שני סיפורים קצרים מאת אפרת ישראלי

| 19/04/2012 | 0 Comments

אפרת ישראלי עוד לא החליטה אם היא אוהבת יותר לקרוא או לכתוב, ולכן היא עושה את שניהם, וכמה שיותר. הכתיבה השתחררה אצלה כשהתגוררה מחוץ לישראל במשך כמה שנים, שאז התחילה לחצוב במילים את ספר הביכורים "חלום אחד רחוק מדי", שיצא לאור לפני שנה בהוצאת "גוונים". עכשיו היא מפרסמת חומרים נוספים שהצטברו עם השנים ומחכה לחוות דעתכם. 

 

 

 

 

 

 

תקועים                        

 

ברגעים הראשונים עוד ניסו ללחוץ על כפתורי הקומות, פתיחת וסגירת הדלת, ואפילו הפעילו וכיבו את המאוורר, ואז הביטו באחת זה בזו במבוכה והבינו שזהו זה, המעלית תקועה והם בתוכה.

"…יש כאן מישהו?" שאל הגבר בצעקה שוב ושוב, מכוון את קולו לעבר פס החיבור בין שני חצאי הדלת המצופה לוחות בצבע ברונזה, ולוחץ על כפתור האזעקה בחזקה – אלא שלא אזעקה היתה זו, כי אם צילצול רפה ועייף שהתפוגג במהירות.

הם חיכו בשקט לראות אם מישהו שמע, אך בנין המשרדים כבר התרוקן מאנשים בשעה זו של הערב, והדממה היתה מוחשית ונוכחת במלואה. לפי אות ממקור עלום שלחו שניהם ידיים להוציא את הטלפון הנייד – היא מתיקה והוא מכיס מכנסיו, אולם לפני שחייגו עצרו והסתכלו במבט שואל אחד על השני.

"למי להודיע?" טיפס קולה בהיסטריה קלה, והוא אמר שהנה יש כאן טלפון למקרה חירום, ואין ברירה, זה המוצא היחידי. כשהתקשר למספר שהיה רשום בתחתית לוח הקומות ענתה המוקדנית מיד, אבל הבשורות שבפיה ניבאו זמן המתנה ארוך. היא הדגישה שעכשיו כבר משמרת לילה, אין הרבה טכנאים בשטח, וזה עוד ייקח זמן. נא לחכות בסבלנות והיא תברר בדיוק ותחזור אליהם. בינתיים היא תיתן להם הוראות מה לעשות, שכן היא כנראה ידעה מה שהם עדיין לא תיארו לעצמם – שההמתנה תארך והישועה תתעכב.

"מי איתךָ במעלית?" שאלה אותו המוקדנית.

"אני ועוד אישה," ענה בהיסוס, תוהה האם בחר במילה הנכונה להגדיר את שותפתו לצרה. המוקדנית ביקשה ממנו להפעיל את הרמקול בטלפון שלו.

"…טוב, אז תקשיבו. ההוראות במקרה כזה הן שאם יש מקום לשבת במעלית, אז תשבו ואל תעמדו. אם יש לכם מים אל תשתו יותר מדי אלא רק כשאתם ממש מרגישים צמאים, שלא תצטרכו שירותים. תשאירו כמובן את המאוורר פתוח. אל תדברו סתם בטלפון, אתם צריכים את הבטריות מלאות. במקרה חירום תתקשרו אלי. יש שאלות?"

הם עמדו נדהמים ושותקים מול פרץ המילים הזה, שהמחיש להם באחת את מצבם בשעת ערב מאוחרת זו. "אתם איתי?" הרימה המוקדנית את קולה, והם השיבו לה שהבינו הכל וסגרו.

האשה הביטה בעצמה במראה, בה השתקף גם גבו של הגבר המופנה, אליה ולחיצותיו החוזרות על הכפתורים. כאשר נפנה לאחור הסתובבה למולו, מלמלה שאין ברירה והתיישבה באנחה כבדה. בזוית עינו הוא הביט בה שולחת קדימה את רגליה העטופות במכנסי הטייץ השחורים הצמודים, המבריקים משהו, ומשלבת אותן זו על זו. היא הניחה בחיקה את התיק הגדול שפיתחו נפער, ועליו שילבה את כפות ידיה המנומרות בכתמים חומים בהירים. הוא עדיין נשאר לעמוד, חולצת הפולו בצבע ורוד תינוקי תחובה בדייקנות לתוך מכנסיו – ג'ינס הדוק למדי, שכבר עבר כביסות רבות אך עדיין לא נחשב זרוּק.

אחר כך חייך אליה חיוך של מבוכה והחליק גם הוא לישיבה, נשען על הדופן שמולה ופורש את רגליו קדימה, מקפיד שרגליהם יהיו במרחק שיאפשר תזוזה חופשית. היא עקבה אחר ידיו המניחות לצידו את המעטפה שאחז בה כל העת, ומותחות את הג'ינס לאורך רגליו הרזות. הוא נע על מקומו באי נוחות, התרומם קלות, ושלף מהכיס האחורי ארנק עור חום כהה מרוט למדי.

"את רוצה להתקשר למישהו להודיע?" שאל אותה, פותח וסוגר את הארנק שוב ושוב בהיסח הדעת, והיא נדה בראשה לשלילה ואמרה שלא בשלב הזה, היא לא רוצה סתם להלחיץ.

הוא לקח את הטלפון והביט בו ממושכות, נושך את שפתו התחתונה. אחר כך חייג ונענה, והיא היטתה אוזן בשקיקה כשתיאר מה קרה, ונתן תחזית קודרת למדי של ההמתנה לחילוצם. למרות שהצמיד את אזנו למכשיר היא הצליחה לשמוע את טון הדברים שנאמרו לו מהעבר השני, בקול נבחני למדי של אשה. לאחר שניתק עצם את עיניו לכמה רגעים, משעין את ראשו לאחור על קיר המעלית, אולם אז נזכר שאינו לבדו ופקח אותן.

"אני עופר," אמר לה בחיוך נבוך, והיא ענתה ששמה אורלי, והוסיפה שבסך הכל באה לשים מסמך בתיבה שליד דלת משרד עורכי הדין בקומה חמש, ועכשיו היא בהסגר.

"אנחנו באותו מצב," הזכיר לה באירוניה, "אבל נראה לי שאם קורה דבר כזה, עדיף לא להיות כאן לבד…" היא הנהנה במרץ, מרכזת את מבטה בטבעת מחזיק המפתחות שסובב במהירות על אצבעו.

פתאום שמעו קולות של אנשים יורדים במדרגות ועופר התרומם קמעה ואז חזר לשבת, מבין שאין טעם לצעוק שכן מה יוכלו אלה לעזור, הרי בכל מקרה דרוש היה טכנאי. הם נשארו שקטים וחיכו.

איך יעבירו את הזמן ביחד, שאלה את עצמה, מה להגיד ומה לשתוק בכלא הכפוי הזה, על קירותיו מצופי לוחות הפורמייקה המשובחת דמויית העץ, והמראה הגדולה המבהיקה בנקיונה. האם תגולל בפניו מה שהיתה מספרת לכולם – איך ההורים שלה דפקו לה את החיים, וזו הסיבה לכך שתמיד היה קשה לה? קשה לרכוש מקצוע ולהתמיד במקום עבודה אחד, ולכן כבר שנים היא מטפלת בילדים של אנשים שעושים קריירה. קשה למצוא בן זוג לנישואין ולכן מצאה רק פרטנר לעשות ילדה, גם זה לא מתוך כוונה תחילה מצידו. והכי קשה לה להיות מאושרת, אפילו לרגעים קטנים של חסד.

"אמא שלי שלחה אותי לגדול בקיבוץ כשהייתי בת עשר. זה גיל לשלוח ילד רחוק מאמא שלו?" היתה שואלת בטרוניה את עצמה ואחרים, כשעידכנה אותם בקורות חייה מילדות. "וגם מאבא שלי לא ליקקתי דבש, כשברח לארגנטינה והופיע בחזרה רק כשהייתי בת עשרים וחמש, וזה רק כדי שיהיה מישהו שיטפל בו…"

תחושת המסכנות יכולה לעבור מדור לדור, אמר לה פעם מטפל אחד, אחד מני רבים שהלכה להיעזר בהם מדי פעם, ושאל אותה אם אמא שלה הרגישה מסכנה.

"אבא שלי עזב אותה עם שתי בנות קטנות ונסע רחוק, זה נחשב שהיא מסכנה?" הקניטה את המטפל באחד מהרגעים הנדירים בהם ביקר אצלה חוש ההומור, וגם אז לא היה ברור אם היתה זו ציניות לשמה או הומור ממשי, קליל יותר.

"אמא שלי נפטרה לא מזמן," פלטה לחלל המעלית, ומסרה לקונית שעכשיו היא מטפלת בענייני הירושה. היא לא סיפרה שאמה הורישה לה סכום שדי בו כדי להוות ביטחון כלכלי בסיסי לכל ימי חייה, ושאולי תשתמש בכסף גם כדי ללמוד בצורה מסודרת, מה שלא עשתה עד אז.

"אני משתתף בצערך," אמר ונשך שוב את שפתו, תוהה בשנית האם לא היה צריך לומר את הדברים אחרת, וכשהטלפון שלו צילצל ענה מיד. "כן, הספקתי לקחת ממנו את הנייר," ענה לקול הנבחני בטלפון, ואז הדגיש שאסור לו לבזבז בטריה וניתק.

עופר לא סיפר ליושבת מולו שילדותו אמנם היתה נינוחה למדי, אולם חייו הבוגרים היו מסכת של החלטות שגויות שהובילו לאסונות מצטברים – החלטתו להצטרף לשירות הבטחון, שם נדרש לבצע פעולות שעל אחת מהן חיכה לעמוד לדין משמעתי, והשעייתו מהשירות עד לבירור הענין. ההתקשרות הרומנטית עם בעלת הקול הנבחני שהובילה לחופה מהירה, וללידת הבן המנותק מעצמו ומאחרים. הרצון לפרוק עול והמימוש בצורת רכישת אופנוע רחב גֶרֶם, ותאונת הדרכים שלא איחרה לבוא. והרי אלמלא הצורך בחוות הדעת של הרופא שמרפאתו שוכנת בבנין, ואילו הנבחנית לא היתה לוחצת עליו שיילך לקחתה עוד באותו ערב כדי "להתקדם כבר עם התביעה של התאונה", הוא לא היה יושב ומחכה עכשיו למושיע נושא תיק הכלים.

עופר גם נמנע מלספר שחייו עם זו שמהעבר השני של הקו הגיעו לדרך צדדית ללא מוצא, ושניהם נלחמים מלחמה שקטה אך תקיפה מי יסתובב ראשון ויחזור לרחוב הראשי להמשיך בדרכו, ומי יישאר לדרוך במקום.

"יש לי ילד אוטיסט," אמר פתאום לאורלי, מתפלא על גילוי הלב הלא צפוי שחמק דרך סורגי הנפש.

היא שאלה בנימוס בן כמה הילד ועופר אמר בשקט שש. איזה דרגה יש לו שאלה במגושמות ומיד התחרטה, שהרי התכוונה לשאול ממה בדיוק הוא סובל, או משהו בדומה.

"זה לא ענין של דרגות, אלא פשוט יש כל מיני מצבים, או יותר נכון סוגים. אצלו אפשר לומר שהמצב היה הרבה יותר גרוע, והשתפר בגלל עבודה מסביב לשעון. כל הזמן עובדים איתו. אנחנו מחוייבים לו במאה אחוז וזה קשה," הוא נשם עמוקות, הסתכל לתיקרה ושוב אליה, וחייך חיוך רפה. אחר כך פתח את ארנקו והראה לה את תמונת בנו היפיפה, השולח מבט מזוגג מבעד לכיסוי הפלסטיק שראה ימים טובים יותר.

היא רכנה קדימה והביטה ממושכות, ממלמלת לעצמה. אחר כך משכה לאחור בשתי ידיה את החולצה בדוגמת הנמר, שמחשוף הוי שלה גלש קדימה וחשף עור שזוף ומנומש, סובבה קדימה את שרשרת הזהב העבה כך שהתליון העגול המוזהב נח במדויק על עצם הבריח, וסידרה את הטבעות על אצבעותיה. היא חיטטה בתיקה והוציאה חבילת מסטיקים מרובעים בטעם מנתה עדין, הרימה את מכסה הקרטון והושיטה לעופר את החפיסה. הוא שלח את ידו אבל התחרט והחזיר אותה.

"זאת שבטלפון אמרה לא לשתות, אולי גם ללעוס אסור?" אמר בחיוך עייף, והיא קיוותה שמצב הרוח שלהם לא יתדרדר בהדרגה. "את לא צריכה להודיע למישהו?" שאל אותה בשנית, והיא אמרה שהבת כבר בצבא ואין אף אחד בבית חוץ מהחתול, שאינו ממתין בקוצר רוח לבואה.

"בכל פעם שאני נכנסת הביתה, החתול בורח ומתחבא חצי שעה. רק אחר כך הוא מואיל להראות את עצמו, וגם את זה הוא עושה ממש בלי חשק."

"הלואי שהייתי במצב שלך," פלט עופר בהסח הדעת ושם את ידו על הפה בתנועה לא רצונית, אבל בכל זאת המשיך. "אני מתכוון בלי אף אחד שמחכה לי, אף אחד שתלוי בי, בלי לתת דין וחשבון כל דקה. מה את אומרת?" הוא חייך והשתדל להפוך את דבריו לבדיחה, אבל היא שמעה את העצב צורח ממנו.

"אולי בכל זאת נשתה קצת? יש לי בתיק בקבוק," היא חיטטה שוב בתיקה הגדול המחוספס בצבע אפור כהה, שהזכיר לו את עורם של הפילים שראה בגן החיות בילדותו. הוא תהה מה יש לה בתיק הזה – מסטיקים ומים הוא כבר ידע, אבל מדוע לסחוב את כל הדבר הזה צמוד אליה כל היום?

היא ראתה שהוא נועץ מבט בתיק העמוס ונרעדה. איך תסביר לו שחייה המבולגנים ארוזים כדבעי בתוך שק החפצים הזה המלווה אותה נאמנה? איך תתאר לו את תחושת הבטחון שנותנת לה סחיבת העבר על הכתף, שכן היא מעדיפה את מה שכבר ידוע על פני מה שמחכה מעבר לפינה.

בעודם יושבים כל אחד בשתיקתו, טילפנה המוקדנית לעופר ואמרה שהטכנאי יגיע בעוד חצי שעה לכל המאוחר.

"הכל בסדר אצלכם?" שאלה בדאגה שנשמעה כנה, והוא הביט באורלי והנהן באלם קול.

 

*  *  *  *  *

כביסה    

 

הכל התחיל באחת מאותן שבתות שלא מספקות את הסחורה, המסתירות משהו מאחורי החזות המהוגנת של סוף שבוע רגוע. מיקה קמה עם גב תפוס לגמרי, ונשכבה מיד חזרה.

"את שמה לב שתמיד זה קורה לך בסופי שבוע?" התלונן יריב, והיא לא טרחה לענות לו, נאנקת מכל תזוזה קלה.

"… תבטל את הסרט היום בערב," שיחררה אנחה. "או שתלך איתם לבד. אני לא מסוגלת."

לאחר שביטלה את הביקור אצל אמה בבית הדיור המוגן, בילתה מיקה את השבת במיטה, מנסה למצוא תנוחה שתקל מעט על הגוף הדואב. יריב קבע עם שני הבנים לאכול במסעדה, והם הודיעו שגם החברות יצטרפו. כשפגש אותם בשעת צהריים מאוחרת המה המקום מסועדים על טפם, וניהול שיחה היה בלתי אפשרי. גם האוכל היה בינוני ומאכזב, וכששילם את החשבון המנופח התחרט על כל הענין. הילדים אפילו לא הציעו להשאיר את הטיפ בעצמם ומיהרו לעיסוקיהם, והוא נותר עם אחר צהריים פנוי, אותו העביר בטיול ארוך בגפו בשפת הים, שם טבל בשמש החורפית הנעימה.

"הבאת לי משהו מהמסעדה?" שאלה מיקה כשחזר הביתה בשעת דימדומים, והוא התנצל ששכח, אך ההתנצלות נשארה לצוף שם, ביניהם, שהרי לא הציע להכין לה משהו בִּמְקום, אפילו לא כריך.

"לפחות תשים מכונה," ביקשה ממנו, והוא הטריד אותה באין ספור שאלות – איזה בגדים לשים, כמה אבקת כביסה וכמה מרכך, על אילו כפתורים ללחוץ, מה הטמפרטורה, מה זה דרגת סחיטה. לבסוף נאלצה לקום ולהפעיל בעצמה, נועצת מבט כאוב בספרות הדיגיטליות האדומות המרצדות על הצג הכהה. רחש המים הזורמים פנימה שלח אותה לדדות בחזרה למיטה, כשהיא תופסת את הגב התחתון ביד ימין, ומתלוננת על כאביה בקול מיוסר.

זעקות השבר שנשמעו מכיוון מרפסת השירות לאחר זמן קצר, בישרו בקולי קולות שהמכונה נוזלת, ושהמים מתפזרים במטבח. "איך סוגרים את הדבר הזה?" צעק יריב למיקה והיא נאלצה לקום בשנית, הרחמים העצמיים מציפים אותה עד כדי עצירת הנשימה. את המים העודפים ספג יריב לבדו – גורף וסוחט, גורף וסוחט, מתלונן מרה לקירות שהחזירו אליו את הד תלונותיו בלי שמץ של השתתפות בצער. הכביסה הרטובה נשכחה מאחור, מציצה בביישנות מבעד לבטן המכונה האפלולית.

בראשון בבוקר גררה מיקה את עצמה בכוח מחוץ למיטה לעבר ארון התרופות, לקחה כדור וולטרן, ונסעה לעבודה להשתתף בפגישה חשובה שלא הצליחה להתחמק ממנה. בצהרים חזרה הביתה ונשכבה שוב, לא לפני שלקחה אדויל, הפעם נגד כאב הראש הנוראי שתקף אותה.

בשעת ערב מוקדמת הגיע דני, הבכור, ועל כתפו התיק הענק עוד מימי הצבא עם הכביסה שצבר במשך שבועיים.

"המכונה התקלקלה," בישרה לו מיקה ממעמקי מיטתה, "לך למכבסה." הבן המהם ברטינה והתעניין כלאחר יד במצבה של אמו, ולאחר סקירה יסודית של המלאי במקרר אמר שממהר לשעור באוניברסיטה והלך לדרכו.

ביום שלישי התלונן יריב שיש ריח מוזר במרפסת. מיקה אמרה לו שיחפש מה הבעיה, דוחסת פנימה בכוח את המילים שעמדו לה על קצה הלשון. כאב הגב כבר עבר כמעט לגמרי, אולם את מקומו תפסה מועקה שבאה כדי להישאר.

"דני טילפן ושאל אם המכונה בסדר," הודיע יריב למיקה בחמישי בערב כשחזרה מותשת מהעבודה, מפנטזת על סוף השבוע.

"ומה ענית לו?" פלטה בחימה כבושה.

"אמרתי לו שאני באמת לא יודע."

"גם אני לא. אם לא תיקנו אותה היא לא בסדר."

"את רוצה להגיד לי שלא תיקנו?" תמה יריב, והיא צעקה שילך וידחוף את האף למכונה, ויסיק בעצמו את המסקנה. הוא לא קלט בדיוק למה היא מתכוונת, רק הבין שצריך לתקן. 

בשבת כבר גלשה הכביסה מהסל, נערמת על ריצפת מרפסת השירות. את התחתונים שלה כיבסה מיקה ביד, ותלתה באמבטיה ליבוש, אולם היא הבחינה שיריב לקח את הזוג האחרון שלו מהארון. גרביים נקיים עוד נשארו לו, אבל לא לזמן רב.

למחרת דחסה מיקה את בגדיה המלוכלכים לשקית זבל גדולה, ולקחה למכבסה בדרך לעבודה. הם הבטיחו שישלחו לה בחזרה הביתה אחר הצהריים, ואמרו שיכולים גם לבוא ולקחת בפעם הבאה, היא רק צריכה להשאיר ליד הדלת ולהתקשר אליהם. בחזרתה עם ערב ראתה את שקיות המכבסה האפורות עם הלוגו האדום נשענות על הקיר ליד הדלת, בוהקות באור הפלורסנט של חדר המדרגות. כשהכניסה אותן הביתה העביר בה רשרוש הניילון הפריך רעד קל, והיא שמטה אותן למרגלות שולחן פינת האוכל. יריב הגיע כמה דקות אחריה ולא אמר מילה על השקיות, רק שאל אם היא רעבה כי הוא הולך להכין סלט.

היא נכנסה בינתיים להתקלח, ואחר כך לקחה את החבילות מהמכבסה לארון הבגדים. ריח ענוג אך תקיף מילא את חדר השינה כשפתחה את השקיות, מתערבב עם ניחוח שערה הרטוב. היא העבירה את כפות ידיה על הבגדים הרכים, המקופלים בקפידה, והניחה אותם בארון אחד לאחד. בעודה מסדרת הופיע יריב בפתח החדר, מלקק את כף הסלט ומסתכל בדממה על פעולותיה, והיה נדמה לה שרמז לחיוך חולף על פניו. באותו לילה התקרב אליה יריב בהיסוס, והיא נענתה לו בשקיקה בלתי מוסברת, כששובל דק שבדקים של בושם הכביסה עדיין עומד באויר.

למחרת בבוקר טילפן יריב למכבסה שיבואו לקחת את בגדיו המלוכלכים. הוא הכין להם שתי שקיות מלאות אותן העמיד מחוץ לדלת, והם באו לקחת והחזירו בערב.

כשהריח במרפסת השירות היה כבר בלתי נסבל פתחה מיקה את חלון המרפסת הגדול לאיוורור, ואת סל הכביסה העבירה מהמרפסת למטבח, ליד המקרר. גם את המטאטא, הדלי עם סמרטוטי הרצפה, והמגב הכניסה למטבח והעמידה אותם בפינה, ליד השולחן. לעוזרת שהביטה בתמיהה על הצפיפות הפתאומית אמרה שתשאיר את הדברים כמו שהם, כי נכון לעכשיו מרפסת השירות לא בשימוש. לשאלת העוזרת למה, ענתה שיש שם איזו בעיה שצריך לתקן, ולא הוסיפה.

בהחלטה של רגע קנתה מיקה סל כביסה נוסף שגם אותו העמידה במטבח, ליד הישן. היא מיינה את הבגדים המלוכלכים ושמה את שלה בסל החדש, ואת אלה של יריב במיכל הישן. את המצעים והמגבות שהחליפה העוזרת, שמה מיקה אצל יריב. הוא העביר אותם למחרת בבוקר לסל שלה. היא מיהרה לקנות עוד מיכל, העמידה אותו ליד השניים האחרים, ושמה בו את הכביסה המשותפת.

"מה קורה כאן?" שאל דני את הוריו כשהגיע עם עוד משלוח של בגדים לכביסה. "אמא, המכונה עוד לא מתוקנת? ומה הריח הזה?" התלונן בקול רם כשפתח את דלת מרפסת השירות, ומיקה הביטה ביריב בשתיקה.

"אני חושב שיש בעיה בביוב במרפסת," עידכן יריב, ודני הימהם, והצביע בשאלה לעבר סלי הכביסה הניצבים ליד המקרר.

"… זה סידור זמני, עד שהמכונה תהיה בסדר," נידב שוב יריב את המידע, ומיקה גיחכה חרישית ויצאה מהמטבח.

בשישי בבוקר, שבועיים לאחר שהמכונה התקלקלה, כאשר התחילה מיקה לבשל את ארוחת הערב שהילדים ואמה הוזמנו אליה, הפסיקו הכיריים לפעול. היא לחצה שוב ושוב על כפתורי ההצתה, והמצתים השמיעו קולות נפצוצים עדינים, אבל האש המשיכה להתחבא במעמקי המכשיר. בהחלטה של רגע ירדה מיקה למעדניה במרכז המסחרי הקטן אך היעיל ממול לבית, וקנתה אוכל ביתי מבושל במיכלי אלומיניום מבהיקים. לקינוח הצטיידה בעוגת גבינה עתירת קלוריות בבית הקפה הסמוך. האוכל היה יקר אבל טעים, וכולם שיבחו באותו ערב את השתדלותה בבישול.

רק אחרי שבוע, כשהתחשק ליריב להכין משקה סחלב חם והאש בכיריים לא נדלקה, נודע לו מפי מיקה שמשהו לא בסדר.

"הזמנת אותם?" הוא שאל, והיא ענתה שהטכנאי של הגז יבוא ביחד עם הטכנאי של המכונה.

"איזה מכונה?" תהה יריב בקול רם, ואז הבין. היא חייכה לעצמה חיוך דק שבדקים, לקחה את שקית הניילון החלקלקה של הכביסה שהכניסה הביתה מוקדם יותר, והלכה לסדר את הכביסה הריחנית בארון הבגדים. יריב הלך אחריה לחדר השינה, מגרד בראשו במבוכה.

"מתי הגז התקלקל?" שאל, והיא אמרה שלפני שבוע, כשהילדים באו לאכול.

"אז איך הכנת את הארוחה?"

"הזמנתי מלמטה," אמרה בנעימות, תוך שהיא מסניפה את הכביסה.

"וכל השבוע לא בישלת?"

"לך יש את האוכל בעבודה, ולעצמי דאגתי איכשהו," הטמינה את ראשה בתוך הארון.

באותו לילה שוב התקרב אליה יריב בתחינה מובלעת, אך היא התעלמה מאיתותיו והתהפכה על צידה. הוא הניח את ידו על מתניה אך היא שכבה מאובנת ועצמה את עיניה בחוזקה, מרגישה את ידו צורבת בבשרה מבעד לחולצה. בשנתה חלמה על הכביסה שנותרה כלואה במכונה, מחכה להיחלץ מבעד לחלון הזכוכית הכפול. אחר כך הופיע יריב בחלומה, כמילואמניק מיוזע לבוש מדים מרופטים ועל פניו זיפים שהתארכו, כמו בזמנים שלפני הילדים, כשהיה חוזר מהיעדרות ממושכת שלאחריה מעשה האהבה קדם לכל דיבור. מה שהפליא אותה בעת שחלמה היה שלמרות הזיעה, וההופעה המרושלת של יריב, ליווה את החלום ניחוח הבושם העדין של הכביסה, זה העולה משקית המכבסה האפורה בעת פתיחתה.

בסוף השבוע הודיעה מיקה לילדים שהם מוזמנים לאכול, אבל את המחמאות שיתנו למעדניה ממול, כי היא לא יכולה לבשל.

"את לא מרגישה טוב?" שאל אותה בטלפון יהונתן, הבן הקטן, והיא ענתה שהגז מקולקל.  

כעבור מספר דקות התקשר אליה הבן דני ושאל מה קרה לגז.

"מה שקרה למכונת הכביסה," ענתה לו מיקה קצרות, והוא שתק. אחר כך שאל אם המכונה עדיין לא מתוקנת, שכן אין לו זמן לשבת במכבסה שעתיים בכל פעם עד שהכביסה והייבוש מסתיימים.

"לא מתוקנת ולא תתוקן אם זה תלוי בי," ענתה לו מיקה.

"המקרר עוד עובד?" שאל דני בבדיחות הדעת, מנסה להסוות את ההיסטריה הקלה שלקה בה.

"בינתיים כן."

"מה קורה איתך ועם אבא?" כחכח במבוכה.

"אנחנו בסדר גמור, אל תדאג," הרגיעה אותו, אולם המערבולת שחשה בבטן המשיכה בעקביות.

"אז מה העניין בכל זאת?" התעקש דני, והיא אמרה לו שהדברים יסתדרו כשיגיע הזמן.

"איזה זמן?" תהה בקול עמום, ומיקה ענתה שגם היא לא בדיוק יודעת, ושצריך לחכות ולראות.

מיקה ויריב המשיכו לחכות ולראות גם אחרי שמסך הטלוויזיה שבק חיים, ובבית השתרר בכל ערב שקט פתאומי. יריב נזכר במערכת הסטריאו המשוכללת שעשו בה שימוש לעיתים רחוקות, וקנה תקליטורים חדשים. אחרי שראה בערב את החדשות במחשב, נהג למזוג לעצמו כוס יין אדום, להתרווח על הכורסה בסלון, ולהקשיב לרכישותיו החדשות. הצלילים התדפקו על אזני מיקה דרך תעלת המזגן שחיברה בין הסלון לחדר העבודה, שם ישבה והשלימה חוסרים של שנים בקריאה.

דני ויהונתן היו מוטרדים מאוד והתקשו להכיל את מה שקורה. שלא כהרגלם התקשרו לאמם תכופות וניסו להגניב בעדינות שאלות, אותן פטרה מיקה כלאחר יד. ערב אחד בשעה מאוחרת למדי דפקו הבנים בדלת ללא הודעה מוקדמת. אביהם פתח והם נכנסו והתישבו בסלון, מעיפים בדרך מבט לעבר המטבח העמוס בסלי הכביסה. מיקה הציעה להם קפה ועוגת גבינה שתופשר במיקרו, אך הם סירבו בעדינות ובמבוכת מה. מבוכתם גדלה כשהבינו שגם הטלוויזיה לא פועלת, ושיצטרכו לשבת מול הוריהם חפים מכל סיכוי להסחת דעת, למעט מוסיקת הרקע הנעימה של עיבודי סקסופון לשירים ישראליים.

מיקה הביאה בכל זאת בקבוק משקה קל ושתי כוסות ומזגה לילדים, אולם הם השאירו את הכוסות על השולחן ורק ישבו ושתקו. אחרי דקות ארוכות שאל דני למה הם לא מתקנים את מכונת הכביסה.

"כל כך קשה לך לדאוג לכביסה שלך בעצמך?" פלטה מיקה באירוניה שניסתה לרכך בחיוך.

"אמא, את יודעת שזה לא הענין… את מבינה למה אני מתכוון-" שלח דני לעבר אביו מבט מתחנן לעזרה, אך יריב לא הניד עפעף.

"לא כל כך, אולי אבא יודע," רשפה מיקה מבט מוכיח ליריב, שצימצם את עיניו ועשה עצמו קשוב לכל תו המתנגן באויר.

"מה קורה פה-" התלעלע יהונתן, ודני שם את ידו על ברכו של אחיו להשתיקו, תנועה שהעלתה דמעות בעיני אמם. היא הסבה מבטה הצידה ומילמלה לחלל האויר, בהעבירה את נושא השיחה לעניינים של הבנים.

למחרת בבוקר הודיעה מיקה ליריב שתחזור מאוחר מהעבודה, שכן הבוס הגדול מגיע מחו"ל, וכולם הולכים לארוחת ערב משותפת במסעדת יוקרה. הארוחה התמשכה עוד ועוד ומיקה חזרה הביתה לקראת חצות. כשפתחה את הדלת קיבלו את פניה עשרות נרות בגדלים שונים דולקים בכל פינה בסלון, מדיפים ניחוחות המלטפים את האף מבפנים. על שולחן הקפה עמד בקבוק יין לבן שאגלי לחות חורצים אותו, לידו הונחה קופסת קרטון מהודרת ובה שוקולדים מובחרים, וזר שושנים בורוד כהה היה שקוע בתוך אגרטל חדש. היא פנתה לאחור, וראתה את יריב מתקדם לעברה מהמטבח שממול, חיוך רחב על פניו. הוא אחז בזרועה והוביל אותה לספה אל מול התקרובת החגיגית, והיא כחכחה קלות וישבה.

הוא התמקם לידה, מזג יין לשני גביעי זכוכית דקה, והושיט לה אחד. היא שתקה וחייכה, מערסלת את הכוס בין שתי ידיה.

"מה אנחנו חוגגים?" שאלה לבסוף, והוא חייך בחזרה, ואמר ששום דבר מיוחד, סתם רצה להפתיע אותה. היא עצרה בעצמה מלהמשיך לחקור, הרימה את הגביע ונגעה קלות בזה שלו, ואז לגמה לגימה קטנטונת. 

אחר כך נאנחה, והעבירה את ידה על שיפולי ביטנה בתנועות סיבוביות. "למעשה כואבת לי הבטן מכל הארוחה במסעדה. מה שאני באמת צריכה עכשיו זה תה צמחים. אתה יכול להרתיח מים?"

הוא הלך למטבח והפעיל את מתג הקומקום. בינתיים הוציא מהארון מגש, עליו הניח שני ספלים מהסט של האורחים, זה המהודר שהברק שלו טרם עומעם משטיפות חוזרות ונשנות במדיח הכלים, וגם פתח לרווחה את תיבת העץ עם מבחר שקיקי התה. כשהרגיש בריח השרוף מכיוון הקומקום כבר קפץ הנתיך בחדר המדרגות, והבית הוחשך באחת.

יריב עמד בפתח המטבח, והביט בחיוך נבוך לעבר מיקה שנותרה יושבת על הספה, להבות הנרות מאירות באור רך את הסלון ומהבהבות על פניה חליפות.

"חכי רגע, יש לי פתרון," הודיע לה, חוטף את צרור המפתחות מהמתלה שליד דלת הכניסה וממהר לצאת מהבית. הוא חזר אוחז בידו את ארגז הפלסטיק הכתום הכהה בעל הידית האפורה, זה ששכן באורח קבע באחורי המכונית, ובו גזיה קטנה, פינג'אן, כוסות, שקית קפה שחור, ומיכל עם סוכר.

הוא הניח את ארגז הפלסטיק על השטיח ליד השולחן, ופתח את המכסה לרווחה. אחר כך הלך למטבח לקחת את קרש החיתוך העבה מעץ, אותו הציב על שולחן הסלון, ועליו העמיד את הגזיה ואת הפינג'אן המלא במים. בתדהמה קלה הביטה בו מיקה כשהוציא גפרור מקופסת הגפרורים, הדליק את האש בגזיה, וכיוון לדרגה בינונית.

שניהם ישבו על הספה וחיכו לרתיחה. לחש זרימת הגז מהמיכל הכרסתני, ורחישת הלהבות שבאו במגע עם טיפות המים שנותרו על הפינג'אן, ניגנו באזניהם מנגינה שניסו לפענח. אחר כך שמעו את קול רתיחת המים מתגבר לאט ובהדרגה, כמין סופת רעמים רחוקה מאוד, המתגלגלת ובאה לעברם מכיוון לא ברור. מיקה ויריב ישבו מהופנטים מול האש, כאילו נגלתה לפניהם אמת נסתרת בצהוב, אדום, וכחול, משתרגת ולוהבת מול עיניהם. מרוכזים ושוקטים המתינו לבאות, עוטפים בידיהם את כוסות היין המבריקות, שטביעות אצבעותיהם העכירו במקצת.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאפרת ישראלי, 2012

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: סיפורים קצרים שלכם

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.