חמישה ימים במאי / סיפור קצר מאת פזית אלעזר

| 17/05/2012 | 0 Comments

פזית אלעזר החלה לכתוב רק השנה, בגיל 48,  אחרי שנים שהייתה משרבטת יומנים ושירים. היא כתבה רומן מכתבים היסטורי ("מכתבים לעלמה") וכעת היא בתחילתו של הרומן השני. את הרומן היא מפרסמת בהמשכים בפייסבוק. גם את שיריה (מנהלת דף של שירה ארוטית ודף של שירי אהבה) וסיפוריה הקצרים, היא מפרסמת שם.

 

 

 

 

 

א'

זרם הנוסעים עובר בדלת המטוס. היא מורידה את חפציה מהתא שמעל ראשה ומחכה לתורה, להכנס לשרוול שמוביל אל הטרמינל. עיניה סוקרות את האנשים שלפניה, גוררים תיקי נסיעה על גלגלים, או כאלה שתלויים על כתפיהם. חלקם מלווים בילדים ואחרים לבדם, ממש כמוה.

ליבה מחיש את פעימותיו וזעה קרה צוברת אגלים שקופים על מצחה. גם היא נשטפת בזרם, מחפשת בעיניה שלט המורה על שרותי נשים, נושמת לרווחה כשמבחינה בו וממהרת להכנס פנימה. היא נכנסת לתא הצר, סוגרת אחריה את הדלת ומתרוקנת. מתיק היד הקטן שלה, מוציאה חבילת מגבונים לחים, מעבירה אותם על גופה, בכל מקום שאפשר, מתבשמת בריח הטלק שנלווה להם. הרגשתה מתחילה להשתפר והיא מפשפשת בתיקה, שולפת תחתוני חוטיני שחרחרים, כצבע החזייה ומחליפה את אלה שעליה בחדשים.   

הדופק שלה מעט נרגע והיא יוצאת מהתא, שוטפת ידיים ופנים, מצחצחת שיניים, מתקנת איפור, מזליפה בושם מאחורי אוזניה, מאחורי המרפקים ובחריץ הקטן שבין שדיה המלאים. היא מחליפה מבט אחרון עם דמותה במראה, מיישרת קמט בשמלתה, מהישיבה הארוכה, מעבירה יד בשיער הנחושת הקצר, מחייכת מרוצה ממה שרואה ויוצאת חזרה אל הטרמינל.

ממהרת.

יש לה טרולי נגרר ובו כל מה שהיא צריכה. קצת בגדים, נעלי הליכה ונעלי ערב חדשות, כלי רחצה וקופסה גדולה של טרפלס שוקולד "גודייבה", ממולאים בקוניאק, ברנדי וליקר. על כתפה תלוי תיק נשיאה מעור, מתנה מבעלה ליום הולדתה האחרון. שם היא מחזיקה ארנק, טלפון סלולרי, חבילת טישו וליפסטיק אדמדם, בתוך נרתיק קטן עם מראה. אין לה מזוודה לאסוף, כך שהמון הנוסעים, הממהר להוריד את הכבודה שאיתם מתוך המסוע, ממש לא מעניין אותה. ראשה עסוק בדברים אחרים.

הסלולרי מצלצל, אצבעותיה הארוכות, משוחות הלק, ממהרות לחלצו מתיקה ועיניה מזהות את המספר המוכר. "הגעתי", קולה רועד מעט. "איפה אתה?"

"מחכה מחוץ לגייט. עוד מעט תראי אותי."

היא מחישה את צעדיה, העקבים נוקשים בזה אחר זה, מהדהדים את קצב הלמות ליבה. הטלפון מצלצל שוב "הגעת?" שואל בעלה.

"כן, לפני כמה דקות," היא עונה, מתנשמת "הכל בסדר בבית? והילדים שכבו לישון?"

"כן, לפני שעה", הוא נאנח. "אני כבר מתגעגע, הבית ריק בלעדייך".

"ראית אותי רק בבוקר," היא צוחקת.

"כן, אבל את חוזרת רק בעוד חמישה ימים. בלעדייך זה הרבה זמן."

"הזמן יעבור מהר ואני מבטיחה להתקשר בכל יום ולפעמים גם פעמיים ביום", היא מנחמת וממהרת לסיים את השיחה, מבחינה בו מרחוק, שעון על הקיר ופניו מופנות לכיוון היוצאים.

הגבר הגבוה והרזה מביט בזרם הנוסעים, נוהרים וחולפים על פניו בדרכם החוצה ולאסוף את מזוודותיהם. ידו ממששת את הסלולרי שבכיס המכנסיים. הוא מרגיש איך גם משהו אחר מתחיל לנוע בציפיה, בעוד עיניו מנסות לבודד אותה מההמון. הוא מבחין בה ומתיישר. חיוך נמתח על פניו, כשהוא מתקדם לכיוונה.

עוד רגע, עוד רגע קט. היא רואה אותו, רצה, גוררת אחריה את הטרולי ומזנקת אל החיבוק, שמצמצם לאפס את הפרשי השעות בין הארץ לכאן. חיבוק שחיכה לה ערבים ארוכים של שיחות טלפונית, אחרי שכולם כבר שכבו לישון ואצלו, בדרך לעבודה, בוקר חדש שאת ערבו היתה חותמת.

 

ב'

ניו יורק של סוף חודש מאי עדיין קרירה. בבקרים השמש מתעצלת לזרוח ועליונית הג'קט, שהיא סוחבת איתה, הופכת למעמסה, עם התגברות החום. רק בערב, ברכבת התחתית בדרך למלון, מצפה לסקס המוטרף שגופם, שלא יודע שבעה מבטיח, היא מתעטפת בו מותשת מהשוטטות, משעינה את ראשה על כתפו, מצרה על שעון החול, שמותיר להם רק עוד יומיים ביחד.

הם מתקלחים כל אחד בתורו. בימים הראשונים היו מתקלחים ביחד, מותירים את  המיטה בוערת וסתורה, חמימה עדיין ממגע גופם ושאריות של שוקולד נשטפות מעליהם, ממהרים להתלבש ולצאת אל הערב הקריר. ארוחה במסעדה שעינו צדה או ההצגה, שקנו אליה כרטיסים בבוקר אתמול. הוא אוהב דרמות רציניות והיא תמיד מוצאת עצמה מתפשרת בליהוגים הארוכים, נשבעת לעצמה, שבפעם הבאה תסחוב אותו ל"פאנטום האופרה" או ל"שיקאגו" ולא תוותר.

"הכרטיסים אצלך?" הוא שואל, לובש שוב את המכנסיים שלבש קודם. היא מביטה בו ועונה שכן. עיניה מושפלות אל נעלי המוקסנים הנצחיות, כשהוא מזכיר לעצמו בקול רם, שעליו לקנות נעליים חדשות וגם כמה מתנות לאישתו ולילדות. "אול נעשה מחר קצת קניות?" הוא מציע והיא מסכימה, מוציאה את החצאית האפורה עם דוגמת התחרה השזורה בה לאורכה, נועלת נעלי עקב שמכסות על גרביונים, שהיא יודעת שיהיה לה קר בהם ועוטפת עצמה במעיל ארוך, מעל חולצה בצבע בורדו, שמתאים לליפסטיק שבארנקה. הוא מוציא חולצה נקיה, מהמזוודה הריקה שסחב מהארץ ושמחר ימלא בשלל שימצא, מכפתר את הכפתורים, לובש מעליה ז'קט עור, עם טלאים במרפקים והם יוצאים.

בחוץ קר, היא שכחה כמה קר יכול הערב כאן להיות. בפעם האחרונה היתה כאן עם בעלה, אבל זה היה בסוף הקיץ, כשהיה עדיין חם ולח. עכשיו הוא בביתם מכין לילדיהם ארוחת ערב. הזמן בניו יורק מקדים את שעונם בכמה שעות. ביומן האייפון היא מוסיפה תזכורת לעצמה, להיכנס מחר ל"שוורץ" לקנות מתנות. אסור לה לחזור בידיים ריקות.

* * *

בהפסקה בין המערכות, היא ממהרת אל השירותים. הקור והקפה ששתתה לוחצים על השלפוחית והיא מצטרפת לתור הארוך של הנשים. מזוית עינה היא רואה את הדלת לשירותי הגברים, יודעת שהם כפי הנראה  ריקים מאדם ומתפתה להיכנס פנימה, לשחרר את הלחץ המעיק, אבל היא נזכרת שאמריקאים לא כל כך אוהבים, כשחודרים להם לפרטיות ובמקום זאת לוחצת בחזקה את ירכיה זו לזו, בתקווה שהתור יתקצר יותר מהר.

כשמגיע זמנה, היא משחררת אנחת רווחה שקטה, נכנסת לתא,  ממהרת לרפד את מושב האסלה ומתרוקנת. ממש לפני שהיא מרימה חזרה את הגרביונים, להצמידם בתופסני הביריות, צדה עינה כתובת גרפיטי משורבטת על קיר השירותים. תמיד אהבה לקרוא, את מה שהוא מכנה בכעס "ונדליזים". היא היתה שותקת וממשיכה לקרוא, משתפת אותו לפעמים באנקדוטות טובות.

את השיר המשורבט, חתמה בחורה בשם וונדה. היא יישרה את חצאיתה, מתאמצת  לפענח את מילותיו:

"אתה שאהבת

אותי ואותך

שאהבת אותי

ואת אישתך

 

אני שאוהבת

אותך ולא אותי

אתה בשבילי הכל

ואתה לא איתי."

 

מילים עצובות, חשבה לעצמה בזמן ששטפה את ידיה, מעבירה אותן לחות בשיערה. בדחף של פתע, חזרה לתא, קראה את השיר בשנית, הוציאה את הסלולרי וצילמה.

* * *

הפעמון לתחילת המערכה השנייה מצלצל והיא ממהרת להתיישב לידו, מחבקת את עצמה ולא מעיזה לשלב את ידה בשלו. בפעם היחידה שניסתה לעשות כך, הוא שלף את ידו בחדות ולמראה מבטה הפגוע והמופתע הסביר, שבהופעות הוא אוהב להתרכז בלי הפרעות.

ההצגה נמשכת זמן רב מדי לטעמה ונותרת עוד חצי שעה לסיום. היא מאבדת קשב עם הנעשה על במה ומתכנסת בעצמה. מחר היא חוזרת הביתה.

מחיאות הכפיים קוטעות את מחשבותיה ומחזירות אותה לאולם. היא מצטרפת לקהל, מביטה בו מרוצה ומסופק. הם קמים ממקומם, נמתחים ונשטפים החוצה בזרם היוצאים.

"מתחשק לך לאכול, אני קצת רעבה," היא מציעה. "רעיון טוב, לא אכלנו מאז הצהריים, אני גווע," הוא מסכים.

נעליה מתחילות להציק והמעיל שלא מכסה את שוקיה העטופות בגרביונים דקיקים, מאפשר לרוח הקרירה לצנן את רגליה.  היא שותקת, כשהוא נזכר במסעדה נהדרת, "במרחק כמה בלוקים מכאן", שפעם אכל בה עם אישתו ומתחשק לו מאד "לנגוס שוב בפילה מניון מדמם ועסיסי".

הם טועים ברחובות ומפספסים את המסעדה. "כואבות לי הרגליים," היא לבסוף נכנעת ומודה. הוא מביט בה, כמו רואה אותה לראשונה, מבחין בנעלי העקב החדשות, שנעלה לכבודו. "הנה כבר הגענו," זרועו מושטת לחבקה והוא מנשק את מצחה. היא נשענת עליו ורגליה שורפות.

האנטריקוט היה באמת מוצלח והיין, שתמיד ידע להזמין התאים בדיוק. מצב רוחה הטוב חוזר אליה וגם הרגלים, חלוצות הנעליים, לא מציקות כל כך. אחרי שחיסלו את הבקבוק – הוא שתה שני שלישים ממנו – ושילמו, היא מבקשת להזמין מונית.

"יש ערב יפה בחוץ והמלון קרוב," הוא מתעקש, שוכח את רגליה הכואבות והיא מוותרת לו כרגיל. כועסת עליו ועל עצמה. במוחה עולה תמונה של ציור בסגנון מופשט-גאומטרי של פיט מונדריאן, שראתה פעם, עם בעלה, במוזאון לאמנות מודרנית בעיר. "ברודוויי בוגי ווגי" נקראה התמונה והיא זוכרת שקראה, שהאמן הושפע מהתנועה התוססת במנהטן וממוזיקת הבוגי ווגי שאהב ולכן תאר בסגנון אבסטרקטי, במבט-על, את רחובות ניו יורק, הבנויים שתי וערב.

יותר מדי שתי וערב, רגלי צבות ושורפות, בעודה מדדה בכבדות כל הדרך למלון.

בחדר היא ממהרת להשליך את נעליה הצידה ולהיכנס לאמבטיה, מטביעה את העור הצורב במים חמימים. הטלביזיה בחדר השני דולקת והיא מצליחה לשמוע שברי מלים, משיחתו עם אישתו, מתאונן על מזג האויר הקר וכמה שהוא מתגעגע אליה ולבנות.

הכאב שוכך מעט והיא מנגבת את רגליה ומעסה אותן בקרם לחות שנשאה בתיק הרחצה, ממתינה שהקרם יספג ומצחצחת את שיניה, בעודה יושבת על דופן האמבט.

"את באה למיטה?"

"כן, עוד רגע," היא עונה, בטוחה שהסקס, אליו הם נופלים אפוסי כוחות בכל לילה, מנסים להחזיק בכל רגע שנותר מהזמן הקצוב, יקרב אותה אליו כמו תמיד.

 

ג'

הפעם נעלה נעלי התעמלות. שיטוט בין מרכזי הקניות, 'שופינג', כמו שאוהבים האמריקאים לקרוא לזה, מעולם לא היה מתחביבה העיקריים. מאחר שהבטיחה לעזור לו למצוא מתנות ורצתה בעצמה לקנות משהו לילדים, הסכימו שהיום האחרון ישאר למחויבויות למשפחה. גם בפעם הקודמת היה כך, וכך גם בפעם הזו.

היא מוצאת בקלות מה שחיפשה, משחק מחשב לגדולה וכדור בסיס לקטן. המוכר חייך, כשארז אותם  עבורה וליכסן מבט אל הגבר שלצידה. "שיהיה לכם יום נעים." "גם לך," היא מפטירה ומתרחקת מחזיקה את השקיות, מקווה שהקניות שלו לא יתארכו.

לאחר שקנה מוקסינים חדשים וכמה זוגות מכנסיים וחולצות עבורו וגם אפטרשייב חדש הוא לא שכח, הוא מתפנה לשאר הקניות. עוברות שעתיים נוספות והיא מתחילה לאבד את סבלנותה.

"אני לא מוצא נעליים מתאימות לאישתי," הוא מתלונן והיא, שאישתו בכלל לא מעניינת אותה, מחייכת באהדה מזוייפת. רק שיגמור כבר ויוכלו ללכת מכאן.

מוכרת חביבה מתנדבת לעזור לו, בעוד עיניה מבחינות בשתי בנות עשרה, מודדות מכנסי ג'ינס הדוקים. "זה קטן מדי," אומרת הגבוהה שבהן. "כן, אבל זה סקסי ויפה," משיבה חברתה. "בשביל האהבה, צריך לפעמים לסבול".

"סיימתי," הוא ניגש אליה, ידיו עמוסות שקיות. מבטה נפרד מהשתיים, שממשיכות למדוד בגדים בשביל האהבה. הם יוצאים החוצה אל השמש החמימה, יורדים אל התחתית וחוזרים למלון, כדי להשאיר שם את החבילות.

"אולי כדאי שנארוז עכשיו? אין לי חשק לעשות את זה בערב," הוא מציע ומניח את ערמת החבילות על הרצפה.

"בסדר," היא מסכימה, שמחה לנוח מעט, בעוד הוא מתעסק במזוודה העמוסה, דוחק אליה את שללו. הוא גומר לארוז ונשכב לידה. סקס הפרידה תמיד היה עצוב בעיניה והפעם יותר מתמיד. כשהוא נרדם, היא אוספת את חפציה המועטים, מלטפת אותו בעיניה, מנסה לשמר בזכרונה כל תו מגופו, משאירה מכתב קצר בו מבקשת שלא יתקשר, יורדת אל הלובי שבמלון, משלמת את חלקה בחדר ומסתלקת.

המונית מסיעה אותה אל שדה התעופה. טיסתה תמריא בעוד כארבע שעות, אבל לה לא אכפת. היא יושבת מול הזכוכית השקופה, שחולשת על מסלולי המראת המטוסים, מביטה בבואתה הנבטת אליה ורואה דרכה את מילות שירה של וונדה האלמונית, על קיר השירותים בתאטרון:

"אתה שאהבת

אותי ואותך

שאהבת אותי

ואת אישתך

 

אני שאוהבת

אותך ולא אותי

אתה בשבילי הכל

ואתה לא איתי."

 

היא מביטה בנוף המתחלף ורק רוצה הביתה.

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: דף הבית - הפינה הפתוחה, סיפורים קצרים שלכם

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *