ביקור בית עם הסופר אלכס פז-גולדמן: עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות / לא קל לחוות גירושין

| 12/06/2016 | 0 Comments

עמית דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות מאת אלכס פז גולדמן

עמית דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות מאת אלכס פז גולדמן

ב"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות", ספרו הרביעי לבני נוער של הסופר אלכס פז-גולדמן, פונה המחבר לילדים אשר הוריהם התגרשו ואשר מתקשים למצוא ספר שמתקשר רגשית לתהליך הקשה שהם עוברים. בנותיו חוו תהליך מורכב זה ותקופה ארוכה הוא חיפש ספר ילדים שמציג בהומור וברגישות את הנושא ולא מצא. ספרו אינו חושש לומר את האמת – לא קל לחוות גירושין: יש דמעות ורגשות אשם, אך עם מעט בדיחות דעת אפשר להתגבר ולהתבגר. אין זה רק סיפור על גירושין, אלא גם על מערכות יחסים בין ילדים. מסע החיפושים אחרי חתולה שספק נעלמה, ספק איבדה דרכה, ספק נחטפה, רצוף תפניות ומהפכים, מזימות והזמות, אך מעבר לכול הוא מבחן לחברות אמת שעומדת למבחן וצולחת אותו.

         

אלכס פז-גולדמן (יליד 1955), גרוש ואב לשלוש בנות ובן, תושב תל אביב, סופר ילדים ונוער, הוא בעל תואר ראשון במדעי המחשב מהטכניון ותואר שני בתוכנית למחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל-אביב. הוא מחלק את זמנו כמנהל כללי של קבוצת פיתוח באמריקה מחד וכתיבת סיפורים וספרי ילדים ונוער בהם הוא שוזר את ההוויה הישראלית של היום ושל שנות השישים. ספריו הקודמים נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך וזכו לשבחי הביקורת. הספר "הרפתקה בחולות" אף עובד למחזה מצליח.

"ברגע אחד התהפך עולמה של דלית כשנודע לה שרוקפור, החתולה הקטנה הלבנה שלה נעלמה. לצרות אין קץ: בחיפוש אחרי רוקפור, אביה נפל לפח – פשוטו כמשמעו; את המודעה שהכינה אמהּ תלש רום היפה והשחצן מלוח המודעות בכיתה, ויד נעלמה תלשה את המודעות מהעצים ומעמודי החשמל. רוקפור לא נמצאה גם אחרי שעלה לפייסבוק דף מיוחד, והתחושה הקשה החמירה כשהתקבלה הודעה מצמררת מג'ק המרטש (האם זה הרוצח הידוע?). המתח המצטבר הזה היה עלול לאיים על שלומם של הקוראים, אילולא היה הספר כתוב בהומור מתחילתו ועד סופו". (מתוך הספר)

 

שם:  אלכס פז-גולדמן

יליד: 1955

סטטוס: גרוש+4 (3 בנות : ליהי 25, ענבר 24, שירה 22 , עומרי 10)

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את ספר הנוער עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות, הוצאת אלוש, 2016.

אלכס פז-גולדמן

אלכס פז-גולדמן

ספר על הספר שכתבת: "הספר הזה מסופר דרך עיניה של דלית, ילדה בכיתה ה',  שזה לא מכבר "חוותה" את הטראומה של פרידת הוריה והנה נופלת עליה טראומה קשה לא פחות כאשר רוקפור החתולה האהובה שלה, שהייתה "כר הדמעות" שלה וה"פסיכולוגית השקטה" שלה שאיתה ורק איתה הרשתה לעצמה לחשוף את רגשותיה – נעלמה. העלילה מסתבכת כאשר יד מסתורית תולשת את המודעות שנתלו ברחוב והחשד נופל על רום, יו"ר ועד הכיתה, שהושפל על ידי מאיה, חברתה של דלית, שאילצה אותו לתלות מודעה על לוח המודעות בכיתה. הפרשה מסתבכת כאשר צצה דרישת כופר מאיימת ב"פייסבוק" ממי שמציג עצמו כג'ק המרטש. האם זה רום שמנסה לנקום? האם זה חוטף אכזרי אחר צמא דם? 

הפרידה מהחתולה מעלה בדלית זיכרונות על הקשר של הוריה שהתפרק, חלקם נעימים (בתקופה שהיו אוהבים) חלקם עצובים (כאשר התחילו הגירושים) או במילותיה שלה: "כשאמא ואבא עוד היו מתחבקים ומתנשקים, אמא הייתה לוחשת לו בצחוק מתוק, "לא לפני הילדים." אחר כך הם עוד המשיכו להגיד "לא לפני הילדים", אבל כבר לא בזמן שהם היו מחובקים אלא כשהיו באמצע ריב קולני מפחיד."

"את הספר כתבתי בלשון מדברת של ילדה של היום והוא פונה לילדים בגילאי 13-8 אשר הוריהם התגרשו והם מתקשים למצוא ספר שמתקשר רגשית לתהליך הקשה שהם עוברים אבל לא פחות מזה הוא פונה להורים ולמורים שבאמצעות הספר יוכלו להבין מה עובר על הילדים. אני יודע זאת משום שבנותיי ואני חווינו תהליך מורכב זה. תקופה ארוכה חיפשתי ספר ילדים שמציג בהומור וברגישות נושא זה ומשלא מצאתי כתבתי את הספר הזה המבוסס על מקרים רבים אליהם נחשפתי במסגרת פגישותיי עם אמהות ואבות גרושים ויש בו גם כמובן קורטוב מחיי שלי.

"הספר אינו חושש לומר את האמת- לא קל לחוות גירושין: יש דמעות ורגשות אשם, אך עם מעט בדיחות דעת אפשר להתגבר ולהתבגר. אך אין זה רק סיפור על גירושין אלא לא פחות על מערכות יחסים בין ילדים לילדים, בין ילדים להורים ובין הורים להורים. מסע החיפושים אחרי תולש המודעות המסתורי והחיפוש אחרי החתולה, שספק נעלמה, ספק איבדה דרכה, ספק נחטפה, רצוף תפניות ומהפכים, מזימות והזמות אך מעבר לכל הוא מבחן לחברות אמת שעומדת למבחן וצולחת אותו".  

"בסיפורי גירושין ובסרטים רבים שהבולט בהם הוא "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, הסוף הוא  "הפי אנד". הילדים בערמומיותם ובחוכמתם יוצרים מצב שבו ההורים חוזרים לגור יחד. אולם הסטטיסטיקה היבשה מגלה שבכ-95% מהמקרים אין הדבר כך וחמור מכך במקרים רבים נוצר קרע קשה בין ההורים והסובלים הם כמובן הילדים. גם לספר הזה יש "הפי אנד", אבל הוא מציאותי: 30% מהילדים בישראל ויותר מ-50% באזור תל אביב חוו גירושין וחיים בדפוס חדש של משפחה. משפחה שבה הילדים מחלקים את ימיהם בין שני בתים ויש להם הורה "חורג/ת" שאינו מרושע/ת, אלא הוא/היא דמות אהובה וחשובה בחייהם. ילדים אלה (ולא פחות מהם הוריהם) ימצאו בספר הזה סיפור המתייחס ישירות לחייהם ואולי גם קרן אור והסתכלות מחויכת ומפויסת עם חייהם החדשים. אולי המשפט שהכי ממצה את הקונפליקט הוא כאשר האבא מנסה לנחם את ילדיו אחרי שהוא עוזב את הבית: "לפעמים יש יתרון כשיש שני בתים לילדים," הוא ניסה לעודד אותנו בחיוך מריר, ועמית לחשה לי באוזן שלפעמים יש גם יתרון כשיש לילדים שני הורים שלא נפרדים."

מיהם גיבורי הספר החדש: 

דלית המספרת: ילדה בכיתה ה', בעלת הפרעת-קשב, אשר עדיין כואבת את פרידת הוריה כאשר החתולה האהובה שלה הלכה לאיבוד והיא מנסה למצוא אותה בכל דרך אפשרית.

עמית: אחותה הגדולה של דלית. ילדה בכיתה ו' חכמה וחוכמולוגית

שביט: בגן, אחיהן הצעיר של  דלית ושביט.

רום: כתה ה'. יפה תואר, חכם, שחצן. יו"ר ועד הכתה שתולש את המודעה של דלית מלוח המודעות.

יעקב "הצל": כתה ה'. ילד גבוה ורזה. כפוף. "שפוט" של רום. מומחה למחשבים.

מאיה: כתה ה', ג'ודוקאית. חברה של דלית ואימת הבנים ובמיוחד רום.

טל: כיתה ה'. ג'ינג'ית. חברה של דלית. נקרעת בין אהבתה לרם לנאמנותה לחברותה עם דלית

ג'ק המרטש: דמות מסתורית שעולה בצ'אט בפייסבוק ודורשת כופר עבור החזרת רוקפור.

אבא של עמית, דלית ושביט: גרוש מהאמא. רזה. בעל רעמת שיער. שלימזל. מסתבך בכל מה שעושה. מתגייס לעזור  בחיפוש אחרי רוקפור החתולה. עדין מאוהב באמא.

אמא של עמית, דלית ושביט: גרושה מהאבא. יפה. גבוהה. מעשנת. שכחה לנעול את הדלת ואיפשרה לחתולה רוקפור לברוח. מאוהבת בבן זוגה החדש- יונתן.

יונתן: בן זוג של האמא. גבר גדול ממדים. מכונה "המקרר". קרח. טוב לב. אהוב על ידי עמית, דלית ושביט.

חיותה-ממוטה: אמא של רום. שופטת. קטנה. רזה. חריפה

אלכס פז-גולדמן

אלכס פז-גולדמן

מנין שאבת את ההשראה לכתיבת הספר? "הספר מבוסס על מקרים שאירעו באמת ועל כאלה שאירעו בדמיוני. אירוע הגירושין שלי מאם בנותיי שהיו אז בנות 8,7,4 ו"העלמותה" המוזרה של גורת החתולים שאהבו. כשהבנות שלי היו קטנות הייתה להן מיטת קומתיים ומתחתיה מיטה נוספת. כל לילה לפני השינה הייתי ממציא להן סיפור על 'עמית, דלית ושביט', שלוש ילדות בדיוק בגיל שלהן, ('אבל זה לא אתן!!' – הייתי מדגיש ובאמת זה לא הן בספר). הן היו זורקות נושא ואני הייתי מחבר סיפור עליו. ברוב הסיפורים הייתה מכשפה רעה וגם פיה טובה, לפעמים היו גם אווזים שעל גבם היו רוכבות הבנות ויסלח לי נילס הולגרסון שממנו גנבתי את הרעיון. בשלב מסוים הקשר עם אם הבנות נפרם ואני עברתי לגור בדירה אחרת קרובה מאד לדירה בה גרו בנותיי והמשכתי להיות אב פעיל במאה ויותר אחוזים. באותה תקופה וגם אחריה הייתי פעיל בתנועת 'הורות-שווה' שפעלה למען אחריות הורים משותפת שבה זכות הילד לשני הורים נשמרת גם כאשר ההורים נפרדים. נוסף לכך למדתי לתואר שני בתוכנית למחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל-אביב ומעיסוקיי אלה השכלתי להבין את זכויות הילד והוריו. מהמפגשים עם הורים פרודים, מהחומר התיאורטי וממפגשים עם המערכת כולה הרכבתי את הדמויות. זמן קצר לאחר הגירושין נעלמה גורת החתולים שהבנות אהבו כל כך והבכי שלהן על אובדנה היה קורע לב – לא פחות מאשר הבכי ביום שבו שמעו על הפרידה. הרבה שנים עברו עד שיכולתי לגעת בנושא הזה ולכתוב סיפור מנקודת בת מפויסת ומחויכת. חשוב לציין שבין השראה לסיפור והסיפור עצמו יש הבדל תהומי. הדמויות שבסיפור אינן בנותיי. האב אינו אני. האם אינה אימן. אלה הן דמויות פיקטיביות לחלוטין".

את ההשראה לשם של החתולה קיבלתי מהספר "שקשוקה" של גליה עוז ואני אפילו מזכיר זאת בספר עצמו. בחרתי לקרוא לחתולה בשם 'רוקפור' שהיא גבינה מסריחה מאד בעקבות אחד הקטעים המצחיקים ביותר שקראתי בספר 'שלשה בסירה אחת' מאת ג'רום ק. ג'רום שבו הגיבור נוסע ברכבת עם פיסת גבינה בשלה ומצחינה וכל הנוסעים בורחים מהקרון ורק הוא נשאר כי הוא תתרן ואינו מריח. את תכונת התתרנות הענקתי לאבא ולשביט הבן הצעיר כי "זה מסביר גם הריחות והקולות שהם משמיעים ובכלל לא מרגישים" – זו התנהגות טיפוסית לבנים שנשארת גם כאשר הם מתבגרים".

כמה זמן ארכה כתיבת הספר? "עבדתי על הספר במשך יותר משנתיים ועבדו עליו כמה עורכים מקצועיים. הגרסאות הראשונות היו מאד מוקצנות והדמויות היו "צבועות" בשחור-לבן. הייתי צריך ל"עגל" את הדמויות ולחדד את המתח שבעלילה, או ליתר דיוק בשתי העלילות שרצות במקביל בספר. העלילה המרכזית היא תעלומת תלישת המודעות שבהן הילדות מחפשות את החתולה האהובה והעלילה שברקע היא סיפור ההתפרקות הכואב של המשפחה והרכבתה מחדש".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר לכתיבת הספר? "יום אחד קראתי בעיתון על אישה מבוגרת וקשת יום, נדמה לי מראשון לציון, שניסתה להשיג עבודה כמטפלת לפעוטות. לאישה המבוגרת לא היה ידע באינטרנט ולא כסף לפרסום בעיתונים, ולכן בחרה לעצמה את הדרך הפשוטה והקלה, כך היא חשבה, כדי לפרסם את עצמה. היא תלתה מודעות על עצים ועמודי חשמל ברחוב וחיכתה לטלפונים. שום טלפון לא הגיע. כשיצאה לרחוב נדהמה לגלות שכל המודעות נתלשו. היא הייתה בטוחה שאחת המבוגרות שבשכונה שעובדת גם כמטפלת תלשה את המודעות. היא תלתה שוב וניסתה לעקוב אך לא מצאה, עד שיום אחד הגיעה לביתה שליח של בית משפט והגיש לה תביעה מטעם העיריה שבה היא נדרשה לשלם קנס של עשרות אלפי שקלים על הפרת חוק העזר העירוני שאוסר על תליית מודעות על עצים ועמודים. בסופו של דבר בית המשפט 'התחשב' בקשישה וגזר עליה קנס רק בגין מודעה אחת ולא בגין מכפלת המודעות כמו שדרשה העיריה. זה הזכיר לי את המודעות שתלינו בנותיי ואני כאשר החתולה הלכה לאיבוד, ומכאן הדרך למעבד התמלילים הייתה קצרה".

האם כתבת בילדותך? מה הביא אותך לכתיבת ספרים? "לא הרביתי לכתוב בילדותי אם כי נמשכתי תמיד לכתיבה. כתבתי וערכתי את העלון של המחזור שלי כשהייתי  בתיכון בפנימיית בויאר, כתבתי לעלון קורס קצינים – בעיקר הומרסקות. בטכניון הכתיבה החלה להיות יותר משמעותית וכתבתי וערכתי את עיתון הסטודנטים 'אפסילון'. בהמשך פרסמתי סיפורי ילדים קצרים ב'משמר לילדים' וב'הארץ שלנו' – זה ז'אנר שחביב עלי. גם כיום אני מפרסם לעיתים בירחון לילדים 'עיניים'. כן כתבתי וערכתי (בשיתוף עם בנצי לופו) את מדור הסאטירה של  'העולם הזה' שנקרא 'העולם הבא' וגם פרסמנו הומרסקות ב'דבר אחר'.

"את הספר הראשון, 'הרפתקה בחולות', אני חב לסופרת איריס ארגמן שהציעה לי לכתוב ספר יחד איתה. אחרי שהספר הזה נכתב ואחרי שהבנתי שאני יכול לבד כתבתי את 'המרגל האבוד והשמלה הירוקה' שגרעין עלילתו התבסס על 'סיפור לפורים' שפרסמתי ב'הארץ שלנו'. אחרי זה נסחפתי לפרשת ילדי תימן החטופים והרגשתי שאני חייב להביא את הסיפור הזה לנוער בדרך של סיפור בלשי דמיוני המבוססות על עובדות בדוקות ועל כך בספר 'תעלומת העיניים השחורות-כחולות'. זה הצריך מחקר מעמיק של שנים. גרעינו של הספר החדש 'עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות' הוא סיפור קצר שהתפרסם ב'עיניים' לפני כשנתיים. כיום אני מפרסם מידי פעם סיפורים קצרים ב'עיניים".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "בכל אחד מספריי יש סיטואציות הקשורות למציאות חיי. הנה למשל ההסבר מדוע האבא מתנגד לגדל חתול בביתו. ומעשה שהיה כך היה: כשהייתי בן 17 בערך מצאתי גוזל יונה שנפל מהקן ואמו סירבה לטפל בו כשהחזרתי אותו לקן. אני גידלתי אותו בעצמי. הייתי לועס לחם ומאכיל אותו מפה לפה או לתר דיוק מפה למקור. כל יום כשהייתי חוזר הביתה הגוזל שהפך ליון היה עף ומתיישב לי על הראש או על הכתף, ולפעמים הוא היה שוכח שאין לו חיתול. יום אחד חזרתי וכל מה שנותר ממנו היו נוצות וחתול שמן שטרף אותו.

אין ספק שגם מה שעבר על בנותי בזמן הגירושין השפיע עלי. הנה כך מתארת בתי ענבר, כיום בת 24, את שהיה בעיניה:  (את זה היא כתבה רק אחרי שהספר נכתב): "כשהייתי בת 6 ההורים שלי התגרשו, זאת הייתה פרידה קשה וכואבת מאוד, שנמשכה כמה שנים והשפיעה מאוד על הילדות שלי (ופסיכולוגים רבים יגידו שיש כך השפעה עד היום). הייתה לנו חתולה לבנה יפיפייה עם עיניים ירוקות וקולר אדום קראו לה מיני, היא הייתה ישנה איתי במיטה כל לילה והייתי מדברת אליה ומספרת לה את כל מה שעובר עליי, הרגשתי שאני רק צריכה מישהו שיקשיב ובכלל לא הפריע לי שכל מה שיש לה לענות לי זה "מיאו". יום אחד, דלת הבית נשארה פתוחה והיא ברחה. זאת הייתה דרמה גדולה ואני והאחיות שלי יצאנו למסע בשכונה על מנת למצוא אותה. בסוף מצאנו אותה! היא חזרה לבדה עד פתח הבית ואני בכיתי מרוב התרגשות ודאגתי שתישאר קרובה אליי.. לאחר תקופה לא ארוכה, ובעקבות אמא שלי (ששונאת חתולים), מסרנו אותה. זאת הייתה עוד פרידה קשה מאוד בשבילי..".

"כשאבא שמע את הרעיון, הוא כמעט התפלץ על המקום, והכריז שבבית שלו לא יהיה שום חתול ושום חיית מחמד אחרת. אמא הזכירה לו שהבית לא רק שלו, אלא של כולנו, ושיש כאן דמוקרטיה והרוב מחליט. אני מאד אוהבת את הנימוק הזה של אמא, כי יחד עם אמא אנחנו שלוש בנות נגד שני בנים ויש בינינו הרבה פעמים מה שאמא קוראת אחוות נשים, שזה אומר שאבא ושביט מפסידים."(מתוך הספר) – "אחת השיטות של הבנות שלי לשכנע אותי לעשות מה שהן רוצות היה השימוש המעוות במושג של דמוקרטיה כאילו "הרוב קובע" זו המהות וכאילו מותר ל"רוב" לשעבד לצרכיו את המיעוט".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש  מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)?  "ספר ששם לעצמו מטרה להעביר מסרים הוא מיותר. כדי להעביר מסר אפשר לשלוח מברק או כיום ציוץ בטוויטר.  הספר הזה, כמו ספריי הקודמים, בא לספר סיפור ומבחנו הוא בכך שהקורא\ת אינו מניחו מידו אלא כאשר הוא או היא מגיעים לעמוד האחרון ובדרך גם השמיעו כמה פרצי צחוק בריאים. כדי שספר יהיה כזה צריכים להיות לו רבדים נוספים וזה מה שיש, כך אני לפחות מקווה, בספר שלי. מעבר לסיפורי העלילה נחשפות תופעות חברתיות שנוגעות בחייו של כל אחד מאתנו, אם זה במאבקי כוח בכיתה, בהתאהבויות של ילדים בתחילת דרכם הבוגרת, אם זה בקנאה בין ילדים או בתהליכי פרידה וגרושים של הורים, שאולי לא תמיד מודעים להשלכות על חיי הילדים. הספר אינו נוקט עמדה אלא מנסה לתאר מצב והקוראים יכולים לגבש לעצמם את דעתם לבד".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הרביעי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "הספרים האחרון שקראתי היו של ברנרד מלמוד: 'חסד אלוהים', 'פרקי חיים דובין' ו'העוזר'. קראתי גם את 'הפורץ שקרא שפינוזה' (לא יודע אם תורגם לעברית). מדי פעם אני חוזר לקרוא את ש"י עגנון, לאחרונה קראתי שוב את 'והיה העקוב למישור' ועוד סיפורים רבים מתוך 'אלו ואלו'.. וגם לקישון אני חוזר מדי פעם כדי לצחוק עוד ועוד. קראתי גם הרבה ספרים ישראלים חדשים, בעיקר של סופרות, אך היחידי שממש הרשים אותי היה 'ארבע אימהות' של שפרה הורן".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "יש כמה וכמה סופרים שניתן למנות ברשימה הזאת, חלקם שכתיבתם היא כה נשגבת בעיני עד כדי שזה מרפה את ידי משום שלעולם לא אגיע לרמה שכזו. כמו למשל ש"י עגנון, עמוס עוז ואפילו "שואה" הנפלא של אמיר גוטפריד עשה לי את זה. מולם יש סופרים שאני מנסה לפעמים לחקות כמו למשל: אפרים קישון, דיימון ראניון, ג'רום ק. ג'רום ("שלשה בסירה אחת") וכמובן ג'וזף הלר (מלכוד 22), פיליפ רות, רונאלד דאל ויש עוד הרבה. אם אני צריך לצמצם את הרשימה אז הייתי בוחר ב"מלכוד 22" שמשך שנים רבות הייתי מצטט ממנו ללא הפסק. ספר שכאשר סיימתי לקרוא הפכתי מיד לעמוד הראשון וקראתי שוב ברצף".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי אהבתי לקרוא ספרי בלשים והיינו מחליפים שני ספרים ביום בספריה. כל אניד בלייטון: השביעיה הסודית, החמישייה המפורסמת. כל אבנר כרמלי\און שריג: הבלשים הצעירים, דנידין, הימאים הצעירים.. כל ספרי יגאל מוסינזון: חסמב"ה.  בגיל צעיר יותר: קופיקו וצ'יפופו של תמר בורנשטיין. בילדותי היו גם חוברות שיצאו כל שבוע והיינו מחכים להן כל יום שלישי בקיוסק לרכוש אותן ב-35 אגורות, כמו: טרזן, ביל קרטר, מצ'יסטה, פלאש גורדון".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "מה מתאים יותר מאשר 'רובינזון קרוזו'? אולי גם את 'מסעותי עם דודתי' של גרהאם גרין ואת 'אתיקה' של שפינוזה".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עובד על ספר נוער חדש על פרשה שהסעירה את המדינה משנת 1955 עד 1957 ואשר עד היום מעוררת מחלוקת.  גיבורי הספר יהיו גיבורי הספרים הקודמים: מוטי וראובן והמשפחות שלהם. אני עדיין בשלב המחקר".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "צפה שיזרקו אותך מכול המדרגות ואז תטפס שוב  וחוזר חלילה".

משפט מסכם: "התחלתי לכתוב ספרים בגיל מאוחר יחסית, בין היתר כיון שמלבד הכתיבה אני איש ריאלי במהותי. אהבתי מאד מתימטיקה בצעירותי, ועד היום אני חושב שזה התחום האציל ביותר במדעים. נהניתי מאד מלימודי מדעי המחשב בטכניון ואהבתי מאד את עבודתי בהי-טק, הן כמתכנת בתחילת דרכי והן כמנהל בכיר. תמיד התרוצצו בי שתי נשמות – האחת הלוגית והפרגמטית והשנייה הרוחנית והבלתי מעשית, מעין שילוב של איש רוח ומדען. בכתיבה שלי אני למעשה לא חושב על הקהל, לא חושב על הקוראים ולא מנסה להתאים את עצמי לטרנד זה או אחר. כשאני כותב – אני כותב אל הילד שהייתי אני ואולי מעולם לא הפסקתי להיות הילד הזה".

אלכס פז-גולדמן – ספרים:

עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות, הוצאת אלוש, 2016.

תעלומת העיניים השחורות-כחולות, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014.

המרגל האבוד והשמלה הירוקה, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011. – נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך

הרפתקה בחולות, הוצאת מטר, 2009. נכתב בשיתוף עם איריס ארגמן. נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך ועובד להצגה מצליחה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער.

 

פרק ראשון מתוך עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות

היום הדולף ביותר בחיי

 

אמא שוכחת לסגור את הדלת; ילדים ממררים בבכי; אמא מכינה מודעות; אזהרה חשובה שכמעט עושה לי התקף לב

 

ברגע הראשון חשבתי שזאת מקהלת חתולים מייללת, ואז קלטתי שזה בעצם בכי של ילדים. לקח לי עוד רגע לזהות את ההתייפחויות הקטועות של עמית, אחותי הגדולה, ואת הבכי קורע הלב של שביט, אחי הצעיר. הלב שלי אמר שקרה משהו איום ונורא בבית שלנו. אולי יותר גרוע מאותו לילה שבו עמית ואני בכינו עד הבוקר. אבל לא היה לי זמן לזיכרונות עצובים. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, אפילו בלי לספור אותן כמו שאני עושה בדרך כלל. בקומה השנייה כבר ראיתי שדלת הבית שלנו חצי-פתוחה. דילגתי את שבע-עשרה המדרגות האחרונות לקומה השלישית, דחפתי את הדלת ונכנסתי. ציפיתי לרע מכול.

איורים: יניב טורם

איורים: יניב טורם

 

באמצע הסלון עמדה אמא, ידיה לצדי גופה, ומבטה מושפל. עמית עמדה מולה אדומה וסמוקה מבכי, ושביט ישב על הרצפה וייבב. כולם נראו בריאים ושלמים. לא היה דם על הרצפה. הבית היה מסודר, שולחן האוכל הגדול היה ערוך כמו תמיד לארוחת הצהריים, ומעבר לחלון הזכוכית של הסלון פרחו הוורדים המטפסים שאמא טיפחה במרפסת.

"לא תאמיני מה קרה!" אמרה לי עמית בבכי. "זה היום הכי עצוב בחיים שלי."

"גם שלי," קרא שביט ואני הרגשתי שאני מתחילה לרעוד.

"מה קרה? אתם בסדר? קרה משהו לאבא?" שאלתי, ופחדתי מהתשובה שאני עומדת לשמוע. אבא של טל, החברה הכי טובה שלי, חטף התקף לב לא מזמן, והוא יותר צעיר מאבא שלי.

 

"אבא בסדר. תשאלי אותה מה קרה!" ועמית הצביעה על אמא בעיניים אדומות ובמבט מאשים.

 "אמא?"

"חזרתי בבוקר מהסופֶּר, והיו לי הרבה שקיות בידיים. אז הנחתי אותן בכניסה והתחלתי להכניס אותן אחת-אחת. הדלת נשארה פתוחה. ופתאום רוקפור הגיעה בריצה וברחה החוצה." אמרה אמא במבוכה, בלי להסתכל לי בעיניים. היא שלפה ממחטת נייר וניגבה את האף הדולף של שביט.

"אני לבד," התעקש שביט ותלש חופן של ממחטות נייר מהקופסה. הוא ניגב את פניו והושיט לאמא את פיסות הנייר המקומטות והלחות. במצב רגיל אמא בטח היתה אומרת לו שייגש לפח ויזרוק אותן בעצמו, אבל הפעם היא רק עיקמה את האף, לקחה בקצות האצבעות את הממחטות המשומשות וזרקה אותן לפח האשפה הגדול.

עכשיו שמתי לב שקערת האוכל של רוקפור מלאה. בדרך כלל בשעה הזאת היא כבר ריקה לגמרי. הסתכלתי על הכורסה שרוקפור אוהבת להתכרבל בה, שהייתה ריקה עכשיו. פעם זאת הייתה הכורסה של אבא, אבל כבר הרבה זמן שהוא לא ישב עליה. אולי הוא כבר לא יֵשב עליה לעולם.

"אז איפה רוקפור עכשיו?" ניסיתי לשמור על קור רוח.

"לא יודעת. בטח מסתובבת בחצר. היא בטח תחזור לבד," אמרה אמא.

"היא לא בחצר! חיפשנו אותה והיא לא הייתה שם!" קראה עמית.

רק עכשיו התחלתי לעכל את העובדה שהחתולה המתוקה שלי נעלמה, וגל של כאב הציף אותי. ניסיתי לחסום אותו, אבל הוא כבר טיפס לי לגרון ועלה לי לעיניים, ודמעות גדולות וכבדות התחילו לזלוג מהן.

"אני מבינה בהחלט שאתם עצובים," אמרה אמא וניגבה את פניו של שביט במגבון לח בלי להתייחס למחאות שלו, "אבל אני בטוחה שבסוף הכול יהיה בסדר. הנה, כבר הכנתי מודעות במחשב, עם תמונה ברורה וכל הפרטים שצריך. אימייל… פייסבוק… טלפון נייד… טלפון בבית… טלפון במשרד. והדגשתי בגדול שאפשר להתקשר בכל שעה, אפילו באמצע הלילה!"

"אבל מה אם אף אחד לא יתקשר?" שאלה עמית.

זה בדיוק מה שאני הייתי שואלת, אם הגוש הכואב הזה לא היה תקוע לי עמוק בגרון.

"למה לראות שחורות?" ענתה לה אמא בנזיפה קלה כאילו היא לא אשמה בכך שרוקפור ברחה. "תחשבי בצורה חיובית. לא חסרים אנשים טובים. וכאן, בשכונה, כולם מכירים אותנו. והיא גם לא יכולה להתרחק יותר מדי. היא עדיין מאוד קטנה."

האמת, זה הדבר שהכי הפחיד אותי. היא כזאת קטנה, והיא עוד תנסה לחצות את הכביש לבד, ו… לא רציתי לחשוב על זה בכלל.. ואז נזכרתי בפתק קטן שהיה מודבק על לוח המודעות של הבניין – מודעה של חברת הדברה, שבה היה כתוב באותיות אדומות גדולות:

איורים: יניב טורם

איורים: יניב טורם

 

חשבתי שאני מתה!

 

 

עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות מאת אלכס פז-גולדמן. איורים: יניב טורם. הוצאת אלוש, שנת 2016, 160 עמודים.

.

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: דף הבית - סופר השבוע, ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *