היורשת מדלהי מאת ויקאס סווארופ / על כוחם של חלומות והצורך האנושי הבסיסי לדעת מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים

| 06/11/2013 | 0 Comments

היורשת מדלהי מאת ויקאס סווארופ

היורשת מדלהי מאת ויקאס סווארופ

מה הייתם עושים אם יום אחד היה ניגש אליכם גבר מרשים ומסתורי, ומציע לכם הצעה מדהימה: שליטה על תאגיד ענק השווה מליארדים. למשרת החלומות יש תנאי אחד בלבד – לעמוד בשבעה מבחנים שהחיים יזמנו לכם, מבלי לדעת מתי ואיך. זאת ההצעה המפתיעה שמקבלת צעירה הודית פשוטה, גיבורת 'היורשת מדלהי', הרומן החדש של ויקאס סווארופ, מחבר רבי- המכר 'נער החידות ממומביי' ו'תעלומה בשישה קולות'.

סאפְּנָה סינהָה היא צעירה שעובדת כמוכרת בחנות למוצרי חשמל בדלהי. משכורתה הצנועה מספיקה בקושי לקיום משפחתה הענייה. כשהיא פוגשת בסיום תפילה במקדש מיליארדר שמציע לה לָרֶשת את כס המנכ"ל של קבוצת אֵיי-בּי-סי – אם רק תעמוד בשבעה מבחנֵי חיים – היא משוכנעת שהוא מתבדח. אך כשהיא מגלה שמדובר בהצעה ממשית, היא מסכימה לאתגר, על אף חששותיה וחשדותיה. בשרשרת המבחנים שנקרית בדרכה, מסייע לה שכן נאה שבו סאפְּנָה מאוהבת בסתר.

כל מבחן שסאפְּנָה עוברת הוא למעשה שיעור שבוחן לא רק את יכולותיה הניהוליות, אלא גם את סולם הערכים שעל פיו היא חיה. במהלך הרומן היא נתקלת בדמויות מכל מעמדות החברה ההודית: כוכבות בוליוודיות, כפריים עניים, שוטרים מושחתים ואוהבים תמימים. אך האם היא אכן תעמוד בשבעת המבחנים ותהיה מין סינדרלה מודרנית? ומיהו אַצָ'ריָה, המיליארדר המוזר שמפעיל אותה ומעורר את חשדותיה? מדוע הוא בחר דווקא בה, ואֵילו סודות גדולים היא צפויה לחשוף?

כמו ב'נער החידות ממומביי' גם כאן טוֹוה ויקאס סווארוּפּ מעשייה צבעונית וסוחפת על כוחם של חלומות, על תעתועי הממון והגורל, ועל הצורך האנושי הבסיסי לדעת מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. והפעם ספר מרגש, מקסים וסוחף.

ויקאס סְווארוּפּ נולד ב-1963 בעיר אללהבּאד למשפחה של עורכי דין ידועי שם. בתום לימודיו באוניברסיטת אללהבאד, הצטרף סווארופ למשרד החוץ ההודי, ומאז שימש בתפקידים דיפלומטיים בטורקיה, בארצות הברית, באתיופיה ובבריטניה. הוא נשוי ואב לשניים.

בזמן ששהה בלונדון כנציג דיפלומטי, ביקש סווארופ לנסות את מזלו בכתיבה של ספרות יפה. במשך זמן מה שקד על כתיבת "נער החידות ממומביי", שהיה לרומן הביכורים שלו. במהלך הכתיבה איתר באינטרנט כתובת דואר אלקטרוני של סוכן ספרותי בלונדון, ושלח אליו את ארבעת הפרקים הראשונים של הספר. הסוכן הגיב בהתלהבות, וסווארופ הוחתם מיד על חוזה.

מיד לאחר שראה אור, זכה "נער החידות ממומביי" לביקורות משבחות ולאהדת קהל הקוראים בהודו ומחוצה לה. בתוך זמן קצר היה הספר לרב-מכר בינלאומי, ונחשב לאחת ההפתעות הגדולות של הספרות ההודית בשנים האחרונות. הוא תורגם לעשרות שפות וזכה בפרסים ספרותיים יוקרתיים, בהם Boeke Prize לשנת 2006 (פרס שזכו בו בין השאר מארק הדון על 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה', יאן מרטל על 'חיי פיי', ואיאן מקיואן על 'כפרה').

ב-2008 עובד 'נער החידות ממומביי' לקולנוע וזכה להצלחה אדירה. הסרט גרף ארבעה פרסי גלובוס הזהב (התסריט, הסרט, הבמאי והפסקול), שבעה פרסי באפטא ושמונה פרסי אוסקר, בהם הסרט הטוב ביותר, התסריט והבמאי.  בד בבד עם המשך שירותו הדיפלומטי, כתב סווארופ את ספרו השני, 'תעלומה בשישה קולות'.

מתוך הפרולוג של הספר 'היורשת מדלהי' מאת ויקאס סווארופ

יום שישי, 10 בדצמבר, והתנועה ברחוב בּאבּא קארָק סינְג היא תערובת כאוטית רגילה של חוֹם ושל רעש. הכביש פקוק באוטובוסים שנעים בכבדות, מכוניות צופרות, קטנועים מייללים וריקשות מעלות עשן. השמים צחים אבל השמש מסתתרת מאחורי שובל הערפיח הרעיל שחונק את העיר כל חורף.

אני לובשת קרדיגן אפור מעל סָלוַור קָמִיז תכולה וצנועה, לאחר שפשטתי בזהירות את מַדי העבודה שלי. זאת שִגרה שאני מקיימת בכל יום שישי, כשאני חומקת מהחנות בשעת הפסקת הצהריים ועושה את המרחק הקצר דרך כיכר השוק עד למקדש העתיק של האל הקוף הָנוּמן.

רוב האנשים הולכים למקדשים כדי להתפלל; אני הולכת כדי לכפר על עוונותי. עדיין לא סלחתי לעצמי על מותה של אַלקָה. אני יודעת שבמובן מסוים תמיד אחשוב שמה שקרה לה, קרה באשמתי. מאז הטרגדיה הנוראה ההיא, אלוהים הוא מפלטי היחיד. ויש לי קשר מיוחד אל האֵלָה דוּרגָה, שפסל שלה ניצב אף הוא בתוך המקדש של הנומן.

לוֹרֶן לוֹקווּד, החברה האמריקאית שלי, לא מפסיקה להתפעל מכך שיש לנו שלוש מאות ושלושים מיליון אלים. "בחיי, ההינדואים מעדיפים להמר על כמה שיותר סוסים," היא אומרת. זאת אולי הגזמה, אבל בכל מקדש ראוי לשמו יש לפחות שישה-שבעה אלים.

לכל אחד מהאלים האלה יש כוחות מיוחדים משלו. האלָה דורגה היא האלה הבלתי מנוצחת, שיכולה לחלץ אותנו מכל מצב של מצוקה. אחרי מותה של אלקה, כשחיי היו מנהרה חשוכה של עצב, כאב וחרטה, דורגה היא שהעניקה לי כוח. היא תמיד עומדת לצדי, בכל רגע שאני זקוקה לה.

המקדש הומה אנשים במידה יוצאת דופן יחסית ליום שישי אחר הצהריים, ואני נלכדת בזרם הבלתי פוסק של מאמינים המנסים לפלס את דרכם אל קודש הקודשים. רצפת השיש קרירה למגע כפות רגלי היחפות, והאוויר דחוס בתערובת המשכרת של זיעה, עץ אלמוג, פרחים וקטורת.

אני נכנסת לתור של הנשים, שהוא קצר בהרבה, ומצליחה להגיע אל דורגה מָא כעבור פחות מעשר דקות.

עם תום הדַרְשַן שלי, אני עומדת לרדת במדרגות, ופתאום מונחת כף יד על כתפי. אני מסתובבת ורואה איש שנועץ בי מבט מרוכז.

כשגבר זר מתקרב לבחורה צעירה בדלהי, התגובה האינסטינקטיבית היא לשלוח יד לתרסיס הפלפל שכל אחת מקפידה להחזיק בתיקה. אבל הזר שמסתכל עלי הוא לא סתם גבר שמשוטט ברחוב. הוא איש קשיש, לבוש בקוּרטָה-פיג'מה לבנה עשויה משי, עם צעיף פָשמִינַה שכרוך כלאחר יד על כתפיו. הוא בהיר וגבוה, אפו נשרי, פיו נחוש וראשו עטור רעמה לבנה מסורקת אחורנית. טיקָה אדומה מעטרת את מצחו. אצבעותיו ענודות שפע מנצנץ של טבעות יהלומים ואזמרגד. אבל עיניו החומות החודרות הן שמערערות את ביטחוני. הן סורקות אותי בישירוּת שמפחידה אותי מעט. ניכר שזהו איש שאוהב להיות בשליטה.

"אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שואל בנימה תכליתית.

"מה אתה רוצה?" אני משיבה קצרות, בנימה חריפה פחות מזאת שהייתי נוקטת אלמלא גילו המבוגר.

"שמי וינַאי מוֹהַן אַצָ'ריָה," הוא אומר בקול מדוד. "אני הבעלים של תאגיד אצ'ריה — Acharya Business Consortium. שמעת על קבוצת החֲבָרוֹת אֵיי-בּי-סי?"

אני מרימה שתי גבות לאות אישור. קבוצת איי-בי-סי היא אחד התאגידים הגדולים והמפורסמים בהודו שמייצר כל דבר, ממשחת שיניים ועד טורבינות.

"יש לי הצעה בשבילך," הוא מוסיף ואומר. "משהו שישנה את החיים שלך לנצח. תסכימי לתת לי עשר דקות כדי להסביר?"

כבר שמעתי את המילים האלה. מסוכני ביטוח טרחנים וממוכרי חומרי ניקוי שעוברים מדלת לדלת. ואני תמיד נזהרת מטיפוסים כאלה. "אין לי עשר דקות," אני אומרת. "אני מוכרחה לחזור לעבודה."

"רק תשמעי מה יש לי להגיד," הוא מתעקש.

"מה? תגיד כבר."

"אני רוצה לתת לך הזדמנות להיות המנכ"לית של קבוצת איי-בי-סי. אני מציע לך הזדמנות לעמוד בראש אימפריה עסקית ששווה עשרה מיליארד דולר."

עכשיו אני יודעת שאי-אפשר לבטוח בו. הוא נשמע כמו כל איש מכירות ערמומי, לא שונה מהרוכלים שנמצאים באלפיהם בשוק ג'אנפַּת ומנסים למכור חגורות מעור מזויף וחבילות של ממחטות זולות. אני מחכה לחצי-חיוך שיאשר לי שהוא מתבדח, אבל פניו נותרים אטומים.

"אני לא מעוניינת," אני אומרת בתקיפות, ומתחילה לרדת במדרגות. הוא יורד אחרַי.

"את רוצה להגיד לי שאת מסרבת להצעת המאה, ליותר כסף ממה שתראי בשבעה גלגולים שונים?" נימת הקול שלו חריפה ומצליפה בי כמו שוט.

"תראה, מר אצ'ריה, אם זה באמת מי שאתה. אני לא יודעת מה הסיפור שלך, אבל אין לי חשק לשתף עם זה פעולה. אז בבקשה תפסיק להטריד אותי," אני אומרת, ובינתיים לוקחת את כפכפי הבּאטָה שלי מהקשישה שעומדת בכניסה למקדש ושומרת על נעלי המאמינים תמורת כמה מטבעות.

"אני יודע שאת חושבת שזאת בטח מין בדיחה או משהו," הוא מכריז, ומכניס את כפות רגליו אל זוג סנדלים חומים.

"אז מה זה אם לא בדיחה?"

"בכל החיים שלי לא הייתי רציני יותר."

"אז אתה בטח חלק מאיזו תוכנית מתיחות בטלוויזיה, וברגע שאני אגיד כן תַראה לי איפה המצלמה הנסתרת."

"את מצפה שאדם במעמדי ישתתף בתוכניות מטופשות בטלוויזיה?"

"ומה, זה לא מטופש להציע את האימפריה העסקית שלך לאנשים זרים ברחוב? אני בכלל לא מאמינה שאתה באמת מי שאתה אומר שאתה."

"יש בזה משהו." הוא מהנהן. "ספקנות בריאה היא בהחלט תכונה רצויה." הוא מכניס את ידו אל כיס הקוּרטָה שלו ומוציא ארנק עור שחור. הוא שולף מתוכו כרטיס ביקור ומושיט לי אותו. "אולי זה ישכנע אותך."

אני בוחנת את הכרטיס במבט חטוף. הוא אכן נראה מרשים, עשוי מסוג של פלסטיק חצי-שקוף, בראשו הלוגו של קבוצת איי-בי-סי ומתחת לו, באותיות שחורות מובלטות, המילים "וינָאי מוֹהַן אָצַ'ריָה, יושב-ראש". "כל אחד יכול להדפיס לעצמו כרטיס כזה תמורת כמה מאות רופי," אני אומרת ומחזירה לו את הכרטיס.

הוא שולף מארנקו עוד פיסת פלסטיק ומראה לי אותה. "ומה עם זה?"

זה כרטיס אשראי שחור כולו, אמריקן אקספרס סנטוריון, ובתחתיתו מוטבעות המילים "וינאי מוהן אצ'ריה". ראיתי את הכרטיס הנדיר הזה רק פעם אחת בחיי, כשקבלן עשיר מנוֹידָה השתמש בו כדי לקנות טלוויזיה סוני 900-LX שישים אינץ', שעלתה כמעט ארבע מאות אלף רופי. "זה עדיין לא משנה שום דבר." אני מושכת בכתפי. "איך אני יכולה לדעת שהכרטיס לא מזויף?"

בינתיים כבר חצינו את החצר הקדמית של המקדש, ואנחנו קרובים לכביש. "זאת המכונית שלי," הוא אומר, ומצביע על מכונית נוצצת שחונה לצד המדרכה. מאחורי ההגה יושב נהג, עם כומתה ומדים לבנים מגוהצים למשעי. שומר חמוש, במדי צבא, יוצא מהמושב הקדמי ונעמד בהקשב. אצ'ריה נוקש באצבעו, והשומר פותח בזריזות את הדלת האחורית. הנכונות שלו לשרת נראית אמיתית; נדמה שהיא מלווה אותו לאורך שנים רבות של שירות נאמן ומסור. המכונית, כך אני מבחינה בהתפעלות, היא מרצדס 500-CLS כסופה, ששווה יותר מתשעה מיליון רופי.

"רק תני לי שנייה," אומר אצ'ריה ורוכן לעבר המכונית. הוא לוקח מגזין מהמושב האחורי ומושיט לי אותו. "שמרתי את זה כמוצא אחרון. אם זה לא ישכנע אותך, שום דבר לא ישכנע אותך."

זה גיליון דצמבר 2008 של "ביזנס טיימס". על הכריכה מופיע דיוקן של גבר, ומעליו הכותרת הצעקנית "איש העסקים של השנה". אני מסתכלת בפָּנים שעל הכריכה ואז באיש העומד מולי. הם זהים. אי-אפשר לטעות בשיער הלבן המסורק לאחור, באף הנשרי או בעיניים החומות החודרות. אני אכן משוחחת עם התעשיין וינאי מוהן אצ'ריה. "טוב," אני מודה. "אז אתה באמת מר אצ'ריה. מה אתה רוצה ממני?"

"כבר אמרתי לך. אני רוצה למנות אותך למנכ"לית שלי."

"ואתה מצפה שאני פשוט אאמין לך?"

"אז תני לי עשר דקות ואני אגרום לך להאמין לי. אנחנו יכולים לשבת באיזה מקום ולדבר?"

אני מסתכלת בשעוני. עדיין נותרו לי עשרים דקות לסיום הפסקת הצהריים. "אנחנו יכולים ללכת ל'קוֹפִי האוּס'," אני אומרת, ומצביעה על הבניין החבוט שמעבר לכביש, שמושך אליו את כל מי שמחשיב את עצמו.

"הייתי מעדיף את מסעדת הלובי של 'שנגרי-לה'," הוא אומר בנימה סולדת של אדם שנאלץ להיכנע לבחירה עלובה. "אכפת לך אם יצטרף אלינו עמית שלי?"

בעודו אומר זאת צץ אדם כמו רוח רפאים מתוך המוני האנשים ברחוב, ונעמד לצדו. הוא צעיר ממנו בהרבה, בן שלושים וקצת, ולובש חליפת טרנינג כחולה-כהה של "ריבוק". גובהו כמטר שמונים, ויש לו גוף חטוב ורזה של ספורטאי. אני מבחינה בשערו הקצוץ, בעיניו הקטנות והערמומיות ובשפתיו הדקות והרעות. אפו מעוקם במקצת, כאילו נשבר פעם, והוא האיבר היחיד בפניו שנחרת בזיכרון. אני משערת שהוא עקב אחרי אצ'ריה עד לרגע זה. אפילו עכשיו, עיניו הנוקבות מתרוצצות כל הזמן מצד לצד וסורקות את האזור כאילו היה שומר ראש מקצועי, עד שהן מתקבעות בי.

"תכירי את ראנָה, יד ימיני," אומר אצ'ריה ומציג אותו. אני מהנהנת בנימוס ומתכווצת תחת מבטו הקפוא.

"שנלך?" שואל ראנה. יש לו קול צרוד וחורקני, כמו עלים יבשים שמרשרשים על הקרקע. בלי להמתין לתגובתי הוא מתחיל להוביל אותנו אל המעבר שמתחת לכביש.

 

 

היורשת מדלהי מאת ויקאס סווארופ, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת אחוזת בית, שנת 2013, 390 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.