ביקור בית עם הסופר נמרוד איטקין: בובת תרנגול / המרדף אחרי אהבה בלתי ניתנת לתפיסה

| 13/02/2013 | 0 Comments

בובת תרנגול מאת נמרוד איטקין

בובת תרנגול מאת נמרוד איטקין

"אני מת לישון כמו שצריך.  רוצה לגור בחו"ל תקופה, מעדיף מדינה לא מפותחת במיוחד כדי שאוכל להרגיש מלך עם הכלום כסף שיש לי וככה אוכל לא לעבוד תקופה ארוכה, רק להשמין מאוכל מהים ומבקבוקי אלכוהול שקופים וזולים", מספר הסופר נמרוד איטקין. את ההשראה לכתיבת 'בובת תרנגול', ספרו הראשון, קיבל מהשנאה שלו לעבודה (חושב שהצורה שהוא עובד לא מתגמלת), ומנשים. ביחד יצא סיפור על פועל עצמאי שרודף אחרי אהבה בלתי ניתנת לתפיסה.

נמרוד איטקין נולד בנהרייה. בגיל שש נהג להופיע לפני ילדי הגן ולספר להם את עלילת הפרק האחרון של הרובוטריקים. בבית ספר יסודי הקריא שיעורי בית ממחברת ריקה. את חטיבת הביניים עבר כשברקע איום הפנימייה ובכיתה י' כבר הועף משני בתי ספר. בי"א עף מבית ספר אקסטרני. מהצבא  השתחרר בדרגת  רב"ט ומאז עבד בעשרות עבודות שונות. בין לבין למד כתיבה בסם שפיגל וטייל שנה באוסטרליה וניו זילנד. כיום לומד קולנוע במכללת בית ברל.

 

שם: נמרוד איטקין

גיל: 31

סטטוס: רווק

מגורים: חירות

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר בובת תרנגול, הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2013.

נמרוד איטקין (צילום: אלון סיגווי)

נמרוד איטקין (צילום: אלון סיגווי)

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "את ההשראה לכתיבה קיבלתי בשני חלקים. הראשון היה מהשנאה שלי לעבודה. אני לא אוהב לעבוד, זה לא שאני עצלן. אני פשוט חושב שהצורה שאני עובד לא מתגמלת, ולא עושה לי חשק לקדם את עצמי. אני כל בוקר של עבודה מרגיש שמישהו מגלח (-?לא ברור הקטע עם המגלח) אותי בכוח למקום שאני לא רוצה להיות בו, צועק עלי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות ובשביל שאני אחייך הוא נותן לי שכר מינימום. אני יודע שאני בסך הכול בחור צעיר ומי אני שאדבר בכלל. אבל מגיל 13 בחופשות קיץ עבדתי, ובכיתה י' הורחקתי מבית הספר ומאז עבדתי. גם הצבא שלי היה סוג של עבודה.

יש לי בעיה עם מסגרות. ויש לי גם בעיה שסבא שלי נפטר בגיל 95 ויומיים לפני הוא עוד היה הולך לעבודה.  אני בא ממשפחה ארוכת מסורת של פועלי ידיים וריח של גריז, שמנים, דלקים וריתוך בבית. אני זוכר כמה זמן היה לוקח לאבא שלי לשטוף ידיים לפני ארוחת הערב ובתור ילד שמן לא היה לי סבלנות לחכות כבר לאוכל. אז אולי משם באה השנאה לעבודה? אולי מהאהבה שלי לאוכל?

החלק השני היה נשים. רומנים. ה"כן", וה"לא", וההצגה, והמשחק, והשאיפה של הנשים למצוא את האביר על הסוס הלבן שכבר בימי הביניים כשהומצא היה סתם עוד אגדה שרודפת אותנו עד היום. חוסר האמון הנשי , השאיפה ליותר טוב, להכי טוב ואין לזה סוף. הרבה גברים טובים שלא עונים על כול מיני כללים נשארו לבד. זה בערך, ככה על חצי רגל החלק השני שממנו יצאתי לדרך. ביחד יצא סיפור על פועל עצמאי שרודף אחרי האהבה בלתי ניתנת לתפיסה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "בסוף 2009 התחלתי לכתוב את הספר. עברתי איתו הרבה מאוד גרסאות שונות. עבדתי עם עורכת מטעמי בשם לי עברון ועקנין שהיא אישה מדהימה ואשת כתיבה עמוקה עד כאב. איתה עבדתי כמעט שנה אחרי שכבר היה לי גרסה מתקדמת. ואז שלחתי להוצאות לאור, משם התהליך המשיך להזדחל לעוד שנה וחצי לדעתי עם עוד איזה גרסה או שתיים. ובום, פתאום עכשיו כולם קוראים את מה שניסיתי להסתיר". 

אילו ספרים קראת לאחרונה? "כרגע אני בשלבי סיום של 'חבורת עינב' של ג'ון פנטה שהוא סופר אמריקאי ענק. לפני זה קראתי מרק טווין 'מסע תענוגות בארץ הקודש', טולסטוי 'על הפטריוטיות'. ואת הספר האחרון של סייד קשוע שהוא אחד הסופרים הישראלים המרשימים ביותר".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אז כמו שאמרתי, יש ג'ון פנטה האמריקאי ויש את פרדינן סלין עם המסע לקצה הלילה. שאליהם הגעתי דרך צ'ארלס בוקובסקי שהוא גם מהמשפיעים הגדולים עלי. זה מעניין הסיפור שלי על בוקובסקי, איזה מישהי לפני 7-8 שנים קראה איזה סיפור שכתבתי ואמרה שאני כותב ממש דומה לבוקובסקי. הייתי מאוד פחדן לגבי הכתיבה בהתחלה, כמו שאמרתי לא באתי מבית שעודד או צרך אמנות ובטח לא ספרות. אז שללתי את זה העניין וניסיתי לברוח ממנו. אבל זה רדף אותי עד שבסוף קראתי סיפור אחד שלו, זה היה "שיפון עם שינקן" זה ספר על הילדות של בוקובסקי. ומה שקרה היה שקיבלתי מראה אמריקאית, מוקצנת, על הילדות שלי. את הספר התחלתי לקרוא באתר בנייה באיזה מפעל בצפון. אני זוכר שמרגע שהתחלתי אותו התחבאתי בטנדר וקראתי כמעט עד סוף היום. כמובן שסיפרתי שהרגשתי לא טוב".

אילו ספרים קראת בילדותך? "העץ הנדיב היה הספר ילדות האהוב עלי. סיפור שאול המלך ויציאת מצרים. לא הייתי קורא הרבה, אני כבר שייך לדור שהילדות שלו הייתה קודם כול טלביזיה. זה אני חושב גרם לי להיות מספר, הייתי רואה פרק בכול סידרת ילדים (אז במיוחד אהבתי רובוטריקים) ובגן או בכיתה הייתי מציג בפני כולם, דמויות, דיאלוגים אני זוכר פעם שהגננת הייתה גם מצטרפת. בגלל זה אני כבר 6 שנים בלי טלביזיה בבית".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "אף פעם לא אהבתי את השאלה הזאת. אני לא רוצה לחשוב על עצמי באי בודד. את מי אני אצחיק? את מי אני אעצבן? את מי אני ארגש ואת מי אני אוהב? יש לי כל כך הרבה רעש בראש שלא הייתי מחזיק באי הרבה זמן לבד. אולי אפשר פלאפון? בטח הייתי שוחה ונטרף על ידי כריש או שהייתי תולה את עצמי על איזה עץ עם הייתי מוצא חבל. אין לי פואנטה עם אני חי לבד. ככה שספרים בטח סתם היו נרקבים על הסלעים".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "ניסיתי לפרסם בעבר כבר שני ספרים. אחד נתקל בסירוב מכל ההוצאות ששלחתי להם. אני חושב ששלחתי ל-13 הוצאות. אחד נוסף קיבלתי הצעה מהוצאה קטנה להשתתף איתם בחצי מהעלות. דבר שלא יצא לפועל כי מעולם לא היו ברשותי סכומים כאלה".

ספר קצת על הספר שכתבת:  "זה סיפור על יודה,  גנן עצמאי בן 31 עובד בגינות שלעולם לא יוכל להרשות לעצמו. הוא מתאהב נואשות ביוליה, משוגעת בת 19 שמטריפה את עולמו המרובע והקטן ומוציאה ממנו דברים שהוא לא הידע שיש בתוכו".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כרגע לומד קולנוע במדרשה לאמנות של בית ברל. אז כרגע אני בשלבי סיום של סרט באורך מלא שהייתי רוצה לצלם עוד חמש או שש שנים. כשאני אסיים אותו, אני מאמין עד סוף פברואר, אז אתחיל לכתוב ספר חדש. כבר יש רעיון, יש דמות ויש גם סוף. מת כבר לצאת למסע הזה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להיות אימפולסיבי ליום אחד ואז לדחות הכול למחר. הכוונה לרצות הכל ולהבין שזה לא קורה ברגע. כתיבה זה לא ספרינט, זה מרתון וצריך לשמור על הכוח".

בובת תרנגול מאת נמרוד איטקין

יודה, גיבור הרומן בובת תרנגול,  הוא  גנן בן שלושים וקצת עם כרס לא קטנה, עם בקבוק בירה בצהריים וכוס ויסקי בערב, בוץ מתחת לציפורניים ופה ג'ורה. נמרוד איטקין בנה לו עולם שלם של גינות שהוא מטפח  ונשים שאיתן הוא משתולל, חרמן ורגיש, עצוב ושמח, וכל הזמן מאוהב לגמרי ביוליה היפה להדהים והמטורפת.

מתחשק לנזוף בו, לתת לו בראש, לנחם אותו ואולי לנסות לחנך אותו – אבל אט-אט מתברר שהוא בעצם מנחם אותנו ומחנך אותנו, מנחה אותנו איך להניח לנימוסי השולחן המגבילים והמאבנים שלנו – ולחיות עם כל הלב.

מתוך בובת תרנגול

איפה הוואו?

 

היא ישבה בסלון אצלי והסתכלה על טלוויזיה מכובה. מחכה לתה. אני הייתי במטבח ובחנתי את הגוף שלה. טוב, יש לה חזה גדול יותר משל יוליה ויש לה גם תחת גדול כזה. הרבה עם מה לשחק. לא כמו הגוף של יוליה. עור ועצמות! מה אני בכלל חושב על הילדה הקטנה הזאת. יש לי פה בסלון שק של שעמום שרק מחכה לאיזה דפיקה על הקיר.

 חזרתי לסלון עם כוס תה והנחתי לידה. ליטפתי את השיער שלה ונתתי לה נשיקה על השפתיים. היא חיבקה אותי ותוך רגע היד שלי היתה על השד שלה. כן, הוא באמת היה גדול. החלקתי את היד על התחת והיא עצרה אותי.

"מצטערת, באמת בא לי תה," היא אמרה.

חזרתי למקום.

אני רגוע. לא חרמן, אני מסוגל לשתות את התה הזה כמו בוגר. אני אשב איתה ואנהל שיחה

בוגרת ורק כשהיא תרצה אני אשכב איתה. בינתיים אני יכול להקשיב. אני יכול גם רק לבהות בה. 

"תוציא אותי מהמכנסיים כבר!" צעק הזין.

התעלמתי ממנו והוא לא עצר.

"הלו! אל תתעלם ממני. תוציא אותי ותצמיד אותי לפנים שלה. כן! כן! בבקשה, תן לה לדבר אלי כמו אל מיקרופון. מה קרה לך, יודה, פעם היינו חברים, פעם היינו עושים כאלה חיים. אל תפנה לי את הגב, יודה. יודה!"

"משעמם בחיים," היא אמרה. "זה כל הזמן אותו דבר," היא אמרה.

לקחתי שלוק מהתה, כוס אמק, זה חם! אבל שתקתי כי אני גבר.

"אתה יודע כמה זמן משעמם לי?"

"לא," עניתי קצת בפחד.

 "שנים משעמם. אני לא זוכרת מתי היה מעניין. אתה מבין? זה אותו שעמום, זה אותו דבר. זה צבא, זה טיול אחרי, מלחמה קטנה פה מלחמה גדולה שם ואז יש קצת עניין בחיים. זה לשבת בבית ולחשוב מה ללמוד. לשכב עם זה ואז לרדת לזה. אתה איתי?"

"כן, כן, אני איתך."

"זה לצאת למועדון, זה לעשן ג'וינט, באנג, זה לעשות שורות וזה להידלק לפחות פעם אחת בחיים. זה לחשוב מה אני רוצה ללמוד ואז לשכב עם עוד איזה מישהו עד שאני מחליטה. זה לזרוק אותו כי הוא משעמם ואני לא זוכרת מתי היה מעניין. אתה איתי?"

"כן, כן."

"ואז אני עוברת לצפון ואני גרה בקיבוץ. אני מתלהבת מהקיבוץ אני חיה בקיבוץ אני לומדת!

ושנה עוברת ואז מגיעה עוד שנה ויש בחור חדש וטיסה לטורקיה למלון. אתה תופס איזה שעמום? איזה חוסר מעש! ואני בטוחה שמשהו טוב חייב להגיע, משהו מעניין חייב לקרות. זה לא בטלוויזיה וזה לא בלימודים וזה לא בטורקיה וזה לא בצומת גולני. זו לא הבעיה עם הפלשתינים וזה לא ברור לי מה. אז אני עוברת לגור איתו ואני שומרת על הדירה שלי עדיין זמינה, אתה יודע, לא רוצה להתחייב ממש. שתמיד יהיה לי מקום לברוח אליו. אתה מבין?"

"כן, כן."

"ואז נגמרים הלימודים. ממלצרת, חבר וגרה בשתי דירות. משתכרת ערב אחד וכמעט מתנשקת עם איזה בחור אחר. רגע לפני אני שואלת את עצמי, כל כך משעמם? באמת כל כך משעמם? ואז זה קפץ לי בראש. אתה איתי?"

"כן, כן!"

"זו הציפייה! זו התחושה הזאת שצריך לקרות משהו. אני גדלתי על משהו שצריך לקרות! לפני ששכבתי פעם ראשונה סיפרו לי סיפורים. אמרו זה הדבר הכי טוב בעולם! אין יותר טוב מזה, יודה! אין! ואז שכבתי בפעם הראשונה ואני שואלת את עצמי, איפה הוואו? איפה כל מה שהם אמרו לי? איפה הכוכבים? איפה השמים והארץ? איפה האלוהים שהיה אמור להופיע. כלום, אני אומרת לך. הפעם הראשונה לא היתה וואו! אני צריכה שתבין, אני מבינה את הבעיה. הציפייה, כל הזמן אני מחכה שיהיה וואו! ואיפה הוואו המזדיין הזה! זה אפילו לא מילה, הדבר הזה! זה סתם צליל מהפה! צליל מהפה שמחרפן אותי. ואני זוכרת את יפעת, אני זוכרת אותה יושבת על החומה בכניסה לבית הספר ומספרת על הפעם הראשונה שלה. היא מספרת על הוואו הזה. ויודה, מאז אני מחפשת את זה."

"את סתם מתגלגלת עד שתגיעי למישור שיאט אותך ואולי תגיעי יום אחד לקיר ואז בום גדול יעצור אותך."

"באמת, זה מה שאתה חושב?"

"כן. גם אני מחכה לקיר. אני מחכה לבום גדול כזה. משהו ענק שיעיר אותי כבר מהתרדמת הזאת."

"בום!" היא אמרה.

"מה בום?" שאלתי.

"הגעתי לקיר," היא אמרה ואז התנשקנו. לאט היא נשכבה על הספה. ניסיתי להוריד את החולצה

שלה והיא ביקשה שאני אכבה את האור. "לא חשבתי שנשכב אז לא עשיתי שחי," היא אמרה.

קמתי והזקפה שלי הצחיקה אותה. כיביתי את האור והדלקתי כמה נרות ישנים שהיו לי בבית.

"וואו," היא אמרה. "אף פעם לא שכבתי לאור נרות."

ריחמתי עליה. היה לי קצת עצוב לשמוע שבגיל שלה לא היה לה עדיין מישהו שידליק לה נרות. הרי זה כל כך, כל כך נדוש!

קשה לשכב עם מישהו שמרחמים עליו. אבל עשיתי את העבודה. היא היתה במיטה כמו בחיים. שק של שעמום. שכבה שם ברגליים פתוחות ולא עשתה מילימטר יותר מזה. כלום! ואני נשבע, נתתי שם עבודה של שלושה אנשים. מרים, מוריד, סוחב. והיא? גופה. אנדרטה!     

היא נשארה לשכב על הספה ואני קמתי. הלכתי לשירותים. השתנתי ואמרתי לעצמי, טוב, אני מסוגל לצאת איתה איזה חודש, וואלה, אולי חודשיים! היא תעזור לי לחזור לדיאטה. תוציא אותי לרוץ. היא מסודרת ולא תהיה יותר מדי תלותית. נעשה איזה ארוחה ואני אפרד ממנה קצת לפני שהיא תזמין אותי להורים שלה. אולי בעצם אני אלך, בטח יהיה שם אוכל טוב. היא אמרה שהיא עיראקית, לא?

יצאתי מהשירותים והיא כבר היתה לבושה בחולצה. כּוּס בחוץ וחולצה. איזה מין היגיון זה? בדיוק גמרה לשתות את התה הקר שלה. "איך היה לך?" היא לחשה ברומנטיות.

"מעולה!" עניתי ואז התיישבתי לידה ונתתי לה נשיקה קטנה ליד האוזן.

 "גם לי," היא ענתה. התחבקנו. "נראה לי שיהיה פה משהו מעניין," היא לחשה.

לא הספקתי לענות כי קיבלתי הודעה לפלאפון. מוזר, חשבתי. בשעה כזאת? הזזתי אותה וקמתי

לפלאפון. "מצטערת", היה כתוב בהודעה ומעליה הופיע השם יוליה.

"מה קרה?" שאלה שירן.

 "מה, מה זאת אומרת מה קרה?" גימגמתי.

"אתה נראה כאילו ראית שד."

עמדתי. הזין שלי עדיין היה בחוץ והכול היה לאור נרות נמסים על השולחן. קיבלתי עוד הודעה. "רוצה לדבר?" שלחה יוליה, ובאותו רגע רציתי ששירן תעוף מפה.

"תשמעי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חברה שלי לשעבר…"

היא קמה. לבשה מכנסיים בלי תחתונים ואמרה, "הבנתי, יודה, אני עפה מפה." ובלי שהייתי צריך להסביר עוד משהו היא יצאה מהדירה והתחתונים שלה נשארו על הספה.

משהו עובר על הנשים. אין אפור ואין אמצע. יש תחתונים על הספה!

 

 

 

בובת תרנגול מאת נמרוד איטקין, הוצ' כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 333 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.