ביקור בית עם הסופרת אריאלה בנקיר: הזמן השבור / סדרת ספרי פנטסיה היסטוריים לנוער

| 13/08/2012 | 0 Comments

 

האם אי פעם חלמתם לחזור אחורה בזמן? למצוא את עצמכם בתקופה אחרת לגמרי? לגלות איך אנשים חיו לפני 700 שנה? לצאת למסע יחיד במינו? העיתונאית והסופרת אריאלה בנקיר מספרת שמגיל צעיר ריתקו אותה מסעות היסטוריים ותרבותיים, והרעיון של מסע בזמן קסם לה במיוחד. "לו הייתי יכולה הייתי עוצמת את העיניים ומשגרת את עצמי לתקופות קדומות ולרגעים מרכזיים בהיסטוריה". החלום האישי שלה – לצלול לעומקן של תקופות אחרות היה מרכיב מרכזי בהחלטה לכתוב סדרת ספרי פנטסיה היסטוריים לבני נוער, העוסקים במסע בזמן, כשהראשון בסדרה, 'הזמן השבור' הופיע ממש בימים אלה. הספר משלב כמה מרכיבים פנטסטיים עם סיפורים אמיתיים לגמרי, ועוסק במסעה המותח והסוחף של נערה אחת בעקבות האמת.

אריאלה בנקיר נולדה וגדלה בירושלים, וכיום מתגוררת באיטליה, עובדת כעיתונאית במקביל ללימודי וטרינריה באוניברסיטה.

 

 

שם:  אריאלה בנקיר

גיל: 30

סטטוס: רווקה

מגורים: פיזה, איטליה

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר 'הזמן השבור', רומן פנטסיה היסטורי לבני נוער, בהוצאת ידיעות ספרים, 2012

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מהעבר ומהווה, מאנשים סביבי, מבניינים עתיקים ושבילים וכנסיות, מסיפורים שאני שומעת, מריחות וצלילים שמציתים בי סיפור.

מגיל צעיר ריתקו אותי מסעות היסטוריים ותרבותיים, והרעיון של מסע בזמן קסם לי במיוחד. לו הייתי יכולה הייתי עוצמת את העיניים ומשגרת את עצמי לתקופות קדומות ולרגעים מרכזיים בהיסטוריה – הייתי רוצה להציץ על החיים בחצרו של לואי ה- 14 והייתי רוצה ללטף (בזהירות) דינוזאור, להתפעל מחיי התרבות בפריז בשנות ה- 20 הסוערות ולראות את הבבלים העתיקים ולהתמקח בשוק הנבטי ולבקר בארץ הישראל המקראית ובאינספור מקומות וזמנים נוספים.

אין ספק שהחלום האישי שלי – לצלול לעומקן של תקופות אחרות, סוערות ומפתות  – היה מרכיב מרכזי בהחלטה לכתוב ספר לבני נוער העוסק במסע בזמן. הספר משלב כמה מרכיבים פנטסטיים עם סיפורים היסטוריים אמיתיים, ועוסק במסעה המותח והסוחף של נערה אחת בעקבות האמת".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כתיבת הספר, כולל התחקיר ההיסטורי, ארכה כשנה וחצי"

אילו ספרים קראת לאחרונה? "כרגע אני קוראת את 'חירות', של ג'ונתן פרנאזן, וסיימתי לאחרונה את 'סיפור אהבות', של כנרת רוזנבלום, ואת 'הארנבת עם עיני הענבר', של אדמונד דה ואל.  אני קוראת לפי תקופות – יש תקופות שבהן אני מחפשת דווקא קלאסיקות, משהו שיקח אותי הרחק מכאן, עם עדיפות לרומנים עבי כרס שנכתבו לפני למעלה מ-100 שנה, ויש תקופות שבהן אני מתעניינת אך ורק בספרות עכשווית".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "קשה לי לבחור סופר או סופרת אחת בלבד שהשאירו עליי רושם, הרשימה ארוכה בהרבה, ואני מאמינה שכל אחד מהם השפיע עליי בדרכים מודעות ובעיקר לא מודעות. השפה, תפיסת העולם והאופן שבו הסופר מקים לחיים את דמויותיו – כל אלה מחלחלים פנימה לראשו ולנפשו של הקורא. אני מאד אוהבת את פלובר, נבוקוב, גוגול ועגנון, ונהניתי מאד גם מספרים מסויימים של איזבל איינדה ('בית הרוחות') וגבריאל גרסיה מרקס ('אהבה בימי כולרה'), 'האיש ללא תכונות' של רוברט מוסיל היה חוויה חד פעמית, ותמיד אשמח לקרוא את איטלו סבבו, אלזה מורנטה, דויד גרוסמן, דונה טארט, ריימונד קארבר, ג'ון באנוויל ורבים רבים רבים נוספים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי ובנעוריי קראתי באופן אובססיבי למדיי הכל, כולל ספרים שהייתי צעירה מידי מכדי להבין, אבל היפנטו אותי בזכות השפה העשירה. אהבתי מאד את "נשים קטנות", כמובן, ואת אן שרלי (האסופית), 'בית קטן בערבה', ספריו השונים של ז'ול וורן, ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, כל ספרי החבורות הסודיות למיניהם, בהרכבים משתנים (השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חסמב"ה, ואפילו סדרת כס"ח, כוח סיירות חוקר, שאמנם לא הייתה סודית אבל יצאה להרפתקאות באתרים שונים ברחבי הארץ). אהבתי מאד כמעט כל מה שיצא בהוצאת מרגנית, ובמיוחד את הספר 'אמליה דיטריך', על חוקרת אמיצה שגילתה זנים חדשים של צמחים. את הספר 'מאה ילדים שלי' קראתי למעלה משלושים פעם,  ובהתלהבות דומה קראתי כמעט כל מה שכתבה אסתר שטרייט וורצל. כבר כילדה חיבבתי רומנים היסטוריים, ונהניתי מאד מספרים כמו 'שרה גיבורת ניל"י' ו'אל ראש ההר' של דבורה עומר".  

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "הממ… בהנחה שעליי לבחור שלושה ספרים שיספיקו לזמן רב, נראה לי שאקח ספר עב כרס שישעשע אותי, כמו 'גרגנטואה ופנטגרואל', ספר אחד חכם ומהנה, אולי 'העולם על פי גארפ' של ג'ון אירווינג, וספר אחד פרקטי, משהו בסגנון – 'המדריך להישרדות על איים בודדים', כדי שלא אמות בעודי מנסה לבנות מחסה ללילה מקליפות של קוקוסים, טחב וענפים קצוצים".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון"

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר 'הזמן השבור' איננו ספר פנטסיה רגיל לנוער, שכן הוא משלב בתוכו סיפור היסטורי אמיתי לגמרי, על תקופה אפלה, פראית ובעיני גם מרתקת – ימי הביניים. זהו סיפורה של מיקי גונן, נערה רגילה בת 16, שמתחילה ללמוד בפנימייה יוקרתית בירושלים אך חייה רחוקים מלהיות החיים שדמיינה. היא מתגעגעת לאביה, שנהרג בתאונת דרכים, מערכת היחסים עם החבר שלה עולה על שרטון, ונדמה שלחבריה לכיתה יש משימה אחת בלבד: לאמלל את חייה.  ואז, יום אחד, קורה דבר מאד לא צפוי – מיקי נשאבת (מילולית) לתוך ספר עתיק שמצאה בפנימיית בית הספר, נוסעת 700 שנה אחורה בזמן ונוחתת בממלכה עתיקה בשם ארבוראה, באי סרדיניה שבאיטליה.  השנה היא 1389, ובמהרה מיקי מוצאת את עצמה מסובכת עד הצוואר בפרשיות ריגול ובגידה, תככים ואהבות, ואף מגלה  כי היא לא הגיעה לארבוראה במקרה. למעשה, זוהי רק התחנה הראשונה במסע מותח ומסוכן שיוביל אותה, בסופו של דבר, לגלות את האמת אודות עצמה ומשפחתה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כותבת בימים אלה את ספר ההמשך בסידרה (המתרחש בתקופה היסטורית אחרת, לא בימי הביניים), ונהנית מכל רגע".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "האמת היא שאני עצמי סופרת מתחילה, זה ספרי הראשון (אף שאני עובדת כעיתונאית כבר 6 שנים), כך שאני לא ממש מרגישה שאני יכולה לחלק עצות..  הדבר היחיד שאני יכולה להציע, לסופרים מתחילים ולסופרים עתירי ניסיון כאחד, הוא לקרוא לקרוא לקרוא". 

 

הזמן השבור מאת אריאלה בנקיר

 

האם אי פעם חלמתם לחזור אחורה בזמן? למצוא את עצמכם בתקופה אחרת לגמרי? לגלות איך אנשים חיו לפני 700 שנה? לצאת למסע יחיד במינו? אם כן, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם…

חייה של מיקי גונן, עוד מעט בת שש־עשרה, משתנים לחלוטין כאשר בוקר אחד היא נשאבת, פשוטו כמשמעו, לתוך ספר עתיק שמצאה במקרה בספריית בית הספר. 

זו איננה הפעם הראשונה שמיקי מוצאת מפלט בספרייה השקטה, הרחק מהצקותיהם האכזריות של חבריה לכיתה. אך דבר לא מכין אותה להרפתקה הסבוכה שאליה היא נקלעת, שכן מיקי מתעוררת בימי הביניים, בממלכה עתיקה בשם אַרְבּוֹרֵאָה. 

מיקי נאלצת לנווט את דרכה בעולם של תככים סוערים ומזימות מורכבות. היא חוברת אל פייטרו, מאלף בזי ציד מוכשר ומקסים, מסתבכת בשערוריות של ריגול ובגידה ומסכנת את עצמה שוב ושוב למען חבריה, למען עקרונותיה ובעיקר למען אהבתה.

עד מהרה מתברר למיקי שלא במקרה נשלחה אחורה בזמן, שכן דווקא בין חומות הממלכה העתיקה מסתתרים כמה רמזים בלתי־ צפויים שיעזרו לה לגלות את האמת על אודות מותו של אביה. כך, על רקע סיפורה (האמיתי) של ממלכת אַרְבּוֹרֵאָה ועל רקע תיאור חי ומרתק של החיים בימי הביניים, נפרש מסע מפתיע, מסוכן, מפתה ורב־תהפוכות. כדי לשרוד ולהשיב את חייה אל מסלולם, יהיה על מיקי להמר על כל הקופה ולהתמודד עם מה שהגורל מזמן לה.

פרק ראשון 

 

"מה קורה פה?!" נמלטה הצעקה מפיה כשהצליחה סוף־סוף לדבר.

היא התבוננה סביבה וראתה רק חושך. לאט־לאט התרוממה מיקי ממקומה וצעדה צעד אחד קדימה. גופה רעד מקור וידה כאבה. האם נפצעה? האוויר סביבהּ היה לח מאוד, כמעט רטוב.

היא גיששה את דרכה קדימה, רגל רועדת אחת אחר האחרת, אך הרצפה היתה חלקלקה והיא כמעט איבדה את שיווי המשקל. שקט מוחלט מילא את החלל ודבר לא הפריע את הדממה, מלבד קול נשימותיה וצלילן העיקש של כמה טיפות קטנות שנקשו על רצפת האבן הקפואה. היא הושיטה את ידה קדימה כדי להיאחז בקיר, אך האבנים הכבדות היו מכוסות טחב רירי וסמיך, ומיקי נבהלה ומשכה מהן את ידה במהירות, כאילו התחשמלה. איפה היא נמצאת?

לאחר כדקה התרגלו עיניה לחשכה והיא הצליחה לפענח מעט את פרטי הסביבה. החדר היה בנוי מאבנים ענקיות ונראה כמו מרתף של טירה. היא עקבה אחר צליל נפילת הטיפות. נדמה היה לה שהמים נובעים משני חורים בקצה העליון של החדר. מבעד לחור חדרו גם שתי קרני אור חלושות.

אין ספק שהיא היתה מבוהלת, אבל בעיקר היתה מופתעת. הרי רק לפני דקה ישבה לה בשקט — טוב, לא בדיוק בשקט, אבל בשקט יחסי — בספריית בית הספר. ועכשיו? כיצד הגיעה הנה?

בצעדים קטנים ואִטיים התקדמה מיקי לעבר קצה המרתף. למרות החשכה הצליחה לזהות את קווי המִתאר של דלת ברזל גדולה וגיששה את דרכה אליה, עד שנתקלו ידיה בידית הענקית, והיא אחזה בה ומשכה אותה בכל כוחה. בעת שהדלת הכבדה נפתחה מעט תהתה מיקי מה בעצם היא עושה, ואם בכלל כדאי לה לצאת מהחדר הזה אל מקום לא ידוע. היא חששה ממה שממתין לה בחוץ, אך חששה עוד יותר להישאר במרתף. היתה לה תחושה שבעוד רגע ייגמר שם החמצן. היא תהתה אם אפשר לנשום שוב ושוב את אותו האוויר בלי למות.

היא משכה בידית שוב ושוב עד ששריריה רעדו ממאמץ, ולבסוף הצליחה לפתוח את הדלת במידה שאִפשרה לה להשתחל החוצה. לאחר שיצאה מהמרתף מצאה את עצמה בחלל אפל לא פחות, בתחתיתו של גרם מדרגות שנראה ארוך ומפותל. היא היססה. המדרגות היו, כפי הנראה, הדרך היחידה החוצה. בצעדים מדודים החלה מיקי לטפס למעלה.

זה בטח חלום, חשבה לעצמה כל הדרך למעלה. שום דבר מכל הסובב אותה לא היה הגיוני ולא נראה אמיתי. היא טיפסה באִטיות, נזהרת פן תחליק בחזרה לתוך החושך הנורא שלמטה ותתרסק. רגליה גיששו את הדרך, נוקשות בעדינות על כל פיסת אבן בטרם תטיל עליה את מלוא משקלה. היא המשיכה לטפס עד שמצאה את עצמה מול דלת כבדה נוספת. היא הניחה את ידה על ידית הברזל הכבדה ועמדה למשוך בה, אבל לפתע שמעה קול. היא קפאה במקום וגופה נדרך. היא לא לבד. אלוהים אדירים, האם היא נמצאת בביתו של מישהו?

מיקי פתחה בזהירות ובעדינות את הדלת, לא יותר מחרך שיאפשר לה להציץ לתוך החדר המואר בלי שתתגלה. הדבר הראשון שראתה היה כורסה שחורה, ענקית וכבדה למראה, מעוטרת משי וזהב. רק לאחר מכן שמה לב לאישה שישבה בה.

במבט ראשון היא נראתה רגילה לחלוטין. פניה הוסתרו חלקית בצעיף עדין מתַחֲרה, אך מיקי ראתה בכל זאת את הצלקת הארוכה שירדה מעינה השמאלית ועד לזווית פיה, את עיניה ואת שערה הארוך והערמוני שגלש על כתפיה. האישה התבוננה בנקודה לא ידועה בחדר. אור נרות רך האיר את בגדיה — שמלה ארוכה ומהודרת, עשויה בד קטיפה אדום ומעוטרת בפנינים, ומעליה גלימה ארוכה שהשתפלה עד לרגליה, עשויה צמר ופרווה בצבע אפור בהיר.

מיקי נטתה מעט קדימה. משהו באישה נראה לה מוכר כל כך. העיניים… משהו בעיניים הזכיר לה…

בום! נשמע קול חבטה עז, ומיקי נבהלה כשהרגישה כיצד נשמטת אחיזתה בדלת הברזל שעליה נשענה, וגופה נופל ומתרסק ברעש גדול על הרצפה.

האישה שמיקי התבוננה בה זינקה מיד ממקומה לשמע הרעש, ובן רגע נעמדה מעליה ובידה חרב שלופה.

"מי אתה?" קראה בקול חד.

אף שהאישה לא דיברה עברית, גילתה מיקי לתדהמתה שהיא מבינה כל מילה. הלהב החד והקריר נח על עורה והעביר בה צמרמורת.

"שאלתי מי אתה!" קראה שוב האישה בזעם וקירבה את החרב לצווארה של מיקי.

"אני מיקי, אני מיקי, אל תחתכי לי את הראש!" קראה, מבוהלת.

לשמע קולה נסוגה האישה לאחור.

"נערה?" שאלה בפליאה, אך מיד התעשתה. "מי את ומה את עושה פה?" קראה בקול קשה.

"אני… אני לא ממש יודעת," אמרה מיקי והרימה את ראשה, לראשונה מאז נפלה לתוך החדר. "אני לא יודעת איך הגעתי לפה. איפה אני?" קראה והביטה לתוך עיניה של האישה הזרה. "מי את?"

"גברתי הצעירה, אני זו ששואלת פה את השאלות!" ענתה האישה בכעס, אך כשהביטה לתוך עיניה של מיקי הבינה שהיא דוברת אמת. הנערה נראתה מבולבלת לגמרי. "אני אלאונורה, שליטת ממלכת אַרְבּוֹרֵאָה," אמרה. "אשאל אותך בפעם האחרונה: מי את בדיוק ומהיכן הגעת?"

"אני לא יודעת איך הגעתי הנה…" מִלמלה מיקי והתיישבה על הרצפה. היא לא העזה לקום בעוד החרב מרחפת מעליה. תשובתה של האישה הדהימה אותה. האם הבינה נכון? האם האישה באמת טענה שהיא מלכת אַרְבּוֹרֵאָה? אבל זה לא יכול להיות, אלא אם כן…

"אמרת ששמך מיקי. איזה מין שם זה?" קטעה אלאונורה את מחשבותיה.

"זה כינוי חיבה. השם המלא שלי הוא מיכאלה. מיכאלה גונן."

"גם מיכאלה זה שם מוזר."

"תאמיני לי, אַת לא הראשונה שאומרת לי את זה," נאנחה מיקי.

"איך הגעת הנה?" שאלה שוב אלאונורה.

"אני… אני לא ממש יודעת," ענתה מיקי נרעשת. "רגע אחד ישבתי בספרייה בבית הספר וקראתי ספר עלייך, על ממלכת אַרְבּוֹרֵאָה, וברגע שאחריו מצאתי את עצמי במרתף מטונף וקפוא. ואני… אני ניסיתי לצאת, עליתי למעלה ואז הגעתי לחדר הזה. אני לא מבינה," מִלמלה, "אני לא מבינה מה קורה פה!" קולה נעשה נסער יותר מרגע לרגע, "אני לא מבינה בכלל באיזו שפה אנחנו מדברות… אנחנו לא מדברות עברית, נכון? אבל איך זה אפשרי? אני מדברת רק עברית, אולי קצת אנגלית, אבל…"

פניה של אלאונורה נראו המומות. היא צעדה צעד אחד אחורה והביטה במיקי ארוכות.

"אז המשרתת המכשפה צדקה…" מִלמלה לעצמה. "היא צדקה," אמרה שוב בקול צונן. היא הסתובבה, הלכה בצעד מהיר לכורסה וצנחה עליה, כאילו בבת אחת ניטל ממנה כל כוחה.

"המכשפה? איזו מכשפה?" שאלה מיקי והתרוממה סוף־סוף על רגליה. המשחק המשונה הזה החל להימאס עליה, ועכשיו היא היתה לא רק מבוהלת אלא גם עצבנית. "תראי, גברתי המלכה," אמרה, "אני לא מבינה מה קורה כאן. אולי זו מין בדיחה משוגעת, אני לא יודעת. עבר עלי יום ארוך, ואני רק רוצה לחזור הביתה, למגורי הבנות, או לפחות לספרייה, משם כבר אסתדר בכוחות עצמי. את יכולה לומר לי פשוט איך יוצאים מכאן?"

היא החלה לצעוד ברחבי החדר נסערת, מתעלמת מהכאב שבידה. אחר ניסתה לפתוח את דלת הברזל הכבדה שדרכה נכנסה, אך הדלת היתה תקועה.

"היא צדקה… ואני לא האמנתי, ועכשיו הנערה הזאת כאן…" מִלמלה לעצמה אלאונורה, מתעלמת לחלוטין ממיקי.

"אה, סליחה, אלאונורה?" ניסתה מיקי לקרוא לה, "איך יוצאים מפה?" שאלה שוב בקול רם, אך אלאונורה נראתה שקועה במחשבות. "המלכה אלאונורה?" ניסתה מיקי שוב. היא התקרבה והניחה את ידה בעדינות על זרועה של אלאונורה, אך המלכה זינקה ממקומה בבהלה ואחזה בכוח רב בידה של מיקי.

"אחח! מה את עושה?" קראה מיקי בהפתעה.

"לא, מה את עושה?!" שאלה אלאונורה. "איך הגעת לפה?"

"כבר אמרתי לך!" צעקה מיקי וניסתה להשתחרר מאחיזתה, אך ידיה של אלאונורה היו חזקות והיא לא הִרְפתה ממנה.

"כן, כן, שמעתי. אבל התכוונתי לשאול דבר אחר. את טוענת שהיית במקום אחר ופתאום הגעת הנה, נכון?"

"כן," ענתה מיקי.

"איך זה קרה?" תבעה המלכה לדעת.

"אני עצמי לא מבינה את זה!" קראה מיקי.

ואז היא נזכרה.

*

כבר חודש שהיא שואלת את עצמה אם המעבר לפנימיית "שיבולים" היה טעות.

נכון, היא היתה זו שהתעקשה לבוא הנה, ונכון, היא זו שרבה עם דודתה מדי ערב בצעקות איומות. כשעצמה את עיניה עדיין היתה מסוגלת לשמוע את הוויכוחים הקבועים ביניהן.

"את לא יכולה להכריח אותי לבוא איתך!" נהגה מיקי להטיח בה בזעם בכל פעם שעלה הנושא.

"מיקי, עכשיו כשאביך איננו אני אחראית עלייך! את לא מבינה את זה?" ענתה תמיד דודתה, מיואשת.

"אני לא מוכנה לבוא איתך ללונדון!" התעקשה מיקי. "לא מספיק שהכול התרסק? לא מספיק שנשארתי בלי אף אחד, עכשיו את רוצה גם לעקור אותי מהחיים שלי, מהחברים שלי, מכל מה שאני מכירה, ולקחת אותי איתך לחו"ל?" דמעות של כעס מילאו את עיניה.

"מיקי, אני מבינה אותך, באמת שאני מבינה אותך," ניסתה דודתה להרגיע אותה, "אבל אני חייבת לנסוע לשליחות הזאת. זאת העבודה שלי! איך תישארי בארץ לבד?" שאלה בפעם המיליון.

אבל באותו הערב היתה למיקי תשובה מוכנה. היא שלפה מתוך ילקוט בית הספר עלון מקופל ומעוך מעט.

"מה זה?" שאלה דודתה בקול מודאג. היא הכירה את מיקי היטב וידעה שמתחת לחזות הביישנית והשקטה מסתתרת נערה נחושה במיוחד. הדף הזה, ניחשה בצדק, בישר רעות.

"מצאתי מקום שאוכל להישאר בו," ענתה מיקי והושיטה לה את העלון.

"בשום פנים ואופן לא!" אמרה מיד דודתה בכעס, קמה מהכיסא ופנתה לצאת מהחדר.

"אבל עוד לא ראית על מה מדובר בכלל!" מחתה מיקי. "דודה רחל, חכי שנייה, את לא יכולה לעשות לי את זה, את לא יכולה להכריח אותי לבוא איתך בלי לשמוע אפילו את מה שיש לי להציע!"

פניה של דודתה התרככו מעט, והיא נאנחה והתיישבה בחזרה. "בסדר. על מה מדובר?" שאלה.

מעודדת הושיטה לה מיקי את העלון.

"פנימייה?" שאלה דודתה והביטה בה בפנים מופתעות. לא לזה ציפתה.

"פנימיית 'שיבולים'. אחד מבתי הספר הטובים ביותר בארץ," אמרה מיקי מיד, וכשראתה שדודתה שותקת המשיכה בלהט, מנצלת את ההזדמנות. "בטוח שמעת על המקום הזה. כתבו על הפנימייה הזאת בכל העיתונים כשהיא נפתחה. יש להם תוכנית לאמנויות ותוכנית למוזיקה, יש שם ילדים מכל רחבי הארץ, זה בית ספר מצוין," הדגישה. "ואת יודעת כמה אבא רצה שאלמד בבתי הספר הטובים ביותר שיש," הוסיפה בקול שקט.

"זה לא הוגן, מיקי," אמרה דודתה. "זה לא הוגן להשתמש כך באביך."

"זה לא הוגן לגרום לי לעזוב את הארץ," ענתה מיקי בטון רציני. "דודה רחל, תקראי לפחות את העלון. בבקשה. כל המידע מופיע כאן. אני אוכל לבוא לבקר אותך בלונדון בחגים או שאת תבואי הנה… לפחות תחשבי על זה. תבטיחי לי שתחשבי על זה," ביקשה.

מיקי השתדלה לא להזכיר במריבות שלהן את אביה. מאז נהרג בתאונה השתדלו שתיהן להימנע מלהזכירו, אף שנוכחותו הורגשה תמיד, אבל הפעם היה העניין דחוף וחשוב מכדי שלא תאמר לדודתה הכול. אביה היה מסכים איתה, בזה היתה בטוחה. הוא היה מסכים שתישאר.

דודה רחל פלטה אנחה ארוכה ולקחה מידיה את העלון.

"אם זה חשוב לך, אני מוכנה לקרוא את מה שכתוב פה," אמרה. "אבל אני לא מבטיחה כלום," הוסיפה בעקשנות.

"בסדר גמור," אמרה מיקי והביטה בדודה רחל, שיצאה בהליכה אִטית מהחדר. חיוך דק עלה על פניה. היא ידעה שהסדק הראשון בחומה נפער.

ארבעה חודשים עברו מיום שהחלו הלימודים בפנימייה, והכול נראה כל כך אחרת.

היא שכנעה אותה בסוף, ועדיין זכרה את עיניה הדומעות של דודתה בשעה שליוותה אותה ליום הראשון ללימודים. אילו רק ידעה מיקי מה יקרה, אולי לא היתה מתעקשת כל כך.

"די, דודה רחל, אל תיראי כאילו מישהו עומד למות. אנחנו נדבר בטלפון כל הזמן," הבטיחה לה לפני שנכנסה בשערי הפנימייה, אבל דודתה לא אמרה דבר, רק חיבקה אותה בכל הכוח וליוותה אותה לשער הראשי.

"תתקשרי אלי בכל רגע, אני תמיד כאן בשבילך," אמרה לפני שנפרדו.

ארבעה חודשים בסך הכול, והכול היה שונה כל כך ממה שציפתה שיהיה. כמה אירוני, חשבה לעצמה מיקי. כשאמרה לה דודתה שעליהן לנסוע ללונדון היא פחדה שאם תעזוב את ישראל, תרגיש לנצח זרה ובודדה; ואילו דווקא כאן, בפנימייה שרצתה כל כך להירשם אליה, היא מרגישה זרה ובודדה משהיתה אי־פעם, כמו עץ שנעקר והוטל על האדמה ושורשיו חשופים לעיני כול. כמעט לא היתה שום פינה שיכלה להסתתר בה מעיני כולם, ואף שרצתה כל כך לברוח, אף שלא היה דבר שרצתה יותר מלשוב לביתה, ידעה היטב שאין לה בעצם לאן לשוב.

לאן תלך? ביתה לא היה קיים עוד. אחרי התאונה מכרה דודתה את הדירה שמיקי ואביה התגוררו בה מאז היתה ילדה קטנה והפקידה את הכסף בקרן נאמנות על שמה של מיקי. אם תברח, תוכל רק להצטרף לדודתה שבלונדון, ואת זה לא רצתה לעשות. היא ידעה בדיוק כיצד תגיב דודה רחל, יכלה לדמיין כיצד תאמר שידעה שזה מה שיקרה, שכל הרעיון הזה היה גרוע מלכתחילה, ואת זאת לא היתה מיקי מוכנה לשמוע בשום פנים ואופן. עדיין לא.

אילו לא הרגישה בודדה כל כך, אולי הכול היה אחרת. אילו רק היה לצִדה מישהו שמבין, מישהו שתוכל לדבר איתו, אולי לא היתה מרגישה שעוד רגע ותתפוצץ. אבל בכל פעם שנכנסה לכיתה, הדבר היחיד ששמעה היו הלחשושים, והדבר היחיד שראתה היו המבטים. הנערה החדשה שרק הגיעה וכבר הסתבכה בצרות.

עם כל צלצול שבישר על תחילת ההפסקה או על תום הלימודים נאנחה מיקי ואספה לתוך הילקוט את הספרים, חבריה היחידים, ואחר קמה ממקומה באִטיות וצעדה לעבר חדרי המגורים. ארבעה חודשים בסך הכול, ושוב התהפכו חייה. למה הכול קורה דווקא לה? אילו רק היה כאן אביה אולי היתה מספרת לו, רק כמה פרטים, רק כדי לא להרגיש כאילו עליה להיאבק לבדה בכל העולם. אבל הוא איננו. ומתן? יותר מכול צרבה את לִבה האכזבה ממתן. בהתחלה הכול נראה אחרת לגמרי…

אבל מה זה משנה עכשיו, חשבה מיקי בכאב. היה ונגמר. תמיד אומרים שהכול בעולם מתחלק לשניים, הרהרה בזמן שיצאה באִטיות מהכיתה הריקה — נמוכים וגבוהים, שמנים ורזים, נשים וגברים, אולי אפילו מנומשים וחלקים; אבל היא ידעה את האמת. העולם מתחלק לאלו שקמים ברגע שנשמע הצלצול, מזנקים מהכיסא ויוצאים עם חבריהם לבלות בהפסקה, ולאלו שנשארים עוד רגע על הכיסא, בטרם יקומו באי־חשק, משום שהם יודעים שאין להם לאן ללכת. ומיקי ידעה בדיוק לאיזו קבוצה היא שייכת.

לפעמים היתה הולכת לשירותים ומתחבאת באחד התאים, עד לצלצול הגואל. הכול היה עדיף על פני הישיבה הממושכת בכיתה הריקה או במסדרון, כשכולם נועצים בה מבטים אדישים, מלעיגים או גרוע מזה, מלאי רחמים. היא היתה נכנסת לאחד התאים האחרונים בשורה, נשענת על הקיר כדי לא לגעת באסלה המטונפת וקוראת הודעות ישנות ששלח לה מתן בסלולרי, אז, כשעוד אהב אותה והיא אהבה אותו וחשבה שהעולם הוא מקום נפלא.

בעצם גם ביום ההוא, היום המטורף ההוא שבו הכול התחיל, היא היתה בדרכה לשירותים, לתא החביב עליה, הצדדי והנחבא ביותר. היא היתה במצב רוח כמעט סביר וניסתה לעודד את עצמה במחשבות חיוביות, כפי שממליצים המגזינים. היא אפילו ניסתה להכין רשימה של כל הדברים הטובים שהיו בחייה באותו הרגע, אבל בקושי הצליחה למלא שלוש שורות. היא תהתה אם כדאי לה לשוחח עם עצמה ולעודד את עצמה בקול רם, אבל החליטה שעדיף לא להחמיר את המצב ולא להוסיף לרשימת הדברים ששאר התלמידים חושבים עליה גם את התואר משוגעת. "יהיה בסדר," לחשה לעצמה בזמן שהלכה לאורך המסדרון והעמידה פנים שהיא לא רואה אף אחד. בקרוב הם ימצאו מישהו חדש להיטפל אליו, לא? כמה זמן כבר עבר? כמעט חודשיים. הרע מכול כבר מאחוריה. המצב יהיה חייב להשתנות במוקדם או במאוחר.

ברגע הראשון היא לא שמה לב לקבוצת הבנות שהתקהלה ליד אחד הקירות. היא חלפה על פניהן במבט מושפל ועמדה להיכנס לתא הקבוע שלה, ולפתע שמעה את קולה המוכר של יעל, מלכת הכיתה. "מעניין מי עשה את זה?" אמרה בקול רם מספיק כדי שגם מיקי תשמע.

צמרמורת כואבת חלפה בגבה של מיקי. היא רצתה להתעלם מיעל, אך הסקרנות גברה עליה, ואף שאלפי פעמוני אזהרה אדומים צלצלו באוזניה וזעקו, "צאי מיד! צאי החוצה!" בכל זאת התקרבה, וברגע שעשתה זאת פרצה יעל בצחוק רם ומכוער ונמלטה מהשירותים. אחריה יצאו בריצה גם נוגה, מיכל ויערה, הבנות שהלכו אחרי יעל לכל מקום, כמו להקה של פודלים מאולפים.

הדלת נטרקה אחריהן ברעש גדול ומיקי הסתובבה בחזרה אל הקיר. היא לא נאלצה לבזבז זמן רב בחיפושים לפני שראתה מה בדיוק הצחיק אותן כל כך:

מחפשים מישהי שתעשה לכם טוב? תתקשרו למיקי.

גם בחינם. טלפון 050-777888999

במשך דקה ארוכה לא היתה מיקי בטוחה שקראה נכון. רגליה כשלו, סחרחורת תקפה אותה. היא נשענה אחורה, והדמעות שהשתדלה כל כך להחניק הציפו את עיניה.

מילא השמועות, אבל עכשיו הגרפיטי הזה? מרגע שנפרדה ממתן הם לא הפסיקו להציק לה. איש לא האמין למה שסיפרה, ומדוע שיאמינו? מדוע שמישהו בפנימייה הזאת יאמין לגרסה של הילדה החדשה ולא למלך הכיתה?

היא יצאה בסערה מהשירותים וראתה בזווית העין את יעל ונוגה, שעמדו מצחקקות במסדרון. מיקי הכניסה את יד שמאל לכיס, צבטה את עצמה בכוח דרך הבד והכריחה את עצמה להתמקד בכאב, ולא בדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה. היא לא תבכה מולן. היא לא תיתן להן גם את התענוג הזה. היא החלה ללכת במהירות לאורך המסדרון. היא תסתלק מכאן, חשבה לעצמה. היא תיקח את הדברים שלה ותסתלק, החליטה ושעטה קדימה, לעבר החצר, אך ברגע שהגיעה לשער הכניסה לפנימייה נעצרה במקומה. אם תיעלם שוב, המנהלת תתקשר לדודתה. היא כבר הבריזה משיעורים רבים מדי, והמורים הזהירו אותה שבפעם הבאה יתקשרו לדודה רחל; ואם דודה רחל תגלה מה קרה… היא לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שתצטרך לספר לה הכול. זה יהיה נורא. זה יהיה משפיל מדי.

מיקי התלבטה לרגע ולבסוף הכריחה את עצמה להסתובב לאחור וגררה את רגליה באִטיות לאורך המסדרון, בחזרה לבניין. הפעמון כבר צִלצל כשנכנסה לכיתה.

היא שלפה את המחברת מהילקוט וניסתה להקשיב, אך מוחה השתולל. גרפיטי ארור. מתן סיפר לכולם שהיא ישנה אצלו במגורי הבנים — אלה השמועות שידעה עליהן; אבל מי יודע מה עוד הוא אמר. מהמבטים שהם נעצו בה נדמה היה לה שמתן הפיץ עליה עוד כמה שקרים שעדיין לא גילתה. ועצוב מכול היה שזכרה את הערב האחרון שלהם יחד כאילו זה היה אתמול.

הוא נישק אותה וניסה להפשיל את חולצתה. היא עצרה את ידו, ובסך הכול אמרה לו שהיא עדיין לא מוכנה. הוא התעקש, כעס. היא סירבה. היא בכלל לא חשבה שזה יהיה סיפור גדול כל כך, גם לא אחרי שיצא בטריקת דלת מהחדר שלה במגורי הבנות ולא ענה להודעה ששלחה לו. אבל למחרת בבית הספר הוא התעלם ממנה, וכשניגשה אליו כמדי בוקר הפנה אליה את גבו. היא חשבה שהוא עדיין כועס, ולא ידעה שכבר באותו הבוקר סיפר לכולם את השקרים שלו והוסיף שנפרדו. מאוחר יותר באותו היום מצאה בשירותים את הגרפיטי הראשון. מיקי הזונה.

היא אחזה בעט. מילותיה של המורה לתנ"ך ריחפו מעל ראשה כלהקת דבורים עצבניות. היא לא שמעה דבר, וככל שהתאמצה לא הצליחה להפסיק לחשוב על הגרפיטי החדש שראתה בשירותים. היא התבוננה בשורות הריקות במחברת ולפתע הרגישה שאם לא תכתוב את מה שעובר בראשה, תתפוצץ. היא החלה לכתוב, ברצף, בלי להרים לרגע את היד מהדף, כתבה וכתבה, עד שכאב לה הגב, עד שהזעם שמילא אותה שָכך קצת. היא לא ידעה כמה זמן בדיוק חלף, אבל כשהרימה את ראשה, כששלווה נקייה ממלאת אותה, גילתה שהשיעור נגמר כבר מזמן. כולם נעלמו, ומלבדה נותרו בכיתה רק נוגה ויעל, שישבו בקצה השני של החדר.

"מה את כותבת?" שמעה פתאום קול חד מעליה.

מיקי הרימה שוב את מבטה. זו היתה יעל.

"סתם, שום דבר מיוחד," אמרה וכיסתה במהירות את המחברת.

"סיכמת את השיעור?" שאלה יעל בקול מבשר רעות.

"לא, זו סתם רשימה של דברים שאני צריכה לעשות אחרי בית הספר," ענתה בנימה עצבנית והביטה במחברת, שבה בדיוק סיימה לתאר בפרטי־פרטים את כל מה שחשבה על יעל ועל עדר חברותיה המפלצתיות, שהקדישו את ימיהן למשימה אחת: לאמלל את חייה.

"נו, אל תהיי כזאת, אם יש לך סיכום של השיעור אז תביאי גם לי, לא הקשבתי למילה והמבחן בשבוע הבא, מה אכפת לך?" התעקשה יעל.

"זה לא סיכום של השיעור," אמרה מיקי וידיה נלחצו אל המחברת, אך פתאום חטפה אותה יעל מידיה ואחזה בה בכוח.

פניה של מיקי החווירו. "יעל, אמרתי לך שזה לא סיכום, תחזירי לי את זה," אמרה מבוהלת.

"אם זה לא סיכום אז מה זה בדיוק?" שאלה יעל בהתגרות.

"זה כלום, זה סתם," אמרה מיקי במהירות. לִבה פִּרפר ובעט בחזה כאילו עמד לנתר החוצה ולברוח אל החורשות שהקיפו את הפנימייה.

"זה יומן?" שאלה יעל, ומבטה החודר נדד מהמחברת אל מיקי.

מיקי הסמיקה. "יעל…" קולה יצא חלש מכפי שתכננה. "תחזירי לי את זה," ביקשה, אך יעל כבר הושיטה את המחברת לנוגה. "תראי, נוגה, איזה קטע!" סיננה בקול ארסי, "מתברר שמיקי לא ממש מקשיבה בשיעור. איך היא תהיה עורכת דין מפורסמת אם היא לא לומדת כמו שצריך?"

מיקי הביטה בה המומה. אז גם את זה הוא סיפר לכולם, הבינה מיד ונזכרה בפעם ההיא שבה ישבה עם מתן על הדשא, יד ביד, אחרי ארוחת הערב בחדר האוכל, ומתן שאל אותה מה היא חולמת לעשות כשתהיה גדולה. היא סיפרה לו שהיא חולמת לשנות את העולם, ללמוד משפטים ולהגן על כל מי שזקוק לעזרה. היא לא דמיינה לעצמה שלאחר שייפרדו יספר לכולם את הכול.

"ומה את כותבת ביומן הזה שלך?" המשיכה יעל, ולחרדתה של מיקי פתחה את המחברת והחלה לעלעל בין הדפים.

מיקי קמה ממקומה וניגשה אליה במהירות. פניה בערו, ורק בקושי הצליחה לכבוש את הדמעות. "יעל, באמת, תעזבי את זה!" קראה בייאוש. היא ידעה שלא תוכל לעמוד בהשפלה נוספת. אם יעל תקרא את מה שכתבה, הגיהינום של חייה יהפוך לבלתי־נסבל אף יותר משהיה עד עכשיו.

"מי כותב יומן באמצע השיעור, תגידי?" אמרה יעל בקול מלא בוז.

"זה לא יומן, זה פשוט…" אמרה מיקי וניסתה לאחוז במחברת, אך יעל הרחיקה אותה ממנה בתנועה מהירה, הסתובבה והחלה לקרוא את הדף הראשון.

"יעל!" נמלטה צעקה מפיה של מיקי.

יעל הסתובבה בחזרה מופתעת.

"אל… אל תעשי את זה, בבקשה, אל תעשי את זה…" לחשה מיקי.

לרגע הרגישה שהזמן קפא. נצח עבר עד שראתה שפניה של יעל משתנות, ובאי־רצון בולט היא הושיטה לה בחזרה את המחברת ויצאה מהכיתה.

מיקי צנחה בעייפות על הכיסא, כשהמחברת לחוצה בכוח בין ידיה. הדם ברקותיה פעם בעוז. נמאס לה כל כך. היא רצתה להסתלק. היא רצתה לברוח משם. היא רצתה למות. היא דחסה בכוח את המחברת בחזרה לילקוט, יצאה בריצה מהכיתה והמשיכה לרוץ עד שהגיעה לספרייה, לפינה הקבועה שלה, מאחורי הכונניות הכבדות, נחבאת מעיני כולם, שם יכלה לשקוע בספרים בדממה בלי שאיש יסתכל עליה או יאמר לה דבר.

היא כבר הכירה את כל המקומות שאפשר להתחבא בהם, ולהתחבא היה הדבר היחיד שרצתה לעשות באותו הרגע. להתחבא לנצח. תודה לאל על הפינות הנסתרות האלה, חשבה, על החדר הנטוש מאחורי המעבדה, על המדפים האחוריים בספרייה, על חדר ההלבשה הישן שליד אולם הספורט, שהיה בשיפוצים כבר שלוש שנים — מקומות שבהם הצליחה להתחמק מהעולם כולו. אבל הספרייה היתה המקום המוצלח ביותר, החליטה. האוויר היה ממוזג והיא יכלה להישאר שם שעות בין הספרים, בלי שתשתעמם עד מוות, מה גם שבחדר ההלבשה הישן היו עכבישים ענקיים שטיילו על התקרה.

ענת הספרנית כבר הכירה אותה ובירכה אותה לשלום בניד ראש קטן. מיקי הלכה עד לסוף החדר בלי להביט באיש והצטנפה על הרצפה הקרה, ראשה בין ידיה וברכיה מקופלות. רק שם, באי הקטן של השקט שיצרה לעצמה, הרגישה מוגנת מעט יותר, ורק שם הניחה לדמעות להשתחרר ולזלוג על פניה. היא שנאה אותם כל כך. למה הם עושים לה את זה? איך הפכו כל תלמידי הכיתה ברגע אחד למפלצות מוצצות דם שנהנות להפיץ עליה כל שמועה? רק משום שהעזה להתנגד למתן?

רק לאחר כעשרים דקות נרגעה מעט וקינחה היטב את אפה. ראשה עדיין כאב מרוב בכי ועיניה בערו. היא הסתכלה סביב ומחתה כמה דמעות עקשניות אחרונות שנדבקו ללחייה. ספרים רבים מאלה שהקיפו אותה כבר הספיקה לקרוא בשעות הרבות שהעבירה שם, מתחבאת, אך בכל זאת נותרו עוד כמה שטרם גילתה, וכעת התכוונה למצוא ספר מותח ועבה במיוחד שתוכל לקרוא עד שיסתיים היום הנורא הזה. היא לא תחזור לכיתה, בשום פנים ואופן, ולא אכפת לה אם המנהלת תתקשר לדודתה או אפילו לראש הממשלה, החליטה.

מיקי חיטטה בלי משים בין הכריכות הצבעוניות, ולפתע לכד ספר אחד מסוים את תשומת לִבה. הוא היה כבד, ועל כריכת העור החומה שלו הוטבעו אותיות מוזהבות. מיקי ניסתה לשלוף אותו מהמדף, אך הוא היה לכוד בין הספרים האחרים. היא משכה את הכריכה העבה בסבלנות, עד שהשתחררה ובעקבותיה התפזר סביב ענן אבק גדול. מיקי השתעלה מעט, ניגבה את האבק שנותר ופתחה את הספר בעמוד הראשון. אלאונורה ד'אַרְבּוֹרֵאָה היו המילים היחידות שנכתבו שם, באותיות מסולסלות ועתיקות למראה.

"אלאונורה ד'אַרְבּוֹרֵאָה? תהתה מיקי. סקרנותה התעוררה, והיא דפדפה מעט קדימה בדפים הצהובים והפריכים והחלה לקרוא:

בגד החתונה של הנסיכה אלאונורה נחשב למפואר ביותר שנתפר אי־פעם בממלכת אַרְבּוֹרֵאָה שבאי סרדיניה. ספינות מפרש הובילו מערים רחוקות את הבדים העדינים ששימשו לתפירת שמלת הכלולות, ותריסר תופרות עמלו מבוקר עד ערב לרקום עליה דוגמאות מרהיבות בחוטי זהב. את הגלימה, העשויה קטיפה ופרווה נדירה, העניק לנסיכה אלאונורה במתנה חתנהּ המיועד, האציל בְּרַנְקָלֵאוֹנֶה דוֹרְיָה. הגלימה המרהיבה הפכה במהרה לשיחת היום בממלכה, שכן היתה זו מלאכת מחשבת של אבני אודם נדירות ובדים עתיקים, שנרקמו עליהם ציפורי נוי וציפורי טרף, דרקונים יורקי אש ופרחים ענקיים. אלאונורה, בת לשושלת סֵרָה בָּס המפורסמת ובִתו הבכורה של המלך מַרִיָאנוֹ, עמדה להתחתן סוף־סוף, לאחר שנים ארוכות של ציפייה, ושום הוצאה לא נחסכה לרגל המאורע. באולם הגדול שמחוץ לכנסייה הוצבו, כבר בשעות הבוקר, השולחנות הארוכים ועליהם המזון לאורחים — טווסים שלמים, צלויים ומצופים בעלי זהב, נוצותיהם הצבעוניות פרושות כמו מניפה מרהיבה…

מיקי הרימה את ראשה מהספר. וואו, חשבה לעצמה. היא מעולם לא שמעה על ממלכת אַרְבּוֹרֵאָה, ולמען האמת, גם לא על האי סרדיניה שליד איטליה, אך התיאורים היו אמיתיים כל כך, עד שנדמה היה לה שהיא מרגישה על לשונה את טעמו של הטווס הצלוי המצופה בזהב אכיל, ושהיא עצמה עטופה בבדים העשויים קטיפה וזהב. בעדינות, נזהרת שלא לקרוע את הדפים הישנים והדקיקים, דפדפה מיקי לעמוד הבא.

המון אדם מילא את חצר הארמון. השנה היתה 1376, השנה ה־29 למלכותו של המלך מריאנו הרביעי…

מיקי המשיכה לקרוא, אך לפתע הרגישה טפיחה זעירה, מעין זרם חשמלי מכה בגבה. היא הסתובבה מיד אחורה, אך לא ראתה דבר. כנראה נזלה טיפה מהמזגן הקטן שטרטר מאחוריה, חשבה וחזרה אל הספר.

המשרתים הרבים שמילאו את חצר הארמון התכוננו זה שבועות לאירוע הגדול…

מיקי הרגישה טפיחה נוספת, חזקה מקודמתה. היא הסתובבה ושוב לא ראתה דבר. היא עמדה להמשיך לקרוא בספר, ולפתע זה התחיל.

ראשונות היו האצבעות. לנגד עיניה נעשו אצבעותיה חיוורות יותר ויותר, עד שנהפכו לשקופות כמעט. מיקי פתחה את פיה לצעוק, אך שום קול לא יצא ממנו. היא התבוננה סביב מבוהלת, אך נדמה היה שאיש לא שם לב. זה קרה במהירות עצומה, בתוך שניות הפכו גם כפות ידיה, ואז זרועותיה, לשקופות לגמרי ונעלמו, ולאחר מכן נעלמו גם רגליה וכתפיה. בתוך פחות מדקה דהה כל גופה ונעלם. היא עצמה את עיניה, מבוהלת כולה, וכששבה ופקחה אותן גילתה שהספרייה נעלמה. היא כבר לא היתה בפנימיית "שיבולים".

 

 

 

הזמן השבור מאת אריאלה בנקיר, הוצאת ידיעות ספרים, פרוזה עשרה, שנת 2012, 454 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, ספרות נוער, פנטסיה ומדע בידיוני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.