אפשר לספר זאת גם ככה מאת יהודית רותם / חמישה, מי יודע? חמישה סיפורים על חגי ישראל

| 02/08/2013 | 0 Comments

אפשר לספר זאת גם ככה מאת יהודית רותם

אפשר לספר זאת גם ככה מאת יהודית רותם

הסופרת יהודית רותם היא סבתא ל- 19 נכדים, דתיים ולא-דתיים, המעניקים לה הרבה ימים טובים ומאושרים וגם השראה לספר להם סיפורים. מתוך תפיסתה, ש"החגים הם של כולנו", היא כינסה סיפורים שכתבה על חמישה מחגי ישראל, שמציגים בדרך אחרת את מה שכולם חושבים שהם יודעים.

מה כבר אפשר לספר על חנוכה, פורים, פסח, שבועות, ראש השנה – שלא ידענו? ב"אפשר לספר זאת גם ככה" מאת יהודית רותם, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב- 2003, היא מספרת את סיפורי החגים לילדים בדרך רעננה, נטולת דידקטיות ומאתגרת.

"הגיבורים-הילדים פרי דמיוני משרים רוח חדשה בסיפורים ההיסטוריים המוכרים. הנה הם: נבו ועילי, האחים אמיצי הלב ממודיעין, משתתפים במרד החשמונאים ומגלים תגלית ניסית. ענבר בת דודתה של הדסה-אסתר מלווה אותה לארמון המלך ועדה לכל התהפוכות והסכנות. עדיה מלקטת עם רות בשדה, ומסייעת לה לטוות את הקשר עם בעז. משה ומרים מתגלים כבני אדם ולא רק כדמויות ארכיטיפיות.  סיפור ראש השנה, היחיד המתרחש בימינו, מציע אפשרות של ידידות בין ילדים מזרמי חינוך והתנהגות שונים. מה שרציתי לומר בספר הזה מתבטא במשפט אחד: החגים הם של כולנו, וגם סיפורי החגים", מצהירה יהודית רותם.  

יהודית רותם (צילום: איריס נשר): "הגיבורים-הילדים פרי דמיוני משרים רוח חדשה בסיפורים ההיסטוריים המוכרים"

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך? "לאושרי הרב, אני סבתא לי"ט נכדים, שבשבילי הם "יום טוב" (ראשי תבות י"ט), והם אמנם מעניקים לי הרבה ימים טובים ומאושרים. הם מעניקים לי גם השראה לספר להם סיפורים בכתב ועל-פה. עד הספר הנוכחי, סיפרתי להם הרבה סיפורים, אבל כתבתי רק אחד. גיבורתו הייתה נכדתי ענבר (היום בת 14), אבל בספר קראתי לה דנה, ולספר קראו "דנה ואמא והר נפוליון". (הוצאת ידיעות אחרונות 2007). 

יש לי נכדים מכל הסוגים: שחרחרים, אדמוניים, זהובי שיער וחומי שיער. יש מהם שלומדים בבתי ספר לא-דתיים, ישנם דתיים וישנם חרדים. יום אחד חשבתי שאולי, בגלל שהם לומדים בבתי ספר כל כך שונים יהיו מהם שלא יכירו היטב את סיפורי החגים, ואחרים, לעומתם, יחשבו שיש רק אחת לספר את הסיפורים ואסור לאיש לספר אותם בדרך אחרת, וכך כשיגדלו לא יהיו להם אותן חוויות ואותם זיכרונות. אחר כך חשבתי שהבעיה הזאת קיימת לא רק במשפחתי הפרטית אלא בכל מקום בארץ. חשבתי שאחד הדברים שאני הכי אוהבת בחגים היא היכולת שלהם לחבר בין אנשים וחיפשתי דרך לספר את סיפורי החגים לילדים כעירוב של חדש וישן, היסטורי ובדוי, אישי ולאומי. כך נולדה אצלי ההשראה לכתיבת הספר הזה, ואני מקווה שגם קוראיי – הילדים והמבוגרים – יאהבו אותו כמוני".

כמה זמן ארכה כתיבת הספר? "לא כתבתי אותו ברציפות. כתבתי פה סיפור ושם סיפור, והנחתי בצד וחזרתי אליו שוב ושיניתי והוספתי וקיצרתי. בסך הכול עברו שנתיים, אבל תוך כדי כך כתבתי גם רומן ("מתי תבוא אלי") ושני ספרים מוזמנים, זאת פרנסתי. רק הסיפור האחרון "קל כמו נוצה" נכתב בקלות, בלי שינויים, ובהתרגשות.

כאשר כל הסיפורים היו מוכנים, חיפשנו מאייר/ת. ידעתי מה אני רוצה. רציתי איורים שיעבירו את רוח התקופה של כל סיפור, שיהיו יפים ומושכי עין. אני אוהבת יופי, מה אפשר לעשות. מאיירים שסגנונם גרוטסקי ומגוחך אינם לטעמי. וכל הזמן הזה ידעתי: אני רוצה את רחלי – את רחלי שלו החכמה והנפלאה, שאיירה גם את ספרי הקודם (תחת שם נעוריה רחלי פלאוט). אבל היא הייתה בהריונה השני, והר של ספרים חיכה לידה הברוכה. לבסוף החלטנו – "שתי היעלות" ואני (עורכות ההוצאה יעל מולצ'דסקי-זמורה ויעל גובר) לחכות בסבלנות עד שתלד. אחרי חופשת הלידה (נולד גבע המקסים), חזרה רחלי לעבודה וקיבלה את חמשת סיפוריי לטיפולה האמנותי. נכון שהיה כדאי?". 

מי היית רוצה שיקרא את הספר? "ספרי מיועד לילדים בני 6-7 שהוריהם קוראים להם סיפור לפני השינה, ולילדים עד גיל 13-14 שאוהבים לקרוא בעצמם. השבוע נתתי את הספר לאחד מידידיי, סבא לנכדים. הוא עלעל בספר והכריז: 'אם את חושבת שאני לא אקרא אותו, את טועה!', שמחתי מאוד.

אני חושבת שכל ספר ילדים טוב מתאים גם לקוראים מבוגרים, בתנאי שהצליחו לשמר בלבם את הניצוץ הילדי, התמים והזך. לפעמים קריאה בספר ילדים גורמת ללבנו להזדכך ולהיטהר, כאילו טבלנו במעיין מים חיים. אמנם לא כתבתי הרבה ספרי ילדים (עד כה) אבל קראתי ואני קוראת להוטה של ספרי ילדים ונוער. כאשר גידלתי את שבעת ילדיי לא ויתרתי על קריאה באוזניהם לפני השינה. במשך השנים קראתי להם את כל הקלאסיקה הטובה. איני יודעת מי נהנה יותר, הם או אני. הלוואי שספרי יצליח לגעת בלבבות הקוראים, לא חשוב באיזה גיל…".

בתור סופרת למבוגרים, איך התחושה לפנות לקהל יותר צעיר? "אמנם איני סופרת ילדים מובהקת, ויוכיחו זאת המספרים: כתבתי שמונה ספרי פרוזה מבוגרים ורק שני ספרי ילדים, אם כי הספר השני כולל חמישה סיפורים די ארוכים, שכל אחד מהם יכול להימנות בנפרד. המעבר אל מגרש הילדים אינו עולה לי במאמץ מיוחד. אני מאוד נהנית לכתוב לילדים, כי הכתיבה אליהם היא ישירה, כנה, בלי תחבולות ובתדר אחר של הלב. בן רגע אני עצמי הופכת לילדה, חוזרת לעבר, ותודו שבגילי המתקדם זהו פלא, ונס, וגם כיף גדול. 

הכיף הכי-הכי גדול הוא הפגישה עם הקוראים הצעירים. אחרי שהופיע "דנה ואמא והר נפוליון", ספרי הקודם, הוזמנתי לבתי ספר ולגני ילדים. סיפרתי להם על הספר, שיחקנו משחק שהמצאתי (ומופיע בספר), שוחחנו עליו, המחזנו אותו ועניתי על השאלות החכמות של הקטנים. כל מפגש כזה היה בשבילי חוויה משמחת ומא/עשירה. כשרואים את הילדים נהנים מספרך, כששומעים אותם מדברים עליו, החיים פשוט יפים! אני כבר מחכה להיפגש עם הילדים, אחר כך אספר לכם".

לאור הסיפור בספר החדש "קל כמו נוצה", איך את רואה את חגי תשרי כגשר בין דתיים לחילוניים (הסיפור מספר על שתי משפחות כאלה)? "הסיפור החותם את הספר הוא "קל כמו נוצה" והוא מתאר את שכנותם הטובה של שני זוגות תאומים, בני משפחה חרדית ובני משפחה לא דתית. השכנות הזאת נקטעת אחרי החופש הגדול (זהירות ספוילר!) וחוזרת לתיקונה בערב ראש השנה, בבקשת סליחה ומחילה משני הצדדים.

טקס התשליך מהווה את שיאו של תהליך ההתקרבות מחדש והופך לחוויה משותפת מטהרת ומרפאת. נזהרתי בכתיבת סיפור זה שלא לתת לאף צד עליונות רוחנית או אחרת על משנהו. בכל אחד מן הילדים –הדתיים והלא דתיים – יש מן הטוב ומן הרע, וכל אחד מהם יודע זאת ולומד לבקש סליחה ולסלוח. גיבורי הסיפור לומדים להעריך את עצמם ולכבד את זולתם שאינם כמוהם, הם מעמיקים את הידע שלהם באמצעות הקשר עם חבריהם השונים מהם, אך אינם 'נבלעים' על ידם אלא שומרים על ייחודם.

לא רק חגי תשרי – כל החגים יכולים לשמש גשר בין דתיים לחילוניים. ספר כזה יכול לשמש גשר. בני אדם נבונים וסובלניים יכולים לשמש גשר. הרעיון העומד בבסיס הספר הזה מרוכז כתמצית בושם בכותרתו: 'אפשר לספר זאת גם ככה'. מרבים מאחיי הדתיים והחרדים מאמינים שמותר לספר 'רק ככה"', בדיוק כמו שלימדו אותם, מצוות אנשים מלומדה.

לעומת זאת, רבים מאחיי הלא-דתיים חושבים שאפשר לספר ו"לחפף"; לספר קצת, או לא לספר בכלל, כדי לא לעורר שאלות מצד הילדים, וכדי לקחת מרחק מן הסיפור הגדול המשותף, כי הרי "אנחנו לא שייכים לעניין הזה, הדתי, הלאומי". אבל לא מדובר כאן בסיפורים דתיים אלא בסיפורים שהפכו לחלק מן ה-DNA הזהותי שלנו.   אני חושבת ששתי הדרכים שציינתי מוטעות וגורמות נזק. חשוב לשמור על הסיפורים שלנו, וישנן הרבה דרכים לספר אותם".

 

 

אפשר לספר זאת גם ככה, מאת יהודית רותם, איורים: רחלי שלו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 120 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות ילדים

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.