אופקים מתנגשים מאת ר.ג. אולדברג / גיבורים מפתיעים ומוזרים

| 14/12/2014 | 0 Comments

אופקים מתנגשים מאת ר.ג. אולדברג

אופקים מתנגשים מאת ר.ג. אולדברג

אופקים מתנגשים מאת ר.ג. אולדברג, הוא קובץ של 7 סיפורים קצרים, מפתיעים ומותחים, הפורשים בפני הקוראים מפגשים מעניינים בין אנשים מתרבויות שונות ותפישות עולם אחרות. הסיפורים מורכבים מכמה רבדים, הרובד העליון מרתק ומשעשע והרובד התחתון מעביר מסר, או מעורר שאלה. הסיפורים שזורים באירוניה וציניות, שמבצבצים מתחת למסכה של חברותיות אנושית. העלילות הלא צפויות, בעלות הסוף המפתיע, מוּנעוֹת על ידי תפישות עולם אישיות של הדמויות, שמפרשות את העולם החדש לפי צרכיהן.

נושאי הסיפורים: אוריינטציה מקומית – סטודנט בודד בעיר זרה וקרה משקיע בלימודים ומייחל לחום אנושי; בבואה – בחורה צעירה ויפה מתחבטת בשאלות של חיצוניות גשמית מול פנימיות רוחנית; אבינו שבשמיים – איש דתי חוזר למשפחתו בטיסה מחוץ לארץ ונעצר לבדיקה במכס; חשיפה – עיתונאית צעירה מהפריפריה נאבקת להצליח בעיר הגדולה; היסודות הקדמונים – איש היי טק מתמודד עם הרוחות המנשבות של העולם הישן; קביים – גבר נשוי מתמרן בין שלושת בנותיו, אשתו הלא מתחשבת  ואביו החולה; סרטן סגול – איש עסקים עשיר מגיע לאי פראי ומגלה תובנות חדשות. אפשר לקרוא את הסיפורים כמין משל עם לקח ומוסר השכל.

זהו סיפרו הראשון של ר.ג. אולדברג (45), שם העט של המחבר, נשוי ואב ל- 2, תושב תל אביב, עוסק בתחום הפרסום.

על ספרו מספר ר.ג. אולדברג, כי "את ההשראה שאבתי מסיטואציות אמיתיות שהקצנתי אותן כדי לחדד הבדלים בין תרבויות שונות. לדעתי, הכפר הגלובלי לא כל כך פסטורלי. לא התחלתי לכתוב אתמול, זה התחיל כמה שנים מוקדם יותר, וכשסיימתי לכתוב את קובץ הסיפורים הזה, עלה בי החשש שיהיה לי את 'משבר התקליט השני'. בגלל זה החלטתי לחכות ולא להוציא אותו לאור מיד. עכשיו סיימתי את הספר השני והוא בשלבי עריכה, ולכן יכולתי להוציא את הספר הראשון".

"אני כותב כדי לשאול שאלות שמעניינות אותי ותוך כדי הכתיבה, הדמויות שיצרתי מגלות לי את התשובות. העלילות לא קשורות לחלוטין לחיי אבל הן מתובלות במודע בסיטואציות ודמויות שהכרתי", מספר ר.ג. אולדברג ומוסיף, כי "יש בסיפורים שלי תיבול של דמויות וסיטואציות שלקוחות מחוויות אישיות, אבל היסוד של כל סיפור הוא מפגש בין אנשים בעלי דעות שונות, וכל דמות מייצגת דעה או אורח חיים מסוים. חוץ מזה, החיים שלי הם גוון אחד של אפור – אישה, ילדים ועבודה. החיים שלי מאוד רגועים. אני נולדתי בתל אביב, אני גר בתל אביב, 5 ק"מ מהמקום שגדלתי בו, ואם בעוד כמה שנים תראה מזל"ט קטן טס מעל שמי תל אביב ומפזר משהו, אז תשדל לא לשאוף, כי זה יהיה האפר שלי. ציני, אבל זה לא אמור להפתיע, זה כמו הסיפורים שלי. בסיפור 'חשיפה' אני מתאר בדיוק מצב כזה של חשיפה ציבורית שנועדה להשיג רייטינג. ואין לי מה למכור, מצטער. יש סופרים שבכוונה אוספים חוויות, חלקן שליליות, ומכניסים את עצמם למצבים קיצוניים רק כדי שיהיה להם מה לכתוב בצורה אמיתית ומשכנעת, אבל אני אוהב להשתמש בדמיון שלי, בהגיון ובאי הגיון כדי ליצור את הסיפורים שלי. אני לא חזרתי בתשובה ולא חזרתי בשאלה, לא חליתי בסרטן, למרות שיש לי איזו שומה חשודה שאני צריך לבדוק, והסמים היחידים שאני משתמש בהם זה קפאין, אלכוהול ותאוברומין".

מה זה תאוברומין? "תאוברומין זה החומר הפעיל בפולי קקאו, והוא מהמשפחה של הקפאין, אבל הוא האח המפגר של המשפחה, חלש יותר מקפאין ועם זאת עם הרבה קסם אישי".

על השאלה למה קונפליקטים בין תרבותיים מעניינים אותך, עונה המחבר: "התגובה של אנשים לתרבויות שונות נעה בין איבה קסנופובית, שזה מטומטם, לבין אימוץ אוטומטי וחיבוק, שזה מטומטם מהצד שני. קח לדוגמא את שער הניצחון בפריז, אתר תיירותי מובהק, שכל תייר שמגיע לפריז מצטלם איתו ברקע ועולה על הגג שלו. כשהייתי בפריז, טיפסתי במדרגות עד שהגעתי לגג שלו ובאמת כשהגעתי מתנשף למעלה הרגשתי הרגשת ניצחון, אבל היה ברור לי שלא בגלל זה קוראים לו שער הניצחון. אחרי ברור קצר הסתבר לי שזה שער שבנה נפוליאון לרגל ניצחונו על האוסטרים והרוסים. עכשיו, מה זה אומר, שתיירים אוסטרים ורוסים מצטלמים ומחייכים על רקע האנדרטה שהוקמה כדי להנציח את ההפסד של אבות אבותיהם בקרב? או שאולי הם מרגישים פגועים ומחרימים את שער הניצחון? אותו דבר עם ריצת המרתון".

למי מפריעה ריצת מרתון? "יודעים שריצת המרתון נועדה לציין את ריצתו בת ה-42 ק"מ של לוחם יווני, ממרתון לאתונה, לפני 2,500 שנה, כדי לבשר על הניצחון בקרב של היוונים על הפרסים. הפרסים הם אבותיהם של האיראנים וכל פעם שאלפי אנשים רצים מרתון הם בעצם משחזרים את הניצחון של היוונים, שמסמלים את תרבות המערב, על הפרסים, שמסמלים את תרבות המזרח. כל הרצים והמעודדים בעצם חוגגים על הדם של הפרסים הקדומים וככה הם מעליבים את האיראנים, ואולי בגלל זה האיראנים כל כך שונאים את המערב".

ר.ג. אולדברג מסכם, כי "יש ספר שלישי בדרך, ברור, אחרת לא הייתי עורך עכשיו את הספר השני, ובמקביל אני מתרגם לאנגלית את הספר "אופקים מתנגשים" ונמצא במשא ומתן על מכירת הזכויות להסרטה".        

קטע מתוך הסיפור 'אוריינטציה מקומית'

 

הבחור הצעיר, במעיל האפור, עמד בתחנת האוטובוס והמתין בחוסר סבלנות. הוא מעולם לא נסע בקו הזה וקיווה שהוא עומד בתחנה הנכונה ובכיוון הנכון. היה זה ערב קר מאוד ורטוב, אף שבאותו הרגע לא ירד גשם. בתחנה עמדו עוד כמה אנשים מכורבלים במעיליהם, שומרים באדיקות שחום גופם לא יתפוגג. כשהגיע האוטובוס הוא לא מיהר לעלות, אלא מצא את מקומו בתווך, בין הראשונים לעלות לבין האחרונים. הנוסעת שלפניו שילמה והתקדמה, ואילו הבחור כלל לא השתהה וגם לא נופף בכרטיס המגנטי והמשיך בטבעיות פנימה. הנהג הפנה את ראשו לאחור, גירד קלות את אפו, וכשלא הצליח להיזכר מי חלף לידו לפני שנייה, פנה אל הנוסע הבא בתור, שהציג לו את הכרטיס המגנטי שלו.

הבחור הצעיר, במעיל האפור, לא היה עבריין או רמאי סדרתי, וגם לא היה חסר לו כסף. הוא פשוט ידע שהנהג לא הבחין בו. הסיבה להיותו בלתי נראה, כפי שהבין במהלך השנים, הייתה נעוצה בעובדה שהוא לא היה גבוה וגם לא נמוך, לא זקוף ולא כפוף, לא רזה ולא שמן, לא שרירי ולא נרפה, לא יפה ולא מכוער, וכשהיה מוקף באנשים הוא היה נטמע בתוכם וכלל לא נודע כי בא אל קרבם. חוסר הייחוד שלו גרם לו להרגיש בגיל ההתבגרות אחד ממיליון, ועכשיו, בשנות העשרים לחייו, כבר הרגיש אחד ממיליארד. אף שרוב האנשים התעלמו מקיומו – הוא דווקא אהב להתבונן בהם, ולכן התיישב במושב המנוגד לכיוון הנסיעה, והחל לסקור בעניין את הנוסעים מסביב.

חבורת הילדים, במושבים מאחור, הרעישה כפי שניתן היה לצפות מהם; לזקנה שישבה לצדו היה, למרות עננת הבישום הכבד, ריח עבש של זִקנה; איש העסקים הצעיר היה צמוד לסלולרי שלו ומלמל חרישית; שתי התיכוניסטיות שישבו לפניו לחששו זו לזו וצחקקו בין שיגור אס־אם־אס אחד למשנהו; הגבר המקריח שישב מהעבר השני בהה בשעמום במדור הספורט בלי לשים לב שהנוסע מאחוריו מציץ ומעיין בשקיקה בעיתון מאחורי גבו; ומישהו באוטובוס אכל קציצות. לא היה ברור מי אוכל את הקציצות, אבל הוא הריח את ניחוח הבשר המטוגן והמתובל.

כשהתחיל מוקדם יותר באותה שנה את לימודיו באוניברסיטה, נאלץ היה לעזוב את עיר הולדתו הרחוקה ולעבור לגור בעיר הקרה והמנוכרת, בה לא הכיר נפש חיה. אמא שלו חשבה שבאוטובוס אפשר לפגוש בחורות, וגם הוא סבר כך, כאילו היה האוטובוס מין מעבדה ניידת על גלגלים שיוצקים לתוכה אנשים ממינים שונים, וטלטולי הדרך מערבבים אותם עד, שבסופו של דבר, נרקמים זיווגים. התיאוריה שלו על האוטובוס טרם עבדה, ולא יצא לו לפגוש מישהי, אבל הוא היה בטוח שצריך לתת עוד זמן לתיאוריה והיא תתגשם ותוכיח למציאות את צדקתה.

היה חם באוטובוס והבחור פרם את כפתורי המעיל האפור וחילץ את איבריו שהיו מכווצים מרוב קור. הריח הביתי של הקציצות התפוגג לאיטו וכמעט נמוג ואז בקעה עננת התבשיל מחדש, עוצמתית יותר. הוא ניסה לאתר מי אוכל קציצות באוטובוס, אבל לא הצליח להבחין אף לא באחד שלעס או אפילו ניגב את פיו. ייתכן, חשב לעצמו, שהייתה זו אימא שבישלה לילד הבוגר שלה, שכבר לא גר בבית, ועכשיו היא מביאה לו את האספקה הטרייה בקופסאות פלסטיק. הוא בחן במבט חודר וחוקר את הדמויות באוטובוס, וריח הטיגון אפף אותם וקיבץ את כולם למעין משפחה אחת בסיומה של ארוחת חג, מסובים בקבוצות קטנות סביב השולחן הגדול, שנפרש בדמיונו לאורך המעבר במרכז האוטובוס – הגברים דנים בכובד ראש בנושאים חשובים, הנשים מלהגות בהתלהבות בנושאים לא פחות חשובים, הצעירים מנסים להרשים זה את זה, והילדים משתובבים. הוא נהנה לרגע מהמשפחה המדומה, כיוון שהיה בן יחיד להורים שגם הם היו בנים יחידים, וארוחות משפחתיות, גדולות וחמות כאלה, חווה רק מקריאה של ספרים או צפייה בסרטים. זגוגיות האוטובוס התכסו אט אט באדים, וחומת הטיפות הדקיקה חצצה בין הנוסעים לבין העלטה והקור שבחוץ.

האוטובוס התקרב לתחנת היעד שלו והוא קם והתקדם לעבר היציאה. הוא חייך לעצמו כשחצה את מרכז שולחן הארוחה הדמיוני, נעמד ליד הדלת והמתין עד שהאוטובוס יעצור. ליד הדלת ישב אדם מבוגר וכבד גוף, שממש ברגע העצירה, שחרר גיהוק חרישי וארוך, שהדיף ניחוח עז ומוּכר מאוד של קציצות. התמונה האידיאלית של ארוחה משפחתית חמה ומחבקת, התנפצה באחת לאלפי רסיסים, שהתפזרו ברחבי האוטובוס.

הבחור הצעיר קפא בתדהמה על מדרגות האוטובוס, וניתר החוצה במהירות כשהחלה הדלת להיסגר. הוא נבלע באפלולית הקרה, סופג את סיכות הגשם הקפואות שניתכו על פניו. הוא צעד לאיטו ברחוב השומם והקודר. היה זה אזור תעשייה ישן ומוזנח, משובץ במבניי תעשייה נטושים ומטים ליפול. לאחר כמה דקות הליכה הגיע למבנה ישן ולא מוזנח עם חצר גדולה ותאורה מזמינה.

 "חברים לחיים," בישר השלט המואר שהתנוסס בפתח הבניין והוא נכנס פנימה. המבואה הייתה ריקה, אבל הדיפה חמימות. שוב פרם את כפתורי מעילו, כאשר הבחין מאחורי הדלפק בפקידה משועממת שהתנתקה ממשחק במחשב והאירה פניה אליו. "שלום," אמרה בחיוך, "ברוך בואך ל'חברים לחיים', מה שלומך?"

"טוב תודה, בחוץ ממש קר," שפשף הבחור את ידיו.

"איך אוכל לעזור לך?" חייכה בנימוס הפקידה.

"אה… אני מחפש…" היסס והתבונן סביבו במבוכה.

"זה די פשוט, לא צריך להתלבט יותר מדי," חייכה הפקידה חיוך מקצועי מתובל בנחמדות אישית, "יש לנו רק שתי אפשרויות, אתה יודע. מחקרים פסיכולוגים הוכיחו שזאת העדפה מולדת וכמעט בלתי אפשרי לשנות אותה. אם אתה מבולבל, אז תרשה לי לשאול אותך כמה שאלות קצרות, את התשובות שלך אני אזין לתוכנה החמודה שיש לנו במחשב, ואז היא תשקלל את כל הנתונים ותיתן לנו את התשובה. מה שמך?"

"אבי כהן," מלמל הבחור הצעיר.

"מגדר… זכר," השלימה בעצמה את המידע והמשיכה: "האם אתה טיפוס מתבודד או חברותי?"

"חברותי," שיקר לה.

"אוהב לבלות בחוץ או בבית?"

"בחוץ," המשיך לשקר.

"אוהב פעילות גופנית או להתכרבל?"

"פעילות גופנית."

"כדי להשיב על השאלה הזאת צריך קצת יושר אישי," הכינה אותו הפקידה, "יש לך אופי של מנהיג או שאתה המונהג?"

"הממ… מנהיג."

"הייתה לך בעבר מערכת יחסים כזאת?" דחקה בו הפקידה.

"לא, לא ממש," נאנח.

"טוב, אז נראה שמתאימה לך מערכת יחסים עם כלב, ולא עם חתול. זה נראה לך?"

"כן, אם את ממליצה, אז אני אאמץ כלב."

"אתה יודע," נזפה בו בדידקטיות, "אצלנו, ב'חברים לחיים', לא מאמצים ולא מגדלים, מדובר במערכת יחסים שיתופית, לא של אדונים ועבדים."

אבי הנהן בראשו בעודו מפנים את התורה.

הפקידה החלה לנבור במאגר הממוחשב. "אתה גר בדירה גדולה?" שאלה. "שותפים? קומת קרקע?" המשיכה לפני שענה.

"אני גר לבד בדירת חדר וחצי בקומה שלישית ואחרונה, פעם זה היה חדר כביסה," השיב בלי להבין את השאלות הנדל"ניות.

"אם ככה, אז מתאים לך כלב קטן," הסיקה הבחורה בעליצות, "בתור טעימה ראשונה, זאת ממש בחירה מוצלחת."

אבי חייך במבוכה, והפקידה המשיכה לנעוץ מבט במסך המחשב ונראה היה שהיא מחפשת מידע רלוונטי.

"הנה… מצאתי מישהו, יש לנו גור חמוד וקטן, חברותי ומפונק, חכם ומחונך, שאנחנו קוראים לו 'מותק'," אמרה והחלה לפשפש בצרור המפתחות המרשים.

"מאיזה גזע הוא?" שאל אבי.

"אין אצלנו הבחנה בגזעים, כיוון שהחברים שלנו לחיים לא שייכים לשום גזע טהור, ורובם נמצאו משוטטים ברחוב, ללא תעודות יוחסין. אבל נראה לי שהוא פינצ'ר מעורב," אמרה וסימנה לו ללכת בעקבותיה.

"הולכים למכלאות?" שאל בעודו מנסה להדביק את הליכתה המהירה.

 הפקידה עצרה בפתאומיות ונעצה בו מבט: "השותפים שלנו לנים במעונות, לא במכלאות."

"ברור… כן, ברור," הסכים אבי והלך בעקבותיה במסדרון הלבן והנקי תוך שהוא שואל בדאגה: "הוא בריא? חיסונים הוא קיבל, המותק הזה? אני לא רוצה לקבל איזו מחלה."

הפקידה צחקקה ואמרה: "אתה לא יכול להידבק במחלות של כלבים, חוץ מכלבת כמובן, אבל אל תדאג, המותק הזה מחוסן ובריא, תראה בעצמך!" היא נעצרה ליד חדר נטול סורגים עם דלת שקופה, שדרכה ראה אבי את מותק יושב וממתין, כך נראה, רק לו. מותק הבחין באבי, הטה את ראשו, נעמד על רגליו הזעירות, ניתר באוויר ונבח בעליצות.

"בוא נראה איך אתה מסתדר איתו," אמרה, נכנסה לחדר ונטלה את מותק בידיה. היא נישקה אותו על חוטמו הקט והעבירה אותו לאבי, שלא ידע בדיוק כיצד מחזיקים את היצור הקטן. "תחבק אותו," יעצה לו הפקידה, והוא קירב את הגור לחזה. מותק הצדיק את השם שלו ולא התרגש מהיחס המהוסס של האורח. הוא נראה מרוצה בין ידיו של אבי.

הפקידה עמדה מהצד מתמוגגת והתבוננה בסיפוק בצעדיו הראשונים של אבי. "אתה בטח יודע שצריך להוציא אותו לעשות את הצרכים פעמיים ביום ולהאכיל אותו שלוש פעמים ביום, ולדאוג שיהיו לו מים טריים כל יום. כדאי להתחיל עם אוכל לגורים בשילוב מנות בשר קטנות, אחר כך לעבור לאוכל של בוגרים ולא להאכיל אותו בכל מיני שטויות…"

"כדאי שאני ארשום," מלמל אבי והתכונן להוריד את מותק על הרצפה.

"לא צריך, הכול מופיע פה," אמרה והגישה לו עלון, המפרט את כל הוראות הטיפול בכלב. "אבל," אמרה בדרמטיות והישירה מבטה: "מה שיותר חשוב מהנתונים הטכניים היבשים הוא להעניק לו אהבה. האהבה שתעניק לו תחזור אליך בכמות גדולה יותר, הרבה יותר," הבטיחה לו.

אבי בלע את המסר בהנהון רציני והידק את חיבוקו.

אבי יצא מהמעונות כשמותק בזרועותיו. הוא עטף אותו בשתי ידיו כדי לגונן עליו מהצינה. מותק נבהל מהשינוי בסביבה, והקור, שהקפיא את לשונו המשתרבבת, גרם לו לנוע בחוסר מנוחה. אבי הלך ברחוב ונזכר בסירוב המוחלט של הוריו להכניס בעל חיים מכל סוג לבית. כיון שהיה בן יחיד, די התבקש שיהיה עוד יצור בהייררכיה הביתית, מין שותף להתמודדות מול ההורים ובשעת הצורך גם יעד לניקוז תסכולים. אחרי נדנודים ובכי הסכימו הוריו שיגדל דגים. הם רכשו אקווריום גדול עם כל המשאבות, הפילטרים, החול, הסלעים והצמחייה, ולא שכחו גם כמה דגים אקזוטיים.

אבי התלהב בהתחלה מהדגים המרהיבים ביופיים, למד את שמותיהם בלטינית, הבחין בין הזכרים לנקבות, בחר להם שמות פרטיים, האכיל בקפידה לפי ההוראות ואפילו נהנה לנקות ולסדר את האקווריום. אבל, להפתעתו הילדותית, לא קיבל מהדגים שום תגובה ושום יחס. משום מה, הם היו צוננים כמו דגים. מהר מאוד השתעמם אבי מהדגים, הפסיק לנקות, שכח להאכיל, ורק אחרי שבועיים שם לב שהדג האפור הגדול טרף את כל הדגים השחורים, הקטנים. הוא הסיק שדג באקווריום הוא כמו שומר מסך של מחשב – יפה אך מנותק, לא מישהו שאפשר לנהל איתו מערכת יחסים.

אבי הגיע לתחנת האוטובוס, מצא אותה שוממת וידע שעל הנסיעה הזאת יצטרך לשלם, כיוון שהנהג לבטח לא יתעלם מקיומו. הוא נשא את מותק על יד אחת ואת ידו השנייה שרבב בדוחק לכיס המעיל ושלף את הארנק, רק כדי לגלות שאין לו יד פנויה לפתוח אותו. הוא ניסה להחזיק את הארנק בין הסנטר למעיל, אבל לא הצליח להתקדם במשימה. בלית ברירה הוא החזיר את הארנק לכיס המעיל וחיפש מקום להניח בו את מותק.

רצפת התחנה הייתה רטובה ואפילו המושבים היו רטובים. אבי ניסה לדחוק את מותק לכיס השני של המעיל, אבל מותק הקטן היה גדול מדי. אבי הבחין באוטובוס המתקרב במורד הרחוב לכיוון התחנה, ובתושייה של הרגע האחרון פתח את רוכסן המעיל ודחף את מותק. שם, ברווח שבין המעיל לחולצה של אבי, רבץ לו הכלבלב, כשראשו מבצבץ מהפתח, ועיניו המאירות נוצצות באפלה בהכרת טובה לחברו החדש.

כששתי ידיו פנויות, עלה אבי לאוטובוס, שילם והתקדם בחפשו אחר מקום ישיבה, אבל האוטובוס היה גדוש וצפוף ולא נותר אף מקום ישיבה אחד. הוא השפיל מבטו אל מותק ובדק את מצבו. שם, בחיקו החמים, עם לשון משתרבבת ומריירת, נח לו מותק, רגוע לקול הלמות הלב של אבי. כשזקף אבי את מבטו, הוא נתקל בזוג עיניים מחייכות של אישה מבוגרת שישבה בסמוך. היה ברור לחלוטין שהיא חייכה למראה מותק שהציץ מתוך המעיל. אבי החזיר חיוך קטן וקורקטי ומתוך חוסר נוחות הפנה את מבטו לצד השני. שם הוא קלט אבא שניסה ללא הצלחה להסיט את ידה המצביעה לעברו של בתו הקטנה. הילדה הקטנה הייתה מוקסמת מהחיבור המוזר למראה בין חיה לאדם והצביעה לעברו בצחקוקים. אבי החזיר בחיוך רפה. הוא שם לב שרוב נוסעי האוטובוס מביטים בו בעניין רב ובחיוכים רחבים. החיוך שלו גדל והתרחב ושפתותיו נמתחו עד שחשפו את שיניו הלבנות.

נוסע חסר בושה צילם אותו בסלולרי שלו וההבזק הלבן סנוור אותו לרגע. מתוך ההבזק הדועך התקדמה לעברו בחורה צעירה ומחייכת. היא נראתה לו מוכרת מאיזה שהוא מקום.

 

 

אופקים מתנגשים מאת ר.ג. אולדברג. הוצאת הספרים "אוריון", שנת 2014, 156 עמודים. 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *