ארנה 1 – ציידי העבדים מאת מורגן רייס / סדרה של פנטזיה מותחת לנוער / זה לא מדע בדיוני – זוהי המציאות

| 13/12/2014 | 0 Comments

ארנה 1 ציידי העבדים מאת מורגן רייס

ארנה 1 ציידי העבדים מאת מורגן רייס

"ארנה 1 – ציידי העבדים" מאת מורגן רייס, הוא מותחן פנטזיה פוסט-אפוקליפטי, ראשון בטרילוגיה.  הספר גדוש הפעולה עוקב אחרי מסעם המסוכן של גיבורי הספר שמוביל אותם עמוק לליבה של ניו-יורק העתידנית. לאורך הדרך, אם ברצונם לשרוד, עליהם לעשות כמה בחירות קשות ביותר ולהקריב קרבנות גדולים. הם נתקלים במכשולים שלא ציפו להם, כולל רגשות בלתי צפויים זה כלפי זה.

השנה היא 2120. אמריקה קרועה לגזרים בעקבות מלחמת האזרחים השנייה. בעולם פוסט-אפוקליפטי זה, רק ניצולים מעטים שרדו והם פזורים בהרים ובשטחי הפרא. בערים הגדולות שולטות כנופיות אלימות המפטרלות ללא הרף וצדות עבדים, קורבנות עלובים שנועדו לספק את צרכי הבידור שלהם בזירת המוות: הארנה. בארנה נלחמים היריבים עד המוות ורק חוק אחד מושל בה – אף אחד לא שורד!  זה לא מדע בדיוני, זוהי המציאות!

ברוּק מוּר בת ה- 17 הצליחה לשרוד בבית קטן בהרים עם אחותה ברי. בלילות הן היו מסתתרות מפני ציידי העבדים ובימים הייתה יוצאת ברוק לחפש מזון. אך יום אחד, בעת שברוק שוטטה בחוץ, גילו הציידים את הבית ולקחו את ברי איתם אל העיר ניו יורק ואל מוות בטוח בארנה.

ברוק, בתו של לוחם מרינס, יוצאת במרדף מסוכן בעקבות אחותה. בדרך מצטרף אליה בן, ניצול כמוה שגם אחיו נחטף על ידי הציידים, ויחד הם יוצאים למשימת הצלה חסרת סיכוי. האם יצילו את אחיהם או יחזרו חזרה? האם יילחמו בזירה?

מורגן רייס היא מחברת רבי מכר רבים, בהם "the vampire journals", סדרה הכוללת 11 ספרים וסדרת ""The Sorcerer's Ring ובה 13 ספרים.

מתוך הפרק הראשון / ארנה 1 ציידי העבדים

 

היום הזה קשה יותר ממרבית הימים. אני מטפסת על צלע ההר, והרוח מצליפה ללא רחם ומעיפה גושי שלג מהאורנים הכבדים הישר אל פני. רגליי, הנתונות בנעלי הרים שקטנות עלי במידה אחת לפחות, נעלמות בתוך עשרים סנטימטרים של שלג. אני מועדת ומחליקה בניסיון למצוא אחיזה. משבי הרוח קרים כל כך שאני מתקשה לנשום. אני מרגישה כאילו אני נכנסת לתוך כדור שקוף בגודל טבעי, כמו אלה שכשהופכים אותם יורד בהם שלג.

בְּרי אומרת שעכשיו דצמבר. היא נהנית לספור את הימים עד חג המולד; היא מוחקת כל יום שעובר בלוח שנה ישן שמצאה. היא כל כך מתלהבת עד שאין לי אומץ לגלות לה שאנחנו בכלל לא קרובים לדצמבר. לא אגלה לה שלוח השנה שמצאה הוא בן שלוש שנים, או שלעולם לא יהיה עוד לוח שנה, כיוון שהפסיקו לייצר אותם ביום שהעולם הגיע לקצו. לא אמנע ממנה את הפנטזיה, זה מה שאחיות גדולות עושות.

כשברי מאמינה במשהו, היא מאמינה בו בכל לבה, ומבחינתה, שלג משמעותו דצמבר. אני חוששת שאין לי סיכוי לשכנע אותה שהיא טועה; ככה הם בגיל עשר.

ברי פשוט מסרבת להבין שהחורף כאן מגיע מוקדם יותר. אנחנו נמצאים גבוה בהרי קֶטְסְקיל, שבהם חילופי העונות שונים ולכן תחושת הזמן אחרת. כאן, שלוש שעות ממה שהיה פעם ניו יורק, העלים נושרים בסוף אוגוסט, ומכסים את רכסי ההרים לכל מלוא העין.

לוח השנה שלנו היה פעם מעודכן. אני זוכרת איך בחנתי את השלג בהפתעה כשהגענו לפני שלוש שנים. זה נראה לי מוזר; איך יתכן שבלוח כתוב אוקטובר? חשבתי ששלג כל כך מוקדם הוא משהו חריג, אבל עד מהרה הבנתי שלא. ההרים היו גבוהים מספיק כדי שהחורף יטרוף את הסתיו.

אם ברי הייתה רק מדפדפת לאחור, היא הייתה רואה שכתוב בו במפורש 2117, והייתה מבינה שזה לוח שנה ישן.

כמובן שכבר שנים אין לנו לוח שנה מעודכן, אין טלפונים ניידים או מחשבים, אין טלוויזיה, רדיו, אינטרנט או טכנולוגיה מכל סוג שהוא, שלא לדבר על חשמל ומים זורמים, ובכל זאת, איכשהו, הצלחנו לשרוד כך במשך שלוש שנים. בקיץ המצב היה נסבל; היו פחות ימי רעב, יכולנו לדוג, בנחלים היו תמיד דגי סלמון. יש גם פירות יער ואפילו קצת תפוחי בר ומטעי אגסים שעדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, נושאים פרי. מדי פעם אפילו הצלחנו לצוד איזו ארנבת.

אבל החורפים פשוט בלתי נסבלים. הכול קפוא או מת, ובכל שנה אני בטוחה שלא נשרוד. החורף הזה הוא הגרוע ביותר. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהדברים ישתנו, אבל כבר כמה ימים שלא אכלנו ארוחה ראויה לשמה, והחורף רק בתחילתו. שתינו חלשות בגלל הרעב, וברי גם חולה. זה לא מעודד.

אני עושה את דרכי על צלע ההר, ממש כמו אתמול, כדי למצוא את הארוחה הבאה, ואני מתחילה להרגיש שהמזל נוטש אותנו. רק המחשבה על ברי ששוכבת לבד בבית גורמת לי להמשיך. אני מפסיקה לרחם על עצמי, ומעלה את פניה בדמיוני. אני יודעת שלא אוכל למצוא תרופה, אבל אני מקווה שזה רק חום שיעבור, ושארוחה טובה וקצת חימום הם כל מה שהיא צריכה.

מה שהיא באמת צריכה זה אש, אבל אני כבר לא מדליקה את הקמין שלנו; העשן והריח עלולים לגלות לצייד העבדים את מקומנו. הערב אפתיע אותה, אסתכן לזמן קצר ואדליק אש. ברי מאוד אוהבת אש, וזה יעודד את רוחה. ואם רק אצליח למצוא ארוחה טובה – לא משהו גדול, ארנבת תספיק – היא לבטח תחלים, ולא רק מבחינה פיזית. בימים האחרונים היא החלה לאבד את התקווה – אני יכולה לראות זאת בעיניה –  ואני צריכה להבטיח שהיא תשמור על כוחה. אני לא מוכנה לשבת בחוסר מעש ולראות אותה נגמרת כמו אימא.

עוד משב רוח מצליף בפני, והוא כל כך ממושך ואכזרי שאני נאלצת להרכין את ראשי ולחכות שיעבור. הרוח שואגת באוזני. הייתי נותנת הכול עבור מעיל חורף טוב. אני לובשת רק קפוצ'ון בלוי, שמצאתי לפני שנים מונח בצד הדרך. נראה שהיה שייך לבן, אבל זה טוב, כי השרוולים ארוכים מספיק כדי לכסות את כפות ידי ולשמש ככפפות. אני לא ממש נמוכה  – גובהי בערך 1.67 מ' – לכן נראה לי שבעליו של הקפוצ'ון הזה היה די גבוה. אני תוהה לפעמים אם היה מתנגד לכך שאני משתמשת במשהו שלו, אבל אז אני מזכירה לעצמי שהוא קרוב לוודאי כבר מת, כמו כולם.

מצב המכנסיים שלי לא טוב בהרבה; למרבה הבושה, אני עדיין לובשת את אותו זוג ג'ינס שלבשתי כשנמלטנו מהעיר לפני שנים. אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה העובדה שברחנו בחיפזון. בטח חשבתי שאמצא כאן בגדים, שאולי תהיה איזו חנות בגדים שעדיין פועלת, או מרכז של צבא הישע. כמה טיפשי; כמובן שכל חנויות הבגדים נבזזו מזמן. העולם הפך בין לילה ממקום של שפע למקום של מחסור. הצלחתי למצוא כמה פריטי לבוש במגרות שבביתו של אבי, ונתתי אותם לברי. שמחתי שלפחות חלק מבגדיו, כמו הגרביים התרמיות שלו, עזרו לשמור על חום גופה.

הרוח שככה לבסוף. הרמתי את ראשי ומיהרתי למעלה לפני שהיא תתגבר שוב. אילצתי את עצמי להתקדם במהירות כדי להגיע למישור.

הגעתי למעלה, מתנשמת בכבדות, רגלי בוערות, וסקרתי את הסביבה. בגובה הזה יש פחות עצים. במרחק אפשר לראות אגם קטן בין ההרים. הוא קפוא, כמו כל האגמים, ואני מסונוורת מהקרח שמחזיר את אור השמש בעוצמה רבה.

אני ממהרת לבדוק את החכה שהשארתי שם אתמול, תקועה בין שני סלעים מעל האגם, וחוט משתלשל ממנה לתוך חור בקרח. אם החכה כפופה, סימן שתהיה לברי ולי ארוחה הערב. אם לא, אדע שנכשלתי – שוב. אני רצה בין העצים ודרך השלג כדי לבדוק.

החכה ישרה. כמובן.

איזו אכזבה מרה. אני מתלבטת אם כדאי שאלך על הקרח ובעזרת הגרזן הקטן שלי אצור חור נוסף, אבל אני יודעת שזה לא יעזור. המיקום הוא לא הבעיה –  אלא האגם. האדמה קפואה מכדי לחפור ולמצוא תולעים, ואני אפילו לא יודעת איפה לחפש אותם. אני לא ציידת מטבעי, ואין לי שום ידע בהנחת מלכודות. אם הייתי יודעת שנגיע הנה, הייתי מקדישה את כל שנות ילדותי לטבע וללימוד טכניקות הישרדות. אני ממש חסרת תועלת; אני לא יודעת איך להניח מלכודות וכמעט אף פעם לא מעלה דבר בחכתי.

כבתו של אבי שהיה חייל המרינס, אני יודעת להילחם, אבל זה לא עוזר לי עכשיו. אני יודעת להתנהל מול בני אדם, אבל אני חסרת אונים מול בעלי חיים. כבר מגיל צעיר ביותר עמד אבא על כך שאהיה ילדת מרינס ושאתגאה בזה. הוא גם רצה שאהיה הבן שמעולם לא היה לו. הוא רשם אותי לחוגי אגרוף, היאבקות ואמנויות לחימה… שיעורים אינסופיים על השימוש בסכין, אימוני ירי, זיהוי נקודות לחץ, טקטיקות מלוכלכות של לחימה. יותר מכל עמד על כך שאהיה קשוחה, שלעולם לא אראה פחד ושאף פעם לא אבכה.

כמה אירוני שאף פעם לא הייתה לי הזדמנות להשתמש אפילו בדבר אחד מכל מה שלימד אותי, וכאן למעלה כל זה היה חסר תועלת לחלוטין; אין כאן אנשים כלל. מה שאני באמת צריכה לדעת זה איך למצוא מזון, לא איך לבעוט במישהו. הרי אם אי פעם אתקל באדם אחר, לא אפיל אותו אלא אבקש את עזרתו.

אני נזכרת במאמץ רב שיש כאן בסביבה עוד אגם, קטן יותר. ראיתי אותו פעם, באחד הקיצים, כשהייתי הרפתקנית וטיפסתי גבוה יותר במעלה ההר. עלייה תלולה של ארבע מאות מטר בערך. מאז לא ניסיתי לחזור לשם.

אני מביטה למעלה ונאנחת. השמש מתחילה לשקוע, בגוונים אדומים וקודרים של חורף. אני כבר חלשה, עייפה וקפואה. אזדקק לכל כוחותיי רק כדי לחזור ולרדת מההר. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להמשיך ולטפס, אבל קול קטן בתוכי דוחק בי לעלות. כשאני לבדי בימים אלה, הולך קולו של אבא ומתגבר. אני כועסת ורוצה להשתיק אותו, אבל לא מצליחה.

חדלי לילל, מוּר! אסור לך להיכנע!

אבא אהב לקרוא לי בשם המשפחה שלי, מוּר. זה עצבן אותי, אבל לא היה לו אכפת.

אם אחזור עכשיו, לא יהיה לברי מה לאכול הערב. האגם ההוא למעלה הוא האפשרות הטובה ביותר, המקור היחיד למזון. אני גם רוצה להדליק אש בשביל ברי, וכל העצים למטה ספוגים במים. שם למעלה, היכן שהרוח חזקה יותר, יש סיכוי שאמצא די עצים יבשים להסקה. אני שולחת עוד מבט אל ראש ההר ומחליטה ללכת על זה. אני לוקחת את החכה, משפילה את ראשי ומתחילה לצעוד.

כל צעד מכאיב לי, מיליוני מחטים פועמות בירכיי ואוויר מקפיא חודר אל ראותי. הרוח מתגברת, והשלג מצליף כמו נייר זכוכית על פניי. למעלה בשמיים קוראת ציפור, כאילו כדי ללעוג לי. בדיוק כשנדמה לי שלא אוכל לעשות אפילו צעד אחד נוסף, אני מגיעה אל הרמה המישורית.

היא גבוהה מאוד ושונה מכל המישורים האחרים; עצי אורן גדלים עליה בצפיפות רבה כל כך עד שקשה לראות יותר מכמה מטרים קדימה. חופת היער מסתירה את השמיים והשלג מכוסה במחטים ירוקות. הגזעים הענקיים חוסמים את הרוח. אני מרגישה כאילו הגעתי לממלכה פרטית קטנה, הנסתרת משאר העולם.

אני עוצרת ופונה לראות את הנוף. הוא מדהים. תמיד חשבתי שהנוף הנשקף מביתו של אבא, שנמצא במחצית גובהו של ההר, מקסים, אבל מכאן, מלמעלה, זה פשוט נפלא. מכל עבר נישאות פסגות ההרים, ומעבר להן, במרחק, אני יכולה אפילו לראות את נהר ההדסון מנצנץ. אני רואה גם את הדרכים המתפתלות בין ההרים, ולמרבה הפלא הן שלמות. זה כנראה בגלל שמעט מאוד אנשים מגיעים הנה. האמת היא שמעולם לא ראיתי מכונית או כל כלי תחבורה אחר. למרות השלג, הדרכים נקיות; הדרכים התלולות, המוארות באור השמש, מנקזות את המשקעים, ומדהים שמרבית השלג כבר נמס.

פתאום אני נתקפת בדאגה. אני מעדיפה שהדרכים תהיינה מכוסות בשלג ובקרח, שמכוניות וכלי רכב אחרים לא יוכלו לעבור בהן, כיוון שהאנשים היחידים שיש להם מכוניות ודלק בימים אלה הם ציידי העבדים – אנשים חסרי רחמים שמשימתם היא להאכיל את ארֶנה 1. הם מקיימים פטרולים בכל מקום כדי למצוא ניצולים. הם חוטפים אותם ומביאים אותם לארנה 1 לשמש כעבדים. מספרים שבשביל הבידור מאלצים אותם להילחם עד מוות.

ברי ואני ברות מזל; אף פעם במהלך השנים שאנחנו כאן לא ראינו ציידי עבדים – אבל זה כנראה רק בגלל שגרנו במקום כל כך גבוה ובאזור ממש נידח. רק פעם אחת שמעתי את יללת המנוע של הרכב ששימש את ציידי העבדים, אי שם בצדו השני של הנהר. אני יודעת שהם שם, שהם מסיירים. אני לא מסתכנת; אני מקפידה שנשמור על פרופיל נמוך; רק לעתים רחוקות אני מבעירה אש, ואני לא מסירה את עיניי מברי. בדרך כלל אני לוקחת אותה אתי כשאני יוצאת לצוד; הייתי עושה זאת היום אם לא הייתה כל כך חולה.

 

 

 

ארנה 1 – ציידי העבדים מאת מורגן רייס. מאנגלית: חנה בן צבי גורן, הוצאת "דני ספרים", שנת 2014, 310 עמודים.

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *