אצילות הרוח – אידאל נשכח מאת רוב רימן / כתב הגנה על ערכי התרבות הדמוקרטית-מערבית

| 05/11/2012 | 0 Comments

אצילות הרוח - אידיאל נשכח מאת רוב רימן

מה היא הדרך הנכונה לחיות כבני אדם? בימים שבהם צרכנוּת ומסחריוּת הן חזות הכול, זמנים שבהם פקולטות למדעי הרוח סוגרות את שעריהן ו"התפלספות" משמשת מילת גנאי, חשוב לשמוע את תשובתו של רוב רימֶן, איש רוח הולנדי ומחבר 'אצילות הרוח – אידיאל נשכח'.

רימן, מייסד ומנהל מכון המחקר הבינלאומי לזכויות אדם "נקסוס", פורש בספרו כתב הגנה מרתק על ערכי התרבות הדמוקרטית-מערבית שעומדת היום, אולי יותר מתמיד, בפני סכנת הכחדה. אל דוכן העדים הוא מזמן שורה של הוגים וסופרים דגולים – החל באפלטון ואריסטו, דרך שפינוזה, קאנט וגתה, וכלה בתומאס מאן ואלבר קאמי – שהרבו לעסוק במשמעותה של התרבות ובקשר ההדוק בינה לבין ערך החירות. רימן מציב בפנינו תמרור אזהרה גדול, ושואל את השאלה החשובה ביותר: מהי הדרך הנכונה לחיות? בתשובה הוא מתווה דרך חדשה-ישנה להצלה: הכרה מחודשת באידיאל שנשכח עם השנים, "אצילות הרוח" שמו.

זהו גם כתב תביעה חד ומדויק נגד כל אלה שהורסים, במתכוון או שלא במתכוון, את יסודות התרבות המערבית: ארגוני טרור פונדמנטליסטיים וממומנים היטב שמציגים עצמם כ"קורבנות" השיטה הקפיטליסטית; אינטלקטואלים מערביים שבוגדים ביסודות חשיבתם כשהם מבלבלים בין רוצח לקורבן ומצדיקים טרור רצחני; צרכנים עיוורים שמאמינים ב"לא לקחת הכול ברצינות"; ומשטרים טוטליטריים שפועלים ללא הפסק לשעבוד בני אדם ולהשתקת הדיון הציבורי. חיבורו של רימן מוכיח שגם אם אין חדש תחת השמש – בכל עידן ועידן משמשת התרבות מגן לערכים הומאניים כמו טוב לב ואחווה אנושית.

אצילות הרוח – אידיאל נשכח, הוא מסמך חובה לכל אדם שאווירת הטרור המחשבתי לא השתיקה את מצפונו ואת אהבתו העזה לחוכמה.

רוב רִימֶן נולד ב-1962 בהולנד. הוא בעל תואר שני בתיאולוגיה מטעם אוניברסיטת טילבורג, מסאי שמרבה לעסוק בפילוסופיה של התרבות, ועורך כתב העת "Nexus". רימן הוא מייסד ונשיא "נקסוס", מכון בינלאומי שהוקם ב-1994, במטרה לעורר דיון סביב מורשת התרבות המערבית.

רימן הוציא לאור עד כה שני ספרים. ספרו הראשון, "אצילות הרוח – אידיאל נשכח", ראה אור ב-2008 (בהוצאת אוניברסיטת ייל), זכה להצלחה גדולה בהולנד והתפרסם בחמש-עשרה מדינות. ספרו השני, "חזרתו האינסופית של הפשיזם", ראה אור בשנת 2010.

 

אצילות הרוח – אידיאל נשכח – פתח דבר :

ארוחת ערב בריבר קפה

            מי אתה לאמיתו של דבר

            שתדבר או תשיר לאמריקה?

            וולט ויטמן, "עלי עשב"

 

1

 

אינך יכול לתכנן את האירועים החשובים ביותר בחייך, הם פשוט קורים. ביום בלתי צפוי אחד נכנסת חברוּת או אהבה גדולה לחייך; בשעה בלתי צפויה אחת יקירך עוזב את העולם הזה; בלתי צפוי הוא המקרה האחד שמשנה את קיומך. ובאותם רגעים, הנפש האנושית – כמו מודעת ליכולתה לברור בין עיקר לטפל, בין מה שיישאר איתנו תמיד לבין מה שאפשר לשכוח – פוקדת על הזיכרון לתעד בדייקנות, בכל החושים, עד לפרטי פרטים, את מה שתנכס אחר כך לעצמה. מוחנו שומר היטב נתונים ועובדות שנשכחים אם לא נעשה בהם שימוש. אך כל מה שנשמר בלבנו, לא יאבד לעולם. הדבר תואר בפשטות קולעת בקלסיקה ההוליוודית "כשהארי פגש את סאלי". זוגות קשישים נשאלים בסרט מתי נפגשו לראשונה, והם זוכרים בדייקנות מדהימה פרטים בני חמישים ושישים שנה. הם שכחו כבר דברים רבים, אך לא את זה, לא את הפגישה הראשונה שנחרטה בלבם.

2

לא היתה לי כל סיבה לצַפות למשהו מיוחד במסע שערכתי בכמה ערים ואוניברסיטאות אמריקניות בנובמבר 2001. אחד הצדדים המרתקים ביותר בעבודתי במכון נֶקסוּס, הוא המפגש עם אינטלקטואלים בעלי שם בינלאומי, שמוזמנים להרצות בוועידת נקסוס השנתית ולהשתתף בדיון קבוצתי, שעניינו הרצאתם או הרעיון המרכזי של הוועידה. נושא הוועידה שעמדה להתקיים, "מסע בעקבות החיים, חלק 2: רוע", נקבע זמן רב לפני כן, וכמוהו גם רשימת הנואמים. לשם כך תיכננתי להיפגש בניו יורק עם אנדרו דלבאנקו, חוקר ספרות ומומחה להרמן מלוויל, ולהיפגש בשיקגו עם הסופר ג'ון מ' קוטזי. בסטנפורד ציפיתי להיפגש שוב עם ג'וזף פרנק, הביוגרף של דוסטויבסקי, ולערוך היכרות עם ריצ'רד רוֹרטי. השתתפותם של מייקל אִיגנָטיֶיף, ששיתף פעולה עם מכון נקסוס מתחילת דרכו, ושל ההיסטוריון דניאל גולדהאגן, היתה הזדמנות מצוינת לשוב ולבקר בהארוורד. ידעתי שכל הפגישות הללו יהיו ככל הנראה נעימות, מעניינות ומחכימות. אך לא שיערתי בנפשי שהן יהיו בלתי נשכחות.

למרבה המזל, לא כל פגישה בנסיעת עסקים חייבת להיות פגישת עבודה. ציפיתי בכיליון עיניים לארוחת הערב שקבעתי עם אליזבת מַאן בּוֹרגֶזֶה בריבר קפה המפורסם, בערב הגעתי מאמסטרדם לניו יורק. גם הפגישה הזאת נקבעה לפני זמן רב, ואפילו מהמפגש המחודש הזה לא היתה לי סיבה לצַפות ליותר משיחה מעניינת עם חברה ותיקה. לצערי, זהו אחד מסממני התקופה שלנו, שרק מעטים יודעים מי היא אליזבת מאן בורגזה. לעתים קרובות מדי כשאני אומר את שמה, בוהה בי זוג עיניים מזוגגות. ואז, על פי רוב, אני מוסיף במהירות: "בתו הצעירה והאהובה ביותר של הסופר הנודע תומאס מאן." אני מודע לכך שהתיאור הזה מעיד דווקא עד כמה תומאס מאן חשוב לי, ובשום אופן אינו עושה חסד עם כישרונותיה של בתו הצעירה. אני עושה עמה צדק גדול יותר כשאני מציין את העובדה שאַל גור, בסרטו "אמת מטרידה", הוא ממשיך דרכה של אליזבת מאן בורגזה.

אותו ערב בריבר קפה היה שונה לחלוטין משציפיתי, ואני רוצה לספר מעט על האישה שספר זה נכתב במידה רבה הודות לה.

היא נולדה ב-1918 במינכן, נמלטה ב-1933 עם הוריה לשווייץ, וב-1938 היגרה איתם לארצות הברית. בשנת 1939 היא נישאה בפרינסטון לג'וזפה בורגזה – חוקר ספרות איטלקי, פעיל פוליטי ואנטי-פשיסט ידוע. לזוג נולדו שתי בנות. במהלך המלחמה היו הם הרוח החיה של תנועה ששמה לה למטרה להבטיח את שלום העולם לאחר הניצחון; שלום שיושג על ידי הקמתן של פדרציה וחוקה עולמיות. הרעיון זכה לתומכים רבים, בהם גנדי, סארטר, קאמי, ברטרנד ראסל, אלברט איינשטיין ותומאס מאן. באמצע שנות השישים – כשבעלה המבוגר ממנה בשנים רבות כבר הלך לעולמו – הבינה אליזבת שהאידיאל הזה היה אוטופי מדי לאותם ימים. היא החליטה להקדיש את מאמציה לבעיה דחופה לא פחות: איכות הסביבה. אליזבת מאן בורגזה היתה האישה היחידה בקבוצה קטנה שהקימה את מועדון רומא – הארגון הבינלאומי הראשון ששם לו למטרה להציב את איכות הסביבה על סדר היום הפוליטי, כדי ליצור מוּדעות לאיום על הסביבה ולאחריותנו המשותפת להגן עליה. אך גם מועדון רומא היה תיאורטי מדי עבורה, והיא לקחה חלק ביסודו של המכון הבינלאומי לאוקיינוסים, שפעל באו"ם לאישור האמנה כי האוקיינוסים הם נכסיה של האנושות כולה ונמצאים באחריותה, ולא בבעלותן של מדינות מסוימות. ההצעה התקבלה בכינוס העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1982, והאשרור התקבל ב-1994 (ללא תמיכתה של ארצות הברית), בעיקר בזכות מאמציה של אליזבת מאן בורגזה. היא נפגשה עם אינספור אנשים, וכל אחד מהם התרשם ודאי עמוקות מחריפוּת שכלה, ממחויבותה ומקסמה האישי. מי שפגש את אליזבת, פגש את המאה העשרים. עם חוג חבריה הרחב נמנו ולדימיר הורוביץ (שלימד אותה פסנתר בצעירותה, כשעוד קיוותה להיות פסנתרנית מקצועית), ברונו ולטר, אלברט איינשטיין, הרמן ברוך, ג'וואהרלל נהרו, אינדירה גנדי, ויסטן אודן, אגנס מאייר, איגנציו סילונה, רוברט האצ'ינס, רוג'ר סשנס ורבים אחרים.

היא היתה בת שמונים כשפגשתי אותה לראשונה, והתגוררה בהאליפקס שבנובה סקוטיה, שם שימשה עדיין כפרופסור למשפט ימִי בינלאומי בפקולטה למדעי המדינה שבאוניברסיטת דלהאוזי. באביב 1999 הזמנתי אותה להרצאה השנתית של מכון נקסוס, ואף הצעתי ששם ההרצאה שלה יהיה "בזמני", כשם ההרצאה המפורסמת שנשא אביה ב-1950 ("Meine Zeit"), כשהביט לאחור בגיל שבעים וחמש על חייו הסוערים. נראה לי הולם בהחלט להאזין, חמישים שנה מאוחר יותר, לבתו בת השמונים מספרת על חייה. בתחילה היא היססה: "איני יכולה ללכת בעקבותיו של אבי!" אולם לבסוף הצלחתי לשכנעה, וב-12 במאי 1999 היא נשאה הרצאה בלתי נשכחת בפני אולם מלא מפה לפה, כשבשוּרה הראשונה ישבו הוד מעלתה המלכה ביאטריקס וראש ממשלת הולנד לשעבר רוּד לוּבֶּרס, ידיד ובעל ברית פוליטי. מאז אותה הרצאה התיידדנו ושמרנו על קשר. ביולי התברר לנו ששנינו נהיה בניו יורק במהלך נובמבר, וקבענו להיפגש ביום רביעי, 7 בנובמבר, בשעה 19:30, בריבר קפה.

3

שני אירועים שלא ניתן היה לחזותם מראש הפכו את הארוחה בריבר קפה למאורע שונה עד מאוד ממה שתיארתי לעצמי כשרשמתי את פגישתנו ביומני.

האירוע הראשון היה מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר. לעולם לא אשכח את פני העיר ניו יורק באותו ערב, כשיצאתי בסביבות השעה שש לחלץ מעט את העצמות לאחר הטיסה הארוכה ולפני הארוחה. חודשיים לאחר אותו יום הרה אסון, העיר שאינה ישנה לעולם נראתה חשוכה, קרה ובעיקר ריקה. זולת כמה מוניות לא היתה כמעט תנועה, וגם לא היו לקוחות, מפני שגם הולכי הרגל נעלמו. היה בניו יורק משהו עזוּב, כמו שדה קרב נטוש. הלכתי לבקר מכרים בסוהו אך הם לא היו בבית. אחרי כן נמשכתי בשל סקרנות גרידא למערב ברודוויי, לכיוון "גראונד זירו". אינני יודע אם קרה הדבר באמת או שמא שיטה בי דמיוני, אולם במרחק, במקום שבו "גראונד זירו" אמור היה להיות, עמד ענן שחור וכביר והאפיל על הכול. "האימה! האימה!" חלפה בראשי הזעקה מתוך ספרו של ג'וזף קונרד, "לב המאפליה". פניתי לאחור, לכיכר וושינגטון, ולקחתי מונית לריבר קפה שלמרגלות גשר ברוקלין.

הגעתי ראשון למסעדה שהיתה מלאה למחצה. התיישבתי לשולחן שהזמנו ליד החלון, ועם כוס שרדונה בידי הבטתי בפסל החירות הבודד השומר על העיר. ברקע ניגן הפסנתר את

"Ill be seeing you" של דום סלבדור, שנשמע מלנכולי מתמיד, וחיכיתי לשני אורחַי.

כן, שניים. זה היה האירוע הבלתי צפוי השני. אליזבת טילפנה אלי כמה ימים לפני נסיעתי, ואחרי ההקדמות הרגילות היא שאלה אותי אם אני מכיר את ג'וזף גוּדמן.

"נראה לי שלא. אני אמור להכיר אותו?"

"למען האמת לא, הוא חי בבדידות, לא הרבה אנשים מכירים אותו. הוא חבר ותיק, ואני מאוד רוצה שיצטרף אלינו

לארוחה."

"כמובן! תוכלי לספר לי משהו עליו לפני כן?"

כשאליזבת היגרה עם הוריה לאמריקה בשנת 1938, ושאפה עדיין להיות פסנתרנית מקצועית, היא נסעה מדי יום מפרינסטון לניו יורק, לשיעורי פסנתר אצל איזבלה וֶנגֶרוֹבָה, פסנתרנית רוסייה ומורה למוזיקה מפורסמת שעבדה במכון קרטיס בפילדלפיה. גם ג'וזף גודמן היה אחד מתלמידיה. ג'ו, הצעיר מאליזבת בשלוש שנים, הגיע גם הוא מגרמניה, ומאוחר יותר התברר להם שהם חצו את האוקיינוס באותה אונייה, "ניו אמסטרדם", שהגיעה לנמל ניו יורק ב-23 בספטמבר 1938. אלא שג'ו הפליג במחלקה הזולה ביותר, ללא הוריו שנותרו בגרמניה ושאותם לא יראה שוב לעולם, שעה שאליזבת והוריה ידועי השם סעדו על שולחנו של רב-החובל.

לטענתה של אליזבת, ג'ו היה פסנתרן מחונן. "היית צריך לשמוע אותו מנגן את הסונטה אופוס 106 של בטהובן, ה'מרקלאוויר'. זאת היתה המוזיקה שלו, אף אחד לא היה מסוגל לנגן כמו ג'ו." ג'ו הצעיר היה מחונן אך גם מופנם מאוד. אליזבת שנמשכה אליו, ובה בעת דאגה גם לגורלו, הצליחה לזכות באמונו. נוצרה ביניהם חברות מיוחדת. אך לא עברה חצי שנה, והיא, שהבינה שאין לה את הכישרון שיש לג'ו, ובשל סיבות נוספות, זנחה את חלום הפסנתרנות, והתאהבה בג'וזפה בורגזה, המבוגר ממנה בשלושים ושש שנים, ושאיתו ביקשה להגשים את ייעודה החדש: חוקה עולמית, פדרציה עולמית, שלום עולמי. אף שהבטיחה לג'ו שנישואיה לא ישפיעו על החברות ביניהם, הוא לא הגיע לחתונתה ונעלם מחייה.

בשלהי שנות השישים היא נתקלה בו במקרה בניו יורק, בחנות ספרים משומשים בשדרה הרביעית, שבה עבד כזבן. בורגזה כבר הלך לעולמו, ואליזבת התגוררה ועבדה בסנטה ברברה, קליפורניה, שם ניהלה – לפני שהחליטה להתמקד באיכות הסביבה – את המרכז לחקר המוסדות הדמוקרטיים. ג'ו, שלא היה נשוי, ויתר על שאיפותיו להיות פסנתרן מקצועי והקדיש באותה עת את חייו לאהבתו השנייה: ספרים.

"באמת הפסקת לנגן?" היא הכירה את אופיו הקשה, ולא התפלאה שהסתכסך עם כל מי שאפשר. אליזבת התקשתה להאמין כי האיש הזה שנולד כדי לנגן, לא ינגן יותר.

"לא יכולתי להתפרנס מנגינה, אליזבת. אבל אני עדיין מלחין מדי פעם."

היא ביקשה להתרשם מעבודותיו, אך הוא דחה אותה: "אולי אחר כך. איני יודע אם הן טובות."

ג'ו היה מרוצה מחייו החדשים, במיוחד מפני שהיה לו כל הזמן שבעולם כדי לקרוא. היה בחנות אוסף אחד שאותו הוקיר במיוחד – ספריו של המשורר האמריקני וולט ויטמן.

"אתה צריך להבין שוולט ויטמן בשבילו הוא בדיוק מה שאבי בשבילך," אמרה אליזבת. "לצד המוזיקה, הוא הגיבור הגדול והאהבה הגדולה שלו. ייתכן שהאובססיה שלו לוויטמן גדולה יותר מהאובססיה שלך לספריו של אבי."

"לא היו לו ספרים של תומאס מאן?"

"רק אחד, 'דוקטור פאוסטוס', ושני מאמרים של אבי שאותם העריך במיוחד: 'על הרפובליקה הגרמנית' ו'ניצחונה הקרב של הדמוקרטיה'. יש לך מושג מדוע דווקא שני המאמרים

האלה?"

"אני מניח שהסיבה לכך היא שאביך מצטט בשני המאמרים האלה את וולט ויטמן."

"בדיוק! כנראה שאתה מטורף כמו ג'ו. בכל מקרה, אני שמחה שאתם נפגשים."

"אם הוא עדיין עובד בחנות הספרים, אשמח לבקר אותו שם, בהזדמנות זו שאני בניו יורק."

אך חנות הספרים כבר נסגרה. באמצע שנות השבעים התברר לבעלים שלעסק לא צפוי עתיד מזהיר, וג'ו נאלץ לחפש מקום עבודה אחר. הוא עבד כפסנתרן על ספינות נופש באוקיינוס השקט ליד החוף המערבי של מקסיקו.

ב-24 באפריל 1978, יום הולדתה השישים של אליזבת, היא קיבלה מכתב ובו שתי הודעות שהפתיעו אותה לחלוטין – ג'ו הלחין לכבודה שיר של וולט ויטמן וצירף גלויה ובה הודעה על הולדת בתו: "עכשיו הכול בסדר. הילדה הקטנה יפהפייה. אני חש שלווה ושמחה."

אף שג'ו המשיך להפליג באוקיינוס השקט עם הזמרת שלו ועם בתו, בעוד אליזבת קיבלה משרת פרופסור בהאליפקס, השניים שמרו על קשר. "נכון שאת רואה את האוקיינוס האטלנטי ואני רואה את האוקיינוס השקט, אולם לפחות האוקיינוסים האלה מחברים בינינו," אמר לה באחת משיחות הטלפון ביניהם. בפעם הראשונה מזה ארבעים שנה היתה לאליזבת הרגשה שטוב לו. הוא התקשר מדי כמה חודשים, התעניין בעבודתה ודיבר באהבה רבה על בתו. בתחילת 1988 הוא התקשר שוב. בתו בת העשר מתה מווירוס טרופי. היא סבלה מחום גבוה במשך שבועיים, והרופאים לא יכלו לעזור לה. ג'ו היה שבור, ואליזבת הרגישה כאילו היא עצמה איבדה בת, אף שמעולם לא פגשה את הילדה. שנתיים לאחר מכן עבר ג'ו לניו יורק. נישואיו לא שרדו את הדיכאון הכבד שלתוכו שקע. וכאילו אין די בכך, הוא חלה בטורטיקוליס – מחלה איומה שגרמה לו לתנועות ראש בלתי רצוניות ובלתי פוסקות, שלא איפשרו לו לנגן עוד בפסנתר. הוא אמר לאליזבת: "אני אמריקני, אני לא יכול לחיות בקנדה, אבל אני רוצה להיות קרוב אלייך ולחיות בעירו של וולט ויטמן." היא לא ידעה את כתובתו המדויקת, אבל ידעה שהוא גר במקום כלשהו במרכז העיר, הוא מעולם לא אמר לה היכן. אולי מפני שהתבייש במצבו הכלכלי הקשה. אך לאליזבת אסור היה אפילו לרמוז על אפשרות לעזור לו. לא היה לה גם את מספר הטלפון שלו. הוא זה שהיה מתקשר אליה. וכמה פעמים בשנה הם נפגשו במקום המועדף עליו: על ספסל בסנטרל פארק בגדה השמאלית של האגם הגדול, ליד רחוב 91. הוא בא לשם בכל אחר צהריים כדי לשאוף אוויר צח, ובדרך כלל פגש שם את חברו אמיליו קונטיני, איטלקי שהכיר בתקופה שעבד בחנות הספרים המשומשים. ב-11 בספטמבר 2001, אליזבת שמעה על המתקפה במגדלי התאומים וחיכתה נואשות לשיחת טלפון ממנו. כשרשת הטלפונים חזרה לפעול הוא התקשר אליה. "אל תדאגי, אליזבת. הכול בסדר אצלי." אליזבת סיפרה לו שתבקר בניו יורק בעוד חודשיים, והוא ענה: "אני מאוד רוצה לפגוש אותך."

וכך קרה שאליזבת טילפנה אלי להולנד. סיפורה ריגש אותי. ואף שהדברים לא נאמרו במפורש, הרגשתי שזהו סיפורם של שני אנשים שנועדו זה לזה, שמעולם לא אמרו זה לזה את מה שבלבם, אולם למעשה לא נפרדו לעולם. יתרה מזאת, הרגשתי שאסור לי להיות באותה פגישה בריבר קפה. אך אליזבת התעקשה: "לא, אני רוצה שתבוא. גם ג'ו רוצה שתבוא. אתה מוכרח לבוא."

 

 

אצילות הרוח – אידאל נשכח מאת רוב רימֶןמהולנדית: ענבל זילברשטין, הוצאת אחוזת בית, שנת 2012, 165 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.