ביקור בית עם ד"ר עדנה קפלן-הגלר: "דידי שם זמני" / מכס השיפוט לכתיבת ספרי ילדים

| 02/05/2012 | 0 Comments

עדנה קפלן-הגלר אוהבת בעלי חיים ומאז שהוריה הביאו לה כלב בילדותה, תמיד מצוי כלב בביתה. בספרה השני לילדים, היא מספרת מתוך אהבתה לכלבים ולבע"ח את סיפורה של הכלבה דידי. היא עברה מתפקיד של סנגורית במשך שנים רבות על אנשים, אל הגנה על החיות אשר אנחנו אוהבים, טיפול בחיות עזובות וסיוע להם באמצעות המסרים בספרי הילדים שהיא כותבת.

 

 

 

 

 

 

 

עדנה קפלן-הגלר היא ד"ר לפילוסופיה וסגן נשיא בדימוס בבית המשפט המחוזי של תל-אביב יפו. כיום היא מרצה למשפטים במוסדות להשכלה גבוהה ועוסקת בפעילות ציבורית מגוונת. קפלן-הגלר היא כלת פרס רוזן למשפט לשנת 1972 ופרס צלטנר למשפט וחברה לשנת 1973. לפני כשנתיים הוענק לה אות "יקירת המקצוע" מלשכת עורכי הדין והשנה, 2012, תהיה "יקירת רמת גן".  

 

שם: ד"ר עדנה קפלן-הגלר.

גיל: 69

סטטוס: נשואה לגיורא, אם לשתי בנות וסבתא לשבעה נכדים. "בביתי כלב אחד (השני מת לפני מִסְפּר חודשים) ושָׁלוֹשׁ חתולות (אחת צולעת)".

מגורים: רמת-גן.

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר דידי שם זמני, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

מנין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מטיולים בארץ, מסְפרים שקראתי, מהסתכלות ועניין בהתנהגות בעלי חיים ואנשים במצבים שונים, מתגובות של ילדים והקֶשׁר ביניהם לחַיות; מסְפרים שונים לילדים וּמבוגרים בנושאים אלה".

כמה זמן ארכה כתיבת הספר? "כחצי שנה, כאשר הרעיון הכללי היה בראשי כבר בהתחלה והדמויות התפתחו תוך כדי כתיבה".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "קראתי את הספרים "הארנב בעל עיני הענבר" מאת א. דה וואל; ו"סטונר", מאת ג'. וויליאמס".

אילו ספרים קראת בילדותך? "ספרי הרפתקאות, כמו כל הספרים של ז'ול וורן, את פנימור קופר אהבתי מאוד,במיוחד את "המוהיקני האחרון".קראתי בהתרגשות את "האסופית", "נשים קטנות", "פו הדב", "פינוקיו", ספריו של קארל מאי, "הלב" של דה אמיציס ועוד וָעוד".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יתר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "תמיד אהבתי את "האודִיסֵיאָה של הוֹמֶרוּס", גם בנוסח לילדים ונוער, והלאה , בבגרות בשירה ותרגום לפרוזה. בספרי ילדים אני חוזרת וקוראת ב"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהאם וּב"הַעוֹפֶר" של מ.ק. ראולינגס".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "התנ"ך, תלמוד בבלי (במיוחד הספרים שנערכו בעברית), המיתולוגיה היוונית, שירה פולנית מודרנית של שימבורסקה, מִילוֹש והרברט, וּבטח אחביא עוד באיזה מסתור".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים, או שזה הוא ספרך הראשון? "הספר הראשון שכתבתי יצא לפני כשלוש שנים ושמו "עלילות נמה". הוא מספר על נמלה צעירה, חכמה ואמיצה, אשר הולכת לחפש את הוריה הנמצאים בשבי נמלים אויבות בחורשה למרגלות התל בו התגוררה. היא הולכת נגד החלטת השבט שלה ופוגשת בדרכה המסוּכֶּנֶת חיות שונות העוזרות לה בחיפוש וּבגילוי".

ספרי קצת על הספר שכתבת:  "זהו סיפור על יחס עמוק ואהבה עזה בין כלב לאדם; על קשר קדום וחזק בין כלבי בית לשועלי הבר; סיפור על הטיפול המסור של עובדי המעון בכלבים העזובים – אך מעל לכול, זה סיפור על הרצון להיות שייך ונאהב בבית משלך.

הסיפור על הקשר המיוחד הזה, מסופר דרך קורותיה, למן הבאתה, של הכלבה הפצועה למעון, על געגועיה למשפחתה, משפחת האדם. הספר לוקח את הקורא אל נופי הבר של שפלת יהודה, אל החיים הרחוקים מהעין של שועלי בר וכלבים עזובים ומתייחס לאפשרות של קשר ידידות ואהבה ביניהם. הספר מנסה לגעת ברגשותיו של הכלב, פגיעותו בעולם זר לו, ומדבר על נאמנות יוצאת דופן בין הכלבים לבין עצמם לבין הבית האבוד, בניסיון לחזור ולחוות את אשר היה ולהחזירו להווה".

מספריה של עדנה קפלן-הגלר

 

עלילות נמה, ספר ילדים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009

דידי שם זמני, ספר ילדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "מתרוצצים במוחי רעיונות שונים שטרם הגיעו לכלל גיבוש, אבל בפירוש אני מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה".

מה הטיפּ שלך לסוֹפר מתחיל? "לא להתבַּייש. להעיז, לנסח, לכתוב, ולמחוק ולכתוב שוב. לפנות להוצאת ספרים ולא לפחד מעורך טוב שמעיר וּמתקן. זה רק לטובתך".

משפט מסכם: "דידי שם זמני נולד כשנכדי בן התשע, איתָמר, חלה וּביקש שאספר לו סיפור כשבאתי להיות איתו. נזכרתי בטיול שטיילנו -גיורא אישי ואני – דרומה מבית שמש, לחירבת מידרַם וּמושב לוּזית. נזכרתי בגבעות, בעצי החרוב, האלה, בשיחים, בבורות המסוכנים, בנוף הנפלא. ידעתי כי יש במקום שועלים, תנים, וראיתי גם כלב משוטט בשטח. חשבתי על מִינֵי שועלים בארץ, הקשר ביניהם, אפשרות הקשר בין כלב תוֹעֶה לשועל בשטח. חשבתי על הכלב הקדום והחיבור בין ילד, משפחה, שועל וכלב במקום היפה הזה, בדרום עמק האלה גבול חבל עדולם".

 

דידי שם זמני מאת עדנה קפלן-הגלר

 

כלבה פצועה מובאת למעון לחיות עזובות בעמק האלה. זיכרונה אבד לה ואין עליה כל סימן מזהה – לא קולר ולא שבב, ממנו יוכלו המטפלים ללמוד למי היא הייתה שייכת. דליה ויורם המטפלים בבעלי החיים שבמעון נותנים לה שם זמני – דידי. בתוך הכלוב, בו היא שוהה עם שלושה כלבים עזובים אחרים נרקמים יחסים, כמו אנושיים. כלב כלב ואופיו, אך את לב כולם מפעמת כמיהה אחת – להיאסף על ידי אנשים ולזכות בבית חם ואוהב. דידי שאינה זוכרת דבר על עברה מנסה לברר את זהותה. בסיוע חבריה לכלוב היא מתגנבת בלילה חשוך לגבעות הבר שמול המעון, שם היא פוגשת בשועל. כשהיא עונה ליללתו היא נזכרת בילד ובמשפחה שאהבה, אך אינה יודעת איפה הם גרים, איך נפצעה  ומי הביא אותה למעון. מתוך דחף קדמוני מתקשרת דידי לשועלים, העוזרים לה למצוא את דרכה אל ביתה, ויחד עם חבריה המסייעים בידה, זוכים השלושה למשפחה אוהבת ומסורה.

 

פרקים ראשונים

 

הפּציעה

היא לא זכרה כמעט כלום. רק מכה חזקה, כאב ורעש של מכונית, צעקה של "קחו אותה מהר לרופא." בקול של ילד, טלטולים וּכאב חד.

אחר כך התעוררה בחדר מואר, בתוך כלוב גדול ונקי. ריח של דם טרי עמד באוויר ותחבושות עטפו אותה בבטן וּבגב.

בזהירות ניסתה להזיז את עצמה, אך לא יכלה.

"לאט לאט," שמעה מאחור קול. מישהו התקרב אליה, וכשנעמד לידה הבחינה בגבר צעיר שגחן וליטף את ראשה. "את פצועה. דליה ואני טיפלנו בך. אל תזוזי. מחר כבר תרגישי יותר טוב. בינתיים­ תנוחי ותהיי שקטה. זה חשוב."

יורם, כך הבינה מאוחר יותר, היה הרופא במקום ודליה, נערה צעירה שלמדה ועזרה לו.

מבחוץ הגיעו לאוזניה נביחות כלבים ויללות של חתולים.

באיטיות ליקקה מעט מים מקערית שהניחו לפניה, והמים טפטפו על זקנה הצהוב הקצר. הרוח שרקה וּמעבר לחלון המסורג יכלה להבחין בתנועות ענפי הברוש.עיניה עקבו אחריהן, עד שנרדמה.

כמה ימים עברו והיא הרגישה שכוחותיה חוזרים אליה.

"את מבריאה," דיבר אליה יורם בזמן הביקור והבדיקה במרפאה. "נכון שתישאר לך צלקת מכוערת בחלק העליון של הירך, אבל אין מה לעשות." הוא טפח קלות על גבּהּ, "החדשות הטובות הן שאַת עוברת היום לגור עם כלבים אחרים. מהיום, לא תהיי לבד. תישארי שם עד שיבוא מישהו שירצה דווקא בך וייקח אותך אליו."

היא הרימה את ראשה והסתכלה בו.

"זה מקום מיוחד," אמר כאילו בתשובה לעיניה החוקרות. "לכאן מביאים כלבים וחתולים שמוצאים ברחוב, בשדה, או כאלה שהבעלים עצמם מוסרים אותם אלינו מסיבות שונות, כדי שימצאו להם בית אחר. אנחנו מטפלים בכולם, עד שמגיע מישהו שבוחר אחד מהם ולוקח אותו אליו."

היא זקפה את אוזניה והשערות  הבהירות והעדינות בצידם הפנימי של תנוכי אוזניה הזדקרו גם הן. אפָּהּ השחור בקצה ראשה המוארך והחד היה רטוב. במהירות  ליקקה בלשונה את שפתיה, כמו תמיד בזמן התרגשות, והסתכלה ביורם בריכוז.

"כבר עברו יותר משבועיים שאַת כאן, ואף אחד לא שאל עלייך." הוסיף והשתתק. "אני מצטער, אני לא יודע למי היית שייכת קודם. גם על הקולר שהיה על צווארך לא היה סימן זיהוי שיְשייך אותך למישהו וגם על גופך לא מצאנו כל סימן. לכן, אני גם לא יודע את שמך."

ידיו ליטפו את גופה. הן היו חמוֹת, ועיניו החוּמות והטובות הסתכלו וּבחנו אותה. "זה לא נכון לחיות בלי שֵׁם. לכן, דליה ואני החלטנו לקרוא לך בינתיים בשם זמני, עד שתהיי שייכת למישהו שירצה בך ויקרא לך בשם שיבחר." הוא חיכה זמן והמשיך, "כאן, יהיה שמך דידי."

היא לא כשכשה בזנבהּ.

"איזה שם טיפשי," חשבה, "ממש לא מוצא חן בעינַי."

כאילו קרא את מחשבותיה, אמר לה יורם, "אל תדאגי, זה רק שם זמני." אחר כך הוציא מארונית קולר אדום, הצמיד לו תווית וּפנה אליה, "הנה רשמתי את שמך וכתובת המקום. בינתיים את שייכת לכאן."

 

 

מחדר החולים

אל הכלוב הגדול

 

יורם טפח על גבּהּ בעדינות, יצא, והדלת נסגרה אחריו. לאחר מכן נפתחה הדלת שוב, ודליה וּשניים מהמטפלים נכנסו. דידי עשתה עצמה ישנה ושמעה את דליה אומרת, "את דידי שימו עם הכלוב בחדר הרביעי. היא בערך בת שלוש, מעוקרת, ושם יש עוד שלושה בוגרים מעוקרים שישמחו למישהי חדשה."

התחבושות הורדו בזהירות על ידי דליה, ודידי השמיעה קול יְללה דק כשהרגישה צריבה חזקה בירך. היא הפנתה ראשה בחוזקה אחורה וחשפה את שיניה בגרגור מאיים.

"לאט לאט לך, דידי," אמרה דליה וצחקה צחוק מרגיע, "רואים שחזרת לעצמך. אין מה לעשות," הוסיפה, וּמרחה משחה צהובה בעלת ריח לא נעים על הירך הכואבת. "הפצע צריך להיות באוויר וּלהגליד. הוא עמוק מאוד ואסור לך לגעת בו. אסור בהחלט!"

הכלוב וּבתוכו דידי הוּרם לאיטו משולחן הטיפולים על ידי דליה ואחד המטפלים האחרים, והם יצאו מהמרפאה.

הם עברו במסדרון מסויד בצהוב בהיר. ריח של רצפה רטובה ועוד משהו היה באוויר. ריח שהזכיר לה דבר מה שלא זכרה מהו, אך היא אהבה את הריח ושאפה אותו לתוכה בחוזקה.

"ועכשיו," אמרה דליה, כשהכלוב הונח על הרצפה, "צאי מהכלוב לאט לאט ותכירי חברים חדשים."

דידי יצאה בזהירות מהכלוב. ראשה הסתחרר והיא כמעט וּמעדה. הפצע כאב והיא צלעה קלות. זנבה היה מתוח ואוזניה משוכות לאחור, כולה דריכוּת. פניה הופנו קדימה וליבה דפק במהירות אל מול צלעותיה. דליה הדפה קלות מחיצה מעץ וּפינתה את הדרך, כאשר המטפל ודידי הולכים בעקבותיה.

הם נכנסו לחצר גדולה, מלבּנית, סגורה וּמקוּרה. דידי הבחינה בכלובים שונים שניצבו לאורך הקיר שממול. בין הכלובים חצצו קירות מסוידים בלבן ובהמשך רשתות ירוקות לחצר.

דליה ניגשה לאחד הכלובים, פתחה אותו ואמרה בקול עליז: "חברים, תעשו הכרה. היום מצטרפת אליכם חברה חדשה, דידי. אני מקווה שתקבלו אותה יפה. כמו שאתם רואים, היא עדיין פצועה. ולכן, בהתחלה, היא תהיה איתכם, אך בכלוב נפרד משלה, כדי שלא תיפגע במשחק או מתנועה לא זהירה."

 דליה ליטפה את דידי בראשה, סימנה למטפל והם יצאו וסגרו את דלת הכלוב הגדול אחריהם.

 

דידי שם זמני מאת עדנה קפלן-הגלר, איורים: זגני אורמוט דורבין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 130 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, ספרות ילדים

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *