ביקור בית עם הסופר דן בניה סרי: מותו של עץ החרוב / להאיר את החיים באור חדש

| 11/06/2014 | 0 Comments

מותו של עץ החרוב מאת דן בנייה סרי

מותו של עץ החרוב מאת דן בנייה סרי

'מותו של עץ החרוב' הוא ספרו השמיני של דן בניה סרי.  ביד אמן מספר סרי את העלילה המרתקת ורבת הפנים של רומן זה, הנעה בין שחוק ודמע. הגיבורה מהלכת כבתוך סערה, והסיפור מיטלטל בין אמת ובדיה. לא פעם על הקוראים לקבוע מול מה הם ניצבים, דמיון עשיר או עלילת פשע. ואלה אכן שבים ונושקים זה לזה באופנים מפתיעים.

 

 

דן בנייה סרי זכה בפרס ניומן, בפרס ברנר לשנת תש"ע 2010 על מפעל חיים ובפרס ביאליק למפעל חיים בספרות יפה "על כתיבתו רבת ההשראה, הבוראת עולם רווי הומור וכאב, תוך שימוש וירטואוזי ברבדיה של הלשון העברית והתרבות היהודית"‏ זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה. בעקבות ספרו 'ארטור' היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. סיפורו 'אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב', מהספר 'ציפורי צל', עובד לסרט קולנוע בבימויה של מיכל בת אדם.  

 

 

שם: דן-בניה סרי

גיל: 79 (עוד כחודשיים 80, "מפחיד משהו")

סטטוס: נשוי + 2 ילדים + 6 נכדים = אושר עילאי

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר מותו של עץ החרוב, בהוצאת כתר, 2014

על הספר: "אבא שלו שכח להדביק לו כנפיים," מספרת ריקי על בנה לאישה זרה בטיילת באילת. עד העיר הדרומית הגיעה ריקי, גיבורת הרומן, בהימלטה מבעלה השתקן ומזיכרון העבר. במלון שבו היא משתכנת היא פוגשת גבר מסתורי ואישה עצובת עיניים שייקחו חלק מפתיע בעלילת חייה ויאירו אותה באור חדש. בחופשתה באילת מתמודדת ריקי עם זיכרונות ודמיונות. המציאות מתגלה לה כסוערת ומתוחה יותר מכל תסריט שיכולה הייתה לרקום בעצמה. ומאותם חיים קרועים שמהם ברחה נתפרות גם אפשרויות ההשלמה, ההחלמה וההכרה העצמית.

דן בניה סרי (צילום אלכס ליבק)

דן בניה סרי (צילום אלכס ליבק)

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספר הזה)? "ההשראה לכתיבת הספר הזה, או כל ספר שפרסמתי עד עתה, נובעת ונבעה מן הדחף, הכמעט חולני, למפות את התהליכים הנפשיים, האפלים לא מעט, שמאכלסים אותי ורודפים אותי. באמצעות הדמויות שבספרי, בדרך המעוותת משהו, שבה אני 'מדביק' להן חלק מן השדים המתרוצצים במוחי, אני מנסה להאמין, ואולי בנאיביות, שאצליח לחלץ עצמי מהשפעתם הקשה עלי.

כבר התוודיתי שכניסתי לעולם היצירה הספרותית, היא תולדה של תחושת החמצה שבה מצאתי עצמי באמצע החיים, קרוב לגיל ה- 40, מבלי שהחזקתי בידי דבר שאוכל באמצעותו לטעון, שהיה ערך כלשהו לחיי. חשתי עצמי, כאמור, מין גרגר של עפר שמוצאו מטעות, וסופו, כאותה טעות, לשוב אל מקורו. במהלך הכתיבה, כך אני מאמין, אני מנסה להשיב אלי, אם גם בדרך הבדייה הספרותית, את יקירי שהיו חלק מחיי והלכו ממני.

כך בעיקר, מבקש אני לשוב אל אבי ז"ל, ממנו נתייתמתי במלחמת השחרור, ואני כבן אחת עשרה שנה בלבד. כך מתוך געגועים אלה, גם עולה כתיבתי, שהיא מקור תפילתי לשוב, ככלות כוחי, אל בעל העגלה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "לכל ספר, כמו גם לספר האחרון, משך הכתיבה היה בדיוק הזמן שהספיק לגיבורי המיוסרים להיגאל מתופת נפשם ולהמריא אל השחר הגואל, אל הקשת שבענן".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "הדחף לכתוב היה בי עוד 'מגן הילדים', אך בשל העדר עזות רוח מינימלית, לא היה בי האומץ להציע את סיפורי לפרסום. רק סמוך לגיל ה- 40, כשחשתי שחיי מבטאים החמצה והעדר צמיחה, מצאתי בתוכו, לבסוף, לפחות למען כבודם של שני ילדי, להצמיח סוף סוף כנפיים של ציפור ולחדול מלהסתתר מתחת לנוצותיה של תרנגולת".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "כשאני בוחן את הסיטואציות בספרי האחרון, דרך משל, אינני משוכנע שיש להן קשר 'טבורי' עם ההתרחשויות במציאות שלי. בוודאי שלא במודע. כי הבדיה בכתיבה היא מוחלטת ומוחצנת. ועם זאת קיימת, בסבירות לא מופרכת, 'זליגה' של מקצת מן החומרים המאכלסים את מוחי, או ליתר בדיוק, מקצת מן השדים המטורפים המעניקים לאופל שלטון בנפשי.

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "אולי נדרשתי לשאלה, האם יש בספרי האחרון, 'מותו של עץ החרוב', מסר כלשהוא לקורא, או אז, הייתי מתפתה להשיב, שכל ספרות יפה, ואני מקווה שספרי משתבץ להגדרה זו, אינה מיועדת למלא סתם חלל ריק של זמן, אלא במהותה, ומכוח אחריותו התרבותית של הסופר, יש בה משמעות, ואף קמצוץ של תבונה, להעניק לקורא הנאמן בתום נתיב הייסורים של הקריאה. בספרי האחרון אני מלווה את גיבורי במהלך הסופה הנפשית הקורעת את חייהם, עד לרגע הגאולה, בו הם מתעוררים מן האפלה אל עוצמת השחר, אל תקוות היום החדש. זה הרגע שבו גם הקורא זוכה להתעלות נפשית, כך אני מקווה, ולומד, בדרכו האילמת, לחבק, כמוני, את גיבורי הספר עם היוולדם מחדש אל האור".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי, שלא כהרבה מחברי בעיקר בבית הספר, שלטעמם 'פו הדוב' כמו גם 'עליזה בארץ הפלאות' ו'הנסיך הקטן', היו בחזקת ספרי 'התנ"ך' שלהם, אני נחשפתי ונסחפתי לספרי הרפתקאות למיניהם. כי כילד כחוש ונחבא אל הכלים, יכולתי באמצעות תכנים הירואיים אלה של הגיבורים, למצוא עצמי מתעופף עמם בשדה המלחמה".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "הספר שהשפיע עלי מכל הוא התנ"ך. הן ברמת עוצמת הסיפור, הלשון הנשגבת שבו, ובעיקר, האקלים הרוחני העולה מכל דף ודף שבו. מכאן, שאילו נדרשתי, רק אותו הייתי אוסף עמי לגלות על אי בודד".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השמיני".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אם נכונה ההגדרה, שכל כתיבה היא מחלה כרונית, והיא אכן כזו, או אז, בתחום מחלה זו, עוסק אני בימים אלה בהכנה לפרסום בעתיד של שתי נובלות, שאף שכל אחת קוטבית בתכניה מחברתה, משתיהן עולה המאבק של הדמויות לצאת מקליפת עולמם הנפשי, העכשווי, אל הנוחם והפיוס המעניק לחיים את המרחק הקרוב  ביותר להגדרה, אושר".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "ואם הגדרתי את הכתיבה כמחלה, או כניסיון לעקוף את ספת הפסיכולוג, הרי עצתי לסופר מתחיל, כפי שהוא קיים בסופר ותיק, שלא להתפתות לעצות נבובות מבחוץ, אלא לאחוז בנפשו, בקרנות המזבח של מוחו, ושם במלחמה, ואפילו היא סיזיפית על פי תוצאותיה, לתפוש את שדי האופל ולשחרר עצמו מהשפעתם הארסית. כך נולדת יצירת אמת. מן הדם הנשפך מתוכנו, ולא מן המים הצוננים של הסובבים אותנו.

דן בניה סרי – ספרים

עוגיות המלח של סבתא סולטנה, הוצאת מ. ניומן, 1981 תורגם לאיטלקית ב- 2004

ציפורי צל, הוצאת כתר, 1987

עוגיות המלח של סבתא סולטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988 מהדורה מתוקנת

מישאל, הוצאת כתר, 1992

דגים מתים ביפו, הוצאת כתר, 2003

חתונה בוכרית, הוצאת כתר, 2006

אדם שב אל ביתו, הוצאת כתר, 2009.

ארטור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

מותו של עץ החרוב, הוצאת כתר, 2014

 

 

פרק ראשון מתוך מותו של עץ החרוב

 

כשהשיב בעלה את ילדם מת הביתה, האמינה ריקי שלא תאריך ימים אחריו. אספה את כל הגלולות שמצאה בארון התרופות, בלעה אותן, והמתינה על מיטתה למותה. לאחר כארבע שעות התעוררה בתוך אמבולנס רוגש שדהר בצפירות מטורפות אל בית החולים. מקץ שלושה ימים השיבו אותה אל ביתה. נכנסה לחדרו של הילד, הציעה על מיטתו את כל הצעצועים שהעלתה מתוך הארגז, ושבה לנשום.

בעלה, שלא כמותה, שקע אותם ימים אל תוך שתיקה ממאירה, שהבעיתה בנוקשותה אף את מעט הזבובים שפלשו מבעד לחלון פנימה. אמנם הוסיף ללגום עמה מספל הקפה של הבוקר, ואף הִתמיד, כמדי ערב, בשובו מן העבודה, להשליך בפראות נרגזת את שתי נעליו עמוק עמוק מתחת למיטה, אך קודם שהתיישב על הכורסה העמוקה מול מקלט הטלוויזיה, כמעט ואיים לרסק אותו על ראשיהן של שתי זמרות שניסו, בהתחנחנות נלעגת, להתעלס עמו בקולן.

כך, בתוך שתיקה עוינת זו, חשה אותם ימים שהתייתמה לא רק מבנה, אלא אף מבעלה. אמנם מעולם לא נודע כאיש שיחה, ואף לא הכחיש זאת בפניה בימי החיזור הקצרצרים שבהם הקיף אותה במילים כחושות, אך משעה שמת הילד נעשתה שתיקתו מבוצרת מתמיד. גם באותם ערבים מעטים, כשהתפתתה לעקור אותו מאילמותו, לא הצליחה לחלץ מפיו אלא מלמולים מעליבים, שאף אותם הקיא מתוכו כחצץ אותיות.

 אלא שיום אחד, באחת מאותן שתיקות קודרות, הפתיע אותה ושב מוקדם מתמיד מן העבודה. התיישב על הכיסא, הצליב את שתי ידיו על השולחן, ואמר, "היום ביקרתי אצל הילד." קפאה נדהמת על מקומה, כרהיט שמִסמר עצמו אל כותל הבית, קודם שפלטה בלחישה, "אתה מדבר פתאום." מיהרה למטבח, הוציאה משם את הסלט וצלי העוף והתיישבה לצדו. "למה הלכת לשם דווקא היום?" הוסיפה ללחוש. "חשבתי למצוא שם את אבא," השיב. "אבל אבא שלך מת מזמן," חששה לשפיותו. "זה מה שלא הייתי בטוח," תפס בעוף הצלוי ונעץ בו את שיניו.

 כך, בדיבור שבור ומקורטע, שב לדבר באביו. איש נרגן, זועף, שאיבד בתאונת דרכים את רגלו הימנית. "כבר מן היום הראשון שנולדתי קיבל אבא את פני במיאוס," פלט בווידוי עכור, "ראה בי שודד דרכים שגזל ממנו את כתרו. את הפינוק ההרסני שקיבל קודם לידתי מאמא. עם הלידה החל מתעב אף אותה. האשים אותה שבגדה בו, שסחטה ממנו בעורמה את ההיריון והחליפה אותו באלוהים אחרים של הנקה וחיתולים מטופשים. כך החל בוגד בה אצל פילגשים זולות, מבלי שהסתיר מפניה על מעשיו המתועבים. אדרבה, הכריז על כיבושיו כמי שמפזר כרטיסי ביקור צבעוניים בפסטיבל של סוחרי זונות. הוא הוסיף להתפאר בניאופיו גם כשנודע שאחת מפילגשיו, בת של סנדלר תימני, סיימה את יחסיה עמו בניתוח בטן מסובך בחדר לידה."

 כל אותה שיחה חששה ריקי להפסיק אותו מדיבורו, עקבה במבט נפחד אחר הרעד הזועף שבו נגס ברשעות את שפתיו. לא שבה לדובבו גם לאחר שנאלם. המתינה נפחדת להתפרצות הבאה. כך עד שערב אחד, כששב כצל רפאים מן העבודה, אחזה בזרועו ומשכה את פניו אליה. "למה אתה מדבר באבא שלך כאילו הוא עדיין בחיים?" שאלה. "כי הייתי רוצה להיות הרוצח שלו," השיב בשלווה מופתית.

גם קודם מותו של אביו לא נעלמו מעיניה היחסים העוינים שבין השניים. בעיקר היה זה המבט שבו בחן אביו את פניה בביקורה הראשון בביתם. שתק כל אותו ערב, ואף עקב בבוז אחר הפעלתנות הדוחה שבה ניסתה אשתו להנעים לה את ביקורה. ועם זאת, בתום הערב, כשנפרדה מהם לשלום ופנתה אל הדלת, היה זה אביו שחסם בשני קביו את דרכה. "אני מקווה שאת לא טועה," לחש בלעג על אוזנה.

 כשיצא את בית הוריו עצר לרגע והסתכל בה במבט נוקשה. "מה לחש לך אבא?" שאל. "אני לא בטוחה ששמעתי," התחמקה מלהשיב. "אז מאיפה פתאום הפרצוף הזה?" פלט ושב ללכת. היא באה בעקבותיו, "כל הערב הייתה לי תחושה מפחידה שהוא היה יכול להיות גם אבא שלי." "אני לא בטוח," לגלג על דבריה, "את אבא גמרה משאית." "וזה מה שהבהיל אותי בכל הביקור הזה," המשיכה, "שאולי אני הייתי הנהגת של אותה משאית."

 ואף שכך, היה זה אביו שהפתיע את שניהם והתעקש לממן מכספו את כל הוצאות החתונה, ואף הוסיף סכום נכבד לרכישת ריהוט חדש. "הוא בטח רוצה להיות בטוח שלא אחזור הביתה," העיר בעלה בעצב. הייתה זו אולי הפעם הראשונה שראתה דמעה יתומה בעיניו.

 לאחר נישואיהם מיעט לבקר בבית הוריו, וגם באותן פעמים מעטות לא התעכב מעבר למילות נימוס צוננות ואף מיאן לסעוד עמם. כשניסתה מפעם לפעם להעיר לו על נימוסיו הגסים, שפך כעסו גם עליה.

 כשהרתה מיאן לבשר לאביו על כך, ואף סירב להצטרף אליה לביקור. אמו התנפלה עליה בנשיקות ולא הסתירה על הדמעות שחנקו את גרונה. "פתאום ככה סבתא." אביו, כנגדה, הוסיף לשתוק על כיסאו. מישש כל אותה עת את גדם רגלו החסרה, ובידו השנייה הקיש ללא הרף בקב שבידו על הרצפה. רק לבסוף, כשפנתה אמו להרתיח להם מים במטבח, דילג אביו ללא קביים לעברה וחיבק אותה בכוח. "למה לא הבאת אותו אתך?"

כשלושה חודשים לאחר שהרתה מת אביו מדום לב. בעלה קיבל את הבשורה באיפוק זהיר. הקפיד באמירת ה"קדיש", התיר לקברנים לכסות על אביו בעפר, ואף לחץ את ידי המלווים בארשת פנים מסורה של הכרת תודה. גם בימי ה"שבעה" הקפיד על משמעת נפשית עצורה, ואף שמע, אם כי בלוויית חיוך חסר פשר, את דברי הרב, שהפתיע את הנוכחים וקונן על אבידה שאין לה תמורה.

 עם מותו של אביו נעשה יחסו כלפיה אותם ימים כנוע וצייתני. אמנם הִרבּה כמקודם להחריש. להתכנס אל בין צלעותיו. ועם זאת הִרבּה לסעוד עמה את ארוחת הערב, ומפעם לפעם אף הפתיע אותה בחיוך תמוה כששאל לשלומה. אלא שכנגד זאת, בלילות, כשנכנע ליצריו ובא אל מיטתה, חשה בצמרמורת הבוגדנית שבה התייסר עם עצמו קודם שנדחק אל בין רגליה. "אתה לא אוהב אותי יותר?" מלמלה פעם למראה החיפזון שבו מיהר לנוס מעליה. אלא שהוא שתק גם הפעם. הפך פניו, תחת זאת, אל עבר ספרי המתים שהמתינו לו על השידה וצלל אל תוך הראשון שבהם.

ובאותם ימי אבל עמומים החלה אמו מבקרת בביתם בתכיפות מעוררת תהייה. ככל שהקפידה לשמור עם בואה על ארשת פנים אבלה, ואף להתעטף בבגדים כהים, עם שהתיישבה מול כורסת הטלוויזיה נשרו מעליה כל קמטי הצער, וזעם חרישי, מוסווה בעוויתות חיוך מרוסנות, עלה תחתם. "אני יודעת, ילד, שאתה לא כל כך מצטער על אבא שלך," העירה לעברו באחד הביקורים. אף שלא השיב לה כלום, לא הסתירה מפניו את שהיה כלוא בלבה. "אתה אולי גם שמח על מותו," הוסיפה בנימה עצורה, אם כי בקול שהחל נשבר לאִטוֹ. "אולי תטעמי, אמא, קודם מעוגיות השומשום האלו," עצר בה מלהמשיך בדברים, ואף מזג לה מלוא הכוסית מהיין הסמיך שממנו נהג אביו לקדש בפניהם בלילות שבת.

 בביקורים שבאו לאחר מכן כבר הקפידה להוציא תחילה את המטפחת מכיסה, קודם שהחלה לדבר. בעיקר דיברה בשלוש אחיותיו, ואף שלא גילתה מחייהן כלום, ניכר היה מדבריה העצורים שאינן מאושרות. הייתה זו בת הזקונים שמיאנה, כמעט במיאוס, להתקשר לגברים. "אני חושבת שהיא חוששת בעיקר מן הצורך להתרחץ לאחר מכן," רטנה עליה לא פעם בתרעומת בוטה. אך גם על הדברים האלה לא הגיב בעלה, ושב לדחוק באמו לקחת מן העוגיות.

 בתוך מגילת קינות זו על בנותיה התארכו ביקוריה של אמו, עד שיום אחד, סמוך לשעת השקיעה, הקדימה שלא כדרכה, ומבלי שהסירה תחילה את המעיל מעליה התיישבה על הכורסה וציוותה על ריקי להתיישב מולה. "אני יודעת שהילד שלי עדיין לא הגיע, ולכן באתי," הכריזה בפניה בקול נרגש, "לספר דווקא לך, את מה שמעולם לא סיפרתי אף לו. אני הכרתי את אביו בסתר באטליז בשוק. באתי לקנות, נדמה לי, צלעות של טלה, אך כשביקשתי לשלם הקדים אותי בחור נאה וביקש את הקצב לחייב בצלעות את חשבונו. אולי היה זה זול וטיפשי מצדי להסכים, אך היה לו אותה שעה, כשהוציא את הארנק מכיסו, מבט כמעט מהפנט, שהזכיר לי את הגיבור המשגע מתוך הסרט "חלף עם הרוח". את בוודאי חושבת אותי עכשיו לנערה מטומטמת, אך אפילו החברה הטובה שלי התלהבה ונשבעה כמוני שהוא מזכיר גם לה את קלַרק גֵייבּל. רק ללא השפם ועם שן אחת של כסף. כך התחיל הסרט אך די מהר גם הסתיים. עשרה ימים לפני החופה הגיע אלי אחיו הבכור והזהיר אותי מפני אחיו. במוחו, כך גילו לדבריו גם הרופאים, מתרוצץ ילד מגודל שלעולם לא יתבגר. לגלגתי על דבריו. חשדתי שקינא באחיו היפה ורצה להתחתן אתי תחתיו. אך כבר מתחת לחופה, עוד קודם שריסק הקלרק גייבל שלי את הכוס, הוציא סוכרייה מכיסו ותחב לפיו, ממש בשעה שעמד הרב הספרדי ודרש בפניו על המשמעות הקדושה של חורבן ירושלים. הוא גם לחש על אוזנו של הרב הנדהם, שהיה מת עכשיו גם על מסטיק מנטה. כך נפתח סרט חיי עם קלרק גייבל הבולגרי. כבר מן היום הראשון מצאתי עצמי נשואה לארגז צעצועים. כפה עלי, ופעמים לא מעטות בהשפעת אלכוהול, לציית לכל שיגעונותיו הילדותיים. לגהץ מדי ערב את בגדיו, לצחצח את נעליו, ולרוץ למיטה בכל פעם שהתיר כפתור שלישי במכנסיו. בבקרים תבע צלחת של דייסת קוַוקֶר אנגלי, ולא שכח בכל פעם להזכיר לי שלעולם לא אדע להצטיין במטבח כמו אמו. כך גם דחה את כל ניסיונות המרק הבולגרי שבישלתי בהשראת אמו. זה לא אותו הטעם, סילק מעליו לחתולים גם את שיפודי הפרגיות. לבסוף, כשסיים בספל תה עם נענע, דאג שוב להזכיר לי שנענע קונים בשוק ולא אוספים מחביות אשפה עירוניות. זו גם הסיבה שאסר עלי לצאת לבדי אל הרחוב. אולי חשש שאחזור עם חתן אמיתי. ללא שיני חלב. ללא מוצץ בפה.

 "מכאן בוודאי תביני, שכשנולד הילד ראה בו בעלי את הסריס שבא לקחת את מקומו במיטת אשתו. או כפי שאמרה לי האחות ב'טיפת חלב', ראה בתינוק את העכבר שהצטרף אליו לצלחת הדייסה. האשים אותי, מיד עם שעזבנו את בית החולים, שהחלפתי את התינוק בעריסה מפוקפקת של אישה זולה. כן, כן, זה מה שמעולם לא יכולתי לספר לילד על אביו, שלא האמין שהוא בנו. שמח על כל מחלה שתקפה אותו, ואף לעג לי כשהזעקתי רופאים הביתה. ופעם, כשחזר הילד מגן הילדים עם כינים בראש, שוב התפרץ לעברי והכריז, גם בפני אחיו הבכור שהתערב במריבה, שזו בוודאי לא תהיה המתנה האחרונה שהורישה לילד אותה אישה זולה.

 "עוד באותו שבוע פניתי בסתר לשני רופאים וביקשתי את עזרתם. הרופאים לא התקשו לאבחן את מצבו. התחתנת עם ילד, כך הסבירו לי, שהחליף את אמו המבוגרת באם צעירה ממנה, ואולי, הוסיפו בכדי להמתיק עלי את הבשורה הנוראה, גם יפה ממנה. עוד באותו צהריים, כששב הילד מן הגן, חיבקתי אותו ואמרתי לו שמכאן ואילך על שנינו ללמוד לחיות כיתומים. כנגד זאת, בשלוש הילדות שנולדו לי לאחר שנים, כבר נהג באבהות מתמיהה, ואף התיר לשלושתן, כל אחת בתורה, לצחצח לו את הנעל היחידה שנותרה לאחר אותה התאונה."

 ודווקא לאחר אותו וידוי התמעטו ביקוריה של אמו בביתם. אך ערב אחד, שהתברר לאחר מכן שהיה זה ביקורה האחרון בביתם, נכנסה בפנים עצורות מתמיד פנימה, הצטנפה שוב עם המעיל לגופה אל בין זרועות כורסת הטלוויזיה, ואסרה על שניהם להפעיל למענה את המקלט. "אין לי כוח הערב לעוד רעידת אדמה," אמרה. קיפלה את שתי ידיה על בטנה והמתינה בשתיקה נוקשה לבנה שישאל ראשון לשלומה. הוא לא הניח לדומייה להערים הפעם על שניהם. קירב לעברה את הכיסא והתיישב עליו. "עכשיו, אמא, את יכולה כבר לדבר," אמר. רגעים ארוכים הוסיפה לשתוק. גם לא נתנה דעתה לעוגיות השמרים הטריות ולספל התה הרותח שהעמיד בפניה. נדמה היה אותה שעה שאף עצרה בריאותיה מלנשום.

 ואז לפתע פרצה בבכי. בכי סוחף, שבנה, אף לא היא, לא הצליחו שעה ארוכה לעצור. לבסוף, כשחדלה, כבר ירד הלילה. ואז דיברה. אולי מעט, אך הרבה. "כן, ילד, אני יודעת שזו השעה שהמתנת לה תמיד בשתיקות הארוכות שלך. באותן פנים חתומות. שאמחק, אחת ולתמיד, את המסכה הארורה שמתוכה הצצתי בך כל השנים. שתתוודה בפני את שידענו שנינו כל הימים, שגם אותי, כמו את אבא שלך, מעולם לא אהבת. ואולי נכון יותר, שנאת. אולי אף יותר ממנו. היית שמח אילו גם לי, כמו לאבא שלך, הייתה מוחקת משאית את הרגל," פלטה לעברו בקול רצוץ, ממתינה רגע ארוך בדומייה שינסה באגרוף להסות אותה. אך הוא הוסיף, במבט חסר פשר, להאזין לה. "כן, כן, ובכל זאת, רציתי שתדע שגם מבלי שאיבדתי רגל שילמתי מחיר יקר, ואולי נורא, על הזכות ללדת אותך. אתה לעולם לא תדע, בוודאי עתה, לאחר שאבא שלך כבר נפטר, כמה נבהל מן הרעיון המאיים להיות אביך. הזהיר אותי, כמעט באיומי גט, מן השטות המתועבת הזו בעיניו. השתוקק כל החיים, כפי שהזהיר אותי בשעתו אחיו הבכור, לחיות בתוך לונה פארק נצחי. ואני הבטחתי לו. הבטחתי להמית אותך עוד קודם שהריתי אותך. כן, ילד, כזו הייתי. אישה שמכרה עצמה כסמרטוט לאביך. אישה לא נאה, ועם אף כזה דוחה, שגם היום עדיין אינני מבינה מה מצא בה אביך היפה. להינשא מכל הבחורות שקרקרו מסביבו בשמלות קצרות דווקא לזו שלא הסירה בפניו אותם ימים אפילו את המעיל. וזה מה שהפך אותי למזרן המיטה שלו. אישה שקודם נישואיה ניבאו לה המורים עתיד מבטיח בעולם המדע, בעיקר בכימיה. כן, כזו הייתי. כישרון שנמחק מול פרצוף המרמלדה של אביך.

 "אני יודעת שאתה מסרב להאמין. גם לעורמה המרושעת שבה הריתי אותך לבסוף. אילו רק שיערת כמה כסף הנחתי על שולחנו של אותו רופא בכדי שישכנע את אבא שלך שאני עקרה. וזה מה שהביא את אביך להתרשל אותו לילה כשהחלפתי למענו את הסדינים. כך נולדת. טעות אומללה של חיים שניתנו לך בידי שני מטורפים. אביך, עוד בחדר הלידה, זיהה בך את הפושע ששדד ממנו את ארגז הצעצועים. האשים אותי, כמו גם את כל רופאי בית החולים, באסון החיתולים שהפלתי עליו. כך, ילד, קיבל אביך את בשורת האבהות," שבה והחרישה, ממתינה שנית לאגרוף שינחת על ראשה, אך בנה הוסיף ושתק. כך שבה לדבר. מאבדת טיפין טיפין את עצמה כאגלי זיעה שמותירים בעקבותיהם רק שלולית עכורה.

 "והגיעו הלילות החדשים. אביך איחר לשוב הביתה, וכששב, לא התקשיתי לזהות את הכתמים שבמכנסיו. גם לא התאמץ להכחיש. גאה היה במבט הבוז שנתן בך בשעת ההנקה. כך לראשונה נבהלתי מן המחשבה שאתה הוא זה שבגללו איבדתי אותו. כן, ילד, בגללך. בלילות הייתי שומעת אותו קורא בשמה של אישה אחרת. פרצוף מבולגריה. או אולי מקפריסין. כך מצאתי עצמי גרועה בעיניו מזונה. פרצוף ללא צורה. זה מחיר הבשרים ששילמתי בגללך. לילה אחד, כשחזר שיכור לבית, גם גילה לי את כתובתה של אותה סחבה בולגרית שהחליף אותי במיטתה. קרובת משפחה רחוקה של דודתו האלמנה מיוגוסלביה. אתה בוודאי מנחש עכשיו, ילד, איזה ימים מטורפים עברו על אמא שלך מאז. לעמוד בוקר בוקר מול הראי ולחפש את האישה שהייתי. את פרצוף הכלה שאותו החליף אבא שלך בסדינים של פרוצה. התפללתי שיהיו לה תלתלים זהובים ועיניים מטרפות כשל לביאה יפה. לא הייתי סולחת לעצמי אילו החליף אותי בפחות מזה. זה מעט הכבוד שציפיתי מהאיש הזה, שגם כשגדל, שכח להחליף את הברקסים במכונית הצעצועים שבמוחו."

 בפעם זאת, כשעצרה בדיבורה, גם נדמה היה שחדלה לנשום. חרצה לשון יבשה כמוכת שרב, ואז, בפראות חסרת רסן תפסה את הבקבוק מעל השולחן ותחבה אותו לפיה. לא חדלה, גם כשהשחירו עיניה, גומעת שוב ושוב מן היין המשכר, כמו מאיימת לשאוב את עצמה אל תוך מעיה. גם כשהניחה לבסוף את הבקבוק מידה, עדיין התנשמה.

 "וכאן, ילד, מתחיל הסיפור שלך. היום שבו התחלתי, כמו אבא שלך, לשנוא אותך. לשנוא את הגוף הסמרטוטי שהורשת לי לאחר הלידה. שקית הבטן המקומטת. השדיים שהשתלשלו, בגללך, עד לטבור. כל הבשר הדוחה והמיותר הזה שהביא אותי להקיא את עצמי מול הראי. לא, לא, אל תנסה לרחם עלי. גם לא לנסות להבין, ואפילו לא לסלוח, רק לשתוק. וגם זה עדיין אינו סוף הסיפור. אם בכלל יש לסיפור הזה סוף."

 שוב נטלה את הבקבוק בידה, אך הפעם גמעה מתוכו טיפה אחר טיפה, כמו חורצת לעצמה בסכין דקה את גזר דינה.

 "ויום אחד, אתה בוודאי כבר מנחש, הלכתי אל אותה סחבה. אל אותה פרוצה. למחוק את עצמי מול אותו גוף בוגדני של תלתלי זהב. אמנם ללא סכין או אקדח, אך עם זעם אפל למרוח אותה על אחד מקירות החדר. אלא שאלוהים, זה שמעולם לא האמנת בו, הוכיח עצמו כליצן גדול משנינו. הוא ברא את הפרוצה של אבא שלך ללא תלתלי זהב. ללא תלתלים כלל. גם ללא פרצוף, אלא אוסף מפוקפק של עצמות אנורקטיות של נערה מכוערת עם שדיים מצחיקים, שגם לאחר הלידה לא היו מצליחים להניק אפילו זבובים. וזה, ילד, מה שחיסל את אמך כליל. פרצוף האשפה הזה שבו החליף אביך את המיטה הנקייה של אמך. העונש על שילדתי לו אותך, במקום להניח לו להמשיך ולהשתעשע בלונה פארק של מוחו."

 "וכאן, ילד, אני מגיעה לסוף הסיפור. ליום שבו הייתי שמחה אילו עברה גם עלי אותה משאית. ביום שבו חזרתי מאותה מפלצת אנורקטית שוב לא הייתי אותה אישה. אותה כלה כנועה. אלא אכזרית ממנה. נשבעתי בקברות אבי ואמי להחזיר לעצמי את אביך. וזאת, ילד, גם במחיר המבעית שבו איבדתי אותך. לחזור ולהיטרף במיטת הבשרים של אביך. לבלוע כמו אותם תנינים את הבשר המשוגע שלו שטרף אותי כמו אז, קודם לחופה. הרעב שבו התנפלתי על כל נקב או סדק בגוף המסמם שלו, ואפילו לנשום בתשוקה את הבוז שבו ירד נושם ומזיע מעל המיטה, ובלבד לדעת שאני היא זו שהחלפתי את הפרוצה שלו. כך הפכה התקווה הגדולה של אבי ואמי לזכות בחוקרת בכירה בעולם הכימיה לפילה מסורסת בקרקס הלונה פארק של אביך, כשכל אותה שעה, ילד, אתה בוכה וצורח מתוך העריסה לחלב חם, וחוזר וצורח גם בשעה שהפך עלי אביך את המיטה בפעם השנייה. כן, אתה לעולם לא תדע עד כמה בשר רעב של אישה יכול להפוך את קרביה לחיה. כן, וזו החיה המבעיתה שחדלה מאז לטפל בך. חדלה להניק אותך. כל הרשעות הזידונית הזו ובלבד שלא ימצא אותך אביך יונק שוב מרכושו הבשרני. כך, לימים, צמחת. הרבה צרחות. תמיד רעב. מגרד קירות במקום דייסות. מחפש כמו ציפור חולה גרגר אשפה אחרון בכדי לשרוד. אלוהים, זה המחיר המבעית ששילמתי בכדי להשיב לי את אביך. וזה גם המחיר שאין עליו כפרה שבו שילמת אתה על טירופה של אמך. ועכשיו, אם אתה כל כך רוצה, ילד, אתה יכול לשבור עלי כיסא, ואפילו את מקלט הטלוויזיה הזה."

מאז אותה שיחה שבה צלבה את עצמה בפני בנה חדלה לבקר בביתם. גם בנה שמר על התנזרות דומה ומיעט לפקוד את בית אמו. אמנם מפעם לפעם טלפן אליה, אך לא שאל לשלומה. התעניין, תחת זאת, בשלום שלוש אחיותיו. "הן לא רוצות להתחתן," הקפידה לדווח לו בלשון זרה. "זה לא מפתיע, עם אבא כמו שלהן," השיב לה. גם בחגים נמנע מלבקר אותה. ידע בוודאות שאין עליה עוררין, שהרגל החסרה של אביו לעולם לא תהיה הגשר שישיב אותו אליה. וכשהפתיעה אותו אמו אותו בוקר בצלצול טלפון נרגש ובישרה אותו שאחותו הבכורה התארסה לאלמן צעיר, שורש נאמן למגורשי ספרד, לא שאל לשמו ואף לא התעניין במועד החופה, אלא רק העיר בנימה מנומסת ומפתיעה, "אני מקווה שממנה, לפחות, תראי פירות מתוקים יותר."

אולי רק אז הבינה ריקי לראשונה מדוע ליווה בעלה את הריונה בדאגה יתרה. גם לא הִרבּה לשאול לשלומו של העובר, כפי שלא נתן דעתו על הכתמים הכהים שהשחיתו את עור פניה. גם בימים ששבה מביקוריה אצל הרופאים לא התעניין במעשיה אצלם. "הם טוענים שהעובר מתפתח נפלא," התעקשה לשתפו בשמחה, אלא שהוא, בנימה שלא הסתירה את לעגו עליהם, השיב, "הם הרי יודעים שלא הרית אותו משיכור ברחוב." ולא זה בלבד. גם באותם לילות שהתפתה ובא עליה, שמר על איפוק מעליב, כמו חשש להוסיף על טעותו הראשונה טעות נוספת.

כך למדה ריקי לחיות ערירית עם עוברה. חדלה להטריד אותו בהריונה, ואף נמנעה מללטף בנוכחותו את כרסה. אל חברותיה יצאה בגפה, ותירצה את העדרותו בעומסי עבודה במפעל. כך אף לא חקרה אותו כשאיחר לשוב מעבודתו. מעצמה ידעה שחושש הוא מפני הבאות. מפני התינוק, שאולי כמו אביו יהפוך גם אותו לארגז מטורף של צעצועים שבורים. כך גם לא השתאתה כשחדל מאז לדבר באביו, וגם באותן פעמים כשנקב באקראי בשמו, השגיחה במין עווית בוגדנית שכיערה את שפתיו. ואכן אותו ערב, סמוך ללידה, כשאיחרה לשוב מביקורה האחרון אצל הרופא, מצאה אותו לופת בשתי כפותיו את מזוזות החלון ומשקיף בכלי הרכב הכבדים שחלפו על פניו. "ומה אם לאחר הלידה תעלה גם עלי אותה משאית?" מלמל. הייתה זו הפעם היחידה מאז שהרתה שהתיר לה לחבקו ללא רתיעה.

כשנולד הילד לא יצא מגדרו, ואף נמנע, חרף הפצרותיה, לבשר לאמו ולשלוש אחיותיו על הלידה. "גם כך יש להן, כמו לכלבים, חוש ריח מפותח להגיע לכל מקום שאפשר למצוא בו עוגה טרייה." ואכן, כבר למחרת התייצבו שלוש אחיותיו, ואמו בראשן, בפתח ביתם. "חבר אחד מהעבודה של בעלך בישר לנו על הלידה," פנתה אליה אמו, ואף שהסתירה מפניה על עלבונה, ראתה את העצב בעיניה. "איך עברה הלידה?" הוסיפה אמו לשאול. "עם הרבה כאבים," ענתה. "והילד שלי?" התפתתה לבסוף להציץ בבנה. "מישהו בבית החולים צלצל אליו הביתה," השיבה לה. כנגד זאת, אחיותיו לא עצרו בהתלהבותן, והבכורה שבהן, כשהציצה נרגשת בעריסה, לא התאפקה מלהריע, "תסתכלו, הוא דומה ממש לסבא שלו." הייתה זו דווקא אמו שהִסתה אותה בחיוך קונדסי, "מאז שמצאה לה אחותך חתן היא אינה מפסיקה משטויות," פנתה לבסוף גם אליו. אך הוא, כמו מתחילת הביקור, הקפיד על נימוס נוקשה ולא השיב על דברי אמו כלום. גם בשעה שהניח בפניהן את ספלי התה שמר על לשון נקייה. "יש סוכר בצנצנת," אמר. רק כשפנו לצאת עיכב את אחותו הבכורה ושאל, "מה שלום האיש שלך?" היא פזלה בדאגה אל עבר אמם קודם שלחשה על אוזנו, "נדבר אחר כך בטלפון." אמו הלכה בעקבות אחיותיו אל הדלת, אך קודם שעזבה שבה בהתנצלות על עקבותיה. "איך יכולתי לשכוח," באה אל אשתו, נשקה לה ושלפה מתוך שקית ניילון קטנה טבעת כסף משובצת בפנינה דבשית. "תשמרי עליה," ענדה אותה לאצבעה, "זה התכשיט האחרון שנשאר לי מאמא." ואז פרצה בבכי. אחותו הצעירה מיהרה ראשונה וחיבקה את אמה. "בזמן האחרון אמא נהנית לבכות," גערה בה בחיוך מאולץ וליוותה אותה אל מחוץ לדלת. אחותו הבכורה, ששבה בעקבות אחותה פנימה, הניחה רגע ארוך את ידה על לחיו של אחיה ולא עצרה בקולה. "יכולת לפחות להציע לה מטפחת," אמרה. הוא ליווה אותה אל הדלת, ואף שלא חצה עמה את הסף, המתין עד שהפכה פניה שנית לעברו ושאל, "מה שלום אמא?"

 לטקס ברית המילה הגיע מספר מועט של אורחים. ממקום עבודתו לא הגיע איש לשמחה, ואלמלי חבריה לעבודה אפשר שלא היה המוהל מוצא מניין גברים להסיר בפניהם את העורלה. כשבוע ימים לאחר מכן נתן בידה מעטפה כהה ובה שטרות כסף לא מעטים. "זה מהחברים במפעל," אמר. "ולמה לא הגיעו לברית?" שאלה. "נודע להם על כך יום לאחר הטקס," השיב. "ממי?" נעלבה. "ממני," ענה.

 כשנתיים ימים למדו השניים, האב ובנו, לחיות זה בצדו של זה. הילד הקפיד בחושיו הנפחדים שלא לפזר את צעצועיו סמוך לרגליו של אביו, בעוד אביו שמר בנוכחותו, באדיקות מופתית, על שתיקה עמוקה. גם היא, כבנה, רחקה אותם ימים מבעלה, ובלילות, שלא לשבש עליו את שנתו, הרבתה לישון ליד מיטת בנה. מעצמה ידעה שאינו מבקש אחריה כמקודם. אפשר שבשתיקתו ראה בה אשמה לא פחות מן הילד בלידה. "הניחי לו," עמדה אחותו הבכורה באחד הימים ויעצה לה, "להיות אבא זו תורה. והוא, האיש שלך, לא היה לו ממי ללמוד." הייתה זו הפעם הראשונה, מיום שנטש אותה אותו אלמן ספרדי מתחת לחופה, שראתה את אחותו הבכורה בוכה.

 כך, בצל שתיקתו של אביו, גדל הילד. העלה בשר, שרירים, ואף למד להפתעתה להפעיל אותם, באופן המוזר שבו הצליח לתפוס את הכיסאות שעמדו בדרכו ולהשליכם בזעף ילדותי לפינות החדר. וערב אחד, כשפגע אחד הכיסאות ברגלו של אביו, הפך זה פניו לראשונה אל עבר בנו, הסתכל בו בתימהון ומלמל עם עצמו, "הדבר הזה כבר מתחיל להיות דומה למשהו."

 כך לראשונה למד אביו לצאת משתיקתו. להשתעשע, אם גם בהיסוס, עם בנו. לנסות לדבר עמו, ופעמים אף לצבוט את חוטמו עד כדי כאב. באותה אבהות תמוהה אף למד לרבוץ עמו על המחצלת ולאסוף יחדיו את הצעצועים אל תוך הארגז. וערב אחד, כשהתאמץ להטליא עם בנו מחדש את סמרטוטיה של סינדרלה אל תוך נעל הזכוכית, שוב לא הסתיר מפניה על דעתו. "אחותי אולי בכל זאת צדקה. הילד הזה דומה במשהו לסבא שלו."

 אלה גם היו הימים שבהם החלו השניים לצאת יחדיו אל השדות הנרחבים שמעבר לבתי השכונה, ואף להרחיק עד לעץ החרוב הבודד שבאופק השדות. העץ אמנם היה עקר ולא נתן את פריו, אך הוא לימד את בנו הרך לטפס על ענפיו הנוקשים, ולהאמין שיצליח באחד הימים להמריא מעליהם, כציפור, עד למרומים. והילד אכן האמין. וכך גם מת.

עם מותו של בנה חשה שכמותו, נמרטו הנוצות גם מגופה. התאמצה שלא לנשום. לשוב כמותו אל אדמת הקברים שבתוכה טמנו אותו מפניה. בלעה ברעבון פראי הרבה מן הגלולות שמצאה בארון התרופות, והתפללה בלבה שגם אותה, כמו את בנה, יישאו הזקנים בתהלוכה כוזבת על כתפיהם. אלא שרופא צעיר, ומאוד מנוול, הצליח להשיב לה את חייה. "תודה לאל," אמר. בצאתה את בית החולים הקפידה שלא להישען על כתפו של בעלה. פסעה בעקבותיו אל המונית ושבה להאמין שעדיין נותרו גלולות לא מעטות בארון חדר הרחצה. היה זה קברו הקטן של בנה ששמר אותה מציפורני עצמה. החלה מטפחת גן זעיר מסביב לאבן הבזלת, ואף גדרה על יגונה בפרחי אפונה ריחנית שהזכירו לה בצבעם הכואב את ברק עיניו.

מקץ ימים לא רבים אף הפתיעה את עצמה ושבה לעבודה. חבריה לעבודה מיהרו, מיד עם שובה, לאסוף אותה אליהם ברחמים. מיעטו להעמיס תיקים על שולחנה, פינקו אותה בספלי קפה חריף שהרבו ללגום בחברתה, ובהפסקות הצהריים הקצרות אף המריצו אותה להתאוורר עמם בקומת הגג. מכולם היה זה מנהל המשרד, מיכאל ברמן, שליווה את אבלה במסירות אבהית ואף עודד אותה, בעיקשות כמעט טורדנית, לשוב ולטפח את עצמה. "אל תשכחי, ריקי, שאת גם אישה," רמז באצבעו על שׂער ראשה המרושל. הוא גם היה זה שדאג לקדם אותה בתפקיד, ועוד קודם למינוי ציווה את אב הבית לקבוע שלט עץ מהודר על לוח דלתה. "ריקי בנאור – יועצת בכירה לשיווק."

 כך שבה לנשום. להתמסר אט אט לחיים. לכל אותם קולות שהביאו אותה פעמים אף לצחוק. "הם עוטפים אותי שם בעבודה כמו בספוג," ניסתה אותה ימים לקרוע גם את בעלה משתיקתו, אלא שהוא התעלם מדבריה והוסיף לכלוא עצמו בכורסה שמול הטלוויזיה. "מה אתה רואה?" נואשה לבסוף והתיישבה על הספה שלצדו. "אני מנסה לנמנם," שב והרחיק אותה מעליו.

 

 

 

מותו של עץ החרוב מאת דן בניה סרי, הוצאת כתר, שנת 2014, 303 עמ'


Print pagePDF pageEmail page

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית פרוזה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *