אלקטרז נגד ספרני הרשע מאת ברנדון סנדרסון / כת ספרנים מרושעים מתכננת להשתלט על העולם

| 27/10/2012 | 0 Comments

אלקטרז נגד ספרני הרשע מאת ברנדון סנדרסון

הרפתקאות ספר הפנטסיה לנוער 'אלקטרז נגד ספרני הרשע' מאת ברנדון סנדרסון, מתחיל כשכַּת של ספרנים מרושעים גונבת מידיו של הנער אלקטרז סמדרי שקית חול שקיבל ליום הולתו, על מנת להשתלט בעזרתו על העולם כולו. אלקטרז מעולם לא ידע דבר על קיומה של כת הספרנים המרושעים, אבל הוא עתיד לגלות שכל חייו הוא חי בצילם, וכמוהו גם כל אדם שאהב אותו אי פעם.

אלקטרז סמדרי הוא נער רגיל לגמרי. כמעט. הוריו של אלקטרז נעלמו לפני שנים, ומאז הוא מועבר ממשפחה אומנת אחת לאחרת. הסיבה? הוא נוטה להשמיד את בתי־האומנה שהוא מתגורר בהם. אבל זו לא אשמתו של אלקטרז. זה פשוט הכישרון שלו.

ביום הולדתו השלושה־עשר אלקטרז מקבל שקית חול, וכתובת השולח המופיעה על המתנה המוזרה מפתיעה ביותר. מרגע קבלת המתנה חייו מקבלים תפנית מוזרה עד מאוד.

זה מתחיל כשכַּת של ספרנים מרושעים גונבת מידיו את החול על מנת להשתלט בעזרתו על העולם כולו. אלקטרז מעולם לא ידע דבר על קיומה של כת הספרנים המרושעים, אבל הוא עתיד לגלות שכל חייו הוא חי בצילם, וכמוהו גם כל אדם שאהב אותו אי פעם.

אלקטרז חייב לעצור בעדם… הוא יוצא לקרב כשכלי הנשק היחידים שלו הם משקפיו ויכולתו המופלאה לשבור כל דבר. בדרכו הוא אוסף בני ברית שכישרונותיהם וכישלונותיהם מוזרים יותר מכל דמיון. האם יצליחו אלקטרז ובני בריתו המשונים להציל את העולם?

ברנדון סנדרסון הוא שם העט של אלקטרז סמדרי וגם שמו האמיתי של מחבר ספרי פנטזיה.

"אין ספק שלספר המטורף הזה יהיו מעריצים רבים" – פבלישרס ויקלי

פרק ראשון

וכך שכבתי, קשור אל מזבח שהיה בנוי מאנציקלופדיות שפג תוקפן, ממתין לעלות כקורבן לכוחות האפלים על ידי כת ספרני הרשע.

כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, מצב כזה יכול להיות מטריד למדי. כשנמצאים בסכנה כזו קורים למוח דברים מוזריםלמעשה, זה הרבה פעמים יכול לגרום לאדם לעצור רגע ולעשות חשבון נפש. אם מעולם לא הייתם במצב כזה, פשוט תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה. אבל אם, לעומת זאת, כן יצא לכם להיות במצב כזה, אתם כנראה מתים ולא סביר שתקראו את זה.

במקרה שלי, המוות הממשמש ובא גרם לי לחשוב על הוריי. זו היתה מחשבה מוזרה, היות שלא גדלתי איתם. למעשה, עד ליום הולדתי השלושה־עשר ידעתי רק דבר אחד על הוריי: שהיה להם חוש הומור מעוות.

למה אני אומר את זה? תראו, ההורים שלי קראו לי אַל. ברוב המקרים זה קיצור של אלברט, שהוא שם בסדר גמור. בוודאי יצא לכם להכיר איזה אלברט או שניים במהלך חייכם, ורוב הסיכויים שהם היו בחורים טובים וישרים. אם לא, זה בטח לא באשמת השם שלהם.

השם שלי הוא לא אלברט.

זה גם היה יכול להיות קיצור של אלכסנדר. גם זה לא היה לי אכפת, כי אלכסנדר הוא שם גדול. הוא נשמע מלכותי כזה.

אני בטוח שאתם יכולים לחשוב על עוד שמות שאַל היה יכול להיות קיצור שלהם. לשם אלפונסו יש צליל נעים. גם השם אלן הוא שם מקובל, וכך גם אלפרדאפילו שהוא נשמע לי קצת יותר מדי כמו שם של משרת אנגלי.

השם שלי הוא לא אלפונסו, אלן או אלפרד. הוא גם לא אלחנדרו, אלטון, אלדריס או אלונזו.

השם שלי הוא אלקטרז. אַלְקָטְרָז סְמֶדְרי. יכול להיות שחלקכם, תושבי הממלכות החופשיות, מתפעלים מהשם שלי. זה ממש יופי לכם, אבל אני גדלתי בהאשלנדסבארצות־הברית עצמה. לא הבנתי כלום באוקולאטורים ודברים כאלה, אבל כן הבנתי בבתי־כלא.

ולכן נאלצתי להסיק שלהוריי היה חוש הומור מעוות. אחרת, למה הם קראו לבנם על שם בית־הכלא הידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה של ארצות־הברית?

ביום הולדתי השלושה־עשר קיבלתי אישור נוסף לכך שהוריי אכן היו אנשים אכזריים ביותר. באותו יום קיבלתי פתאום בדואר את הדבר היחיד שהם הורישו לי.

זה היה שקיק עם חול.

עמדתי בדלת, הסתכלתי על החבילה שבידיי, וקימטתי את מצחי בתהייה בעת שהדוור נסע לו לדרכו. החבילה נראתה ישנההחוטים שקשרו אותה היו שחוקים, ונייר העטיפה החום היה דהוי ובלוי. בתוך החבילה מצאתי קופסה ובה פתק פשוט.

 

אלקטרז,

יום הולדת 13 שמח!

הנה הירושה שלך, כפי שהובטח.

באהבה, אמא ואבא

 

מתחת לפתק מצאתי את שקיק החול. הוא היה קטן, אולי בגודל של אגרוף, והיה מלא בחול ים רגיל.

הנטייה הראשונה שלי היתה לחשוב שהחבילה היתה בדיחה של מישהו. אתם בטח הייתם חושבים אותו דבר. אבל משהו גרם לי לעצור. הנחתי את הקופסה, והחלקתי את הקמטים של נייר העטיפה.

באחד מקצותיו היה הנייר מלא בשרבוטים פרועיםקצת כמו הקשקושים שעושים כשמנסים לשכנע עט יבש לכתוב. בחזית היה כתוב משהו. האותיות נראו ישנות ודהויותבמקומות מסוימים כמעט בלתי קריאותובכל זאת האותיות הצטרפו לכדי כתובתי המדויקת. כתובת שגרתי בה רק שמונה חודשים.

לא יכול להיות, חשבתי.

ואז נכנסתי הביתה ושרפתי את המטבח.

תראו, הזהרתי אתכם שאני לא בן־אדם טוב. מי שהכיר אותי כשהייתי קטן, לעולם לא היה מאמין שיום אחד יראו בי גיבור. גבורה זה פשוט לא אני. אנשים גם לא השתמשו במילים כמו "נחמד" או "חברותי" בבואם לתאר אותי. הם היו משתמשים אולי במילה "פיקח", אבל אני חושש שערמומי היא מילה מדויקת יותר. "הרסני" היא עוד מילה ששמעתי לעיתים קרובות, אבל לא אהבתי אותה (היא גם לא כל כך מדויקת).

לא, אנשים אף פעם לא אמרו עלי דברים טובים. אנשים טובים לא שורפים מטבחים.

כשהחבילה המשונה עדיין בידיי, אני מגיע למטבח של משפחת האומנה שלי, שקוע במחשבות. זה היה מטבח מאוד יפה, מודרני למראה עם טפטים לבנים על הקירות והרבה מכשירים חשמליים מכרום. כשנכנסים אליו רואים מייד שהמטבח הזה שייך למישהו שמתגאה בכישורי הבישול שלו.

הנחתי את החבילה שלי על השולחן, והלכתי אל הכיריים. אם אתה האשלנדר, היית חושב שאני נראה כמו ילד אמריקאי רגיל למדי, לבוש בג'ינס רחב ובחולצת טריקו. אמרו לי שאני ילד יפה
היו אפילו שאמרו שיש לי "פנים מלאות תום". לא הייתי גבוה מדי, עם שיער חום כהה, והיה לי כישרון לקלקל ולשבור דברים.

כישרון גדול.

כשהייתי ממש קטן, ילדים אחרים היו קוראים לי קלוץ. תמיד הייתי שובר דברים או מקלקל אותםצלחות, מצלמות, תרנגולות. היה נדמה שזה בלתי נמנע שכל דבר שאני מחזיק בידיי ייפול או יישבר או יתקלקל בצורה אחרת.

לא הכישרון הכי מעורר השראה שהיה אי־פעם לעלם צעיר, אני יודע, אבל למרות זאת, בדרך כלל מאוד השתדלתי.

בדיוק כמו שעשיתי באותו יום. כשמחשבותיי עדיין נתונות לחבילה המשונה, מילאתי סיר במים, והוצאתי כמה חבילות של אטריות ראמֶן מהירות הכנה. הנחתי אותן והבטתי בכיריים, שהיו מהודרות כאלה ועם להבות אמיתיות. אמי המאמצת ג'ואן היא לא אחת שתסתפק בכיריים חשמליות.

לפעמים זה הפחיד אותי, לדעת באיזו קלות אני יכול לשבור דברים. נדמה שהקללה היחידה והפשוטה הזו שלטה בכל מה שקורה לי בחיים. אולי לא הייתי צריך לנסות להכין ארוחת ערב. אולי הייתי צריך פשוט לפרוש לחדרי. אבל מה הייתי אמור לעשות? להישאר שם כל הזמן? אף פעם לא לצאת כי אני עלול לשבור משהו? ברור שלא.

הושטתי את ידי והדלקתי את הגז.

והלהבות, כמובן, פרצו מייד מתחת לסיר, והיו הרבה יותר חזקות משהיה אמור להיות אפשרי בכלל. ניסיתי מייד להקטין את הלהבה, אבל הכפתור נשבר ונותר בידי. ניסיתי לתפוס את הסיר ולהוריד אותו מהכיריים, אבל ברור שהידית נשברה. בהיתי כמה שניות בידית השבורה, והסתכלתי על הלהבות. הן ריצדו, נתפסו בווילון, והאש החלה לאכל את הבד בעליצות.

אוקיי, אז אין אטריות לארוחת ערב, חשבתי לעצמי באנחה והשלכתי את הידית השבורה מעבר לכתפי. השארתי את האש הבוערתשוב, אני מרגיש שאני חייב להזכיר לכם שאני לא בן־אדם כל כך טובולקחתי את החבילה המוזרה בדרכי אל הסלון.

הוצאתי את העטיפה החומה, יישרתי את קמטיה על השולחן ביד אחת והסתכלתי על הבולים. אחד מהם היה של אישה עם משקפי טיסה, וברקע מאחוריה היה מטוס של פעם. כל הבולים נראו ישניםאולי בגילי. הדלקתי את המחשב, נכנסתי לאתר של בולים, ושם מצאתי את תאריך ההנפקה וראיתי שאני צודק. הם הודפסו לפני שלוש־עשרה שנים.

מישהו טרח לא מעט כדי שהחבילה תיראה כאילו היא נארזה ונשלחה לפני יותר מעשור. אבל זה היה מגוחך. איך היה יכול השולח לדעת היכן אגור? במהלך שלוש־עשרה השנים האחרונות עברתי עשרות משפחות אומנה. וחוץ מזה, מספר הבולים הדרושים למשלוח חבילה עולה בלי אזהרה וללא דפוס כלשהו (במובן הזה אני משוכנע שאנשי הדואר הם די סדיסטיים). אין שום סיכוי שמישהו ידע, לפני שלוש־עשרה שנים, כמה בולים יעלה לשלוח חבילה בתקופה הזו.

הנדתי בראשי, קמתי וזרקתי את מקש ה-M של המקלדת לפח. כבר הפסקתי לנסות להדביק את המקשים בחזרההם ממילא תמיד נופלים עוד פעם. הוצאתי מהארון בכניסה את מטף כיבוי האש וחזרתי למטבח, שהיה עכשיו כולו אפוף עשן. שמתי את החבילה ואת המטף על השולחן, לקחתי את המטאטא, עצרתי את נשימתי והפלתי את שרידי הווילונות לתוך הכיור. פתחתי את הברז, ובעזרת המטף כיביתי את הטפטים ואת הארונות הבוערים, וגם את הכיריים.

גלאי העשן לא ציפצף, כמובן. אותו כבר שברתי הרבה קודם. כל מה שהייתי צריך לעשות היה להניח את היד שלי עליו לשנייה, והוא התפרק.

לא פתחתי את החלון, אבל היה לי מספיק שכל להביא צבת ולסגור את שסתום הגז. העפתי מבט אל הווילונות, שהיו גוש אפר רוחש בכיור.

זהו, חשבתי, מתוסכל מעט. עכשיו אין מצב שג'ואן ורוי יסכימו להמשיך לסבול אותי.

אולי אתם חושבים שמן הראוי שאתבייש בעצמי. אבל מה הייתי אמור לעשות? כמו שאמרתיזה לא שיכולתי פשוט להתחבא בחדר שלי כל הזמן. האם נגזר עלי להימנע מלחיות רק בגלל שהחיים שלי היו טיפה שונים משל אנשים רגילים? לא. אני למדתי לחיות עם הקללה המשונה שלי, וחשבתי שגם אחרים יצטרכו ללמוד לחיות איתה.

שמעתי מכונית מחוץ לבית. סוף־סוף קלטתי שהמטבח מסריח מעשן ופתחתי את החלון, והתחלתי לנפנף מגבת באוויר כדי לזרז את יציאתו. אמי המאמצתג'ואןמיהרה אל המטבח כעבור כמה שניות. היא עמדה בפתח, מבועתת, והביטה בנזק שגרמה האש.

זרקתי את המגבת, יצאתי בלי לומר מילה, ועליתי אל חדרי.

 

 

אלקטרז נגד ספרני הרשע, מאת ברנדון סנדרסון, מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי, הוצאת מודן, שנת 2012, 264 עמ'


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ספרות נוער, פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.