ביקור בית עם הסופר אייל דותן – עֶצֶם / הקשרים המפתיעים בין בועת שוק ההון לבין עולם האמנות

| 20/11/2012 | 0 Comments

 

עצם מאת אייל דותן

בלשון ישירה, וירטואוזית, חפה מקישוטים, בונה 'עצם' גיבור יוצא דופן, שבבסיס תשוקותיו ומעשיו קיימים מניעים מטאפיזיים לא פחות מאשר פסיכולוגיים. אייל דותן פורש רשת מסועפת של קשרים מפתיעים בין בועת שוק ההון לבין עולם האמנות. שניהם מרחבים אפלים ופטישיסטים הנתונים לחוקיות מסתורית, אשר מבקשת לנצל את המציאות לצרכיה. בשניהם נדמה לו לְגיבור שהוא שולט בגורלו, אך למעשה אין באפשרותו לחמוק מנסיבות מקריוֹת מעוררות חרדה וחמלה. 

 

אייל דותן מלמד מחשבה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט שלו כתב על צירופי מקרים. עבד שנים בעיתונות כבעל טור וכעורך.

 

 

 

שם: אייל דותן

גיל: 44

סטטוס: נשוי + שלושה

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר עצם, הוצ' ידיעות ספרים, 2012.

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "ההשראה שלי באה מהמון מקורות: מספרות אנגלו-סקסית, מפילוסופיה קונטיננטלית, מספרי עיון, מספרות עברית, מטלוויזיה, מאמנות. אבל גם מסיפורים ואנקדוטות שאני מוצא ברשת, או בקפטריה. אני לא מבחין בין גבוה לנמוך. אם משהו מעניין אותי, אני לא בודק בציציותיו.

תמיד הייתי כרוך אחר סיפורים, עוד מהילדות המוקדמת. התשוקה הזאת היתה מספיק עזה כדי שאלך ללמוד ספרות באוניברסיטה. שם דווקא סטיתי הצידה, אל עבר לימודי התיאוריה. המשכתי כמובן לקרוא פרוזה ושירה אבל כמעט שלא חקרתי אותן. כתיבת "עצם" היתה בשבילי חזרה אל הסיפור, אל הכוח שלו שאין לאף צורה אחרת, ואל הבעיות שלו, אל הפגמים ואל הפתרונות הארעיים ששמחתי להמציא".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "הכתיבה ממש ארכה שלוש שנים, אך התבשלתי איתו שלוש שנים קודם לכן מבלי שכתבתי יותר מכמה עמודים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את 'אינטימיות קרה' של אווה אילוז, סוציולוגית שאני מאוד מעריך, שבוחנת בצורה ביקורתית את השיח הפסיכולוגי, על כל ענפיו. את דיוויד פוסטר ואלאס, 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' – רשמיו מטיול על אוניית פאר".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אין אחד. יש קבוצה שלמה, שהייתי מונה בה את וולטר, פול אוסטר, פיצג'רלד, יצחק אורפז, א.ב. יהושע, חנוך לוין ואחרים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "קראתי את כל מה שהיה בספרייה של אמי, מאנציקלופדיות שהיו בשבילי התחליף לגוגל, ספרי מתח קלאסיים ועד רומאנים רומנטיים של מילס אנד בון בכריכה דקה".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים 'החיים, הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק, 'אלף מישרים' של דלז וגואטרי ו'סיפורים' של קפקא".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה ספרי הראשון. עד כה פרסמתי רק מאמרים בתחום המקצועי שלי ורשימות רבות בעיתונים".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הגיבור שלי הוא מנהל השקעות, רווק זחוח, שמתאהב באמנית בינלאומית וביחד הם מבקשים לעלות מיצב מטורף, אולי בלתי אפשרי. זהו רומאן עם עשרות דמויות, חלקן גדולות מהחיים וחלקן נלעגות ומזעריות. לוריא, הגיבור, עובר מסלול חיים של מניה. הוא מתנפח ואז המציאות מחזירה אותו לממדיו האמיתיים וחוזר חלילה. זה ספר שמנסה לקלוט משהו מהוויית הזמן הנוכחי ולמקם את הגיבור בצמתים חשובים של הון ואמנות וטלוויזיה. היה לי חשוב שהגיבור יהיה ישראלי באיזשהו מובן מאוד עמוק ויסודי, אבל גם שידבר לכל קורא, בכל מקום. מדובר בסך הכל בשנתיים בחייו, אבל הוא עובר בהן תמורות קיצוניות, במקביל למשבר האשראי העולמי ובתגובה לו".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עובד עכשיו על הספר השני. בינתיים רק עבודת הכנה ותחקיר אבל המסגרת והרעיון הכללי כבר קיימים".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "זה טיפ שקיבלתי מסופר ותיק ומוערך ומאוד עזר לי. לכתוב בכל הזדמנות ולא לחכות להשראה שתבוא. להציב לעצמך מכסה יומית ולא לקום לפני שהשלמת אותה".

 

עֶצֶם מאת אייל דותן

 

אדם לוריא הוא מנהל השקעות, רווק זחוח בן 28 בתל אביב של שלהי שנת 2007, רגע לפני משבר האשראי העולמי. בעקבות רצף אירועים בלתי-צפוי הוא נקשר לג'יזל, אמנית גוף אמריקאית בעלת שם. יחד הם מבקשים להעלות את המיצב הנועז ביותר שראה עולם האמנות מעודו – זה אשר יצליח לטלטל גם את הצופה האדיש ביותר.

מכאן מתפוררת המציאות המוכרת לאדם. הוא נשאב במהירות לשורת הרפתקאות בישראל, בארצות הברית ובצרפת, אשר מפשיטות אותו מזהותו הקודמת ובונות לו זהות חדשה, או שמא את גלגולה ההיפר-ריאליסטי.

האם לוריא הוא מהמר שמוכן לסכן גם את הקרובים לו ביותר, או גבר מאוהב שנקלע לסיטואציה קשה להתרה? אשף פיננסי ממולח או נתין של סופים מתוזמרים מראש?

 

פרק ראשון

1

עדיף. יותר מכדאי

ערמת דברי דואר רבצה על מגש עץ שעליו מתנוססת המדבקה "שוטף", פריט סטנדרטי בבית ההשקעות "עדיף". גרפתי אותה, כפי שהיא, למגירה, וכשטרקתי ניתרה החוצה מעטפה לבנה תפוחה. כבר עמדתי להחזיר אותה אל חברותיה, אבל היא הרגישה לי מוזר. היתה בה גמישות שלא מאפיינת מעטפות עם דו"ח רבעוני או תשקיף אג"ח. פתחתי אותה בזהירות עם סכין המכתבים ולא התאכזבתי. בפנים חיכו לי תחתוני תחרה שחורים ופתק: "מתגעגעת". הרמתי את התחתונים והבטתי בהם דרך השמש בחלון. גם במקום שבו האריג צפוף יותר, הוא שמר על שקיפות. ענפי העץ המסולסלים בחוץ נראו מבעדו כמו ערווה ענקית. הזין שלי התמתח באטיות במכנסיים. סגרתי את הדלת וקירבתי את התחתונים לאפי. באמצע הדרך עצרתי. האנונימיות ייחמה אותי אך גם הרתיעה. החזרתי את התחתונים בעדינות למעטפה. אסור לנהוג כאן בקלות ראש, אמרתי לעצמי. לא היה לי מושג מי שלחה אותם. הרשימה היתה ארוכה.

נקישה בדלת העירה אותי מחֶרְגוֹני. השעה היתה כבר תשע ובפתח עמד אליהו בן‑טובים, הבעלים של "אַרְזָת", מפעל קרטונים משגשג. לבן‑טובים יש שיער דליל המכסה בקושי את הקרקפת, שפם אפור עבות וכרס משתפלת שעליה נלחם ז'קט בגיר חום. אני מנהל את התיק הפרטי שלו בעדיף, כעשרים מיליון שקל שמתבזבזים על איגרות חוב ממשלתיות. תיק שמרני כמו שלו דורש התעסקות מינימלית, לכל היותר פגישת תיאום אחת בשנה. אבל בן‑טובים ניצל את זכותו כלקוח מועדף להיפגש איתי "כדי להיות עם האצבע על הדופק," כדבריו. בדרך כלל אחרי סמול טוק קצר ועיון משותף בפורטפוליו הפרטי שלו, הוא היה מבקש ממני, בלי בושה, לחוות את דעתי על מצבו הפיננסי של מפעל הקרטונים הענקי שלו. בעולמו המושלם, דמי הניהול שהוא משלם לעדיף על תיק ההשקעות הפרטי כוללים גם ייעוץ מזדמן לחברה. הוא יכול היה להעביר את הר השקלים של העסק שלו לניהול בעדיף, אבל הוא מעדיף לקושש עצות. בפעם שעברה שעשה לי את התרגיל הזה נתתי לו עצת אחיתופל אמיתית. להערכתי היא עלתה לו מאה אלף דולר. אבל בן‑טובים לא הבין את הרמז. עובדה: הוא מנהל איתי בדיוק אותה שיחה. מסתבר שהם רוצים להגדיל את יתרות המזומנים, לקראת תוכנית ההתרחבות הצפויה. החֵרֶם על תוצרת ההתנחלויות לא כל כך תפס בעולם, ציין בסיפוק. הנהנתי בסבלנות כשהוא פירט כיצד יגדר את שער הדולר שבו הוא קונה חומרי גלם. זה נשמע לי כטעות מוחלטת, לכן גיביתי את תוכניתו בהתלהבות.

השעה עשר הגיעה. ליוויתי את בן‑טובים החוצה. הכיפה הסרוגה שלו נאחזה בציפורניים בקווצת שערות, ועמדה לעשות פליק פלאק לאחור ולהישמט מראשו. נמנעתי מלשים את ידי על כתפו בחביבות, כמתחייב מקוד האירוח של עדיף, מחשש שתנועה פתאומית שלו תפיל אותה עלי. יגאל מרציאנו, הבוס הישיר שלי ומנהל ההשקעות הראשי, עבר שם וקלט את המתרחש. תהיה יותר נחמד ללקוחות, נזף בי אחרי שבן‑טובים הסתלק, ונתן לי שוב את ההרצאה על 360 מעלות של שירות, כולל דוגמאות. כשהגיע לקטע על ביבי שהסיר בהפגנתיות את האפוד במרכז הליכוד, כדוגמה ליצירת אינטימיות עם לקוח, חלפה על פנינו שירלי עם צוות צילום בכיוון האגף של חדרי ההנהלה, ועשתה לי שלום בקצה העין.

"חברה שלך," ציין מרציאנו.

"לאן היא הולכת?" שאלתי.

"הם עושים אייטם על החלטת הנגיד."

"עם נדב?"

"כן. הם ביקשו אותו."

למשמע המידע הזה עלה חום גופי בחמש מעלות. "אתה יודע, יגאל, אני זוכר שעד לפני זמן לא רב, אולי עניין של חודש, לא יותר, אני הייתי הפרזנטור של עדיף. הם היו באים אלי, לא אל נדב."

"מה אתה רוצה ממני," משך בכתפיו, "ביזפורטל מחליטים את מי לראיין, ועכשיו הם רוצים את נדב." הוא העיף מבט אל חדר הקבלה. "לא אעכב אותך. אני רואה שאהובה רוזן כבר מחכה," טפח על כתפי והלך.

היתממות כה גסה שזה מעליב. לא ייתכן שביזפורטל מעדיפים את נדב על פני. לא אמרתי דבר. העדפתי להמתין לערב, לפגישה שלי עם שירלי, לחלוב ממנה פרטים. לא אהיה מוכן לקבל התחמקויות. אם היא רוצה שנעבור לגור יחד, היא תצטרך לשתף אותי במתרחש מאחורי הקלעים, ואת הסודיות המקצועית שתדחף לתחת המעוצב שלה.

אחרי גב' אהובה רוזן, אלמנתו של תעשיין בכיר, הגיעו האחים בביוף, יבואנים של תבלינים, שרצו לעשות שינוי דרסטי בפורטפוליו ולקנות לירה טורקית. ואחריהם, פגישות קצרות עם לקוחות בעלי תיקים קטנים יחסית. רק בשתיים יכולתי להיכנס לאתר ביזפורטל ולצפות בריאיון עם נדב.

על המסך, בריבוע הקטן, הופיעה שירלי.

"שלום, נמצא איתנו נדב שוסטק, האסטרטג הראשי של בית ההשקעות עדיף. נדב, מה התחזית של שוק ההון לגבי העלאת הריבית הצפויה במשק?"

מלופף חליפה חורפית כהה, הגיח גבר שמן כבן ארבעים (גילו האמיתי הוא שלושים), בעל שפתיים עבות מבריקות כאילו זה עתה בלס בורקס, ובהחלט סביר שזה מה שעשה. שערו מקורזל בצפיפות לא אחידה, מזכיר שטיח משומש של רכב. בתול מכף רגל ועד ראש. הוא לבטח האדם האחרון שהייתם נותנים לו להיות פרזנטור של בית השקעות מוביל. וזה מה שהיה לו לומר, באותם אחר צהריים מנומנמים בסוף אוגוסט: "אֶה התמונה כפי שהיא מצטיירת אֶה בימים האחרונים ואף בשבועות האחרונים… אֶהה, ונסמכת על איתותים של האוצר והתעשיינים מדברת על כך… אֶהה שהנגיד עשוי במידת‑מה אֶהה להעלות את הריבית אֶה אֶהה, וזאת בהתאם להערכות בנושא… אֶה." במונחי אינטליגנציית מדיה האיש היה מפגר.

כלל ראשון, עליך לבקש את השאלות מראש, לפחות שעה קודם. לכתוב את הנתונים הרלוונטיים בגדול על דף וללמוד אותם בעל פה. אני הייתי מוסיף וקושר לאיזשהו נרטיב, "הריבית עלתה לגג במטרה להתאבד", או "הריבית היא כמו שלגייה. היא תתעורר רק כשיבוא הנגיד". חייב להיות סיפור, סיבה ותוצאה, קונפליקט, אחרת הקהל יאבד עניין. בניגוד לעמיתַי, שסיפקו תחזיות מעורפלות במתכוון, הייתי פסקני וברור. נקבתי במספרים, בתאריכים, בסקטורים. הספקתי כבר לתת ארבעים ושניים אייטמים כפרזנטור הראשי של עדיף, והייתי ממשיך לעד, אולי אפילו מגיע לחדשות עשר או שתיים, לולא חזר נדב מן המתים.

לפני שנה בערך אמור היה נדב להתראיין לביזפורטל בפעם הראשונה בחייו. רגעים לפני הצילומים הוא קיבל התקף חרדה והסתגר במשרדו. שירלי, הצלם והמקליט עמדו מול הדלת וחיכו שעה ארוכה. הוא סירב לצאת או לדבר עם איש. לבסוף קראו לאביו שיתערב. אברהם שוסטק נכנס למשרד של בנו ויצא ממנו אחרי עשר דקות חיוור ומותש. ניכר היה בו שהוא אובד עצות. הוא חזר ומלמל, "איך הוא עושה לי את זה? חשבתי שאפשר לסמוך עליו." עמדתי בסמוך לכל ההתרחשות, והצעתי לו שאחליף את נדב. זה היה אמור להיות אייטם על מניות הכימיקלים. "אתה יכול סתם ככה לדבר?" שאל בתמיהה. "כן," אמרתי בביטחון, "ברור." שוסטק הסכים. וכי היתה לו ברירה? הרי לא נרצה שהמתחרים ייקחו את הספוט. ידעתי שלעדיף יש פוזיציה גדולה בסקטור והבנתי שאני צריך לתת לו רוח גבית, למרות החששות מהשוק הסיני הרותח. איך ששירלי ירתה את שאלתה הראשונה, נכנסתי לפוקוס מוחלט. הייתי מעולה. אני בשיאי במצבים קיצוניים, בקפיצה על הזדמנויות חד‑פעמיות.

בית ההשקעות עדיף ממוקם בתחתית העשירייה הראשונה ומציע ללקוחותיו את כל טווח השירותים הפיננסיים – מניהול תיקי השקעות ועד קופות גמל וקרנות השתלמות. אברהם שוסטק הקים את העסק בשנות השמונים, בתקופת המדבר של אחרי מפולת מניות הבנקים. הוא המציא את הסיסמה "עדיף. יותר מכּדאי!" שזכתה בתואר סלוגן העשור של איגוד המפרסמים. כמי שבילה איתו שעות ארוכות בישיבות ועדת ההשקעות, אני יכול לומר בביטחון שמיומנותו הפיננסית לא גדולה ושתחזיותיו כמעט אף פעם לא מתאמתות. אבל הוא אשף יחסי ציבור ואין שני לו בגיוס לקוחות, בייחוד במגזר החרדי. היינו בשלהי השוק השורי הגדול ביותר בהיסטוריה. ההתעניינות של הציבור הרחב היתה בשיאה. כמעט כולם רצו להיות בשוק ההון, כשחקנים פעילים או כמשקיעים פסיביים. שוסטק זיהה מהר מאוד את עליית קרנם של אתרי האינטרנט המתמחים בשוק ההון. ציבור המשקיעים נהר אליהם, כמו אל מקווה מים, שם המתינו לו הטורפים בדמות נציגי בתי ההשקעות, שהיו מתראיינים ומשמיעים את דעתם האובייקטיבית המלומדת. בתחילה הופיע שוסטק בקטעי הווידיאו הקצרים כפרשן, ולעתים החליף אותו יגאל מרציאנו, סגנו. אך משגברה הדרישה לאייטמים על בסיס שבועי, החליט להכניס לעניינים את בנו, נדב.

לאחר התקף החרדה עבר נדב טיפול קוגניטיבי קצר מועד שהתארך על פני חודשים רבים ובסופו חש כשיר להופיע. אני זוכר את היום הארור ההוא בבהירות מפחידה. ישבתי במשרד בתשע, שעתיים לפני הראיון, והתכוננתי לאייטם על עליית מחירי הנפט, שהכנתי כבר יום קודם. שירלי צלצלה ושאלה אותי לחרדתי למה העורך ציוות אותה לריאיון עם נדב. הופעתו הראשונה של נדב שוסטק על המרקע גרמה לכולם במשרד להליט את פניהם בבושה, אך כאיש אחד הם החמיאו לו ולאביו. אפילו אני נאלצתי לומר לשוסטק שאין ספק שחל בנדב שיפור ניכר. שבוע אחר כך נתן נדב הופעה חובבנית נוספת שעסקה בפקיעת האופציות, תחום קרוב ללבי שבו אין לו כל מושג. הבלגתי. בהתחלה סברתי לתומי שהעוגה פשוט תתחלק בין שנינו, וקיבלתי בטבעיות מעושה את שותפי החדש. אלא שאז שמתי לב שהופעותיו של נדב מתרבות ושלי מתמעטות. בשבועיים האחרונים לא הצטלמתי כלל. למרות שמוניתי באופן רשמי לפרזנטור של עדיף, בשיחה חגיגית עם כל הבכירים שאף הרימו כוסית לכבוד מינויי, ושוסטק אמר אז שהוא שמח שעדיף הצליחה להוציא מקרבה לא רק סוחרים טובים אלא גם פרפורמרים גדולים, ולמרות שקיבלתי העלאה של עשרה אחוזים בשכר הבסיס שלי, ומילאתי את התפקיד בהצלחה יתרה במשך יותר משנה – הם נפנפו אותי בהזדמנות הראשונה.

הגיעה העת לצאת מביצת הרחמים העצמיים. אני דוגל רק בטבילות קצרות, יציאה והתנגבות בקלינקס. נעלתי את דלת המשרד, סגרתי את התריסים הוונציאניים וביקשתי מהמזכירה שלא להעביר אלי שיחות. שלפתי את תחתוני המתנה מהמעטפה ומוללתי אותם. הבד עדין, אך לא יוקרתי. יצרן לא מוכר. כנראה מקומי. פרחי מלמלה לבנים על פס הגומי. היה בהם משהו סקסי וביתי כאחד. קירבתי אותם לאפי בזהירות. ריח עדין של בושם ושל מרכך כביסה. מעודד הצמדתי את אפי לחלקת הבד הנבחרת שבמרכז ושאפתי עמוק. ריח קלוש, מתוק ומעט מפולפל של כוס עורר את חושי. לא היה לי שמץ של מושג מי שלחה אותם וכבר לא היה לי אכפת. חבשתי את התחתונים לראשי כמסכה, רצועת הערווה על אפי ופי. אוננתי בפראות, בעמידה, כפוף מעט, כשאני מריץ בדמיוני בחורות שיצאתי איתן. כיוונתי אל סל הניירות.

* * *

אספתי את שירלי מביתה בהדר יוסף בדרך לארוחת ערב אצל מימון. בשבילי מדובר בעיקוף ענק, הרי אני גר שני רחובות לידו, אבל שירלי התעקשה שאהיה ג'נטלמן. עוד לפני הרמזור הראשון היא שאלה אם הספקתי לראות את הריאיון עם נדב. כמעט הקאתי, עניתי. זה מגוחך. זה אבסורד. מילא ששוסטק מקדם את הבן שלו, אני עוד יכול להבין, אבל למה אתם בביזפורטל עושים צחוק מעצמכם? מה אתה רוצה, הידיים שלי כבולות, אמרה. ובלי קשר, אתה לוקח את זה יותר מדי אישי. תסתכל על זה מנקודת המבט של המערכת. ואז אימתה את חששותי: ביזפורטל סגר עם עדיף על חוזה פרסום, ויהיה עכשיו המפרסם הגדול ביותר שלהם. טבעי אפוא שהם ירצו לחלות את פניו של שוסטק. נדב האפס יהיה הפרזנטור ולא אני, הזדעקתי כאשר הכתה בי הסופיות של ההחלטה. באמפתיה של מגישת חדשות אמרה שירלי, "נראה שתיאלץ לוותר בינתיים על הקריירה האינטרנטית שלך."

עברנו על פני מגרשי הטניס, שהיו מוארים וריקים, ומתחת למתחם השב"כ, שלא נראה ערני במיוחד. הגשר של אבן גבירול היה פקוק, למרות שהיתה זו שעת ערב. הסתכלתי למטה לירקון. המים היו אטומים. שירלי ואני יוצאים כבר חמישה חודשים, שיא אישי. התחלתי איתה עוד כשהיתה באה לראיין את שוסטק האב, אבל היא התעלמה מחיזורי באלגנטיות. אחרי הריאיון הראשון שלי איתה הצלחתי לסחוט ממנה דייט שלא יצא ממנו כלום, ורק אחרי תקופה ארוכה של ידידות והרבה ראיונות, פגישה מקרית במועדון בשישי בערב נגמרה בין הסדינים. אנחנו מסתדרים לא רע, מתראים שלוש‑ארבע פעמים בשבוע, צופים במיטה בראיונות המשותפים שלנו. שירלי אומרת שאנחנו כמו ג'ון ויוקו. היא תמיד נשארת לישון אצלי, כי דירתי גדולה ונוחה ואילו היא מצטופפת עם עוד שני שותפים. בפעם האחרונה שהתראינו היא התחילה לדבר על לעבור לגור יחד, כי חוזה השכירות שלה מסתיים בקרוב ובכלל נראה לה שיחסינו צריכים לעלות מדרגה. השיחה הזאת תפסה אותי לא מוכן, ומלמלתי משהו לא מחייב. למזלי הגיע השליח עם האוכל והשיחה לא התחדשה.

הגענו למימון. הוא גר לבדו בדירת קרקע במזא"ה בבניין מוזנח לשימור. הדלת היתה פתוחה ובתוך הדירה המוארת לא היה איש. עשיתי לשירלי סיור. היא התפעלה מאלפי הספרים שגדשו את המקום. ספרים אופסנו גם בתוך ארונות המטבח ובתנור שמעולם לא היה בשימוש, ובארגז המצעים. "איך הוא מוצא כאן משהו?" תמהה. סיפרתי לה שלמימון יש שיטת קטלוּג ייחודית משלו, שאפילו הוא לא מבין עד הסוף. הוא קורא לה "א'‑ב' תמטי". לכאורה, העיקרון פשוט: נושאים שונים, היסטוריה, כלכלה, פילוסופיה וכו', מסודרים לפי א'‑ב'.

"כמו בחנויות ספרים?" שאלה.

"כמעט," השבתי. הובלתי אותה לחדר השינה, לפינה הצפונית, והעמדתי אותה מול כוננית אנטון לבנה. "כאן מתחילה הספרייה, באות א', שלמעשה מגיעה עד ארון הבגדים שבקצה, שבו נמצאים הנושאים שמתחילים באותיות ב' ו‑ג'. האותיות ד' ו‑ה' נמצאות במסדרון, ומשם נדמה לי שממשיכים למטבח, או אולי לסלון. אני לא בטוח. אני רק יודע שכאן מתחילה הספרייה, כי הוא הראה לי."

"מה הנושא הראשון?" שאלה שירלי.

ניגשנו לכוננית, למדף התחתון. הספר הראשון בספריית הענק של מימון עסק מכל הדברים דווקא בגננות.

"אמרתי לך שאף אחד לא מבין את הסדר חוץ ממנו."

מזגן חלון של אמקור טרטר במרץ ופלט קור נעים, הספות הריבועיות בסלון ("ארבעה נגרים", שנות השבעים) היו מזמינות להפתיע והמטבח היה הפוך לגמרי, מלא בכלים מלוכלכים עד כדי כך שחשבתי לרגע שהגענו אחרי המסיבה. רק אז שמתי לב שהדלת לחצר האחורית, שתמיד היתה חסומה בגיליונות ישנים של "תרביץ", היתה פתוחה. במבט ראשון, לא הכרתי כלל את החצר. האדמה נוכשה מעשבים, פסולת הבניין סולקה, עציצים מעטים היו פזורים פה ושם, שרשרת נורות צבעוניות נצצה בין ענפי הבוגנוויליה האדומה. מימון עמד לצד שולחן כתר לבן עמוס בבקבוקי משקה ובפיצוחים. הוא היה במצב רוח טוב מהרגיל. דורית אבני נכחה כמובן. לאף אחד לא היה ברור מה הקטע שלה, ספק אם לה. מימון גרס שדורית מחפשת את עצמה בצורה נוקבת. בלתי‑מושכת בעליל וסומרת, היא הנידה בראשה כשנכנסנו. לצדה, על כורסת קש, ישב בחור מעורר אמון בשיער קצוץ, שמיהר לקום ולהושיט את ידו.

שמו היה אדיר כהן, ומימון הציגו כ"מכר ותיק והאח הגדול של כולנו."

כל אחר הצהריים שקד מימון על הכנתה של ארוחת סושי. קונוסים עם שרימפס טמפורה, אינסייד אאוט של דג לבן כלשהו מנומר בשומשום שחור, ואפילו רולים של טונה, עטופים בעלי אבוקדו דקיקים וחלקלקים. ומה גרם למימון, שחי על כנפי עוף וסנדוויצ'ים עם ממרח שוקולד ובמבה, וזו לא מטאפורה, להכין דווקא מאכל מסובך ומתוחכם כמו סושי? עדיין במצב רוח טוב, התוודה מימון שכפילוסוף, מה שבעיקר מדליק אותו בסושי הוא שאוכלים דפים.

האם בגלל שהציפיות היו נמוכות זכתה יצירתו לשבחים? שירלי בהגזמות האופייניות לה אמרה שזה הסושי הביתי הטוב ביותר שאכלה, אדיר אמר שהוא לא משתגע על סושי, אבל אפילו לו זה טעים. דורית אמרה על מימון, תוך שהיא טופחת על ראשו באמהיות, שהוא גם יפה וגם אופה, ומיד השיבו לה כולם ב"אל תגזימי" מבודח: מימון היה רחוק מלהיות יפה, בכל קנה מידה.

"אני דווקא חושב שהמלך הוא נא," אמרתי וניסיתי לדוג גושיש אורז מקערית הסויה. לכל סוגי הסושי שעל השולחן היה טעם אחיד, כמצופה. טעם של דג קר. "מימון לא אשם. הדגים שלחופי ישראל הם מקרה מובהק של הולך ופוחת הדור. אם הים התיכון הוא מעין כיור התקוע בין אפריקה לאירופה, אז ישראל יושבת מעל פתח הניקוז. כל הטינופת שנוצרת במרחב הבין‑יבשתי מגיעה בסופו של דבר לחופי הארץ, מעכירה את מימיה ומשמשת מצע פורה לגידול מוטציות כמו טוּנות עם זימי כספית ודניסים עם שדיים."

"תודה על הפרגון," אמר מימון.

"בכיף," אמרתי.

"מאיפה אתם מכירים?" שאל אדיר.

"מאיפה לא," עניתי.

"הכרנו בתיכון," אמר מימון, "ועשינו יחד צבא ואוניברסיטה וגם עסקים."

"עסקים?" שאל אדיר.

"אני אשאיר לאדם להסביר," קרץ מימון והלך לבשל את הקפה בפינג'ן בשיטה שבה הוא נותן לקצף לעלות ולסגת שלוש פעמים. בינתיים החלה שירלי לתבוע מאדיר להסביר למה הוא כונה האח הגדול, ואילצה אותו לחשוף את עיסוקו: סמנכ"ל תפעול ברמ"י, כלומר ב"רשת מצלמות ישראל". רמ"י היא בעצם מערכת שיטור ארצית, אמר אדיר, שמקבלת, מעבדת ומפיצה פידים ישירים ממצלמות הפרוסות בכל הצמתים המרכזיים בערים ומחוצה להן. העסק עובד כך: בערים שבהן כבר יש תשתית, כמו תל אביב וחיפה, רמ"י פשוט מתחברת אליה; בערים וביישובים אחרים המערכת בהקמה. מאחר שמדובר במשאב אסטרטגי, מרכז הבקרה יהיה בקריה. במקרה חירום רמ"י יכולה להשתמש ברשתות של המפעילות הסלולריות וליירט שידורים, בלי צו שופט. בשלב הבא, חמש שנים מהיום, תתחבר רמ"י אל כל מערכות הבקרה במעגל סגור שישנן בקניונים, במגדלי משרדים, בכספומטים ואיפה בעצם לא. כמובן, יש לה עוד יכולות ומטרות שלא ניתן לחשוף בפני מי שאינו "שותף סוד".

הערתי שהוא בטח מתכוון למצלמות שמותקנות במזל"טים וביחידות צבא טקטיות ואולי אף ללוויינים. אדיר אמר שהוא לא מאשר ולא מכחיש. שירלי שאלה מה בדיוק עושה סמנכ"ל תפעול ברמ"י. אדיר השיב שהוא אחראי על המנועים.

"לא ייאמן שהחלטה כזאת עוברת בממשלה בלי שום דיון ציבורי. זו הפרה בוטה של זכויות האזרח," הזדעקה דורית.

אדיר ענה לה באריכות רוח של מי שכבר ניהל שיחה כזאת בעבר, שתמיד צריך לחשוב על האלטרנטיבה. ובכלל, למה לא לנצל את הטכנולוגיה הקיימת בשביל להגביר את הביטחון האישי? אנשים שומרי חוק צריכים להיות מעוניינים שמישהו יציץ מדי פעם במה שקורה ברחובות. "אני תמיד אומר למבקרים, תתארו לכם שזאת הבת שלכם שמסתובבת בלילה במרכז המסחרי עם החברות שלה, או הילד שלכם שיצא לסרט ולא חזר. זה מאוד פופוליסטי לצאת נגד מיזמים כאלו."

דורית קמה ממקומה נסערת ותבעה לדעת היכן ימתחו את הגבול. היום שמים מצלמות בצמתים. מחר הן יותקנו בכיתות. בגני ילדים. בחנויות. באוטובוסים. בכל מקום, אפילו בחדרי שירותים. מי צריך את זה בכלל. לא תודה. כולנו הנהנו בהסכמה, למעט שירלי שחשבה, כאמא לעתיד, שרמ"י היא רעיון מצוין.

מעודד מהתמיכה הלא צפויה, התפרץ אדיר. "אתם תמימים. אתם בכלל לא מבינים שהקמת רמ"י משנה רק קצת את מה שקיים כבר היום. בלאו הכי אין היום מקומות ציבוריים בלי מצלמות. רמ"י רק מחברת ביניהן." הוא קם ממקומו וגמע את כוס הקולה שלו בשקיקה. "המטרה שלנו היא לא לפלוש לחיי האזרחים אלא רק לתעד אותם. ואם מתרחש פשע, אז יש סיכוי שהיא תסכל אותו. כך שבעצם היא תרופת מניעה. זהו, זה מה שחיפשתי לומר," הכריז בנימת ניצחון. "רמ"י היא תרופת מניעה." כוס הפלסטיק הדקיקה נשרה מבלי משים מידו אל הדשא. הוא התיישב. ניכר היה שהוא מרוצה מעצמו על הסאונד בייט החדש שהמציא.

מימון, שכבר גמר להגיש לכולם את הקפה, הצטרף למתקפה, אם כי באופן קצת יותר סוקרטי: "אם רמ"י היא תרופת מניעה, אז תסכים איתי שחייבות להיות לה תופעות לוואי," אמר. אדיר הנהן. מימון המשיך, "ברור גם שככל שהתרופה חזקה, ורמ"י היא תרופה חזקה מאוד, כך גם יהיו תופעות הלוואי שלה." אדיר הנהן שוב. "ולפעמים קורה, ואין זה כלל נדיר, שתופעות הלוואי הן כה גרועות עד שאין טעם בתרופה. האם אתה יכול להיות בטוח שתופעות הלוואי של רמ"י לא יהיו גרועות יותר מהפשעים שהיא כביכול תמנע?" אדיר משך בכתפיו בחוסר הבנה. "האם הקמתם צוות חשיבה שיריץ תרחישים ביחס לנזק שעלול להיגרם מהצבת מצלמות? המממ… לא חשבתי."

"עכשיו אתה סתם מתחכם. לא התכוונתי שזו תרופת מניעה שלוקחים דרך הפה. זה לא אותו דבר. אל תכניס לי מילים לפה," אמר אדיר וכבר לא היה מרוצה מעצמו אלא קצת אובד עצות.

"אני שואל שאלה רצינית לגמרי. מי מבטיח לך שקיומה של מערכת כזאת לא יעודד, לדוגמה, את התפתחותו של משטר טוטליטרי?"

"אויש, בחייך, מימון," אמר אדיר. הוא מחה את זיעתו ממצחו במפית נייר.

השתררה שתיקה. השעה היתה בערך חצות. מימון קם לפנות מן השולחן, דורית מיהרה לעזור לו ושניהם נעלמו במטבח. שירלי בהתה בנורות הצבעוניות. אחרי חצי דקה הפכה השתיקה לנוכחות מאיימת. נדחפתי לומר משהו, גם אם זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. "נניח שהיו נותנים לך, כיו"ר רמ"י הלאומית, את הסמכות להציב מצלמה בכל מקום שאתה רק רוצה," אמרתי.

"איפה שאני רוצה?" התעודד אדיר.

"איפה שאתה רוצה. בצורה מוסתרת וגלויה כאחת."

"כולי אוזן."

"בתנאים הללו, איפה לא היית מציב מצלמה, בשום אופן וללא סייג?"

אדיר גלגל את עיניו למעלה. "לא מכיר מקום כזה. מבחינתי זו רק שאלה של תקציב ומשאבים וכוח אדם."

"בשירותים ציבוריים?"

"בוודאי."

"במקומות קדושים?"

"על אחת כמה וכמה."

"אצלך בדירה?"

"אם אצל כולם מכניסים מצלמות הביתה, לא רואה למה אני שונה מהם."

"בתוך הגוף?"

"המקום הראשון."

"בביוב?"

"שימושי מאוד."

"בקן נמלים?"

"אם דחוף לך, אני מוכן לאשר התקנה גם שם," אמר אדיר, שהיה כבר נינוח לגמרי והניח את רגליו הארוכות על הכיסא של מימון. "תשמע, אתה פנטזיונר לא קטן."

"עוד לא התחממתי," אמרתי והנחתי גם את רגלי על הכיסא. שתקנו כמה רגעים. רוח קרירה התגנבה מבעד לפיקוסים ולקחה עמה את אגלי הזיעה. בין רגבי העפר נחה חתיכת דג שאיבדה את הקונוס שלה. "ובתוך קבר היית מציב מצלמה?"

"קבר?" אדיר הזדקף במקומו.

"קבר. מציבים מצלמה בתוך קבר ומזרימים משם תמונות של הגווייה הנרקבת."

"אבל למה שאעשה את זה?" שפתיו של אדיר התעוו במיאוס קל.

"שאלה טובה," אמרתי.

* * * 

שכחתי לפתוח את החלונות בדירה לפני שיצאתי, וכשהגענו אליה היה חם גיהינום. התפשטנו בסלון. חלקנו ג'וינט בדממה, כל אחד היה סגור במחשבותיו, כפוף לקצב האטי, המבודד של זמן הגראס. עשיתי מקלחת מהירה והתנגבתי היטב. אני שונא לצאת רטוב. הובלתי את שירלי לחדר השינה. הורדתי לה את התחתונים עם השיניים. היא היתה קצת מנומנמת אך בהחלט הראתה עניין. העברתי את ידי בין רגליה. הכוס היה רטוב וחם, אך חור התחת שלה, מניסיון, היה הרבה יותר מזמין. צר, משומן, רותח. חדרתי אליה מאחור, בלי שהפגינה אפילו סימן קטן של התנגדות. היא רצתה לשכב על הבטן, אבל העמדתי אותה על ברכיה, גחנתי מעליה, מקמר את גבי כמו גמל שלמה, ידי האחת תפסה בשערותיה ומשכה בהן חזק; ידי השנייה ננעצה בכתפה. פניה במראה היו מיוסרות מעונג בעוד אצבעותי הלמו במהירות על הדגדגן. גניחותיה הכבושות לתוך הכר הגיעו אלי כאילו ממרחקים. לקראת הסוף הגברתי את קצב החדירות. גמרתי בשאגה, ידי לופתות את צווארה.

מאוחר יותר קמתי לרחוץ את הפנים ואת הזין. הספגתי אותם במגבת חמימה מכותנה מצרית. הרגשתי מטוהר, רענן ומלא חיים. מוכן לסיבוב שני ושלישי. כשחזרתי ראיתי את שירלי מחוץ למיטה, "אוף, כמה זמן לקח לך, אני מתה לשירותים." היא טופפה לעבר חדר האמבטיה המואר. הישבן האגסי המושלם שלה התמקם על המושב בנענוע קל וידה נשלחה לסגור את הדלת.

שכבתי על המיטה, יד אחת מאחורי הראש ויד שנייה ליטפה את הזין בעדינות. נרעדתי מהמחשבה באיזו נקבה אפלה וצרה ורוגשת הוא היה כרגע. נזכרתי בריאיון המשותף האחרון שלנו, רק לפני שבועיים. שירלי הביאה נתונים שפרסם בנק ישראל ולפיהם קרוב לשלושים אחוז מתיק הנכסים הכספיים שבידי הציבור מושקעים במניות. אמרתי לה כי זה שיעור גבוה מאוד היסטורית, שדומה לתקופה שקדמה להתנפצות בועת ההייטק ולקריסת הבורסה. כנציג בית השקעות איני יכול כמובן להגיד לציבור לברוח מהבורסה, וגם לא חשבתי כך. השוק חם אך עדיין לא רותח. נכונו לנו כמה שיאים בטרם ההתנפצות, הבטחתי בסיום דברי. אחרי הריאיון שחררה שירלי את הצוות ונשארה להתייחד איתי במשרד. רק התמזמזנו קלות, כי חיכו לי לקוחות.

"אדם, תזרוק לי את התחתונים," קטעה שירלי את שרעפי המתוקים. היא עמדה בפתח החדר, ידיה על מותניה, שדיה זקורים ומחודדים ופניה עדיין סמוקות. במורת רוח קלה הושטתי את ידי אל מעבר למיטה, חפנתי את התחתונים ששכבו שם, והעפתי אותם לעברה בתנועה קשתית כזורק דיסקוס אולימפי.

רק באמצע הדרך, כשהם נפרשו באוויר כמו כנפיים של שפירית, קלטתי שאלו בכלל התחתונים מהמשרד.

 

עֶצֶם מאת אייל דותן, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 447 עמ'

 

בתמונה המצורפת: אייל דותן (צילום: גוני חרל"פ)


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *