תמונה דבלינאית מאת אנריקה וילה-מטאס / סיפורו של מו"ל הספרות האחרון עלי אדמות

| 05/08/2012 | 0 Comments

ערפל ומסתורין. רוחות רפאים והומור בלתי צפוי. הסופר אנריקה וילה-מטאס שב ברומן השם ללעג ולקלס את תחושת אחרית הימים, תוך שהוא מהרהר על קצו של עידן הספרות. רומן מפתיע, הפתוח לקריאות מגוונות.

גיבור הספר, סמואל ריבה רואה עצמו כמו"ל הספרות האחרון עלי-אדמות וחש דכדוך מאז פרישתו. יום אחד הוא חולם חלום אזהרה המורה לו בבירור שהטעם לחייו מצוי בדבלין. הוא משכנע כמה מחבריו לנסוע לבלומסדיי ולסייר יחד ברחובות שבהם התרחשה עלילת "יוליסס", בלב לבו של פאר יצירתו של ג'יימס ג'ויס.

ריבה אינו מגלה לחבריו את שתי המשימות שלשמן הוא רוצה לנסוע לדבלין: לגלות אם קיים סופר נדיר שלא הצליח לגלות כשעוד עבד כמו"ל ולערוך לוויה לתקופת הדפוס הגוססת עם בואו של עידן ההולך שולל אחר הטירוף הדיגיטלי. דבלין נדמית לו כמפתח לפתרון דאגותיו.

אנריקה וילה-מטאס נולד בברצלונה בשנת 1948. מבין יצירות הספרות שלו ניתן לציין את "קיצור תולדות הספרות הניידת", "התאבדויות למופת", "בנים ללא בנים", "מחלת מונטאנו", "פריז ללא הפסקה", "המסע האנכי", "חוקרי התהום" ו"יומן הפכפך".

בין המסות הספרותיות שלו ניתן למצוא את "הנוסע האיטי ביותר", "לגמור עם המספרים העגולים", "מן העיר העצבנית", "למרות שאנחנו לא מבינים דבר" ו"הרוח הקלה בפרמה". הוא תורגם ל-29 שפות, זכה להכרה בינלאומית ועוטר בפרסים רבים. הוא משתייך למסדר אבירי פיניגנז שעל מגן הגיבורים שלו מופיע המשפט החותם את הפרק השישי ב"יוליסס" של ג'ויס: "תודה. כמה שאנחנו אצילי נפש היום".

פרק ראשון

הוא נמנה עם דור הולך ופוחת של מו"לים משכילים, אנשי ספר אמיתיים, מו"לים שעדיין קוראים, אלה שהספרות ריתקה אותם תמיד. ובכל יום ויום הוא מוצא עצמו נסער לנוכח עיסוקו הנעלה היורד אט אט מגדולתו. לפני שנתיים נתגלעו בעיות בהוצאת הספרים שלו, אבל למזלו עלה בידו לסגור בזמן את ההוצאה שזוכה עדיין ליוקרה רבה. בעקשנות ראויה לציון נשא בעול עד לקריסה הסופית. במשך יותר משלושים שנות קריירה  מפוארת כמו"ל עצמאי כבר חווה הכול, הצלחות מסחררות כמו גם כישלונות נחרצים. את הסחף שהובילוֹ אל עברי פי פחת הוא מייחס להתנגדותו להוציא ספרי סיפורים גותיים אופנתיים ושאר הבלים מעין אלה, אבל בכך הוא מתעלם מחלק מן האמת: שמהלכים כלכליים מבריקים לא היו מעולם הצד החזק שלו, וקנאותו הרבה לספרות במיטבה לא הסבה לו אלא נזק. 

סמואל ריבה – ריבה בפי העם – הוציא לאור ספרים של רבים מן הסופרים הגדולים בתקופתו. לכמה מהם הוציא רק ספר אחד, אבל די היה בו כדי לפאר את הקטלוג שלו. אף שהוא מודע לכך שבמגזר המכובד של מקצועו פעילים עדיין כמה דון קישוטים מהוללים, לעתים הוא נוטה לראות בעצמו את אחרון המו"לים. הוא בעל דימוי עצמי קצת רומנטי, הוא חי בתחושה מתמדת שחייו עומדים בפני סיום, שהנה סוף העולם מגיע, תחושה המושפעת ללא ספק מהפסקת פעילותו. הוא נוטה לבחון את חייו כמי שקורא בטקסט ספרותי ולפרש אותם בהתאם להרגלים האופייניים לקורא הכפייתי שהיה כל השנים. כמו-כן הוא ממתין למכור את מפעל חייו להוצאה זרה, אבל המשא ומתן תקוע זה זמן רב. הוא נתון בפסיכוזה חזקה ורווית סבל של סוף כל הסופים. ושום איש ושום דבר בעולם לא ישכנעו אותו שיש חן מסוים בהזדקנות. האומנם יש בה חן?

כעת הוא מבקר בבית הוריו הקשישים ובוחן אותם מכף רגל ועד ראש בסקרנות גלויה. הוא עומד לגולל באוזניהם את קורותיו בביקורו האחרון בליון. מלבד הביקור המסורתי בימי רביעי הוא נוהג זה שנים לבוא לבקרם עם שובו מנסיעותיו. בשנתיים האחרונות אין הוא מקבל ולו עשירית מן ההזמנות לנסיעות שקיבל בעבר, אבל את הפרט הזה דאג להסתיר מהוריו, וגם לא סיפר להם על סגירת ההוצאה, שכן הוא סבור שגילם מופלג מכדי להנחית עליהם מהלומה שכזאת. הוא בטוח שיתקשו לעכל זאת.

הוא שמח בכל פעם שמזמינים אותו למקום כלשהו, כיוון שבין השאר מאפשר לו הדבר להמשיך ולהעמיד פנים בפני הוריו שיש לו שפע של עיסוקים. אף-על-פי שעוד מעט ימלאו לו שישים, הוא חש, כפי שניתן להבחין, תלות חזקה בהוריו, אולי מפני שלו אין ילדים משלו, והוא להם בן יחיד. הוא  נוסע למקומות שלא ממש מתחשק לו לנסוע אליהם, רק כדי שיוכל אחר-כך לספר להוריו על הנסיעה, ובכך לאפשר להם להמשיך להאמין, היות שאינם קוראים עיתונים ואינם צופים בטלוויזיה, שהוא ממשיך להוציא לאור, והוא מבוקש במקומות רבים, והעניינים ממשיכים להתנהל כשורה. אבל למעשה אלה ממש אינם פני הדברים. אם כשהיה מו"ל היה שקוע בפעילות חברתית רבה, הרי כעת בקושי יש לו עיסוק חברתי כלשהו. לאובדנם של כל-כך הרבה קשרים כוזבים נוספה כעת החרדה שהשתלטה עליו מאז נגמל לפני שנתיים מאלכוהול, חרדה שמקורה הן בהכרה שבלי השתייה היה פחות נועז בהוצאה לאור, והן בהבנה שנהייתו אחר חיי חברה מאולצים, לא טבעיים, נבעה מן הפחד החולני שלו מפני אי- סדר ובדידות.

מאז החל לחזר אחר הבדידות שום דבר כבר אינו מתנהל כשורה. אף שהוא משתדל לא ליפול לתהום, נישואיו מקרטעים למדי, אם כי לא תמיד, כי הזוגיות שלו מיטלטלת בין אהבה ואופוריה לבין שנאה ודכדוך. הוא חש שהעולם נעשה כל יום פחות ופחות יציב, והוא נעשה מריר, ורוב הדברים שהוא רואה מעוררים את זעמו. עניין של גיל, כנראה. הוא מתחיל לחוש לא בנוח בעולם, והעובדה שבקרוב ימלאו לו שישים יוצרת בו תחושה כאילו חבל כרוך סביב צווארו.

הוריו הקשישים מאזינים לסיפורי המסעות שלו בתשומת לב מהולה בסקרנות. לעתים הם נדמים לצמד העתקים של קוּבּלַאי חַאן המאזין לסיפוריו של מרקו פולו. לביקוריו אצל הוריו עם שובו מנסיעותיו יש חשיבות מיוחדת, גדולה בהרבה משל הביקורים הרגילים, החד-גוניים בימי רביעי. הביקור היום חריג במיוחד. משהו מוזר קורה: הוא נמצא בביתם כבר זמן רב ועדיין לא החל לדבר על הנסיעה לליון. פשוט אין הוא מסוגל לספר להם דבר על ביקורו בעיר, כי הוא היה שם מנותק לחלוטין מן העולם, ומסעו היה שכלי בלבד, ולא היה בו שום אירוע אנושי, ולו הקלוש ביותר. מלבד זאת, המציאות שאפפה אותו שם לא הסבירה לו פנים כלל. הייתה זו נסיעה קרה, קפואה, כאותם מסעות היפנוטיים-וירטואליים שהוא יוצא אליהם לאחרונה מול מסך המחשב שלו.

"אז היית בליון," מתעקשת אמו, מתחילה לגלות סימנים של חוסר סבלנות.

אביו החל להצית לאט את המקטרת והביט בו אף הוא בתימהון, כשואל אותו מדוע אינו מספר להם דבר משהותו בליון. אבל מה כבר יכול לספר להם על ביקורו שם? איןבכוונתו להתחיל לדבר על התיאוריה הכללית של הרומן שהצליח לפתח בעצמו, שם במלון בליון. הרי כיצד פיתח את התיאוריה ההיא לא יעניין אותם כלל, מלבד זאת הוא לא מאמין שהם יודעים בכלל תיאוריה ספרותית מהי. ונניח שהם יודעים, הוא משוכנע שהנושא ישעמם אותם עד מוות. והם עוד עלולים לגלות, כפי שטוענת סליה, שהוא הולך ומסתגר בעצמו בזמן האחרון, מתנתק מן העולם האמיתי ונשאב לתוך המחשב, או בהיעדרו של זה – כפי שאירע לו בליון – לתוך מסעותיו הנפשיים.

בליון השתדל שלא ליצור כלל קשר עם וילה פוֹנְדֶבְּרִידֶה, הארגון שהזמינו לשאת הרצאה על מצבה החמור של מו"לות הספרות באירופה. אולי מפני שאיש לא הגיע לקבל את פניו בשדה התעופה, ואיש גם לא המתין לו במלון, ננעל ריבה בחדרו במלון בליון כאקט של נקמה על הזלזול שהפגינו כלפיו המארגנים, ושם הצליח להגשים את אחד מחלומותיו כשעוד היה מו"ל ולא היה לו זמן לכלום: לנסח תיאוריה כללית של הרומן.

הוא הוציא לאור סופרים חשובים רבים, אבל רק אצל ז'וליין גראק ברומן "חופי סירטה" חש ברוח העתיד המפעמת. שעות ארוכות של הסתגרות בחדרו בליון הוקדשו לבניית תיאוריה כללית של הרומן, שהתבססה על הדברים שהבחין בהם למן הרגע הראשון ב"חופי סירטה", דברים שסייעו לו להגדיר את חמשת המרכיבים  שבלעדיהם לא ייכון רומן העתיד. יסודות אלה שנראו לו חיוניים, הופיעו כולם ברומן של גראק: בין-טקסטואליות; שימוש במשלב לשוני גבוה, כמעט פיוטי; מודעות לנוף מוסרי חרב; עליונות קלה של הסגנון על העלילה; מהות הכתיבה כשעון מתקתק.

הייתה זו תיאוריה נועזת, כיוון שראתה ברומן של גראק, הנחשב מיושן בדרך כלל, את היצירה המתקדמת מכולן. הוא מילא עשרות דפים שדן בהם במרכיבים השונים של רומן העתיד. אבל משסיים את עבודתו הקשה, נזכר "באינסטינקט הקדוש שלא לאחוז בתיאוריות" שעליו דיבר פסואה, עוד אחד מן הסופרים החביבים עליו, שהיה לו הכבוד להוציא לאור בהזדמנות כלשהי את "חינוך הסטואיקן" מפרי עטו. הוא נזכר בדחף ההוא וחשב עד כמה הסופרים טיפשים לפעמים, ונזכר בכמה סופרים ספרדיים שהוציא לאור מסיפוריהם, שהיו תוצר מובהק של תיאוריות מלומדות ומעמיקות. איזה בזבוז זמן אדיר, הרהר ריבה, להידרש לתיאוריה כדי לכתוב רומן. עתה הוא יכול לומר זאת במלוא האחריות, מאחר שהנה ניסח תיאוריה.

אחרי ככלות הכול, חשב ריבה, אם יש למישהו תיאוריה, למה שירצה לכתוב רומן? וברגע ששאל את עצמו את השאלה הזאת, וכנראה כדי לא לחוש שבזבז את הזמן אפילו בעצם השאלה, הבין שבכך שבילה שעות כה רבות במלון בכתיבת התיאוריה הכללית שלו אִפשר לה בעצם להיוולד מתוכו. האם עובדה זו ראויה לבוז? ממש לא. התיאוריה שלו תמשיך להיות מה שהייתה, צלולה ונועזת, אלא שהוא החליט להשמיד אותה והתחיל משליך אותה לסל הניירות בחדרו.

הוא ערך לוויה חשאית ופרטית לתיאוריה שלו ולכל אלה שהיו לו  אי-פעם, ולאחר מכן יצא את ליון בלי ליצור שום קשר עם אלה שהזמינו אותו לדבר על מצבה החמור של מו"לות הספרות האירופית , אפשר שלא עד כדי כך חמור, חשב ריבה בדרך. הוא יצא מן המלון בדלת האחורית ושב ברכבת לברצלונה, עשרים וארבע שעות בדיוק מרגע שהגיע לליון. הוא לא השאיר לאלה מווילה פוֹנְדֶבְּרִידֶה שום מכתב המסביר את הסתתרותו בליון, או את מנוסתו המוזרה לאחר מכן. הוא הבין שכל הנסיעה שימשה רק כדי להשתית תיאוריה ואחר-כך לערוך לה לוויה אישית. הוא הסתלק משם בהכרה הברורה שכל מה שכתב וניסח בתיאוריה שלו לגבי האופן שרומן צריך להיכתב לא היה אלא פרוטוקול שכוונתו אחת – להשתחרר מתוכנו. או מוטב לומר, פרוטוקול שנכתב במטרה בלעדית – לאשר שהטוב ביותר הוא להשמיד תיאוריות, להדביר את כולן. 

"אז היית בליון," שבה אמו לדון בעניין.

כבר סוף מאי, ומזג האוויר השנה ממש לא רגיל: גשום מאוד יחסית לברצלונה. היום קר, אפור, קודר. לרגעים אחדים הוא מדמה שהוא בניו יורק, בבית שעולה בו שאון התנועה מכיוון מנהרת הולנד: נחשולי כלי רכב שבים הביתה בתום יום העבודה. זו היא רק הזיה. מעולם לא שמע את הרעש במנהרת הולנד. עד מהרה הוא שב למציאות, לברצלונה ולאור האֵפֶר המדכא שלה היום. אשתו סליה ממתינה לו בבית בסביבות השעה שש לפנות ערב. הכול חולף בשגרתיות, למעט הדאגה ההולכת ומשתלטת על הוריו כשהם נוכחים שבנם אינו מספר להם דבר על ליון.

אבל מה הוא יכול לספר להם ממה שאירע לו שם? ומה הוא כבר יכול לומר להם? שכידוע, אין הוא שותה אלכוהול זה שנתיים, מאז הביאו אותו כליותיו המיוסרות לבית החולים, והוא נידון לפיכחון מתמיד הגורם לו לעתים לבזבוז זמן בעיסוקי סרק, כגון פיתוח תיאוריות ספרותיות והסתגרות בחדרו במלון אפילו מבלי להכיר את מי שהזמינו אותו לשאת דברים? שבליון לא דיבר עם איש, ובסופו של דבר מאז סגר את ההוצאה, זה מה שהוא עושה מדי יום בברצלונה בשעות הארוכות שהוא מבלה מול המחשב? שמה שמצער ומעציב אותו יותר מכול הוא שסגר את העסק בלי לגלות שום סופר עלום העשוי להתברר ביום מן הימים כמחונן? שהוא עדיין בטראומה מן המזל הרע הגלום בעיסוקו הישן, גורלו המר והנמהר שכפה עליו לשוב ולחפש סופרים, אותם יצורים שאין כמותם מעצבנים עד לזרא, אבל בלעדיהם לא תוכל המערכת להתקיים? שבשבועות האחרונים הוא סובל כאבים בברך ימין, הנגרמים כנראה מהצטברות חומצת שתן או בשל דלקת מפרקים, בהנחה שאלה שני דברים שונים? שקודם לכן היה שנון וחריף בזכות האלכוהול, וכעת הפך מדוכדך, הלך נפש שככל הנראה היה למעשה תמיד מצבו הטבעי האמיתי? מה הוא יכול לומר להוריו? שהכול נגמר?

הביקור נמשך בחדגוניות מסוימת, והם מצליחים אפילו להיזכר, אולי בגלל השיממון השורה על המפגש כולו, ביום המרוחק בשנת 1953 שבו ניאות הגנרל אייזנהאואר לבקר בספרד, ביקור שהוביל בסופו של דבר לבידוד הבינלאומי של משטר הרודנות של פרנקו. אותו יום הרקיעה שחקים התלהבותו של אביו לא בשל הקרב שבו ניצח הגנרל הארור, אלא בשל העובדה שארצות הברית שהנחילה לנאצים תבוסה ניצחת, התקרבה לבסוף לספרד המוקצית מחמת מיאוס. זהו אחד הזיכרונות הראשונים בחייו. הוא היה אז בן חמש וכמה חודשים, ומן היום ההוא הוא זוכר בעיקר את הרגע שאמו פנתה לאביו ושאלה מנין "ההתלהבות המוגזמת" הזאת מביקורו של הנשיא האמריקני.

"מה זה התלהבות?" שאל הילד.

לעולם יזכור את המילים המדויקות של השאלה, כי זו השאלה הראשונה ששאל בחייו. גם את השאלה השנייה בחייו הוא זוכר, אם כי אין הוא זוכר כיצד בדיוק ניסח אותה. על–כל-פנים הוא יודע שהייתה קשורה לשמו, סמואל, ולדברים ששמע מפיהם של מורים ותלמידים בבית הספר. אביו הסביר לו שהוא יהודי רק מצד אמו, ומכיוון שהיא המירה את דתה לקתוליות כמה חודשים לאחר שנולד, הוא יכול להיות שקט – כך אמר לו: להיות שקט – ולראות עצמו בן להורים קתולים, זה הכול.

כעת, כמו במקרים קודמים שהזכירו בהם את ביקורו של אייזנהאואר, מכחיש אביו את ההתלהבות שגאתה בו על בואו של הנשיא האמריקני. הוא גם מכחיש שבמשך זמן מה היה הסרט החביב עליו "החברה הגבוהה" של צ'ארלס וולטרס, עם בינג קרוסבי, גרייס קלי ופרנק סינטרה. הם צפו בו לפחות שלוש פעמים, בשלהי שנות החמישים, והוא זוכר שכל אותן פעמים היה אביו שרוי במצב רוח מרומם: הוא אהב בטירוף כל מה שהגיע מארצות הברית. הוא הוקסם מן הקולנוע האמריקני ומזוהר התמונות שהגיעו משם. הוא נהה אחר אורח החיים שבני אדם כמותם ניהלו שם במקום ההוא שאז נדמָה מרוחק ובלתי-נגיש. ובהחלט ייתכן שדווקא ממנו, מאביו, ירש את המשיכה לעולם החדש, לקסם הרחוק של המקומות הללו שנדמו אז כה בלתי-מושגים, אולי מפני שנראה ששם חיים האנשים המאושרים בתבל.

היום הם משוחחים על הביקור ההוא של אייזנהאואר ועל "החברה הגבוהה" ועל הפלישה לנורמנדיה, אבל אביו מכחיש שוב ושוב בתוקף שחש התלהבות כה רבה. כאשר כבר נדמה שהנה עוד מעט יחזרו הוריו לעסוק בעניין ליון, ולו רק כדי להימנע משתיקה, יורד הערב במהירות מוזרה על ברצלונה, מחשיך במהירות יחד עם גשם זלעפות מפתיע המלווה בברק אימתני, בדיוק ברגע שעמד לצאת מן הבית.

נהמה מפחידה של רעם בודד. המים נופלים בזעם זר ובכוח עצור על ברצלונה. הוא נתקף לפתע פתאום מעין תחושת כלא, ובה בעת הוא מרגיש שהוא מסוגל בהחלט לעבור מבעד לקירות. במקום כלשהו, בשולי אחד מהרהוריו, הוא מגלה אפלה המפעפעת בעצמותיו. אין הוא מופתע יתר על המידה, הוא רגיל שזה קורה לו בבית הוריו. הכי מתקבל על הדעת שאל תוך האפלה ההיא חדר, לפני רגעים אחדים, אחד מצללי הרפאים הלחים המתגוררים בדירה האפלולית, צללי רפאים שלווים של אבות קדמונים כלשהם.

הוא רוצה לשכוח את רוח הרפאים הביתית המחרידה את עצמותיו, וניגש אל החלון ורואה צעיר בלי מטרייה, תקוע באמצע רחוב אריבאו בגשם הסוחף, דומה שהוא צופה על הבית ומרגל אחריו. אפשר שזוהי רוח רפאים נעלה. מכל מקום, זה בלי ספק צל רפאים מן החוץ, זר לחלוטין. הוא מחליף עמו מבט או שניים. הצעיר נראה הודי, הוא לובש מעיל הודי כשל נֶהרוּ בצבע כחול בוהק כעין החשמל, וכפתורי זהב לו על כל החזה. מה הוא עושה שם, ומדוע הוא לבוש כך? הוא רואה שהרמזור התחלף לירוק, ובמעלה רחוב אריבאו שבו לזרום המכוניות, הזר מצליח לחצות את הרחוב ולהגיע אל המדרכה שממול. האומנם מה שהוא לובש זהו מקטורן דוגמת זה שלבש נהרו,? אולי זה סתם פריט לבוש אופנתי? זה לא ממש ברור. רק מישהו כמוהו, שתמיד היה קורא עיתונים אדוק והגיע לגיל מכובד, יכולל לזכור אנשים כמו הפוליטיקאי ההוא מימים משכבר, האיש שנקרא סְרִי פַּנְדִיט גַ'וַוהַרְלָל נֶהרוּ, המנהיג ההודי שלפני ארבעים שנה דיברו בו רבות, וכיום איש אינו מזכיר עוד את שמו. 

אביו נע לפתע בכורסתו ובנימת תוגה, כבמעין דכדוך קודח המאכּל אותו מבפנים, אומר שהיה רוצה שמישהו יסביר לו. הוא חוזר על כך פעמיים, מתייסר מאוד, מעולם לא ראה את אביו קודר כל-כך: הוא היה רוצה שמישהו יסביר לו זאת.

"להסביר מה, אבא?"

ריבה סבור שהוא מתכוון לרעמים האדירים, ומתחיל להסביר לו באורך רוח את המקור והסיבות לסוגים שונים של סערות. אבל עד מהרה הוא מבחין באיוולת שבדבר ושם לב שאביו מביט בו כבשוטה. הוא עושה הפסקה טראגית בדבריו, וזו נמשכת כנצח, הוא כבר אינו יכול להמשיך לדבר. אולי זה הזמן לספר להם משהו ממה שעבר עליו בליון, לרבות מצב הדברים כעת. סיפור משעשע היה יכול להיות בַּמקום, למשל, לספר להם על התיאוריה הספרותית שניסח שם, ותוך שהוא ממציא קצת, יוכל לומר להם שכתב את התיאוריה הזאת על גבי נייר עישון, ואחר-כך עישן אותו. כן, הוא יספר להם דברים מעין אלה. או אולי מוטב, כדי להסיט את הדברים עוד יותר, הוא ישאל אותם את השאלה ההיא שזה שנים כבר אינו שואל אותם:

"למה אמא עברה לדת הקתולית? אני זקוק להסבר."

הוא יודע שזה חסר תועלת, הם לעולם לא ישיבו לו על כך.

הוא היה יכול לספר להם גם על ז'וליין גראק ועל היום שהלך לבקר אותו ויצא עם הסופר למרפסת ביתו בסיון, והלה הביט כל העת בברקים בתשומת לב מיוחדת, במה שכינה "פורקן אנרגיה לקויה"…

אביו קוטע את ההפוגה הארוכה כדי לומר לו, בחיוך של שביעות רצון, שהוא יודע היטב על קיומם של ענני האלטוקומולוס וכל היתר, אבל בשום אופן לא ביקש שיספר לו דברים שלמד בימי בית הספר הרחוקים.

שתיקה חדשה משתררת, הפעם ארוכה אף יותר. הזמן חולף באטיות יוצאת דופן. צלצולי שעון הקיר נשמעים בבירור, מעורבים ברחש הגשם ובפורקן האנרגיה הלקויה. השעון שניצב בחדר אחר בבית היה עֵד להולדתו, ובקרוב מאוד ימלאו לו שישים. הם יושבים לפתע  כמעט ללא נוע, כמעט מאובנים, חמורי סבר באופן מוגזם. וכנהוג, סגפניים, קטלאניים מאוד, מצפים לדבר מה לא ברור, אבל ממתינים. הם העמיקו לתוך ההמתנה המתוחה ביותר בחייהם, כממתינים לרעם שהִנה הנה עומד להתגלגל. שלושתם יושבים כעת חסרי תנועה לחלוטין, מצפים יותר מאי-פעם. הוריו קשישים עד אימה, יותר ממה שניתן לראות. אין פלא שאינם קולטים שכבר אינו הבעלים של הוצאת הספרים, ושאנשים מחפשים פחות את קרבתו מאשר פעם.

"דיברתי על המסתורין," אומר האב.

הפוגה ארוכה נוספת.

"על הממד העלום." 

כעבור שעה חדל לרדת גשם. הוא מתכונן להימלט מן המלכודת בדירת הוריו.

"ועכשיו מה התוכניות שלך?" שואלת אמו כמעט בתמימות.

הוא נותר שותק, לא ציפה לשאלה הזאת. אין לו שום תוכנית לעתיד הקרוב, אפילו לא הזמנה ארורה לכנס מו"לים, שום השקה של ספר להתנחם בה, שום תיאוריה ספרותית שיוכל לכתוב בחדר בליון. כלום, פשוט שום כלום.

"אני כבר רואה שאין לך תוכניות." אומרת אמו.

 

תמונה דבלינאית מאת: אנריקה וילה-מטאס, תרגום מספרדית: איתי רון, הוצאת רימונים, שנת 2012, 279 עמ'.

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *