הקשה. בוץ העבר נשאר על הרגליים היחפות. בהמשך מגיע היחפן לנתיב החצץ הקוצני והכואב לרגליים כמו לנפש, ומשם ממשיך הצועד האמיץ לכיוון הכביש הראשי, עם הבוץ על רגליו-נפשו המחושלות. עתה נשאר רק לחייך אל הבורא של דרך זאת… החיים האישיים הם כאוס מוחלט, אנדרלמוסיה של מחשבות וחתיכות חיים, אך החיים הם במדינה דמוקרטית המשקרת לעצמה… כל חיי האדם כיום הם ככה. האנושות עסוקה בלשקר לעצמה במילים ענקיות כמו התפתחות וקדמה, שנפש האדם לא יודעת לעכל בכלל… האדם, כמו כל יצור, תמיד חייב להתגונן כדי להמשיך לחיות… הכול מתחיל מהניצוץ הפנימי".

"רק מלהיות בתחתית האוקיינוס מגלים את ההר הכי גבוה. ביציאה מהמצולות מגלים את החיים מחדש… אם נאמין בדרכנו… נהיה מוגנים ונגיע אל… נקודת האושר האנושית, אליה אין מורי דרך ומפות. את הדרך אליה מוצאים לבד, רק דרך הרגליים, הלב והמוח… בדרך קיימת רק המחשבה, ובעזרת מחשבה חיובית וחיוך נגיע אל הנקודה הגבוהה ביותר, היישר אל לב האושר, כמו זריקת אדרנלין לנפש… בהמשך הדרך נגלה כי החכמנו. לא חוכמה מהסוג של האוניברסיטה הסוגרת את שערי התודעה שלנו בכפייה, אלא חוכמת חיים וחוכמת הדרכים שבהן אנו לומדים כיצד לנתב למקומות טובים וקסומים כדי ליצור לנו את המציאות ובכך לבנות את בית חלומותינו בגן האושר בדרך שלנו… החיים הם כיף אחד גדול, תלמד ליהנות גם מהיום המסויט ביותר ותלמד ליהנות מהיום המחויך ביותר… החיים הם מסע שלם של עונות וזה היופי בהם וזאת התבונה שלנו, ליהנות גם כשהכי רע… קבלת השלם, קבלת עצמך שמסתובב עם דמעה ביד אחת ובשנייה חיוך, ואת השלם אי אפשר לשבור, ואף על פי שהמאבק הזה גומר עלינו, צריך לצאת ולנצח אותו בכל יום כאילו היה היום הראשון והאחרון על גבי האדמה".

שלמות – "כל החיים אנשים מחפשים שלמות. שלמות בבגדים… של יופי… באוכל… בקיום האל. השלמות קיימת בכל אחת ואחד מאיתנו… כל הרגעים, השמחים או העצובים ביותר שלכם, הם חלק מהשלמות בין הרוחני לפיזי… יש בנו חלק מצלם האלוהים, שבתוכו נמצאת השלמות… מדובר בסוג אחר של מושלם. כזה שיש בו קצת עצב וקצת שמחה החוגגים יחד את השלמות… כדי להיות אדם שלם עלינו להתעלות על עצמנו ולהשלים עם כל דבר שקורה לנו… רק כך אפשר לקבל כוח, להתחזק ולהשלים את הפוטנציאל הטמון בנו, האדם השלם. כולנו נולדים מושלמים, אך מי שבאמת חושב זאת על עצמו עבר את השערים והמחסומים בדרך אל השלמות האמיתית וכעת הוא שלם… בכל הרס יש בנייה, צריך להבין שזה חלק מהשלם… הרע הוא חלק מהשלמות, צריך להשלים איתו כדי להיות שלם עם עצמך… השלם איננו שחור ולבן, הוא צבעוני… החיבור בין הגוף לנפש הוא קסם הבריאה האמיתי, הידיעה כי יש יכולת בחירה… חממה לנפש".

"קיבעון הוא כמו מחלה – מתפשט לאט במעלה הנפש ולפתע, יום אחד בהיר, מכה בך ואתה משותק… מחלה נטולת מרפא. אין דרך בחזרה. המקובעים לא יחזרו להיות אנשים פתוחים כי נעלו עצמם וזרקו את המפתח, קברו עצמם בעודם בחיים" כשהם עטופים בנוסטלגיה.

כתיבה – "זה עוזר, מפרק אותי לרסיסים דקים, הרסיסים המביכים שלי, קורע אותי לפיסות בשר, די אנושיות, וזה חיובי ומציאותי לאדם כמוני… דברים נכתבים אך ורק למען פורקן אישי, אך אינם בהכרח מונעים או גורמים לשינוי, זוהי המהות של יצירה… כל אחד יכול לכתוב אך לשם כך דרוש אומץ. לא לכל אחד אין פחד לשפוך דמו על הדפים הלבנים והריקים שלפניו, לא לכל אחד יש אומץ למחוק את הבושה ולכתוב הכול על הכול, על המסע הממושך שנגרם בעקבות הכחשה של הסיפור האמיתי… אחרי הגירוד של הרגש למילים אתה מרגיש אושר. פרץ של רגש, סיפוק".

את הספר מסכם המחבר בנימה אופטימית – במילים "ובחרת בחיים". "המשמעות הטהורה ביותר בחיים – לחיות פיזית על כדור הארץ, לנשום את האוויר הקדוש שאנו נושמים כל יום… כי לבחור במוות לא יעזור, כשאתה גוף חנוט או נשמה אבודה אין לך השפעה אמיתית על עולם המציאות שאנו חיים ומתים כל יום מחדש".

המחבר מניח כי "אם אתם קוראים ספר זה, רוב הסיכויים שאתם צעירים, כי אחרת למה שתקנו את הספר הזה עם העטיפה המטורפת?" הוא שואל. ואם בעטיפת הספר עסקינן הרי שממנה נובעת צעקה – זעקה של דור הטראנס "הצילו!". למי נפנה שיציל אותם? מי עליו לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה המצב גרוע ולנסות לעזור לאותן נשמות אבודות? תשובה לשאלה זאת נותן המחבר: "מי שצריך לקחת אחריות היא החברה האנושית". בסיפורי הגיבורים אנחנו מוצאים בריחה מהעולם החיצוני לתוך העצמי – סמים, סקס, עולם תחתון, קומונה – רק לא מה שעושים כולם –  רק לא חיים "נורמלים" שאליהם חונכו. "כולם לא רואים מה קורה להם, מרוב ריצות הם שכחו ללכת. אחרי הצבא הם טסים לחו"ל כדי ללמוד ללכת וחוזרים שוב לריצה התמידית, ובין האקדמיה לילד השלישי הם שוכחים מה הם באמת רוצים להיות". יש הרבה ביקורת וקריאת מחאה על החברה המערבית כיום: "מיליוני תבניות שבורות לרסיסים נשארו מילדותנו, חתיכות זכוכית מדממות נפלטות מהמערכת אל תוך הכאוס של העולם המודרני… העולם הישן עשה בנו חורבן, כרת את יערות הגשם לדור החדש, והם מתפלאים למה אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים לעשות בחיינו, למה אנחנו נאבדים באפלה של היקום?!… בכל הכאוס הזה כולנו רצים ורצים ולא יודעים לאן… אין כוח או איזה הורה מכוון?", והזעקה לעזרה: "צריך כוח מנווט, כוח מוביל מתוך האפלה, מתוך בית המשוגעים האידיאלי שבנו לנו... הניוון המנטאלי שרצו שיהיה לנו כמעט צלח. קשה לנו בלי נווט, בלי כוח אחראי".

יוני מצא פתרון לכל זה – שיטת הניפוץ העצמי שלפיה "כדי לגלות את ה'אני' תצטרך לשבור את ה'אני' הנוכחי שלך, ובכל פעם שאתה מרגיש שאתה לא מרוצה ממנו, תחייך לעצמך", ומנקודת הניפוץ נבנה את עצמנו מחדש. יוני הבין "שאם הייתי הולך איתו עד הסוף, הוא היה משאיר אותי יותר מאושר ובחיים", והוא מסביר איך לעשות זאת (עמ' 27-26).

 

הספר הוא לדעתי ספר טוב עם הסתייגויות לגבי ציבור הקוראים אותו. לדעתי מסוכן מאד שצעירים ש"מחפשים את עצמם" יקראו ספר זה. סיפורו של יוני ושל שאר גיבורי הספר מציגים עולם של סמים, סקס ואובדנות. צעיר שמחפש את עצמו עלול לא למצוא בין השורות הכתובות את אמיתות החיים החיוביות שהכתיב יוני ועלול לראות באורח חייו של יוני ושל שאר גיבורי הספר מודל לחיקוי ולקבל לגיטימציה לחיים מהסוג הזה ולהידרדר אפילו עד התאבדות כפי שעשה יוני, לכן לא הייתי מציעה לצעירים כאלה לקרוא את הספר.

 

הספר מיועד לאנשים חזקים נפשית שיכולים לעמוד בתיאורים הקשים של עולמם של גיבורי הספר שהם אובדניים, ולא יבחרו בדרך "הקלה" הזאת. הוא מיועד לאנשים ליכולים לקרוא את הדברים ולא להיות שיפוטיים כפי שמבקש המחבר "היו אורחיי, אל תשפטו, רק תרגישו, הניחו למילים לצלול", ואולי בעקבות קריאת הסיפורים יראו את הטוב שבחייהם, יראו עד כמה הם ברי מזל וירצו להמשיך לצמוח ולהתפתח באופטימיות. הספר בהחלט יכול להוביל את הקורא לראות את הטוב שבעולם דווקא מהמקום שבו מוצגים סיפורי הדמויות האבודות האלה שמחפשות את עצמן, יודעות את התשובות שמהן עולות אמיתות החיים, רק שאין להן את הכוחות לבצע, כפי שמסכם המחבר: "קראו את הספר עד סופו. דבריי, דברי יוני, ילנה וסאנטיגו ביחד יוצרים שלם. המסקנות שאליהן תגיעו בסוף הסיפור ישנו את פני העתיד… אנחנו לא כל כך שונים, אתם הקוראים ואני הכותב. כולנו מרגישים, כולנו אנושיים… אך המיקס שאני מביא שונה ממה שאתם רגילים לשמוע. האזינו למנגינה העצובה ולמדו מהו האושר, האושר למוד הקרבות הפנימיים, האושר האמיתי הכולל בתוכו כאב וצלקות רבות מהעבר".

"את הסיפור הזה אתם תחושו כאילו היה הסיפור האישי שלכם, זו מטרתי הסופית", כותב המחבר "לגרום לכם לא לשרוף שום קטע ולהזכיר לכם רגעי אושר בחייכם… אל לנו לשכוח כי את רגעי האושר, כמו פנינים שזורות בשרשרת חיינו הארוכים המשתבצים בחוט הדק של השפיות, אפשר לראות בעיניים הנכונות ולחייך לעצמנו חיוך רחב… הצלחת הספר לא תהיה לפי מספר המתאבדים בסיומו אלא בשינוי התנהגות… תחייכו יותר… בשביל הקהילה… המהפכה העולמית לתיקון העולם לא תבוא מספר… או מחומרים חיצוניים… אלא רק מכם".

 

השפה שבה כתוב הספר עלולה להיראות לאנשים מסוימים כשפה גסה או וולגרית. זוהי השפה האוטנטית בחברה שבה מתקיים הסיפור והיא תורמת לאוטנטיות של הסיפורים ומקרבת את הקורא לחוויה האמיתית של הגיבורים. המחבר משתמש בדימויים מדהימים הלקוחים מעולם הטבע.

בספר 409 עמודים, הדברים כתובים בבלבול זמנים ותקופות, הווה וחזרה לעבר ובין הסיפורים שזורות אמיתות החיים אותן פירטתי לעיל. הבלבול מעיד על הבלבול בו נתון הדור הזה, בו נתון היה יוני, בלבול שבו ילנה וסנטיאגו,  בלבול של שאר הדמויות המופיעות בספר ובעיקר בלבול שבו נתון המחבר עצמו כתוצאה מהמפגש עם סיפורו של יוני.

הספר ארוך מדי לטעמי היות שיש בו חזרות רבות שאותן עורך טוב יכול היה להוריד. חזרות אלה מעמיסות על הקורא ומקשות עליו את הקריאה במיוחד הפרק האחרון על אודות המחבר. הפרק הוא ארוך מדי, מבולבל מדי ויש בו הרבה מאד חזרות על דברים שכבר נכתבו שאפשר היה להשמיט. מספיק היה אם המחבר היה כותב את קורותיו בעקבות המפגש שלו עם יוני ועם גיבורי הסיפור בלי לחזור על מה שעבר על יוני, דברים שכבר נכתבו.

ספר טוב לטעמי הוא ספר שנשאר איתך ופותח הרבה פתחים למחשבה. בספר זה מסרים רבים וחשובים שעולים מתוך התחתית שאליה הגיעו הגיבורים, והוא משאיר מקום למחשבה על אודות העולם של ימינו – אין זה ספר של קרא ושכח, יש הרבה מה ללמוד מהתובנות המוצגות בו. הקורא שיתמקד רק בסיפורים הקשים המוצגים בו מבלי להתעכב על המסרים החיוביים שבספר עלול למצוא את קריאת הספר כסיוט מתמשך, ולו אני מציעה להניח  את הספר ולהפסיק לקרוא כי הוא ימצא בו רק מסרים שליליים. אני מצאתי מסרים חיוביים רבים אותם חשוב היה לי להעלות בסקירה, קודם כול לעצמי ואחר כך לקורא, ואלה אינם כל המסרים, יש עוד…

הספר מתאים לאנשים שפתוחים להיחשף לחייהם של בני דור הטראנס – הדור שגדל היום, שמוכנים לצאת מהבועה שבה הם חיים ולראות שיש חיים אחרים בחוץ שאינם מוכרים להם, ואולי לנסות להבין יותר את ילדיהם הנמנים על דור זה ולעזור להם.

(*) כותבת הביקורת:  אתי סהר, מחברת הספר "מפריצת דיסק לפריצת דרך: ממשבר להתחלות חדשות" עורכת מבנה, תוכן ולשון, מורה לשיטת אלכסנדר ומאמנת אישית

 

 

החודש ה- 13, מאת משה אלעד, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2014, 409 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.