ביקור בית עם הסופר עידו אנג'ל: ספר ילדים (רומן) / ילדים שמפחדים להתבגר

| 31/10/2012 | 0 Comments

ספר ילדים מאת עידו אנג'ל

"אני כותב המון ומוחק המון, עד כדי כך שממש נאלצתי לעבור ניתוח בשורש כף היד, כתוצאה מדלקות חוזרות ונשנות," מספר עידו אנג'ל עם צאת ספרו השלישי 'ספר ילדים' (רומן). בספר זה הוא מטפל באומץ בלתי מתפשר בנושאים רגישים ונפיצים שהם כמעט בבחינת טאבו בקרב החברה הישראלית.

עידו אנג'ל יצר וביים סדרת אנימציה מצליחה לילדים ('ויפו'). סרט אינטראקטיבי המבוסס על הסדרה מתעתד לראות אור בבימויו בתחילת 2013 .כתב וביים דרמה קצרה ללא מילים בשם 'מות קין', העוסקת בסיפור הרצח הראשון מזווית פרוידיאנית.

בשנת 2010 הקים בת"א את "מיזנטרופ", חלל עבודה אורבני ייחודי, בעיקר כדי שיהיה לו איפה לשבת ולכתוב בעצמו וגם שישמש חלל לכותבים, סטודנטים ופרילנסרים שמחפשים ללמוד ולעבוד בשקט וביעילות.

"התחלתי מתיאטרון בנערותי (למדתי בתיכון "תלמה ילין"), המשכתי לקולנוע (למדתי במדרשה לאמנות, שם לימדתי אחר כך נרטולוגיה לקולנוע במשך 7 שנים) ואת הספרות הכרתי רק לפני כ-6 שנים," מספר אנג'ל.

 

שם: עידו אנג'ל

גיל: 38

סטטוס: גרוש, אב ל- 2 בנות (יהלי ויוני) וכלב בשם יוּדה

מגורים: יפו

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר ספר ילדים, רומן, הוצ' מודן, 2012.

עידו אנג'ל (צילום עצמי)

מדוע בחרת לקרוא לספרך 'ספר ילדים'? כל הדמויות בספר הן ילדים, בסופו של דבר. לא רק התינוקת שאפרת נושאת בבטנה, אלא גם הוריה, אפרת ואורי, ואפילו ההורים של כל אחד מהם. כולם ילדים שמפחדים להתבגר.

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "השראה" זה מושג חמקמק. גם הפועל "שאיבה" לא מתאים כל כך, לפחות לא באופן שבו אני כותב. "פחד" נכון יותר, והפועל הוא "לופת". אז הפחד שלפת אותי כשהתחלתי לכתוב את "ספר ילדים" היה פחד מזוגיות. פשוט שכבתי במיטה לצד בת הזוג שלי (לשעבר) ופחדתי.

כמו אורי, בפרק הראשון של הספר, לא ידעתי להסביר לעצמי את מהות הפחד הזה, אבל ידעתי בהחלט לפחד אותו. העניין הוא שפחד אף פעם לא מספיק כדי לכתוב ספר. דמות יכולה לפחד, הסופר לא. לכן התחלתי לשאול את עצמי מאיפה הפחד הזה מגיע, וככל שהעמקתי בו, כך גיליתי שהוא מגיע מכל מיני גיבנות שאני נושא, שקשורות בעיקר בילדות שלי בתור בן יחיד להורים גרושים. ברגע שהבנתי את זה ואזרתי אומץ להסתכל לזה בעיניים, הספר ממש נפרש מולי וידעתי מה אני צריך לכתוב".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "אני כותב המון ומוחק המון, עד כדי כך שממש נאלצתי לעבור ניתוח בשורש כף היד, כתוצאה מדלקות חוזרות ונשנות. אני הבעלים של ה"מיזנטרופ", חלל עבודה תל-אביבי ייחודי לכותבים וסטודנטים ופרילנסרים שמחפשים ללמוד ולעבוד בשקט וביעילות, ושם כתבתי את 'ספר ילדים', במהלך השנתיים האחרונות.

הספר נכתב שלוש פעמים מאפס. זרקתי לפח (הדיגיטלי) שתי טיוטות מושקעות מאוד. הראשונה נזנחה כי היא באמת הייתה "טיוטת הפחד", הטיוטה שבה כתבתי כדי להניח כמה שיותר מהר את הפחדים מולי, במקום בתוכי, כדי שאוכל להתבונן בהם. ואז באמת התבוננתי והבנתי אותם, וכך התחילה להיכתב הטיוטה השנייה, מתוך הבנה יותר עמוקה של מה עובר עלי ומה עובר על הדמויות עצמן.

אני חושב שיש שלושה שלבים בכתיבה: בהתחלה אתה כותב כמו ילד, שופך הכול אל הדף בלי לעשות חשבון, מתפרע. אחר כך אתה הופך להיות האבא של הילד הזה. אתה מעבד את הבלגן מתוך הסתכלות בוגרת יותר, אבל עדיין אוהדת ורגשית. ואז גם האבא מפנה את מקומו ומגיע המורה, שמביט בחומר בעיניים מרוחקות יותר, כמעט קרות, הגיוניות. וזו הייתה הטיוטה השלישית. זו הייתה ממש נגרות של מילים. חטבתי ושייפתי וליטשתי ומיסמרתי את המילים במקום הכי נכון להן – או לפחות כך אני מקווה שעשיתי. כמובן שתמיד הגבולות מיטשטשים בתהליך הזה. אתה לא רק ילד, או רק אבא, או רק מורה. גם בטיוטה הסופית הייתה הרבה חמלה לחומר ואפילו התפרעות כשהיה צריך. אבל זה המבנה הכללי של כתיבה, עבורי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אני קורא עכשיו את "הסהרורים" של הרמן ברוך, שהוא ספר מופלא בעיניי. הוא ספר עב כרס, ובכל זאת אני מקמץ בקריאה, כדי שלא ייגמר לי. בגלל שהתחלתי לכתוב בגיל יחסית מאוחר, יש לי עדיין פער גדול מאוד בהכרת מנגנון הכתיבה, פער שהדרך הכי טובה להדביק אותו היא בקריאה ביקורתית של ספרים אחרים. לכן כעת אני קורא בעיקר כדי ללמוד לכתוב. הספרים שלמדתי מהם רבות לאחרונה הם 'הבחילה' של ז'אן פול סארטר, 'סוף דבר' של יעקב שבתאי וכעת 'הסהרורים' מאת הרמן ברוך".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הסופר הנערץ עלי הוא יעקב שבתאי. הוא לא כתב הרבה, אבל אני חושב שהוא אחד הסופרים החשובים בעולם. ממש כך. הייתה לו השפעה עצומה על הכתיבה שלי. יש בו מהכול. הוא מאסטר של דימויים, של דמויות, של סיפור ושל עלילה – כלומר, הוא גם כותב נפלא וגם אומר המון על ספרות, על הארץ, על פוליטיקה ועל החיים בכלל".

אילו ספרים קראת בילדותך? "הייתי ילד מאוד לא יוצא דופן בבחירת הספרים שקראתי, אם כי כן קראתי מעט יותר מילדים אחרים, אני חושב. אהבתי מאוד את אריך קסטנר, את רודיארד קיפלינג, את עמוס גוטמן, וגם את כל ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים 'בדיונות' של בורחס, 'סוף דבר' של שבתאי, 'הבחילה' של סארטר.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השלישי ('ספר ילדים'). לפניו פרסמתי רומן בשם 'הסיפור של מיכאל', ונובלה בשם 'ניק, איש ומילותיו', שיצאה באנתולוגיה של נובלות בשם 'מאחורי הכסף יש סיפור' שכינסה דנה אולמרט. כמו כם פרסמתי ספר נוער בשם 'אולי יקראו לו יואל האמיץ?'."

ספר קצת על הספר שכתבת: "אפרת סופרת, ואורי מבקר ספרות. הם נישאו אחרי שהוא פירסם בעיתון ביקורת קטלנית על ספרה הראשון, שהוא דווקא אהב מאוד, עד כדי שהוא קנא בה. הם לא נשואים זמן רב, ונכנסו להיריון בטעות – אבל מאז שזה קרה משהו נשבר ביניהם. פחדים מתחילים לצוץ, פחדים שתחילה נדמים כפחד מהשינוי העצום שהלידה תביא, מאובדן החופש, אבל עם הזמן מתגלה שהם מכוונים לאו דווקא כלפי הדור הבא, אלא כלפי הדור הקודם: שניהם מפחדים להפוך להוריהם. אמה של אפרת השתגעה אחרי לידתה, ואפרת מפחדת מאוד שזה יקרה גם לה, עד שהיא מפתחת שנאה כלפי התינוקת שבבטנה. הוריו של אורי שונאים זה את זה אך מעולם לא התגרשו, "בשביל הילדים", ואורי כבר מתחיל להרגיש את השנאה לאפרת מפעפעת בו. כמובן שבסופו של דבר הפחד לחקות את ההורים שלהם, גורם להם לעשות בדיוק את זה: לחקות את ההורים שלהם".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, יש לי כבר טיוטה מתקדמת של הרומן הבא. 'מתקדמת' – מבחינתי. היא טרם ראתה עין עורך ואני כבר מצפה לעבוד עליה". הספר יעסוק בחשבון נפש שמקיימת אם עם בנה, ועם עצמה אחרי מותו של הבן ב'תאונת סמים' בהודו". 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "קודם כל, כדי לדעת לכתוב, צריך לדעת לקרוא. מומלץ לקרוא כמה שיותר ספרים, ואפילו לא משנה אם הם גרועים או טובים (כנראה שצריך משניהם), ולהבין אותם לעומק, לפענח איך הם מצליחים או נכשלים בלעשות את מה שהם רוצים. אחר כך, כשניגשים לכתיבה עצמה, צריך להיות כנים מאוד ואמיצים מאוד. לא לפחד לומר את האמת – ובעיקר לא לפחד מלעשות טעויות. אם תטעו ותבינו למה טעיתם – הרווחתם, ועשיתם משהו טוב מאוד עבור הספר שלכם".

משפט מסכם: "תודה על האירוח! ואם כבר ניתנה לי במה לומר משהו, אז הייתי רוצה לנצל אותה כדי לאחל לכל הספרים שייפטרו כבר מהמבצעים הנוראיים האלה, שמבזים אותם, ולספרות שתיפטר מאופי ה"ריאליטי" שהולך ונדחף אל בין דפיה ומתפשט בהם כמו וירוס. שנזכה לספרים אמיצים וכנים וחכמים. ושוב, תודה".

עידו אנג'ל – ספרים

אולי יקראו לו יואל האמיץ?, לנוער, הוצ' סער, 2009

הסיפור של מיכאל, רומן, הוצ' אחוזת בית, 2010

ספר ילדים, רומן, הוצ' מודן, 2012.

 

ספר ילדים מאת עידו אנג'ל

אפרת ואורי, סופרת ומבקר ספרות, עומדים משני עברי הבטן ההולכת ותופחת של אפרת. ככל שהבטן גדלה, כך הם מתרחקים זה מזה. כל אחד מהם נושא איתו, כגיבנת, את ילדותו ואת משפחתו: אורי את הוריו, שזה שנים מתעקשים לא להיפרד למרות האיבה הגלויה השוררת ביניהם; ואילו אפרת נושאת את מחלת הנפש של אמה, שפרצה מיד אחרי שילדה אותה, ואת מערכת היחסים המורכבת והתלותית שלה עם אביה. היא מסתירה מפניו של אורי את העובדה שהיא אינה מצליחה לכתוב מאז ההיריון. בתווך, בין קירות הבשר הרכים, היכן שנפגשים הפחדים, מתפתלת תינוקת, וכל שלב בהתפתחותה מעמת את בני הזוג עם שאלות קשות. 

ברומן השני שלו משתכללת הכתיבה הספרותית המושחזת ופורצת הדרך של עידו אנג´ל, שמטפל באומץ בלתי מתפשר בנושאים רגישים ונפיצים שהם כמעט בבחינת טאבו בקרב החברה הישראלית.

פרק ראשון

הם צופים בטלוויזיה. היא מהדקת את אצבעותיה סביב אצבעותיו בכל פעם שהתוכנית יוצאת לפרסומות, שלא יברח. ידיה, שהיו רכות ועדינות עד לפני כמה שבועות, נפוחות כעת מרוב נוזלים. כך גם פניה ורגליה. בבטנה היא נושאת ילד, או ילדה. מחר יידעו.

הבית מטונף ושניהם עייפים. צלחות רבות הצטברו בכיור ועל השולחן, הרצפה מאובקת והאוויר נגוע בריח חמצמץ שמטריף את דעתה. הוא כבר בדק בכל פתחי הביוב, הן בתוך הדירה והן מחוצה לה, נבר בארונות והציץ מתחת למיטה, אך לא מצא דבר. נדמה שהריח נספג כבר באוויר, ברצפה, בקירות. והתוכנית בטלוויזיה מתחלפת והערב מתחשר ונכרך סביב ביתם כשמיכה אפלה. מחוץ לחלון חדרם מתמשכת יבבה: רמת-גן האומללה נוהמת כחיה. וכבר דקות ארוכות שהוא צריך ללכת להשתין, אך היא אוחזת בידו חזק כל-כך, ממש נועצת בו את ציפורניה, והוא מציץ אליה מזווית עינו ותוהה – האם היא חשה בעוצמת הלפיתה שלה? האם זהו מין אִיום?

פעם נהגו להצחיק זה את זה. הם היו יושבים יחד בבתי קפה, או על ספסלים ברחוב, או כך, כמו עכשיו, מול הטלוויזיה, ושונאים את כל שאר האנשים בעוצמה ובדריכות, עד שדמעות של שמחה היו מבצבצות בזוויות עיניהם ובטניהם היו עומדות להתפקע. היום פניהם חתומות. בטנו מתפקעת מהצורך להשתין ובטנה מהעובר הנובט בתוכה. העיניים מרצדות באי נחת על מסך הטלוויזיה. לרשימת השנאה שלהם נוספו עוד שניים: הם עצמם. ואולי שלושה נוספו. אולי גם אותו הם שונאים. אותו, או אותה. מחר יידעו.

בלילות אורי נחלש. אור השמש עוד זורה מרחק בטוח בינו לבין העולם, אבל בלילה הדברים נדמים קרובים יותר והוא מתבלבל. קשה לאמוד: האם מכשיר הטלוויזיה נמצא בקצהו האחר של החדר, או שהוא ממש כאן, כמעט נוגע באפו? האם קולותיהם של ילדי השכנים מגיעים מעבר לקיר, או שהם אורבים לו בפינות האפלות של חדר השינה? והאם הוא זה שחש בכל הפחדים האלה, או שהם מכרסמים הרחק מכאן, בלבו של מישהו אחר?

הוא מחכה עד שאפרת תירדם ואז קם בזהירות מהמיטה, הולך אל החדר השני וכולא את העולם מחוץ לדלת. כעת החדר ריק, אך יום אחד הוא יתמלא בצעצועים. הקירות, העדים לכל פחדיו, יקושטו בציורי שמש, עננים, חיות, וייצבעו בצבעים ססגוניים. אך עד שזה יקרה, החדר רק שלו. הוא פותח את החלון, מתפשט ונשכב על הרצפה. מגעה הקר יחד עם מגעה של הרוח מצננים במעט את חרדותיו. כך הוא שוכב כל לילה, עד עלות השחר. אחר כך הוא קם, מתלבש, פותח את הדלת ומתגנב בחזרה למיטה. הוא עוצם את עיניו ופוקח אותן שוב אחרי דקה או שתיים, עם צלצולו של השעון המעורר.

הם קבעו שמחר באחת-עשרה בבוקר היא תגיע לאסוף אותו ויחד ייסעו לרופא. אורי שונא לנהוג. אפרת תמיד נמצאת בתנועה ממקום אחד לאחר, והוא צריך להיאסף ממרבצו. עד שתבוא היא תשב בבית הקפה שלה בתל אביב, בולטת בין רכסי המחשבים הניידים עם ערימות הדפים שלה ועם עפרונותיה, ותכתוב את ספרה החדש. היא לא תראה לו מה כתבה. בערב היא תנעל את דפיה במגירת השידה הישנה.

את ספרה הראשון הוא קרא לפני שנפגשו. הוא כתב עליו ביקורת בעיתון. יש אומרים שמבקרי הספרות הם סופרים מתוסכלים, שהביקורת מוּנעת מכוח הקִנאה. במקרה הזה, אפילו אורי, שבדרך כלל משתדל להיות ענייני בביקורותיו, נכשל. ספרה היה כה יפה, עדין וחרישי, שהוא ממש שנא אותה על שכתבה אותו  – והתאהב בה. מוזיקה בקעה מבין הדפים, מוזיקה שקטה של מילים מלטפות, שעטפה את אורי ככילה דקה והגנה עליו גם מפני הקשים שבמאורעות העלילה, וכשגמר לקרוא הוא הרגיש פתאום חשוף. אילו רק יכול היה ממשיך לנוח בצל המוזיקה הזו גם כאן, אחרי שתמו המילים. הוא קטל את הספר.

ככל הביקורות, גם זו שלו כלל לא השפיעה על המכירות, שהיו נאות. ככל הסופרים, אפרת היתה הרוסה מהביקורת, וללא כל קשר לצִדְקַת הטענות שאורי שטח בה, מיד הסכימה איתן בסתר לבה – והתאהבה בו גם. כשהעורכת מהוצאת הספרים הזמינה אותה, יחד עם כל הרווקים שהתגוררו באזור המרכז ושהיתה להם יד כלשהי בכתיבה, אל מסיבת השקה לכבוד תרגומו של איזה ספר דייטים אמריקני מטופש, היא הביטה ברשימת המוזמנים, ראתה שם גם את שמו של אורי, והגיעה.

הם התחתנו אחרי חצי שנה. חתונתם היתה צנועה ויבשה. אנשי ספרות ועיתונות לחצו ידיים רפות בנימוס. נדמה היה שאיזה צורך נענה, כמו יוּשב סכסוך נושן בין הספרות והביקורת. אורי ואפרת שמחו. הם לא הרפו זה מידו של זה במשך כל הערב. כשעה אחרי טקס החופה הותירו את אורחיהם לבדם, חמקו אל חוף הים ועשו אהבה על החול המחוספס והזפת. שמונה חודשים לאחר מכן אפרת נכנסה להיריון, בטעות, למרות שלקחה גלולות. אורי חשב, "יהיה בסדר. הרי אנחנו אוהבים." אבל חמישה-עשר שבועות חלפו ולפתע נעשה קשה לנשום.

הוא מתגעגע לכתוב לה ביקורת. לפעמים הוא עדיין כותב לה, בראשו. אלה הם פתקי-ביקורת קטנים – על זוויתו המוגזמת של חיוך, על מידת הצלייה השגויה של העוף שהכינה לארוחת הערב או על כך שהיא לא שמה לב לתהום ההולכת ונפערת ביניהם. הוא משקיע בכתיבת פתקי-הביקורת האלה, מנסח אותם היטב:

"למרות רגישותה הגבוהה של אפרת מילוא לדמויותיה הבדיוניות, נמנעת הסופרת המוכשרת הזו כמעט בכוח מלחוש ברחשי לבו של האדם הקרוב אליה ביותר. אולי קורה הדבר דווקא בשל אנושיותו: הוא אינו עשוי מילים. הוא רק בשר ודם עלובים, בלתי ראויים לה."

ולפעמים הוא סתם כותב לה בראשו. למשל:

"אפרת היקרה, כאן אורי. אני כותב לך מהרחק-הרחק, מקצהָ השני של המיטה שלנו. מה שלומך? לא כתבתי לך מזמן. איך מתקדם ההיריון? ומה עם הספר החדש? איזה משני אלה קשה לך יותר לשאת? אצלי משונה. ארץ הקצה היא ארץ מוזרה. אין כאן שמש, למשל. לוקח מעט זמן להתרגל לחשכה, לדעת מתי עליך לישון ומתי העייפות היא רק תעתוע. שקט פה, אין נפש חיה מלבדי. המרחקים האפלים מתפרשים לכל מלוא העין ואני הולך והולך."

ולפעמים הם עושים אהבה ומרעישים כל כך, שהשכנים דופקים על הקירות כדי להשקיטם. כמו אז, בחתונתם, הם מתנשקים, מביטים זה אל תוך עיניו של זה ויודעים היכן לגעת, באיזה אופן ומתי. הם טועמים את זיעתם ואת נוזלי הגוף כולם ואין מרחק: הם מתערבבים.

אבל לא הלילה. הלילה הוא רק ממתין שהיא תירדם כדי שיוכל ללכת להשתין סופסוף ואז לכלוא אותה, את התינוק שברחמה ואת כל שאר העולם מחוץ לחדר הריק. תינוק, או תינוקת. מחר יידעו.

 

ספר ילדים מאת עידו אנג'ל, הוצ' מודן, שנת 2012, 259 עמ'


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *