הגן האלוהי מאת ד"ר דוד חוה / האמת הבלתי נתפסת על האנושות

| 24/10/2015 | 0 Comments

הגן האלוהי מאת דוד חווה

הגן האלוהי מאת דוד חווה

"הגן האלוהי" מאת ד"ר דוד חוה, הוא ספר מתח מרתק, העוסק בתגלית הנוגעת לתהליך האבולוציוני שעובר המין האנושי. רגע לפני שד"ר רפאל מאירי, מדען צעיר ומבטיח במכון ויצמן, עומד לפרסם את תוצאות מחקרו פורץ הדרך בנוגע לגנום האנושי והתהליך האבולוציוני, מופיעים על סף דלת מעבדתו שלושה אנשים, אשר דורשים ממנו להשמיד את תוצאות המחקר, בטענה שנשקפת מהן סכנה לגורל האנושות. רפאל מסרב לדרישה, וכעבור מספר דקות נשמע קול פיצוץ והוא נעלם.

בקצהו השני של העולם יוצר שותפו היחיד של רפאל למחקר, פרופ' ארווין קרוס מאוניברסיטת שיקגו, קשר עם אשתו של המדען הישראלי הנעדר, ד"ר שני מאירי, ומספר לה כי, לדעתו, בעלה לא נהרג בפיצוץ, אלא נחטף, וכי הוא מאמין שישנה דרך להצילו. 

במסע, אליו יוצאת שני על מנת למצוא את בעלה היא עוברת בין יבשות כשהיא מלווה בעידו המופנם והכריזמטי, סטודנט העובד תחת הנחייתו של רפאל; במקביל, נפגש ארווין בברלין עם ארכיאולוגית בשם קלאודיה מתוך תקווה, שהיא תוכל לשפוך מעט אור על הפרשה המוזרה. קלאודיה מתארת בפניו מקרה שהתרחש לפני כעשרים שנה, וארווין מוצא קווי דמיון מדאיגים בין המקרה שקרה והפרשה הנוכחית. העלאת המקרה מהעבר והניסיון לחדש את העניין בו, מתקיל את השניים עם אותו גורם מסתורי אשר אחראי להיעלמותו של רפאל. שני ועידו מגיעים לגרמניה ולאחר תלאות הם חוברים לארווין וקלאודיה. הם מוצאים את עצמם נמלטים מאנשי סוכנות הביון האמריקנית אשר מאמינים כי הם אוחזים בידיהם מידע בעל חשיבות ביטחונית, ונתקלים באותו גורם מסתורי ורב עוצמה, העומד מאחורי סדרת אירועים שנראים כבלתי אפשריים. שני נחשפת אל תגליותיו של רפאל ומגלה את האמת הבלתי נתפסת על האנושות והאבולוציה, אמת אשר תטלטל את יסודות עולמה.

דוקטור דוד חוה (צילום יהלומית גואטה-צוברי)

דוקטור דוד חוה (צילום יהלומית גואטה-צוברי)

ד"ר דוד חוה (47), תושב רמת גן, בעל תואר ראשון ברוקחות מבית הספר לרוקחות שבירושלים, תואר שני בנוירוביוכימיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי במדעי החיים מהאוניברסיטה החופשית שבברלין, גרמניה. תחום ההתמחות של לימודי התואר השלישי היה ביולוגיה התפתחותית כשעיקר עבודת המחקר התבססה על ביולוגיה מולקולרית. "הגן האלוהי" הוא ספרו השני אחרי "צאצאי הנבואה" (סטימצקי, 2012)

ד"ר דוד חוה מספר: לאחר סיום לימודי התואר הראשון התגוררתי כשנה בעיר אילת שם עבדתי כרוקח. לאחר מכן עברתי לתל אביב לשם לימודי התואר השני באוניברסיטה כשבמקביל עבדתי במקצוע הרוקחות. בשנת 2003 עברתי להיידלברג שבגרמניה שם הייתי עוזר מחקר במרכז למחקר בשם EMBL. כעבור חצי שנה עברתי לברלין שם ערכתי את עבודת המחקר עבור התואר השלישי. החוויות שספגתי במהלך חמש שנות מגוריי בגרמניה, היו הגורמים שהאיצו בי לכתיבת ספרי הראשון 'צאצאי הנבואה'. שאלות שהופנו אלי בנושא יהדות וקבלה (נושאים שלא עסקתי בהם כשחייתי בארץ) היוו זרז לכתיבת הספר. לאחר חזרתי ארצה, בסוף שנת 2007, עבדתי תקופה קצרה (שלושה חודשים) כפוסט דוקטורנט במכון ויצמן. בשנת 2009 החילותי בכתיבת הספר הראשון שיצא לאור בשנת 2012. כיום אני עובד כמנהל איכות בחברת שילוח בינלאומית".

ד"ר דוד חוה מציין, כי "הבסיס לכתיבת הספר "הגן האלוהי" הינו הסקרנות הבלתי פוסקת להבין את החיים. אותה סקרנות היא זו שהניעה אותי להמשיך ללימודי תואר שני ושלישי. באמצעות הלימודים והמחקר, קיוויתי להגיע כמה שיותר קרוב לאמת ולהבנה של סוגיות שהעסיקו, מעסיקות ויעסיקו אותי בעתיד. שאלות כגון האם יש מטרה או יעד לחיים שלנו הינן הבסיס לרעיון המרכזי של הספר. לאחר הוצאתו לאור של הספר הראשון, נסעתי לבד לתקופה של כחודש וחצי להודו. עצם היותי לבד אפשר לי לראות ולהבין את הודו ללא הסחות דעת ורעשי רקע מיותרים. אחת החוויות שהשאירה את חותמה עלי הייתה המפגש עם הקהילה הטיבטית ושילובה באוכלוסייה המקומית. השונות החיצונית המובהקת שבין הטיבטים ובין ההודים, שרכס הרי ההימלאיה מפריד ביניהם, היה אחד מהגורמים שעיצבו את כתיבת הספר. מספר ימים לאחר חזרתי ארצה מהודו, החילותי בכתיבת הספר. מקור נוסף להשראה הוא עצם היותי רווק ללא ילדים. כפי שכבר ציינתי לגבי הסקרנות המדעית, גם המצב הזה גורם לי לתהות האם עצם הבאת ילדים לעולם משרת יעד מסוים. אני מתאר לעצמי ששאלה מעין זו אינה מטרידה הורים לילדים שעסוקים עד מעל לראש בבעיות גידולם של הילדים".

בין המסרים בספר, מוסיף ד"ר דוד חוה, נמצאים "האם הדרך בה אנו מבינים ורואים את העולם הינה שגוייה ומוטעית? רמת המוסר והצדק של בני האדם עדיין בחיתוליה ויש לנו עוד דרך ארוכה עד שנגיע לרמת המוסר הרצויה; האם המין האנושי מתוכנת להתפתח לרמה גבוהה יותר? אם כן, האם יש לנו סיבה לכך?".

ד"ר דוד חוה מסכם, כי הוא עומל בימים אלה על כתיבתו של ספר שלישי.

פרק ראשון מתוך הספר "הגן האלוהי"

אגם רוואלסאר, הימאצ'אל פראדש, הודו. לפני שלוש שנים…

 

נעימת קולו של הנזיר הטיבטי התנגנה בראשו בעת ששכב על המחצלת הדקה, שנפרשה על רצפת המערה. הנזיר, גופו עטוי בגלימה בצבע בורדו כהה, ישב לא הרחק מהמקום שבו שכב וחזר על המנטרה במקצב מהפנט פעם אחר פעם ללא הפסק. האוויר בתוך המערה היה קריר ועם זאת נעים. אי שם, הרחק מחוץ לה, נשמע רחש הענפים אשר התנועעו למגע הרוח הקלילה ששיחקה בהם. הקולות והרחשים שהתגנבו אל אוזנו מבחוץ היו שייכים לעולם אחר, מקביל לזה שבו היה שרוי כעת.

הם תרגלו זאת במשך שעתיים בכל אחד מארבעת הימים הקודמים. היום היתה זו פגישתם האחרונה והיה עליו ליישם את כל אשר למד. כל הידע והתובנות שרכש במהלך אותם ימים נוקזו לרגע הזה שבו היה נתון עכשיו.

אט אט ובאופן מבוקר החל להתנתק גופו מהתחושה הגשמית של עצמו, עד שחש חסר משקל לחלוטין. הוא ידע כי אינו גולש אל עולם החלומות, מאחר שחלק קטן בירכתי מוחו עדיין ידע היכן הוא נמצא.

מנגינתו המהפנטת של הנזיר הצטרפה לרחשי הרקע האחרים והוא מצא עצמו מנווט בעולם שבנה בעיני רוחו. הניווט היה בשליטתו. הוא ידע היטב לאן מועדות פניו והיה עליו רק לחפש את הנתיב הנכון. הוא הביט מסביבו, בוחן לאט ובהתבוננות מעמיקה את אשר נגלה לנגד עיניו, עד אשר הבחין במה שחיפש ובעיני רוחו החל לצעוד אל עבר המטרה.

כשראה אותה הוא ידע כי מצא את הפתרון לסוגיה. אסור היה לו לאבד אותה, ולמשך זמן שנדמה כנצח התבונן בה בריכוז, תוך שהוא משנן את צורתה ואת מאפייניה השונים.

בצעדים אטיים ומבוקרים הוא חזר אל העולם הגשמי, מניח לגופו לחוש מחדש את כובד משקלו. הקרירות שבקעה מהקרקע חדרה מבעד למחצלת שעליה שכב. קולו של הנזיר לא נשמע עוד בחלל המערה, אך הוא ידע כי זה עדיין יושב לצדו ושומר עליו.

הוא פקח את עיניו וחייך לעצמו. סוף כל סוף הוא מצא את התשובה אותה חיפש במשך תקופה ארוכה.

פרק ראשון

רוח קרירה של סוף חודש אוקטובר נשבה בינות לענפי עצי הברוש והאורן, שהיוו חלק מהצמחייה השופעת בקמפוס רחב הממדים של מכון ויצמן. כפותיהם הירוקות של הדקלים נטו קדימה ואחורה למגעה השובב של הרוח ועלי שלכת פזורים בשלל גוונים וצבעים חוללו למקצבה. השעה היתה מעט אחרי עשר בלילה, ויצורי החושך השונים זימרו שירי הלל לכבוד ממלכת העלטה שבחסותה היו מוגנים.

אורות הניאון במעבדה, אשר מוקמה בפינתה המערבית של קומת המרתף במחלקה לגנטיקה מולקולרית, שטפו ברוך את תמונות הדנ"א שהתקבלו ממיקרוסקופ הכוח האטומי. על גבי צג מחשב שניצב לא רחוק מאותן תמונות הופיעו הנתונים שהתקבלו מעיבודן. נתונים אלה היוו חלק אחרון ברצף המידע שהוזן למחשב, ועובד על ידי תוכנה שפותחה במיוחד עבור הפרויקט שעליו עבד כעת.

דוקטור רפאל מאירי, מנהל המעבדה שחגג לא מזמן את יום הולדתו השלושים ושבעה, הביט בהשתהות בנתונים תוך שהוא ממלמל בינו לבין עצמו. הנתונים איששו את אשר חשב. מאז הגילוי הראשוני שפתח בפניהם אשנב אל עולם חדש ולא ידוע, ניסו הוא ועמיתו האמריקאי, פרופסור ארווין קרוס, להצליב בין המסקנות האפשריות העולות מממצאיהם לבין תיאוריה שפיתחו, ובימים האחרונים קיבלו לראשונה הוכחות מוצקות לאמיתותה של האחרונה.

"זה ישנה את כל התפישה," לאטו שפתיו. הוא היה עייף ומותש לאחר יום עבודה רצוף, שנמשך מעל לשלושים שעות ללא שינה ואשר כלל ארוחות קצרות ומהירות וכוסות קפה, שמזמן הפסיק לספור אותן, בחדר עבודתו שניצב בצמוד למעבדה. הוא נשאר לבדו במעבדה לאחר שאחרון הסטודנטים שלו עזב בסביבות השעה שבע וחצי. המחקר עליו עבד בימים אלו היה חסוי והוא נקט בכל דרך אפשרית על מנת שלא ייחשף בפני חברי המעבדה האחרים. הכסף הגיע מעמיתו האמריקאי, שהיה השותף היחיד למחקר, וכך הוא לא נדרש לספק הסברים לסכומים הרבים שנדרשו עבורו.

רפאל נשען לאחור על כיסא המעבדה והביט אל התקרה המסוידת לבן. מאז הגיח הרעיון אל פתחו של עולמו המדעי, היו בו לא מעט ספקות לגבי נכונות התיאוריה. שנים רבות בחיק עולם המחקר גירו את מוחו, שעבד ללא הרף, עד לרגע בו פרצה התיאוריה אל תודעתו. בשל אופייה, שלא עלה בקנה אחד עם גישות מדעיות עכשוויות, הוא נמנע מלשתף את עמיתיו האחרים ברעיונותיו החדשים. הוא גם היה מודע לקנאה שקנתה מקום בלבבות חלק מהם, לאור הצלחתו המטאורית במחקר, וחשש מתגובתם המזלזלת. לא פעם הוא שאל את עצמו, איך היה מגיב לו שמע את הרעיון מפיו של מדען אחר לפני עשר שנים או יותר. סביר להניח שאף הוא היה מבטלו בשל ההשלכות המיסטיות הגלומות בו.

באחת הפעמים בהן נסע לכנס בארצות הברית, הוא נכח בהרצאה שעסקה בנושא האקראיות בתהליך האבולוציוני. ההרצאה ניתנה על ידי פרופסור ארווין קרוס, מדען בכיר שהיה בסוף שנות החמישים לחייו, ואשר נחשב למהפכן בתחומו. למרות המוניטין הרב שהיה מנת חלקו של ארווין, הוא הוקע על ידי רוב המשתתפים באותו כנס והואשם בהחדרת אלמנטים דתיים אל עולם המדע. רפאל, לעומתם, חש כי מצא את הנפש התאומה לרעיונותיו החדשים. הוא יצר קשר עם ארווין, שהתלהב מדרך חשיבתו, ומאז עבדו שניהם בשיתוף פעולה הדוק על פיתוח התיאוריה החדשה. התוצאות הנוכחיות היו החלקים האחרונים בתצרף שבנו, והן השלימו את התמונה הכללית במלואה. מאחר שארווין היה בעל אמצעים פיננסיים, יכלו השניים להשקיע כסף ככל שנדרש על מנת להשיג את הממצאים שהיו נחוצים לאימות התיאוריה. הקשרים המגוונים שיצר ארווין במהלך הקריירה האקדמית שבנה והממון הלא מבוטל שהיה ברשותו, אפשרו להם את השימוש במכשור שניצב בחזית הקדמה המדעית וכן את פיתוח התוכנה הייחודית, שעליה הסתמך עתה לשם ניתוח התוצאות המורכבות שהתקבלו.

רפאל החזיר את מבטו אל צג המחשב. לאחר רגע קל של בהייה לא ממוקדת, הוא הביט סביבו על המעבדה אותה ניהל. שולחנות העבודה היו עמוסים במבחנות ובמכשור מעבדתי מגוון. פה ושם זמזמו חרישית מכשירים שונים אשר ביצעו את העבודה לה תוכנתו להמשך הלילה. מחר, חשב לעצמו, ידעו כולם על התיאוריה החדשה. המאמר עליו שקד במהלך החודשים האחרונים חיכה לתוצאות שקיבל זה עתה, ולמרות העייפות שאחזה בכל תא ותא בגופו, הוא ידע כי צפוי לו לילה ארוך בו יהיה עליו לסיים את כתיבתו. הוא לא היה מסוגל לחשוב על שינה אף על פי שגופו שיווע לכך.

לאחר ששמר את הנתונים האחרונים שהתקבלו בתיקייה, שהגישה אליה היתה אפשרית רק ממחשבו האישי שבחדר עבודתו, הוא קם על רגליו וצעד לכיוון המטבח הקטן בקצהו השני של הפרוזדור. בדרכו הבחין באור שבקע ממעבדתה של פרופסור רינה קדמון. הוא החריש את צעדיו כדי שלא ייאלץ למצוא עצמו נקלע לנאום תוכחה בסגנון: 'כמה חשוב שלא לשקוע בעבודה במעבדה מעבר לנדרש'. הוא היה מסוגל לשמוע במוחו את המשפטים מלאי הפליאה על עצם הימצאותו במעבדה כבר מעל לשלושים שעות. הוא עבר על פני המעבדה המוארת והחיש את צעדיו אל עבר המטבח, שהיה נקי ומסודר באופן מפתיע לסוף יום עבודה במחלקה. רפאל נזקק נואשות לקפה על מנת שיוכל להמשיך בכתיבת המאמר. כשכוס הקפה המהבילה היתה בידו הוא החל לפנות לאחור, ולפתע שמע את קולה של פרופסור קדמון. בנס הצליח לייצב את הכוס המלאה בקפה, כשידו נרעדה קלות מההפתעה שנחתה עליו מאחור.

"רפי," הריש המתגלגלת שבקולה המאנפף החרידה אותו. "מה נשמע?"

הוא הפנה אליה את פניו בחיוך מעושה. פרופסור קדמון לא חסכה כסף על לבוש. כמו תמיד היא עטתה על עצמה בגדים שרכשה בחנויות מותג, כך שתיראה כמי שמצויה בשיא האופנה. משום גילה, שנשק לשבעים, ומעמדה הבכיר במכון, היא חדלה מלעסוק בעבודת מעבדה, שהיתה חלק הארי שבניסויים, והתמקדה אך ורק בפיתוח הרעיונות שעמדו בבסיסם. כשלא היתה נוכחת בהרצאות וכנסים בארץ ובחו"ל, או בישיבות ממושכות שהיו מנת חלקו של כל מדען בכיר, היה ניתן למצוא אותה ספונה רוב הזמן בחדרה. עיניה הגדולות והכחולות לימדוהו עד כמה היתה עייפה מישיבה ממושכת מול המחשב.

"הכול טוב תודה. איך אצלך רינה?"

"כרגיל," היא ענתה בחוסר רצון לספק מידע מעבר לנדרש. "ציפור קטנה לחשה לי שאתה נמצא במעבדה ברציפות מאתמול. יש משהו חדש שאתה מעוניין לספר לנו?"

"יש לנו הרבה דברים חדשים במעבדה," ניסה רפאל להתחמק ממתן מענה מספק לשאלתה.

הפרופסור נראתה בלתי שבעת רצון בעליל מתשובתו. מזה זמן רב הפיקה מעבדתה מעט תוצאות שהיו ראויות לפרסום וכשכבר פרסמה מחקר כלשהו, הוא לא זכה להיכלל בין דפיהם של הז'ורנלים הנחשבים. לעומתה, עשה רפאל חיל בשנים האחרונות ופרסם מאמרים רבים, חלקם מתנוססים על גבי דפיהם של ז'ורנלים מהסוג שהיתה רוצה לראות את שמה עליהם.

"בפעם האחרונה שנשארת במעבדה ברצף כזה של שעות, כתבת מאמר שהתפרסם ב־Science," היא חייכה אליו במתיקות מעושה והוסיפה: "נו…" היא משכה את המילה באופן כזה, שהתאים העייפים שבמוחו איימו להתפוצץ, "אנחנו נזכה לראות מאמר נוסף ב־Science בקרוב?" החיוך נותר קפוא על פניה.

"אני מבטיח לערוך הרצאה עוד השבוע," ניסה להשביע את סקרנותה ולסיים את השיחה הלא רצויה שנחתה עליו. "תשמעו הכול. אני מבטיח." ואם גם זה לא יספק אותך אז את יכולה לקפוץ לי, המשיך את המשפט בראשו.

"אוקיי," קוצר הרוח נשמע היטב בקולה. "ותלך לישון היום, אתה צריך את זה. זה לא בריא מה שאתה מעולל לעצמך." היא שתקה לרגע והפטירה כבדרך אגב: "אני לא מבינה איך שני מסכימה לזה בכלל. טוב זה לא ענייני," היא הוסיפה במהירות. "שיהיה לך לילה טוב. לדעתי אתה האחרון שנשאר במחלקה."

"לילה טוב," ענה לה רפאל. וזה בהחלט לא עניינך מה דעתה של שני, קרצייה. הוא זעם בתוך תוכו על התערבותה בחייו הפרטיים.

בשעה שראה אותה מתרחקת לכיוון היציאה הוא נזכר כי עליו להתקשר לאשתו, דוקטור שני מאירי. שני סיימה את הדוקטורט במחלקה לביוכימיה ומאז נשארה לעבוד שם. היא ויתרה על האפשרות שביום מן הימים תנהל מעבדה משלה, ולכן נענתה ברצון כשהוצעה לה המשרה במעבדה.

רפאל חיכה עם כוס הקפה מספר רגעים עד שהפרופסור נעלמה כליל מעיניו, וצעד לכיוון חדרו.

הוא נכנס למשרד, התיישב על כיסאו ונאנח.

טוב, הוא חשב לעצמו, צריך להתקשר אליה.

הוא אחז בנייד שהיה מונח לצד המחשב ושלח אליה מסרון: 'עדיין ערה?' לאחר כשני רגעים שמע את הדנדון הקצר בן שלושת התווים של הנייד, אשר בישר כי הודעה חדשה התקבלה. 'כן' היתה תשובתה. הוא התקשר אליה.

"מה נשמע?" קולה היה מתוק וערב לאוזניו.

"בסדר," הוא כחכח קלות בגרונו והוסיף: "אני חייב להישאר עוד כמה שעות במעבדה. התקבלו תוצאות סופיות ואני רוצה לסיים את כתיבת המאמר."

שני נאנחה מעברו השני של הקו. מאז עלה הרעיון למחקרו החדש הוא הקדיש את רוב מרצו וזמנו לפרויקט. בתחילה הוא שיתף אותה ברעיונותיו. אולם, למרות אהבתה אליו והערכתה הבלתי מתפשרת לחשיבתו וליכולותיו, היא לא היתה מסוגלת למצוא היגיון מדעי ברעיון החדש שניקר במוחו. יתר על כן, היא חששה מתגובתם המזלזלת של עמיתיהם למקצוע במקרה שאותו רעיון יגונב לאוזניהם. בשלב בו החל רפאל לשתף פעולה עם פרופסור ארווין קרוס היא נמנעה מלהביע התעניינות במחקר החדש, בתקווה שהדבר יגרום לו למשוך את ידו ממנו. אולם תקוותיה התבדו, והוא המשיך לעסוק בניסיונותיו לאמת את התיאוריה החדשה. לשמחתה הוא לא שיתף את האחרים ובכך מנע עצמו מהיגררות לסיטואציה מביכה.

"אתה בטוח לגבי התוצאות?" היא שאלה בספקנות.

"בטוח במאה אחוזים," הוא חייך לעצמו. הוא ידע היטב כיצד היא חשה כלפי אותה תיאוריה שהגה. הוא לא שפט אותה, מאחר שהבין את המניעים לתגובתה. היא בסך הכול דאגה לו ולא רצתה שיבזבז את זמנו על דבר שנראה בעיניה לא אמין. "אני אספר לך הכול מחר בבוקר."

"טוב," היא ענתה לו, "רק אל תישאר יותר מדי זמן במעבדה." היא שתקה לרגע ואז הוסיפה: "היית חסר לי אתמול בלילה."

רפאל חייך. "גם את היית חסרה לי. מאוד."

הוא הרגיש כיצד העייפות מאיימת להכריע אותו והחליט לסיים את השיחה.

"אני אוהב אותך," הוא אמר.

"גם אני אותך חמוד שלי," היא ענתה.

"אז נדבר בבוקר, ביי."

"ביי."

הוא ניתק את המכשיר והניח אותו במקומו. מלבד סיום כתיבת המאמר הוא רצה גם לשלוח אימייל לארווין וליידע אותו בנוגע לתוצאות האחרונות. אני רק אשלח לו את התוצאות, הוא חשב ונזכר באימייל האחרון שקיבל מעמיתו האמריקאי. בו ברגע חזרה אליו תחושת הבלבול שנשכחה במהלך היממה האחרונה. האדרנלין שהציף את גופו במשך השעות הרצופות בהן עבד במעבדה הדחיק את המחשבות שהטרידוהו לאחר קריאת האימייל, אולם עתה הן שבו ועלו במוחו.

רפאל שלח את ידו אל העכבר האלחוטי והמחשב, אשר שמר על מנוחתו במהלך רוב שעות היום, ניעור לחיים. הוא עבר במהירות אל תיבת הדואר האלקטרוני והקליק על המייל שקיבל מארווין. הוא קרא אותו שוב ונשען לאחור על כיסאו. ארווין, בתפנית לא ברורה, הביע לראשונה מאז הכירו והחליטו לשתף פעולה, הסתייגות מהמשך הניסויים שביצעו. רפאל היה מבולבל לחלוטין. מדוע זה, שנייה לפני שהם מקבלים תוצאות ממשיות וחד משמעיות לגבי התיאוריה שלהם, הוא נסוג? ארווין לא סיפק נימוקים להסתייגותו וסיים בבקשה שייקחו פסק זמן מהמחקר עד שיחליטו על צעדיהם הבאים. את האימייל קיבל רפאל בנקודה כלשהי לאורך ציר השעות שחלפו מאז הגיע לאחרונה למעבדה. הוא הספיק לקרוא אותו, אולם לא ענה עליו משום שהיה עסוק בבדיקה ואנליזה של תמונות הדנ"א האחרונות. לא היתה לו שום כוונה להפסיק את המחקר כעת, לאחר שהתוכנה לה חיכה בכיליון עיניים היתה בידיו.

הוא יבין שטעה כשיראה את התוצאות, חשב רפאל, שהניח שהגורם הכספי היה המניע לכתיבת האימייל המוזר.

הוא עבר אל שולחן העבודה שעל גבי המחשב והקליק על אייקון התיקייה המשותפת. הוא הקליד את הסיסמה והתחבר אל התיקייה בה שמר את התוצאות האחרונות, העתיק אותה אל שולחן העבודה וחזר אל תיבת הדואר האלקטרוני. הוא הביט שוב באימייל שקיבל מארווין וגרד את פדחתו. הוא נזקק לרגע כדי לחשוב. מבלי משים תופפו אצבעותיו על השולחן.

"טוב," הוא אמר למחשב ולא זכה לתגובה. אצבעותיו לפתו את העכבר האלחוטי והוא הקליק על 'השב' לאימייל. הקלקה נוספת והתוצאות האחרונות צורפו אל המכתב האלקטרוני, שהיה מוכן לשליחה.

הוא בהה במחשב. ידו שאחזה בעכבר האלחוטי נעה במהירות ימינה ושמאלה, כך שהסמן שבמחשב נע הלוך ושוב על פני האייקון 'שלח'.

אני צריך להוסיף הסבר? הוא שאל את עצמו, נזכר במאמר שעליו לסיים ונאנח. ידו השנייה נשלחה אל ספל הקפה שניצב בסמוך למחשב והוא לקח לגימה. הטעם היה מתכתי בפיו אך הוא המשיך לשתות.

הסמן מצא את מקומו מעל לאייקון 'שלח'.

"דוקטור מאירי!"

הקול החד שבקע מאחורי גבו הקפיץ אותו והוא הסתובב לאחור על מושבו. בפתח חדרו עמדו שני גברים ואישה. אחד הגברים נראה מעט מעל לגילו שלו, ואילו שני האחרים נראו בתחילת שנות השלושים לחייהם. כל אחד מהגברים היה לבוש בחולצה מכופתרת לבנה ארוכת שרוולים ומכנסי בד אפורים. הצעיר מביניהם אחז בידו מזוודה שחורה וקטנה. האישה לבשה חולצת בד בצבע אפור, ז'קט בד בצבע שחור ומכנסי ג'ינס. הדובר היה המבוגר מבין השלושה. רפאל לא זיהה את פניהם.

"כן?" הוא ענה לאחר שהתעשת מהביקור הלא צפוי בחדרו. "מי אתם?"

השלושה צעדו בנינוחות לתוך החדר ונעמדו מרחק קצר משולחנו. רפאל לא הסיר את עיניו מהם וחש באי נוחות גוברת בשעה שהתקרבו אליו.

"אפשר לשבת?" שאל הדובר למראה הכיסא שניצב בסמוך לשולחן.

"כן," ענה רפאל בהיסוס, "אבל מי אתם?"

הדובר התיישב על הכיסא תוך שהוא משכל את רגליו, ימין על שמאל. שני האחרים נעמדו מאחוריו כשמבט סתמי מרוח על פניהם.

"דוקטור מאירי," אמר הדובר ורכן קמעה קדימה. פניו נראו שלוות והוא העלה חיוך קל על שפתיו. "אנחנו כאן בגלל המחקר שאתה מבצע."

אבחה של תדהמה חלפה במוחו. הוא היה זקוק לשנייה קלה כדי לשוב לעשתונותיו.

"עוד לא אמרתם לי מי אתם," הוא ניסה למזוג נימה של תקיפות לדבריו.

החיוך לא מש מפניו של הדובר. נראה בעליל כי הוא מנסה להשרות אווירת רוגע בחדר.

"בוא נגיד שהמחקר האחרון שלך מעורר דאגה בקרב גופים מסוימים, שאנחנו פה על תקן נציגיהם," התנסח הדובר בנימה מתנגנת.

גופו של רפאל התקשח. הוא לא הצליח לעכל את מה שנאמר זה עתה. למה שהמחקר שלו יעורר דאגה בקרב מישהו בכלל? הרי הוא מתעסק במחקר בסיסי שכל מטרתו לשפוך אור על האמת שעומדת בבסיס קיומנו. ואיך לעזאזל הם בכלל יודעים מה מתרחש במעבדה? הבזק של זיכרון מהאימייל האחרון שקיבל מארווין חלף במוחו אולם הוא גווע. לא היתה לו כעת היכולת להתמודד גם עם זה.

"אנחנו מבצעים הרבה מחקרים במעבדה בו זמנית," ענה רפאל בתגובה. "אין לי מושג לאיזה מחקר אתה מתכוון."

החיוך לא נמוג מפניו של הדובר.

"אני מתכוון למחקר שאתה מבצע בשיתוף פעולה עם פרופסור קרוס," הטיח את המילים בפניו המתוחות של רפאל. "אנחנו מודעים לתוצאות שקיבלת היום, לתמונות הדנ"א האחרונות ממיקרוסקופ הכוח האטומי… אנחנו גם יודעים על האימייל שקיבלת מפרופסור קרוס המבקש ממך לעצור את המחקר."

רפאל הוכה בתדהמה וזו ניכרה היטב על פניו. הוא הביט בפרצופו המחייך של הדובר ואחר היפנה את מבטו אל דיוקנם חסר ההבעה של השניים האחרים.

"מה…" הוא החל לגמגם, "ארווין… אה… כלומר פרופסור קרוס שלח אתכם?" הוא חש בחוסר ההיגיון בדברים שאך יצאו מפיו.

הדובר התרווח על הכיסא ונד בראשו לשלילה. "לא," הוא פלט באטיות, "פרופסור קרוס לא קשור אלינו בשום אופן."

רפאל חש בזיעה שהחלה להיקוות מתחת לבית שחיו ובכפות ידיו. הוא הניח את ידיו על מכנסיו ואפשר לרטיבות להיספג בבד. הוא חש מאוים מהפלישה המפתיעה של שלושת האנשים לחדרו, ויותר מכך מהדברים שזה עתה נאמרו לו, אולם הוא ניסה בכל כוחו שלא להפגין זאת. מחשבה חדשה ומטרידה מצאה את מקומה בראשו.

"פרופסור קרוס בסדר?" הוא פלט את המילים בשקט, מתיירא מפני התשובה.

"פרופסור קרוס בסדר גמור ככל הידוע לי," ענה הדובר.

רפאל פלט אנחת רווחה קצרה.

"אז מה בדיוק אתם רוצים?" הוא קיווה שהתשובה לשאלתו לא תרעיד את אמות הספים של עולמו המדעי.

"שלא תפרסם את התוצאות ותפסיק את המחקר לאלתר!" פסק הדובר בקול נחרץ.

"מה???" הזדעזע רפאל למשמע הדרישה. הוא חש כיצד מתערבלות בתוכו תחושות זעם ואימה בו זמנית. "מי אתם בכלל שתגידו לי דבר כזה?"

הדובר לא שינה את הבעת פניו כהוא זה. רפאל חש בעוצמה שהפגין בן שיחו ותחושה חדשה של תסכול החלה לקנן בו.

"תירגע," אמר הדובר בנחת.

"אתם מוכנים לצאת מהחדר בבקשה?" ניסה רפאל להביא לכלל סיום את הסיטואציה הלא רצויה אליה נקלע. קולו רעד מעט למרות ניסיונו לשמור על שלוות רוחו.

הדובר הביט ברפאל למשך רגע ארוך ואז אמר: "אתה לחלוטין לא מבין במה דברים אמורים."

רפאל הביט בו ובשני האחרים, מחכה להמשך מוצא פיו.

"אם המחקר שלך, התיאוריה שבנית והמסקנות המאששות אותה יגיעו לידי הקהילה המדעית, יהיו כאלה שישתמשו בהם כדי לשנות סדרי עולם. בני האדם עדיין לא הגיעו לרמת התפתחות שתאפשר להם להתמודד עם מידע כזה. התוצאות עלולות להיות הרסניות."

"שטויות," זרק רפאל בכעס. "שום דבר רע לא יכול להיגרם כתוצאה מהבנת האמת על קיומנו."

"אתה בטוח?" הדובר ספק שאל ספק הביע זלזול. "אתם, בני האדם, ברגע שגיליתם את תהליך הביקוע הגרעיני, מה עשיתם?" הוא הביט ברפאל במבט מלא תוכחה, "יצרתם את מה שאתם מגדירים כפצצות אטום והעמדתם את כדור הארץ בסכנה קיומית."

אתם בני האדם… במוחו של רפאל התגבשה ההכרה בכך שנפל כנראה קורבן לקבוצה שמרנית רדיקלית, שבאופן כלשהו עלתה על המחקר שהוא מבצע, והחליטה לשים לו קץ. לא היו חסרות קבוצות כאלו, שהציבו להן כמטרה את עצירת הקדמה בכל מחיר.

"תשמעו," העצים רפאל את קולו ונסך תקיפות בדבריו. "או שאתם יוצאים מכאן עכשיו או ש…" והוא שלח את ידיו אל הטלפון.

"שלא תעז," הפעם היה זה קולה של האישה. בזווית עינו הוא ראה את האקדח שאחזה בידה מכוון לעברו. תחושת פחד פשתה בו באחת והוא החזיר את ידו למקומה.

"אתם מטורפים," הוא פלט מפיו בלחש בעוד עיניו הפעורות לטושות באקדח.

"אין לנו שום כוונה לפגוע בך," היה זה קולו של הדובר שבקע בנימה שלווה, "כל עוד תעשה מה שאנחנו דורשים ממך."

רפאל, אחוז חרדה ואימה, המשיך להביט באקדח המכוון אליו. המחשבות החלו לרוץ במוחו בטירוף. הוא לא ידע כיצד הוא יוצא מהמצב הזה ואם בכלל.

"זה לא הגיוני מה שאתם מבקשים," הוא ניסה לפנות אל ההיגיון שאולי היה קיים באנשים שמולו, "אי אפשר לעצור את המדע… זה טירוף."

הדובר הסב את ראשו לאחור לכיוון האישה, והיא שמטה את ידה לכיוון ריצפת החדר, עדיין לופתת את האקדח בחוזקה.

"אין לנו שום כוונה לעצור את התפתחות המדע." אמר הדובר לאחר שהחזיר את מבטו אל רפאל. "כל עוד אתם מתעסקים בגילויים הלא מזיקים שלכם, במציאת גורמי מחלות למיניהם, בכתיבת מאמרים, קבלת פרסי נובל וכן הלאה וכן הלאה, אין לנו שום בעיה עם זה," קולו נטף ציניות מחרידה, "אנחנו רק מבקשים שאת המחקר הספציפי הזה תשמיד. שלא יישאר כל זכר לתוצאות או לניסויים שקשורים אליו." הוא נשם עמוקות והעלה חיוך מעושה על פניו. "אנחנו גם מבטיחים לך סיוע כספי עבור כל המחקרים האחרים שאתה מבצע ותבצע בעתיד."

רפאל לא ידע כיצד עליו להגיב. אפילו במחשבותיו הפרועות ביותר, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו את האפשרות של השמדת המחקר הזה. לחזור ולחיות בחשיכה לאחר שראה את האור. לא, זה בלתי אפשרי. הוא מעדיף למות ולא להשמיד את המחקר. היה לו ברור מעל לכל ספק שאם הוא אכן יאלץ לבצע את מה ששלושת המטורפים שמולו מבקשים, לא תהיה יותר כל משמעות לחייו.

"אנשים נוספים מלבד פרופסור קרוס יודעים על המחקר," שיקר רפאל בנסותו גישה חדשה.

"דוקטור מאירי," אמר הדובר בנימה מוכיחה. פניו לבשו ארשת של אדם שתפס אחר בקלקלתו. "לא יפה לשקר ככה. אנחנו יודעים היטב שרק שניכם מעורבים במחקר. בבקשה, דוקטור מאירי, אל תקשה עלינו."

רפאל חש חוסר אונים מוחלט. הוא הביט בפניו השלוות של הדובר ומצא עצמו בוהה בו ללא שום מטרה. לאחר פרק זמן לא מוגדר טיילו עיניו אל ידה השמוטה של האישה, שעדיין אחזה באקדח. מראה כלי ההרג בידה היה מחליא והוא הסיר ממנה את מבטו והסב אותו אל עבר הגבר השני, שלא שינה את תנוחתו מאז נעמד מאחורי הדובר ועדיין אחז בידו את המזוודה עמה נכנס לחדר. היא צדה את סקרנותו של רפאל, שמצא עצמו לוטש בה את עיניו. ההתמקדות במזוודה הקלה עליו את תחושת חוסר האונים. היה משהו מעגן ומשכיח בהתמקדות הזו, אולם עד מהרה חזרה תודעתו אל האנשים שהיו בחדרו וחיכו למוצא פיו, או ליתר דיוק ציפו שיבצע את מה שלא היה מסוגל. הוא הביט שוב בדובר, ובתנועה לא מודעת הליט את פניו בשתי ידיו. שקט שרר בחדר.

"אתם מבינים מה אתם דורשים ממני?" קולו הביע תחינה עמוקה, "איך אני אהיה מסוגל להתעלם ממה שגיליתי? זה לחלוטין לא אפשרי… מה אתם רוצים… מה… שאחיה את שארית חיי בשקר?"

"אין לך ברירה אחרת," ענה לו הדובר, "אסור שהתיאוריה הזו או תוצאות המחקר שביצעת ייוודעו ברבים."

"אני לא מסוגל," לחש רפאל בעיניים עצומות כשראשו נע לאטו מצד לצד, "זה תמיד יהיה אצלי בראש. כל השאר ייהפך לחסר משמעות…"

הדובר הביט בו במבט אטום.

"חששנו שזו תהיה תגובתך," אמר לבסוף, "אתה לא משאיר בידינו ברירה."

רפאל פקח את עיניו באטיות. לבו הלם בפראות בקרבו כשראה את הגבר השני פותח את המזוודה.

 

בשער הכניסה הראשי למכון ויצמן עמד המאבטח שחום העור ופיהק לרווחה, חושף שיניים צחורות לאור תאורת הלילה שבעמדת הבידוק. השעה היתה קרוב לחצות, אולם תנועת האנשים, על אף היותה דלילה, עדיין לא פסקה. מדענים וסטודנטים שסיימו את עבודתם המאוחרת בירכוהו לשלום בצאתם ואחרים, שאופי הניסויים שביצעו הצריך את נוכחותם במעבדה, בירכוהו לשלום בכניסתם. היו גם מעט אזרחים, שקסם הצעידה הלילית לאורך כרי הדשא במכון היווה סיבה מספיק טובה מבחינתם להיות חלק מאותה תנועה.

הוא הסב את ראשו לשמאל וראה את קצין האבטחה הצעיר משיב לו בפיהוק רחב, שלא נפל בחשיבותו מפיהוקו שלו.

"שילכו כבר הביתה לישון," גיחך הקצין אל המאבטח.

המאבטח משך בכתפיו לאות הסכמה. בזווית עינו הוא ראה גבר ואישה בשנות החמישים לחייהם, לבושים אימוניות תואמות, מתקרבים אל עמדת הבידוק.

"באנו לטייל," אמרה האישה בטרם עלה בידו להוציא מילה מפיו.

"אפשר לראות תעודות מזהות?" ביקש המאבטח.

"כן, ודאי," ענתה האישה ונברה בתוך תיקה. בעוד היא שולפת את התעודה המזהה, נשמע פיצוץ עז מחלקו הצפון מערבי של המכון.

"מה זה?" צעקה האישה והביטה באימה אל עבר המאבטח. זה הסב את ראשו אל הקצין, שהתקרב אליו במהירות.

"תודיע בקשר מהר," נבח עליו הקצין.

"זה פיגוע, זה פיגוע," הזדעקה האישה בבהלה לעבר בן זוגה בשעה שהמאבטח דיבר במכשיר הקשר, "יש פה מחבלים," קרקרה בקול מבועת.

"הם החליטו לפוצץ את המכון הנבלות האלו," החזיר לה בן זוגה באותה נימה של בהלה.

"זה היה בבניינים של מדעי החיים," נשמע קולו של המאבטח, שדיבר אל תוך מכשיר הקשר, כשהוא מנסה להתגבר על שטף המילים של הזוג.

מכונית האבטחה, שחנתה רגע לפני כן בסמוך לשער הכניסה הראשי, כבר היתה בדרכה לכיוון הבניינים. עשן סמיך שהיתמר אל על סימן את מקום הפיצוץ.

"תסגור את השער!" פקד הקצין על המאבטח, "ואל תיתן לאף אחד להיכנס."

מחוץ לשער החלו להתגודד אנשים שהיו בסביבה באותה השעה. בבניינים הסמוכים למכון החלו להידלק האורות, ואנשים מבוהלים יצאו אל המרפסות או הביטו דרך החלונות שפנו לכיוון הקמפוס. המכוניות המועטות שעשו דרכן ברחוב הרצל, הרחוב הראשי, וברחובות הסמוכים עצרו מנסיעתן ומתוכן יצאו יושביהן, אשר חלקם בהו בבהלה בעשן הסמיך שהיתמר מכיוון המכון וחלקם הצטרפו אל המתגודדים לפני השער, שמספרם הלך וגדל ככל שנקפו הדקות.

"יש מחבלים במכון," נשמעו הקריאות מכל עבר.

"הבני זונות האלו," אמר בכעס אזרח אחד לשכנו, "צריך לחסל אותם."

אישה אחת איבדה את הכרתה.

"תנו לה לנשום, תנו לה לנשום," צעקה אישה אחרת למראה האנשים שהתקבצו סביב המתעלפת.

ברקע כבר נשמעו יבבות הסירנה של מכוניות המשטרה, כיבוי האש והצבא.

ההמולה מחוץ למכון החלה ללבוש ממדים של התקהלות המונית כשעוד ועוד אנשים הוסיפו לנהור אל האזור.

ובחסות ההמולה הרבה, מבלי שתמשוך את תשומת לבם של עוברי האורח, הסתלקה מכונית מסחרית שחורה הרחק בדרכה צפונה.

 

 

הגן האלוהי מאת דוד חוה הוצאת הספרים "גוונים", שנת 2015, 319 עמודים


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: דף הבית פרוזה, מתח בלש אימה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *