אשכול הכופר מאת שמואל פפרברג / מותחן רומנטי על רקע המציאות הישראלית העכשווית

| 18/04/2013 | 0 Comments

 

אשכול הכופר מאת שמואל פפרברג

אשכול הכופר מאת שמואל פפרברג

אשכול הכופר מאת שמואל פפרברג ממזג מתח עם רומנטיקה על רקע המציאות הישראלית העכשווית על מורכבותה ורבגוניותה ובד-בבד חושף סאגה משפחתית אפלה.

במהלך העלילה הקצבית והמרתקת, הנעה בין ניו יורק, חיפה וירושלים עם קריצה לרמת גן, מתוודע הקורא לדמותו של יואב, צעיר מפונק בן המעמד הגבוה, שסביבו מתרחש הסיפור. העלילה מסתבכת והולכת כשיואב מגלה פרטים משמעותיים על חייו שלא ידע בעבר, ועוד יותר – כשמנהיגי העולם התחתון, פשעים וזנות, נכנסים לתמונה. הדמויות הרבות והססגוניות המשתלבות בסיפור מצלמות תמונה ישראלית אותנטית בלשון עשירה, קולחת ובהירה.

הרומן נוטה למזג בין מתח לרומנטיקה במציאות הישראלית, אך בעיקרו הוא פמיניסטי.  מנחם סלע, שאמנם אינו גיבור הספר, אבל בהחלט מיומן בגרימת רע לזולתו. האיש מאופיין בשאפתנות וחמדנות נטולי מעצורים. יואב, אחד משני ילדיו החוקיים של מנחם נפרד מאשתו בליל הכלולות, ובאותו ליל גורלי הוא מאבד את כל משפחתו בתאונת דרכים. יואב ממשיך לעסוק בעסקים שירש מאביו, ובמלון יוקרתי מתאהב באישה פרודה. במהלך העלילה יואב נפגש עם אחות (למחצה) ירושלמית ואח (למחצה) מניו יורק, שלא ידע על קיומם. אנשי עולם האמונה, היושר והצדק וכן העולם התחתון, הפשע והזנות מתוארים בספר כפי שהם, ללא "כחל ושרק", כמו כן, כל מה שעלה בגורלם. זו המציאות הישראלית לטוב ולרע. האם יואב יינצל ומה יעלה בגורלו ובגורל שאר גיבורי הסיפור? התשובות הן בספר המפתיע והמרתק.

זהו ספרו השני של שמואל פפרברג, תושב כפר סירקין, מחבר הספר 'כפופה כאגמון' (2009) . הוא היה מסעדן וסוחר אומנות. הספר נכתב במשך כ- 3 שנים.

 

פרק 1 מתוך אשכול הכופר

    שש יממות מלאות, ללא הפסקה, ירדו גשמי חורף עזים על העיר חיפה. מבוקר עד ערב ועד בוקר, ללא הרף. וביום השביעי הגיע שיאה של המערכת, במשבי רוח עזים וקרים ככפור. רוח אלכסונית נשבה, בעוד העננים הקודרים יורים טיפות דקיקות של גשם מעורב בשלג דק, ספק ברד. טיפות הגשם דקרו את לְחייהם, ריסי עיניהם וקצות אפיהם של הנועזים שהלכו ברחוב, מנסים בכל כוחם לשוות להליכתם המקרטעת מראית עין יציבה ככל האפשר, בעודם מגוננים על פניהם בכף ידם השמאלית ואוחזים באצבעות ידם הימנית בכל מה שנזדמן כדי להגן על ראשם מדקירות קרות ולחוֹת.

  ביום אפור קודר זה, שהיה יומו האחרון של שיא החורף, הגיעה מאירה בדרך־לא־דרך לבית החולים, כדי ללדת בשעה טובה את בנה הבכור יואב, שהואיל בטובו לצאת לאוויר העולם באורח חלק וטבעי, מבלי לגרום לסיבוכים ובעיות לו או לאמו־יולדתו.                      

   אירוע זה – יום משמח להוריו של יואב, מאירה ומנחם סלע, לסבתו שרה  ולסבו, ר’ איצ'ה, הוריה של מאירה – התרחש לפני שלושים ושמונה שנים בדיוק.

  אלא שמנחם, אביו־מולידו של יואב, לא היה שם לצִדה של מאירה אשתו כדי לעודדה במילים מבדחות וללטף את שערה ולחייה, בעת שהתייסרה בצירי הלידה. אף בחדר ההמתנה לא שזפתו עין ופניו לא נראו בין כותלי בית החולים.

    באותן שעות גורליות פסע מנחם בצעדים בטוחים לעבר מטרתו. אף לרגע לא עלה בדעתו לסגת בשל מזג האוויר הסוער ופלגי המים הצוננים, שניתכו על ראשו הגלוי. גם מאורע חשוב ביותר, כמו לידת בנו בכורו, לא יסיט אותו מדרכו כהוא זה. 

   והמטרה מובנת מאליה. עליו להיפטר בהקדם מסַנְדָּל בשם רינה, מי ששימשה אשת שעשועיו.

  עוד בעודו נער נהג מנחם לסווג את הנשים שהכיר כמנעלים. אם הייתה זו אישה עוברת ושבה, שנועדה לשעשועים, היה מנחם "'מסנדל"' אותה, כלומר היה מעריך אותה כסנדל, שנוח להכניס אליו את הרגל וקל להשילו.

אישה רצינית, שנועדה לנישואין, הרי היא כנעל, הנקשרת בשרוכים, שלעתים נדרש מאמץ להתירם. ואם היא ננעלת לתקופה ממושכת, אות ברור הוא שדרכה לעצב את הליכותיו של הנועל. בעבור מנחם, זו כל תורת האישה על רגל מסונדלת ועל רגל נעולה, ובהתאם לכך כדאי לו וגם רצוי להתייחס אליהן.

   בעבור מאירה, אשתו שכרעה ללדת, בדה מנחם אמתלה להסוואת מעלליו. "עסקים שאין לדחותם", אמר לה, כדי שתסכים להיעדרו מהמאורע החשוב כל כך בחייהם של בני זוג, שילדם המשותף עומד לצאת לעולם ולנשום אוויר הורוּת.

 "ידעתי שתבוא!" פרצה רינה בשאגת שמחה כשפתחה את הדלת. היא השתדלה להיראות מופתעת מעט, כאילו מנחם הקדים או איחר את מועד ביקורו הקבוע, אף שידעה כי יגיע, כפי שהגיע בדרך כלל, באחד משני הערבים הקבועים בשבוע. אותם ערבים קבועים נועדו לפורקן תאוותו המינית, הסוטה לעתים קרובות  מהדרך המקובלת בין גבר לאישה ויש שיגדירוה כבעילה שלא כדרכה.

  "הכנתי בלינצ'ס וגם עוגת גבינה בציפוי שוקולד מעולה, כמו שאתה אוהב."

   מנחם לא הגיב על דבריה ואף לא הביט בה. הוא נעץ את עיניו בתמונת נוף שהייתה תלויה על הקיר מולו והתקדם לעבר כסאו הקבוע, סמוך לשולחן. בדרכו חלף על פניה של רינה כאילו אינה קיימת ורבץ במלוא כובד גופו על מושבו, כשהבעה אטומה על פניו.

   ברחוב, בדרכו אל דירתה של רינה, בעודו פוסע בצעדיו הקלילים, המורגלים לעקוף אבני נגף, שלוליות מים וענפי עצים שנתלשו מפאת הסערה, עלתה בראשו מחשבה בת־חלוף: אולי כדאי שיבשר לה בעדינות על המצב החדש במשפחתו, אשר בעטיו הוא נאלץ להיפרד ממנה. לפיכך, יואיל בטובו להשאיר לה על השולחן  סכום כסף גדול מזה שהוא נוהג להשאיר מדי שבועיים, כשִׁיפּוי על הזמן שהנעימה לו ופיצוי על הסבל שגרם לה לעתים, כאשר נפצעה במהלך משגליו הסוטים.

  אך כל מחשבה או אף שמץ מחשבה, שעלולה הייתה לעלות למנחם בהפסד ממון,  חלפה ונמוגה מיד כלא הייתה, כרוח חורפית.

  רינה, שהכירה היטב את נותן לחמהּ הצר, הבחינה על פי התנהגותו שכלתה הרעה אל יחסיהם המשותפים. זמן־מה נִצבה ללא נוע, שוקלת בדעתה מה עליה לעשות  תחילה. האם לסגור את  הדלת – שמנחם השאיר פתוחה – או לנסות להפיס את דעתו. אבל איך ובמה תוכל לחמם את אווירת המשְׂטמה שפרצה לדירתה וניבטת אליה כעת מפניו של מנחם?

  משב שורקני, כאזעקה שהרוח שחררה מבין קפלי שמלתה, שכנע את רינה לסגור תחילה את הדלת. בעודה סוגרת את הדלת עלה בראשה רעיון: היא חלפה  על פניו של מנחם במהירות בדרכה לחדר השינה ופלטה לעברו:

  "תוריד את המעיל. אני הולכת להתלבש."

  כשעמדה מאחורי הדלת, התלבטה רינה מה תלבש, איך תופיע לפני מנחם ובמה תפתיע אותו. שני הסוודרים שעטתה – בגוונים שאינם תואמים – נועדו להגן על גופה מפני הצינה. בדרך כלל, גָּבר הרצון לחמם את גופה על צו האסתטיקה ללבוש צבעים תואמים, אך הפעם לא היה זה הקור שהדאיג אותה, אלא חזות פניו מבשרת הרעות של מנחם. היא חייבת להחזיק בו בכל מחיר, אפילו במחיר בריאותה. אם לא מנחם, מי ידאג, ולו גם בכסף מועט, לדליה, בתה מוכת השיתוק, המאושפזת במוסד?

  עוד לא הספיקה לתרגם את מחשבותיה למעשים וכבר מצאה את עצמה, כאילו לא מרצונה, עירומה מול המראה. דקירות דקות וחדות של צינה, שדימו להינעץ בחזהּ ובגבה, השיבו לגופה תוך רגעים אחדים את שני הסוודרים, שצבעיהם אינם תואמים.

רינה החלה להלך אנה ואנה בחדר הצר, שוקלת בדעתה כיצד תגיב על המילים שמנחם לא אמר עדיין, אבל קרוב לוודאי שיאמר. לפי מראה פניו והדרך שבה התפרץ לדירה, היה לה ברור שזו פגישתם האחרונה. אולי אם תדבר אליו ברכּוּת ובחנופה, ישלים לפחות את סכום הכסף השבועי, כפי שסוכם ביניהם לפני כעשרה חודשים ועדיין לא נפרע במלואו. אלא שרינה, בהכירהּ את קמצנותו של מנחם, ידעה כי הסיכויים לכך אינם רבים. על כל שטר שהואיל להעניק לה דרש תמורה נאותה ומלאה מחלקי גופה. ההתלבטות, כך נדמה היה לה, ארכה זמן רב, אך פסקה משנזכרה ביוסי רוזנברג.

  פעמיים בשבוע עבדה רינה במשק בית אצל לאה ויוסי רוזנברג ונפשה נקשרה בנפשה של לאה. בין השתיים התנהלו יחסים של כבוד, כחברות שוות־ערך, ורינה הקפידה מאוד שלא לפגוע, ולו במעט, בלאה עדינת הנפש. פעמים רבות הציע יוסי  לרינה לבוא למיטתו תמורת סכום כסף נכבד, אך רינה התחמקה וסירבה להצעותיו החוזרות ונשנות, משום שנזהרה מלפגוע בלאה, ידידתה. עכשיו, בעָמְדה מול המראה, מתלבטת ומתחבטת בינה לבין עצמה לגבי ההשפלות הצפויות לה, גמרה רינה אומר בלבה, כי מעתה לא תשיב את פניו של יוסי ריקם. בזכות נדיבותו,  תוכל לוותר על חסדיו של מנחם.

 היא פתחה את הדלת באומץ, פסעה לעברו של מנחם ובעָמְדה לידו, נעצה בו זוג עיניים צחקניות ומבט מנצח:

  "אני רואה שלא הורדת את המעיל וזה דווקא טוב. אתה יכול ללכת. אין לי מצב רוח לארח אותך."

  לרגע קט נותר מנחם על מושבו, בעודו קולט את דבריה של רינה ומשמעותם.   התסריט שתיאר לעצמו היה שונה לחלוטין: אישה המתרפסת לפניו בתחנונים ובבכי קורע־לב שלא יעזבנה, מתרפקת עליו ומעתירה עליו נשיקות והוא, ברוב חסדו, מפריש לה כמה שטרות כפיצוי על ניתוק היחסים. לא היה לו כל ספק, כי תמורת אותם שטרות מעטים יהיה על רינה "הסנדל" לספק ללא היסוס את צרכיו המיניים והנה, להפתעתו, הוא מוצא את עצמו במצב שבו הוא המושפל ואילו אותה אישה־סנדל – היא זו העומדת מעליו ומצווה עליו לעזוב את דירתה. לא ייאמן! מנחם לא יכול היה לסבול את החרפה וּודאי שלא לעכל את הכלימה שאישה־סנדל־שָׁחוק זו הֵמיטה עליו.

   כעבור רגע נוסף קפץ מכסאו כמו נכווה ברותחין ומבלי להישיר מבט לעברה של רינה פרץ במטר גידופים: "זונה מלוכלכת, בת־זונה! איך סנדל עלוב כמוך מעז להראות לי את הדלת?"

  רינה ניסתה לסגת לאחור, אך מכת אגרוף בפניה העיפה את גופה באוויר, עד  שנפל על סף הדלת, במרחק חמישה צעדים. מנחם עזב את ביתה בתחושת סיפוק של מי שיצא וידו על העליונה, בעוד רינה נשארה ספונה בביתה, שפתה התחתונה שסועה, אפה מדמם ופנס כחול סביב עינה הימנית.

   יואל, אחיו של יואב, יצא לאוויר העולם כעבור שנתיים. גם הוא נולד בחורף, ביום סגרירי ששרר בו קור מקפיא וגם בעת הולדתו לא נכח אביו מנחם: בבית היולדות לא שהה בביתו ואף לא בחיפה, עיר מגוריו. עסקים היו לו במלון יוקרתי בתל אביב.

  מה היה טיבם של אותם עסקים? שותף עסקי של מנחם אשר סמך על יושרו, גילה ביום אחד כי כל רכושו עוקל בשל תביעה שהגיש מנחם והוא עומד בפני פשיטת רגל. כל תחינותיו לפרוס את החוב נענו בסירוב, עד שנואש כליל ומצב בריאותו החל להידרדר. זו הייתה רגינה אשתו, שלא אמרה נואש והזמינה את מנחם לשיחת עסקים במלון שבו נהג להיפגש עם בעלה, לפעמים גם בחברתה, בענייני עסקים.              

  שיחתם של רגינה ומנחם החלה בשתיית קפה במבואה של המלון, נמשכה בטענות, דרישות, בקשות ותחנונים סביב שולחן ערוך לארוחת ערב משותפת והסתיימה בשידולים מתחת לסדינים, עד לפרידתם סמוך לחצות הלילה. התוצאות  היו מאכזבות, עגומות ומתסכלות מבחינתה של רגינה. כל תקוותיה להטבות ולהקלות, שלמען השגתן טרחה במשך שבע שעות בפיה ובגופה, עלו בתוהו. לאחר התייחדותם פרש מנחם מבלי לתת לה ולו הבטחה קלושה לשכר כלשהו בעבור חסדיה המיניים. נהפוך הוא – מנחם הוא זה שקיבל שכר מהנה בתמורה לכך שנֵאות לשמוע את דבריה.

   פרט לגלישותיו, לעתים מזומנות, למעונות "מסונדלים", כהגדרתו, נהג מנחם בביתו כבעל בית מיושב. בפני מכריו התחזה כמי שנועץ באשתו בכל דבר, קטן או גדול. בעיניהם של אנשי עסקים שחפץ בִּיקרם והגדירם כידידים, נראה מנחם כאדם הנושא על מצחו את התג "ביתי זו אשתי". לפי דבריו, אשתו מאירה הייתה יועצתו הקבועה בענייני עסקים. היא זו שקיבלה את ההחלטות והוא כשלעצמו, לא  הזיז רגל ולא צעד צעד אחד קדימה או אחורה ללא הסכמתה.

   ארבעת בני משפחת סלע – בני הזוג מנחם ומאירה והבנים יואב ויואל – העריכו מאוד את סבא איצ'ה, אביה של מאירה. הם כיבדוהו בחייו ונצרו את זכרו לאחר מותו בגיל שמונים, בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. סבא איצ'ה נפטר במוצאי שבת, באותה שעה שבה מת מפצעיו בבית החולים "איכילוב" בתל אביב יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. באותו לילה, בשעת חצות, נקבר סבא איצ'ה  סמוך לקברה של רעייתו, סבתא שרה, שמתה ארבע שנים לפניו לאחר מחלה רבת־שנים.

   סבא איצ'ה עלה ארצה מפולין בתחילת שנות ה־30' כאברך צעיר, ללא הוריו,  ונטמן כעבור שישים ושלוש שנים בחלקת החסידים בהר המנוחות. על מצבתו נחרתו שמו המלא ומקום הולדתו:

  "יצחק אברבנאל בן אליעזר יוסף וצפורה פייגע ספרד, נולד בוורשה."

  ר' איצ'ה נמנה עם חסידי גור. הוא היה לבוש כמותם, גר בירושלים, בשכונת מקור ברוך, המאוכלסת ברובה הגדול בחסידים, התפלל מדי יום ביומו בבית הכנסת של חסידי גור ונחשב מקורבו ואיש סודו של הרב אלתר, הרבי מגור.

*

  בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום רביעי, י"ב בחשוון תשס"ח, הסב יואב סלע, הפעם בגפו – שלא כהרגלו – לשולחן ערוך במסעדה כשרה ויוקרתית ברחוב שלומציון המלכה בירושלים. 

   בכל יום זיכרון לסבא איצ'ה הקפיד יואב לנהוג כיהודי שומר מצוות לכל דבר ועניין. הוא היה קם השכם בבוקר, מתפלל שחרית ואומר "קדיש" בבית הכנסת הסמוך לביתו המרוּוח ברחוב התמר, בשכונת קריית גנים ברעננה.                       

כך נהג גם הבוקר. מיד לאחר תפילת שחרית חזר לביתו, אכל ארוחת בוקר קלה כשכיפה לראשו וּוידא שנר הנשמה, המוצב בקערת זכוכית עמוקה, מוגן מכל סכנה – דבר לא יכבה אותו ואין גם חשש שיגרום לשרֵפה, מאותן שרֵפות שסבא איצ'ה ע"ה היה אומר עליהן: "קץ שם לחושך".

  יואב תחב את הכיפה לכיס מעילו ואסף לשקית פלסטיק את הספרון "נר נשמה" – שבו כתובים פרקי תהילים הנאמרים בבית הקברות – וגם נר נשמה, להדליק על קברו של סבא. לאחר מכן ירד לחניון והתניע את מכונית ה"מרצדס", בדרכו להר המנוחות בירושלים.

   לפי גודש האבנים, בגדלים שונים, שהסתירו את הכתוב על גבי המצבה, הבין יואב שתלמידי ישיבת גור פקדו את בית העלמין לפניו. סבא איצ'ה תרם כסף רב לישיבת גור בעודו בחיים וגם בצוואתו הוריש לישיבה סכום נאה, כדי שלפחות מניין אברכים יפקדו את קברו ואת קבר רעייתו כל שנה בימי פטירתם, ויאמרו "קדיש" ופרקי תהילים.

*

   שעות ארוחת הצהריים עברו גם בעבור המאחרים לסעוד. עובדי המסעדה החלו להכין את המקום לארוחת ערב, הצמידו שולחנות בודדים בצִדה המערבי של המסעדה והפרידו שולחנות צמודים בצִדה המזרחי. מכמה שולחנות הסירו את המפות ועל כמה אחרים פרסו מפות מגוהצות ומעומלנות. קול נקישת הצלחות והסכו"ם והדי צלילן של כוסות היין שטרם מולאו, ריחפו בחלל המסעדה וסביב ראשו של יואב, אבל לא חדרו לאוזניו.

   יואב היה שקוע במחשבות, אוחז בידו כוס קפה שחור, השנייה במספר. הוא לא שם לב למעשיהם של העובדים ואף הם, מצִדם, התעלמו מנוכחותו. התשר הנדיב שהשאיר לפני שהזמין את הקפה – זאת על אף שלא כילה אלא כרבע מארוחתו – לא סיפק להם סיבה להטרידו. בביקוריו של מר סלע במסעדה, על פי רוב בחברתם של חברי כנסת או בחברת שר זה או אחר, הייתה התנהגותו בדרך כלל לבבית ואף צוהלת. הפעם נראה עצוב ומדוכא.

הסיבה למראהו המדוכדך של יואב לא הייתה יום השנה לרצח רבין, כפי שחשבו עובדי המסעדה. מחשבותיו הנוגות היו אלה שהעכירו את מצב רוחו. בראשונה חדרה אליו במלוא עוצמתה, ההכרה שלכאורה הוא אינו קיים, כמוהו כמת מהלך,  בודד בעולם התוהו, ללא בן משפחה או מכּר שיתעניין בשלומו. גם הוא־עצמו לא התעניין בשלומו, באדם זה ששמו יואב. לא רק שלא התעניין, אלא גם גרם לכך שלא יהיה לו זמן מספיק לשאול לשלום עצמו בעת צרה. הוא לא חמל על עצמו ועבד שתים־עשרה עד חמש־עשרה שעות ביממה, כולל שבת, חג ומועד. היום היחיד בשנה שבו שבת ממלאכה היה יום השנה למותו של סבא איצ'ה. הכסף זרם לחשבונו בבנק ללא הפסק, נכסי דניידי ודלא־ניידי התווספו ונערמו ברשותו ועל שמו, אבל מה הם שם ורשות כל עוד הוא, יואב, נשאר בודד במערכה על מה שנראה כ"אני" הכושל של ישותו?

   'איזו משפחה קטנה ומשונה הייתה משפחתו', שב וחשב פעם אחר פעם. ראש המשפחה, סבא איצ'ה, נקרא בשם ספרדי – דון יצחק אברבנאל. שמו זה ניתן לו על שם רב סבו של רב סבו, כשהוכנס בבריתו של אברהם אבינו. רק כאן, בארץ, נפרד מה"דון" ונותר עם שמו הפרטי ושם המשפחה – ספרד – כביכול היה ספרדי טהור, אלא שאבותיו ואבות אבותיו היו ילידי פולין, אשכנזים מזרח־אירופאים.

*

   סבא איצ'ה היה אדם נבון. את עסקיו, עסקי תיווך, ידע לנהל בשקט ובשלווה, בנחת וברוגע. כך ידע גם לקבוע עתים לתורה, לעסוק בצורכי ציבור באמונה ולהפריש צדקה לעניים. בתו־יחידתו, מאירה, לימדה את חניכי "הנוער העובד" בחיפה סוציאליזם, אנטי־קפיטליזם ובעיקר – כיצד לעקור מראשם כל מנהג דתי ומחשבה על דת. היא־עצמה השתדלה בכל מאודה שלא להיכשל, חס וחלילה, באכילת בשר כשר.

   למרות הניגוד ביניהם והיעדר כל פשרה בענייני דת ומדינה, העריכו האב ובתו ואהבו מאוד זה את זה. לעתים קרובות שוחחו בטלפון בענייני משפחה ובעיקר הרבו לדבר על שרה, אשתו של איצ'ה ואמה של מאירה, שהחלימה באותם ימים מחוליָהּ. ארבע עד שש פעמים בשנה נפגשו מאירה ומנחם עם הסב איצ'ה לארוחה משותפת במסעדת פפרברג, ברחוב יפו פינת המלך ג'ורג' בירושלים. איצ'ה הכיר את חוה לבית פרידמן, שהקימה את המסעדה, ואת דודהּ, ר' יצחק פרידמן, ידידו של אביו אליעזר יוסף.

   בביקורה הראשון במסעדה, עוד לפני נישואיה למנחם, הבחינה מאירה בכמה חברי כנסת מראשי השמאל, הידועים כאנטי־דתיים מובהקים, סועדים את לבם לא הרחק משולחנה ונהנים הנאה של ממש מרגל קרושה ובשר כשר בתוך חמין, בתוספת מעיים ממולאים. בנוכחותם של אותם מנהיגים סוציאליסטים ראתה מאירה היתר גם בעבורה, גם אם לא במפורש, אבל כמשתמע ואולי כמתבקש, לאכול וליהנות במסעדה כשרה זו. ואשר למנחם, כמשקיף מן הצד הוא שם לב לכך שאיש מבֵּין אותם אישים נכבדים לא עזב את המקום לפני שנפרד מר’ איצ'ה בלחיצת יד מחויכת ובהחלפת כמה מילים, לעתים מבדחות ולעתים רבות־משמעות. למעשה, זה היה מנחם שהציע את מסעדת פפרברג כמקום למפגש משפחתי, כחלק מהצעדים שנקט כדי למנוע את הריב הנצחי שעמד לפרוץ בין אשתו לעתיד מאירה לבין חותנו המיועד.

 וכך התרחש אותו מעשה שמנחם, כאדם שדאג תדיר להאדרת מעשיו, הגדירוֹ מעשה נאור.

   לאחר היכרות של כמה חודשים החליטו מאירה ומנחם למסד את הקשר ביניהם ולהקים משפחה. באחד הימים, בשעה שמנחם ישב וקרא בעיתון, הוא שמע את מאירה זועקת לתוך שפופרת הטלפון:

  "לא, אבא. הפעם שום דבר לא ישכנע אותי ולא יזיז אותי מעמדתי. רב לא יקדש אותי… אז אל תבוא… אז לא נתראה."

  במאור־פנים מעושה נטל מנחם את שפופרת הטלפון מידיה של מאירה והודיע חגיגית לחותנו המיועד, כי חתונת בתו תיערך כדת משה וישראל. מאירה, מצִדה, לא הייתה מוכנה לעבור לסדר היום או הלילה על מה שנראה בעיניה כהשפלתה. היא נעמדה במלוא קומתה מול מנחם, ששיקע את כל ראשו בעיתון, כמו מגונן על עצמו, ושאלה בכעס גלוי:

   "מה זה צריך להיות? מה ההתנהגות הזאת אמורה להביע?"

  מנחם סגר את דפי העיתון כמי שסוגר ספר ענקי, הרצין וענה בניחותא:

   "אני מוכן להסביר את המעשה הברברי, לדעתך, שביצעתי זה עתה, אבל רק באווירה שקטה, ולא כשאת עומדת מעלי כמו קצין מעל טוראי שהפר פקודה."

  כל מעשה שמנחם עשה או תכנן לעשות, קטן כגדול, נעשה במחשבה תחילה ונועד לשרת מטרה חומרית. בעת הצורך ידע גם להשמיע דברי חלקות ואף להזכיר דברים שבקדושה. משום שידע כי דברי חלקות הנאמרים בתחילה, סופם להביא ממון. לדידו, היה הממון בגדר אמונה מקודשת שאי־אפשר לערער עליה.

  למחרת, במהלך ארוחת בוקר מוקדמת מהרגיל, באווירה שקטה ונינוחה וללא הכנות מיוחדות, פתח מנחם והחל לדבר בקול מלחש:

   "בדיוק כמו שבית אביך נראה כשגדלת בו, ככה גם אני גדלתי בבית אבי. השתדלתי לקיים את מצוות "עשה" ונזהרתי כמו ברותחין במצוות "אל תעשה". לא את ולא אני גדלנו בבית של רוצחים, גנבים או גזלנים, ואפילו לא בבית של מנצלי עמלים. אף על פי שהיהודים, ובהם הורינו, סבלו מהתנכלויות מצד השלטונות, הם נזהרו מלפגוע בזולת או מלהוציא את כעסם על השכן. נהפוך הוא, קוּפּוֹת מקוּפּוֹת שונות הוקמו כדי לעזור למשפחות שזקוקות לעזרה, לחולים ולנצרכים. המסורת והמורשת של אבותיי, שחלק חשוב ממנה היה דאגה לזולת, היא זאת שנטעה בי את הרעיון של שלטון סוציאליסטי במסגרת מדינית. לא החבר סטאלין הפשיסט הפך אותי לסוציאליסט. ואני אגלה לך סוד שאף אחד אחר לא שמע ממני – אפילו יערי, חזן ובן אהרן לא מקובלים עלי, כי הם הפנו עורף למסורת ולמורשת של צור מחצבתם.

   "בכל הספרים שקראתי על סוציאליזם ושגם את קראת את רובם, לא מצאתי משפט אחד דומה או קרוב לאמרה כמו: 'ואהבת לרעך כמוך', או 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'.

  "במסגרת מדינית אפשר לפעול ולהשיג הרבה למען רווחתו של העמל, לשיפור תנאי חייו ולשמירת בריאותו ובריאות משפחתו, אבל שום דבר לא יגרום לי להתנכר למורשת. זה נכון שבזמנים מודרניים אי־אפשר לנהל מדינה לפי הכללים והתנאים שהיהדות האורתודוקסית מכתיבה לנו, אבל גם לא צריכים להתנגד ולהפנות עורף למורשת ולמסורת ולגרום לקרע בעם. אני רוצה להזכיר לך שגם חברי הכנסת הקומוניסטים נישאו אצל רב, כדת משה וישראל. כל זה לא חשוב בכלל. רק תחשבי, אם את באמת רוצה לגרום צער ועגמת נפש לאמא שלך, עם כל המצב הבריאותי שלה."

   מנחם עצמו נדהם מהנאום הארוך שיצא מפיו. מאירה לא יכלה לדעת שהדברים היו העתק כמעט מדויק, ללא שגיאה וכמעט ללא השמטה, מהטפת מוסר שמנחם  שמע מחברו, יחזקאל כהן. בשל אורכו של הנאום, לא נותר לשניים זמן לדיבורים נוספים לפני שיצאו לעבודתם. מאירה מיהרה ללמד את בני ישראל על אחוות עמים לאחר השואה ומנחם אץ לעסוק במלאכת המסחר בקואופרטיב ההסתדרותי, כדי להתחרות בעורמה – בעזרת משרדי הממשלה – בחנוונים הזעירים, מנצלי העמלים.

  בדקות הדוחקות של יציאה לעבודה ניסתה מאירה להפריך חלק מדבריו של מנחם, אבל נכנעה לרצונו, אחרי שהזכיר פעם נוספת את מצבה הבריאותי של אמהּ. לקינוח, השמיע לה מנחם בבדיחות הדעת משפט נוסף. זה היה משפט ששמע באקראי ממכר אחר, ששמו פרח מזכרונו:

   "את יודעת, מאירה. כשנפרדתי ממשפחתי, כמה רגעים לפני שעליתי לאונייה, לקח אותי אבא, גדליה שטיין ז"ל, כמה צעדים הצִדה, הרחק משאר הקרובים שבאו להיפרד ממני, ולחש לי: 'כשתגיע לארץ ישראל, תתבגר ותרצה לשאת אישה, אל תבדוק אם היא יפה או עשירה, אלא תבדוק טוב־טוב ממי אתה הולך להתגרש'. אני רואה שאתך נוח לי להתחתן, כי את תהיי נוחה בגירושין."

   את הסיפור הזה ורבים כדוגמתו – שמנחם נהג לספר בארשת פנים מיתממת – שמע יואב לעתים קרובות, מיום שהתחיל לעמוד על דעתו. סיפוריו של אביו קסמו לו, אך בעיקר נהנה ממשליו של סבא איצ'ה, שנלקחו ברובם מספר משלי. סבא איצ'ה הקפיד תמיד לציין את המקור, למשל: "המשל על הנמלה והצרצר מבוסס על משלי פרק ו, פסוקים 8-6" וכו'." יואב אהב לשמוע את הסבריו המאלפים ולא רק לשמוע, אלא גם להריח. הוא שאף עד כדי סימום את ריח בגדיו של סבא, בעוד סיפוריו ומשליו של סבא מרחפים בענן של ארומה מטהרת, העוטפת את המספר, את השומע ואת סביבתו. לימים גילה יואב, כי באחד מכיסיו של סבא איצ'ה הייתה טמונה קופסה של טבק הרחה, אלא שזו מעולם לא נפתחה בנוכחותו. כשגדל יואב והיה לנער, הוסיף סבא איצ'ה על משליו סיפורים בענייני מסחר וניהול משא ומתן באמונה. הסב הוכיח לנכדו באותות ובמופתים, כי במסחר – היושר משתלם. אמנם אין חובה לגלות למתחרים את האמת כולה, אך יש להימנע מדברי שקר.

   גם לאחר גיוסו לצנחנים הקפיד יואב בכל חופשה, קצרה ובוודאי ארוכה, לקפוץ לירושלים לבקר את סבא ולשוחח עמו בענייני דיומא. הוא העריך מאוד את העובדה שסבא אינו מעיר לו בנושא שמירת מצוות, אף על פי שהיה יהודי חרדי, נזהר במצוות קלות כבחמורות, התלבש כחרדי וחי בסביבה חרדית. רק פעם אחת ביקש ממנו, כמתנצל, שבשבתות יחנה את המכונית הרחק מביתו. יואב קיבל את בקשתו בהבנה מלאה, מה גם שאזור מגוריו של הסב היה סגור ממילא לתנועה בשבתות וחגים.  

  עתה, בעודו יושב במסעדת "קנלה" ביום השנה למותו של סבא איצ'ה, בוהה בחלון ותוהה על חייו ומצבו, עלו בזכרונו של יואב כמה אפיזודות יוצאות דופן שהיה עֵד להן בעבר. הוא נזכר ביום שישי אחד, חורפי וקצר, לפני ארבע־עשרה שנים. במהלך שירות במילואים נקלע יואב לירושלים, יחד עם קצינים רבים אחרים. לפני שחזר לבסיסו בצפון, החליט יואב לקפוץ לכמה דקות לדרוש בשלום סבו. כשהחנה את מכוניתו סמוך לביתו של סבא, הבחין באדם חמור־סבר יוצא מהבית. האיש, שנראה ליואב מדוכא, נכנס למכונית שְׂרד ונסע לדרכו. יואב היה משוכנע שראה את דיוקנו פעמים רבות בעיתונים, אבל לא היה מסוגל לזהותו בשמו. כמה זאטוטים עם ירמולקעס ופייעס (כיפות ופאות) מסולסלות עקבו בהשתוממות אחר המכונית הנעלמת ואחר הקצין, שנכנס לבית שממנו יצא זה עתה האדם שנעלם עם מכוניתו. הזאטוטים הביטו זה בזה ורצו נפעמים לביתם, לספר להוריהם את החדשות הטריות של ערב שבת.

   הדלת לא הייתה נעולה וכשפתח אותה, שמע יואב את קולו של סבו מדבר יידיש. בשלווה, אבל בנחישות, אמר הסב לבן־שיחו: "אובער די דארף נישט זיין דער קראוואטן מאכער" (אבל לא אתה צריך להיות יצרן העניבות – בהשאלה: חונק). יואב, ששמע את צמד המילים "קראוואטן מאכער" מפי סבו פעמים רבות בעבר, לא ייחס לדברים ששמע עתה משמעות מיוחדת. הוא גם לא הופתע ביותר לראות, כי האדם ששוחח עם סבו היה אביו, מנחם.                 

  מִקטנותו ידע יואב שאביו עוסק בתיווך קרקעות, בעוד אמו, מאירה, מנהלת את המשרד ומפקחת על ארבעת העובדים. עוד לפני שנולד בנו השני החליט מנחם לנצל את ידיעותיו במסחר, ובעצת חותנו, ר' איצ'ה, החל לעסוק בתיווך. ר' איצ'ה סיפק למנחם כמה כתובות מועילות לעסקי התיווך בבתים וקרקעות, נוסף על שמותיהם וכתובותיהם של עסקים ומפעלים, הזקוקים לעסקנים שיש להם יד  במשרדי הממשלה. רק דבר אחד ביקש ר' איצ'ה מחתנו – לנהוג ביושר וללא מעשי מרמה עם מתחריו העסקיים.

   עבָרו של מנחם כסוציאליסט ופעילותה של מאירה במפלגה השלטת בשנים עברו פתחו דלתות רבות ללא מאמצים. שמו של ר’ איצ'ה שימש תעודת אמינות בכל הנוגע לשמירת סודות בין אנשי שלומנו, ללא הדלפות לזרים או לתקשורת,    אלא שבאותו יום שישי שמע ר’ איצ'ה חדשות שלא שימחו אותו כלל על מעלליו של מנחם. בכיָהּ קורע הלב של אשת הנפגע נגע ללבו. הוא הוכיח את חתנו על מעשיו ואף התריע, כי ישקול לנתק את יחסי המסחר ביניהם אם התנהגות כזו תישנה.

עם כניסתו לחדר שבו ישבו אביו וסבו, הבחין יואב כי אין פניו של זה כפניו של זה. פניו של מנחם הביעו רצינות מהולה בעצב ובכעס על כל הסובבים אותו, אך לא על עצמו. פניו של הסב אף הן היו רציניות, אך מעין חיוך נסתר נראה בין קמטי לחייו וסביב עיניו שלווֹת־המבט.

כשראה את נכדו, אורו מיד פניו של ר' איצ'ה, כאילו ראה את פניו של מבשר הגאולה. הוא הציע לנכדו ולחתנו משקה חם ולא שכח להזכיר כי עליהם למהר, כדי שיספיקו להגיע  למחוז חפצם לפני כניסת השבת. בכך רמז כי גם זמנו קצר ועליו להכין את עצמו לקבלת פניה של שבת המלכה. הסבתא שרה, שבריאותה הלכה והתרופפה, שהתה באותם ימים בבית הבראה בשכונת בית הכרם. בזריזות מפליאה לגילו המופלג הכין ר' איצ'ה שלוש כוסות תה וצירף אליהן עוגיות פריכות ופרוסות לֶקח. מנחם ויואב לא הספיקו לטעום מהתקרובת וכבר נשמע קולו השקט והנעים של סבא, מדבר אל חתנו כמי שמבאר פסוק במשלי או בקהלת לקהל שומעים רב:

   "את מה שהערתי לך קודם, לפני שיואב נכנס, אמרתי בגלל אסון שקרה לידיד טוב שלי, יהודי יקר, שהערכתי וחיבבתי ממש כמו אח. הוא היה אדם עדין־נפש ולא היה מסוגל לשאת את אשמת השווא שהעלילו עליו. דעתו נטרפה עליו מרוב צער והוא לקח את חייו במו־ידיו. אני מתייחס אליו כמו אל קורבן של רצח ולא כמו אל מי שאיבד את עצמו לדעת ואין לו חלק לעולם הבא.

  "זה קרה ב־1977, אבל עד היום אני רואה אותו מול העיניים שלי ומרגיש אשם על זה שלא הצלתי אותו. כל החברים שלו במפלגה פנו לו עורף. היה להם חשוב יותר לשמור על הכסאות שלהם בממשלה או בכנסת."

  מנחם אימץ מעט את זכרונו ושאל בהיסוס־מה:

   "עד כמה שאני זוכר, ב־1977 התאבד השר אברהם עופר. לא ידעתי שהייתם מיודדים. אף פעם לא ראיתי אתכם יחד במסעדת פפרברג. למה, בעצם, הוא התאבד, אם הוא היה חף מפשע?"

   "השר עופר היה אדם עדין־נפש", השיב ר' איצ'ה. "היה לו אופי של יפה־נפש טהור ואמיתי ועור עדין ופגיע. הוא לא היה כמו אלה שיש להם עור של פיל והם מתחזים למצילי העם והמדינה, אבל למעשה דואגים רק לעצמם ולכסף שלהם. הוא נפל קורבן לעלילת דם של חבר כנסת צעיר, שאני לא רוצה להזכיר את שמו.

  "אני וידידי אברהם נפגשנו לעתים קרובות במסעדת פפרברג הקטנה, על יד התחנה של מוניות 'קשר' ברחוב לונץ. אתה בטח זוכר את מוניות 'קשר'. אחר כך הם התאחדו עם 'אביב נסיעות'. במסעדה הקטנה ההיא אכלו הרבה אנשים מפורסמים, למשל השופט זילברג, שתמיד קיבל אוכל נטול מלח והרבה שופטים  אחרים. גם מרדכי נמיר ובת־זוגו אורה היו אוכלים שם. הפרקליטים הכי גדולים, חברי כנסת ושרים, היו מחכים בחוץ עד שיתפנה שולחן קטן. לעתים קרובות ישבו שם על יד שולחן קטנצ'יק העורך דין אליהו מרידור והמו"ל סטימצקי. סטימצקי היה צולע ותמיד נראה רציני, אבל היה איש נעים־הליכות. מולם ישבו העיתונאים יהושע ביצור ודוד גלעדי, שתמיד היה לבוש כמו איזה אציל אירופאי. על סטימצקי ומרידור אני זוכר, כאילו זה קרה אתמול, שאם אחד מהם עבר במקרה על יד המסעדה, הוא היה מציץ פנימה ושואל את שמואל, בעל הבית: 'סטימצקי היה פה?' או 'מרידור היה פה?' את כל זה אני מספר דרך אגב, כדי לשעשע את אורחיי היקרים.

  "עופר עוד לא היה שר. אני והוא היינו מגיעים למסעדה מאוחר, לפנות ערב. בשעות האלה היו מעט אנשים ויכולנו לשוחח בשקט. לפעמים שמואל היה מצטרף אלינו, אבל אז היינו צריכים לדבר קרוב־קרוב, כי הוא היה חירש. כל זה היה בתחילת שנות השישים. מאז ועד שעופר פרש לעולם שכולו טוב, היינו מאוד קרובים. חבל על דאבדין ולא משתכחין." 

 

 

 

אשכול הכופר מאת שמואל פפרברג, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2012, 263 עמודים

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *