נוסטלגיה של דרקונים או: המומיה והפרופסור / מותחן פילוסופי מאת דימוסתניס קורטוביק

| 21/03/2012 | 0 Comments

נוסטלגיה של דרקונים הוא מותחן פילוסופי הנקרא בנשימה עצורה, וגם אלגוריה שנונה על יוון, על הקשר בין עברהּ ובין ההווה שלה ועל מקומה בעולם של ימינו.

 

מומיה של קורבן הרצח הקדום ביותר בתולדות האנושות, שגילה קצין בוורמאכט באחד מאיי יוון בימי מלחמת העולם השנייה, נגנבת לילה אחד מן המוזיאון לפרהיסטוריה באתונה ומוברחת אל מחוץ לגבולות יוון. מנהל המוזיאון, פרופסור חמום מוח וקומוניסט מושבע מן הדור הישן, החשוד בסיוע לגנבים, יוצא למסע בכל רחבי אירופה כדי למצוא את השרידים רבי הערך ולהוכיח את חפותו. הוא מלוּוה בקצינת משטרה צעירה, יפהפייה ונמרצת, שהיא במקרה גם בתו של השוטר שחקר אותו בעינויים בימי הדיקטטורה הצבאית ביוון.

 

אט-אט מחליפה קִרבה עמוקה את המתח והחשדנות בין שני הגיבורים, שמסע ההרפתקאות שלהם רצוף מפגשים מסוכנים וגילויים מפתיעים. שלוש כִּתות מסתוריות, וגם מיליציה סרבית רצחנית, כולן תובעות בעלוּת על המומיה, ומנהיגיהן חסרי העכבות מוכנים לעשות כל שיידרש כדי להשיג אותה.

 

דימוֹסְתֶניס קוּרטוֹביק נולד ב-1948 באתונה. הוא למד ביולוגיה וכתב את עבודת הדוקטורט שלו על האבולוציה של המיניות האנושית. פרסם 14  רומנים, קובצי סיפורים ואסופות של מאמרי ביקורת, ותרגם עשרות ספרים משמונה שפות אירופיות. הוא נחשב אחד ממבקרי הספרות המוערכים ביוון. נוסטלגיה של דרקונים הוא הרומן השלישי שכתב. 

 

 

 

פרק מתוך נוסטלגיה של דרקונים

חלק ראשון

אתונה-ג'נובה והלאה

 

 

3 באוגוסט, ברכבת ציריך-שטוטגרט

 

ביום השלישי לנסיעה שאלה מפקחת-משנה אַנְדְרוֹמַכי קוּטְרוּמְבָּה את שותפהּ לנסיעה, או ליתר דיוק, העציר שלה, פרופסור אִיוֹנאס דְרַקאס:

"בוא תגיד לי אחת ולתמיד, אדוני הפרופסור, למה המומיה הזאת חשובה כל כך?"

סליחה?

היתה שעת צהריים. נותרו עוד שעתיים עד שיגיעו לשטוטגרט. הם כמעט לא דיברו מרגע שיצאו ממילאנו – פה שקועים בשינה קצרה ופה מביטים החוצה מן החלון בעיניים מסורגות בתיל דוקרני של נימים גרויים. המחסור בשינה בתחנה במילאנו, ברכבת מג'נובה קודם לכן, כל מה שאירע קודם לכן, הכול חלחל בהם עכשיו כמו רעלים של גשם חומצי, ועם זאת נראה שהאדון הפרופסור מיטיב לעמוד בכל אלה, אף שהיה בן שישים ויותר. דומה שאפילו החלפת הרכבות (מי יודע עוד כמה פעמים כאלה חיכו להם) לא הטרידה אותו, להפך, הוא התנהג כמו עלם צמא להרפתקאות שיצא למסע הראשון שלו, מה שעצבן את קוטרומבה, הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה. ובכל זאת, שאלתה הצליחה לערער את שלוותו.

סליחה?

דְרַקאס הביט בה באותו מבט אופייני לו, שהיתה בו קשת שלמה, מאטימוּת ועד טוּב לב, ועל כן מילא תפקיד של מד עומק. קִניין השנים במחתרת. מה בדיוק רצתה להביע השאלה הזאת? נימוס – בשום אופן. שעמום ומבוכה אחרי שעות כה רבות של שתיקה – סביר יותר, אם כי היא לא עשתה עליו רושם שהיא אדם חברותי. אבל שוב, מדוע דווקא השאלה הזאת? אולי היא מנסה לדובב אותו? אולי. אבל מה היא ציפתה לשמוע, הרי הדברים ידועים. או שהיא באמת לא יודעת? איך ייתכן? ולא מבינה שהבורות חושפת אותה? כן, יכול להיות שהיא לא מבינה. בסופו של דבר, עם כל הלימודים והדרגות שלה, בסך הכול מדובר בראש בַּלַטָה, פִּיוֹנית שמבצעת פקודות מבלי שיהיה לה מושג מה משתמע מהן. לְמה ציפיתָ, התפוח לא נופל רחוק מהעץ…

אבל גם ככה, מוזר שפתאום היא נתקפה סקרנות.

"כשלמדת קרימינולוגיה בוודאי למדת משהו על מומיות."

"מעט. מומיות מספרות לנו על העבר הרחוק. אבל בעבודה שלנו אנחנו מתעניינים בהווה."

תשובה של שוטר גולם. לְמה כבר אפשר לצפות? אם ככה, הוא יענה לה בשפה שהיא תבין.

"הארץ שאותה את משרתת, גברתי הצעירה, משליכה את יהבה על העבר הרחוק. כל זכות ראשונים שהיא טוענת לה היום באה משם. טוב. את יודעת איפה מצאו את המומיה הקדומה ביותר של אדם?"

"ביוון, לא?"

"נעזוב בינתיים את יוון. אנחנו מדברים על המומיות המוּכּרות. איזה הן הקדומות ביותר בעולם?"

"של המצרים, אני מתארת לעצמי."

"לא. המומיות המצריות הקדומות ביותר מתוארכות לסביבות 2600 לפני הספירה. אני מתכוון לאלה שאליהן התייחסת, הגוויות החנוטות, כי במצרים נמצאו גם מומיות טבעיות, אפילו מ-3100 לפני הספירה. נוסף על כך יש שורה ארוכה של ממצאים מקאבריים מצפון-מערב אירופה, מומיות של בני אדם שנשחטו או נחנקו והושלכו לביצות. אלה ידועים בכינויָם אנשי ביצות הכבול. יש כאלה שמגיעים אלינו אולי גם מ-3000 לפני הספירה, אבל רובם חיו בתקופה הרומית. ישנן גם המומיות שהתגלו בעשורים האחרונים בשינג'יאנג שבסין. אבל אלה מקורן לא לפני שנת 2000 לפני הספירה. בהרי האנדים שבפרו ובצ'ילה נמצאו כמה מומיות שאומרים עליהן שאולי הן מ-5000 ואפילו מ-7000 לפני הספירה, אבל…"

"חכה. עכשיו נזכרתי בחוּאניטה, המומיה ההיא של ילדה קטנה שמצאו לא מזמן בפרו."

"בשם אלוהים, גברת קוטרומבה! חואניטה היא מסוף תקופת האינקה, בערך בת חמש מאות שנה."

"ואז?"

"המומיה הקדומה ביותר, בעולם הישן לפחות, היא האיש מעמק אוֹץ, המכונה אוֹצי. גילו אותו ב-1991 בקרחון בהר זימילַאוּן שבאלפּים, בגובה 3,210מטר, בגבול אוסטריה ואיטליה. הוא מת בסביבות 3300 לפני הספירה."

"אני זוכרת שקראתי משהו."

"ממצא מרשים, בכל מקרה. נמצא במצב מעולה, בבגדים שלבש, עם הנשק ועם כלי העבודה, חלקם מאבן וחלקם מנחושת. צייד, רועה, שָמָן, או אולי סוחר נחושת, שנתפס בהפתעה בסערת שלגים ונקבר בשלג. אבל המומיה של איבּיקוֹס, המומיה שלנו, קדומה הרבה-הרבה יותר."

"מה, בכמה יותר?"

מה הוא יגיד לה? מה מכל מה שידע או חשד היה ראוי לגילוי?

"לכל המאוחר מאמצע התקופה הניאוליתית," הוא אמר במעורפל.

"זאת אומרת, בשנים?"

"בואי נגיד, שבעת אלפים או שמונת אלפים שנה קודם."

הוא חש כמו קופץ מוט שנאלץ להשלים עם העובדה שהחמיץ את השיא העולמי בסנטימטר אחד אף על פי שקפץ עשרים סנטימטרים מעל הרף.

קצינת המשטרה לא אמרה דבר.

"אני מזכיר לך עכשיו מה אמרת. שהמומיות מספרות לנו על העבר הרחוק. האמת היא שהן מספרות לנו הרבה דברים חשובים. השיער, העור, הדנ"א, שאריות המזון בקיבה, כל אלה נותנים תשובה חד-משמעית לכל מה שאצל שלד רגיל נותר פתוח לעשרות השערות. איך בדיוק היה האדם ההוא, איך הוא חי, מה הוא אכל, אילו מחלות היו לו. ממה הוא מת. מהי ההשתייכות האתנית שלו, לאילו עמים יש לו קרבה ולאילו לא. לפעמים המומיות נותנות אישור לדעות מבוססות, לפעמים הן מערערות עליהן. המומיות במצרים אישרו את ההשערה שהמצרים הקדמונים היו תערובת של שֵמים ובֶּרבֶּרים, עם יסוד נֶגְרוֹאידי חזק. לעומת זאת, המומיות משינג'יאנג הן הפתעה, כי הן מלמדות אותנו שלפני ארבעת אלפים שנה חי בלבה של אסיה עַם בעל מאפיינים קווקזיים ושיער בהיר. ועכשיו המומיה של איבּיקוֹס. מומיה של טרום יווני שחי לפחות שלושת אלפים שנה לפני התקופה שבה הגיעו לפי המשוער ראשוני השבטים היווניים למרחב היווני. כבר מאות שנים המדע שובר את הראש מיהם הטרום יוונים האלה, הפֶּלַסְגים. מאיפה הם באו? הם היו הודו-אירופים או שֵמים או משהו אחר? ואולי גם היוונים היו פֶּלַסְגים?"

לא נראה שהיא מתרשמת. העדיפה לבהות החוצה מן החלון, בירוק הכהה של מרחבי גרמניה, תחת שמים שהתכוננו שוב לגשם.

"עכשיו הממונים עלייך מתעניינים בכל זה," מלמל הפרופסור בהתנצלות כמעט. "מתעניינים שוב, מוכרחים, בזמן שכזה. אבל אני מתעניין בדברים אחרים."

היא לא שאלה אותו במה הוא מתעניין. אבל עכשיו נראה לו שהיא מתנשאת עליו. מומחיותו המדעית הפגועה החליטה לסגת לפסגה גבוהה יותר.

"איביקוס נשחט באכזריות והגווייה שלו הושלכה לביצה. בקופנהגן, פרופסור הוֹלְבֶּק יוכל להסביר לך את התיאוריות הרוֹוחות על אנשי ביצות הכבול, המומיות מצפון אירופה שהזכרתי קודם. איביקוס הוא המומיה הראשונה מן הסוג הזה שנמצאה הרחק מאותו אזור, בקצה האחר של אירופה. והיא קדומה יותר מן השאר. קדומה הרבה יותר. נראה שמדובר בפולחן מסתורי שאיביקוס מקרב אותנו מאוד אל שורשיו. אני תוהה באמת, אחרי כל מה שקרה בג'נובה, אולי…"

הוא השתתק. היא עדיין הביטה מבעד לחלון. עד שעיניה הוצרו כאילו היא מנסה להבחין במשהו אי שם בחוץ.

"אז תגיד לי משהו, אדוני הפרופסור…"

סוף-סוף. נראה איזה רושם עשו עליה הדברים ששמעה. אִיוֹן דְרַקאס כרה אוזן.

"אם המומיה הזאת היתה חשובה כל כך, למה היא היתה זרוקה אצלכם ככה כל השנים?"

 

נוסטלגיה של דרקונים או: המומיה והפרופסור מאת דימוסתניס קורטוביק, מיוונית: אמיר צוקרמן, הוצאת כתר שנת 2012, 322 עמ',

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.