ביקור בית עם הסופרת אסתר פלד: לאורה הצח של המציאות / בדידותו של האדם המודרני

| 10/03/2013 | 0 Comments

לאורה הצח של המציאות מאת אסתר פלד

לאורה הצח של המציאות מאת אסתר פלד

"למען האמת אינני מעוניינת שידעו עלי; אני מעוניינת שיקראו את ספרי כדי לדעת עלי אם בכלל יש לדעת עלי. התרבות שלנו נהייתה תרבות שקרית שרעבה "לדעת עליי", בשעה שאיש לעולם אינו באמת יודע דבר אחד ברור על זולתו. ידיעה היא עניין מאד אינטימי וגם אז הוא תמיד על גבול האשליה. אפשר לקרוא ספר, ואז יש רגע אחד של סדר, מדומה אמנם, אבל קומוניקטיבי או לכל הפחות אסתטי", מספרת אסתר פלד, שמביאה לנו שניים עשר סיפורים חדי אבחנה, מצחיקים וטראגיים על אהבה ובגידה, בדידות ותקווה, כסף ונדל"ן, פסיכותרפיה ופסיכואנליזה בספרה השלישי 'לאורה הצח של המציאות'.

שני נושאים מרכזיים מעסיקים את המספרת בכל הסיפורים בלאורה הצח של המציאות: בדידותו של האדם המודרני, ולצדה ולא בלי קשר אליה, הפסיכותרפיה, אותו מוסד תרבותי בן מאה שנים שהשפעתו על חיינו הולכת וגוברת, ושלצד חסידיו הרבים גם הולך וגדל מחנה מבקריו. האהבה, אומרים, היא המזור לבדידות האנושית, והפסיכותרפיה עוסקת תמיד, ישירות או בעקיפין, בשאלת היתכנות כינונה של אהבה בין פרטים. ממה אם כן עשויה האהבה, והאם הבדידות היא המגפה המובהקת של העידן המודרני, ושפת המגפה היא הפסיכותרפיה? התהיות הללו, שנאמרות בחדות, ביושר ובהומור מריר, אינן מנותקות מהמציאות הישראלית המורכבת, שחיים בה זה לצד זה חילונים ודתיים, עירונים ופרובינציאלים. הסיפורים השונים מצטרפים למבט פנורמי רב רבדים על התרבות המערבית של המאה ה-21 בכלל, ועל האופן שבו התרבות הזאת מוצאת את ביטויה בישראל בפרט. ואולם על אף הספק העיקש שאינו מרפה מתודעת המספרת, לא נעדר מהסיפורים גם מקומה של התקווה, "דק מן הדק כדי לא להונות", כפי שהיא אומרת ביושר בסיפור החותם את הקובץ "הכאב מקורו באשליה. מקורו באשליה שמישהו בעולם יכול לעמוד בזה, במה שאתה מטעין אותו: ראשיתו של הכאב בגעגוע. יש אומרים שזה הגעגוע אל שד האם, ואף עמוק מזה, אל הרחם, שם היית מוחזק אמנם בשבי אבל מקבל הכול בחינם. לאור זאת צריך אדם להישיר מבט אל המציאות, אף אם האור בוהק מדי"

אסתר פלד היא פסיכולוגית העוסקת בפסיכותרפיה, מרצה לפסיכולוגיה ודוקטור לפילוסופיה. שני ספריה הקודמים היו עיוניים, ועסקו בהשוואה בין תורת הנפש המודרנית לבין התורה הבודהיסטית: "פסיכואנליזה ובודהיזם" ו "להרבות טוב בעולם".

 

 

שם: אסתי פלד

גיל: חמישים +

מגורים: יישוב חקלאי

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר לאורה הצח של המציאות, בהוצאת בבל, 2012.

אסתר פלד

אסתר פלד

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "אני כותבת תחת כמה תנאים: התנאי הראשון – הצורך לפרש לעצמי את המציאות, צורך שאיתו אפשר, ואף נהוג, לעשות כמה דברים. למשל, ללכת לטיפול. אבל זוהי אופציה שלפחות זמנית מיציתי, מה  גם שאני עוסקת בזה. אז איך יכול אדם לבנות לו תמונה יחסית קוהרנטית של המציאות? יכול לכתוב אותה.

תנאי שני – חווית הבדידות, על הטוב והרע שבה. כלומר: להכיר ביכולת המוגבלת של אחרים להבין אותך. ההשלמה עם זה מעניקה סוג מוזר של חופש: להגיד את זה כמעט כמו שזה.

תנאי שלישי: כתבתי שני ספרים עיוניים, ואז שתי נשים אהובות – ביתי ומטופלת שלי – אמרו לי, "תכתבי כבר את ה 'דבר' שלך", לא דברים של אחרים. אז כתבתי. ועודי כותבת, ואני מבקשת לכתוב תמיד".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "אחדים מן הסיפורים נכתבו בעבר, לפני עשר שנים או יותר, ונגנזו מחמת האימה. ואז, לפתע פתאום בשנתיים שלפני פרסומו, הופיעה איזו תנופה אדירה ודברים נכתבו עוד ועוד".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "משום שאני כותבת לעת עתה סיפורים קצרים, למדתי לקרוא סיפורים קצרים בשמחה ובתשוקה. והנה מסתבר שיש סיפורים קצרים מצויינים ומשובחים הנכתבים על ידי נשים. שתיים מתוכן הן לורי מור, סופרת אמריקאית שנונה ואמיתית (בבל) שאת שם ספרה איני זוכרת, ואיימי בלום, עוד אישה אמריקאית עצובה אבל משמחת".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "נדמה לי שאני יכולה לזהות בברור אחדים מן הסופרים שכתיבתם השפיעה עלי ישירות. האחד הברור מכולם הוא מישל וולבק. וולבק משלב בכתיבה שלו פרוזה 'טהורה' עם כתיבה אינטלקטואלית כמעט עיונית, כלומר מערב בין מה שמכונה 'ז'אנרים' בלי לתת את הדעת על הצורך של קוראיו להתמצא בצורה פשוטה, להיות מסוגלים לענות בפשטות על השאלה "מה אתה קורא? פילוסופיה? ביקורת התרבות? פרוזה?", ואת החירות הזאת הרשיתי לעצמי בספר שלי. הבא בתור הוא ריימונד קארבר: סופר אמריקאי שכתב סיפורים קצרים, מינימליסטיים מבחינה אמוציונלית ובכל זאת מעבירים כאב מדוייק ועצב. השלישית היא אלפרדינה ילינק, סופרת שמעבירה את הבעיה הפמיניסטית בחדות שאין כמוה, ללא כחל וסרק ובלי לנסות לרכך את הקושי; כותבת יובשנית וחסרת סנטימנטים, אמת לאמיתה. ואחרונה חביבה עד מאד היא ג'ורג' אליוט, שהיא מבריקה וביקורתית, רואה שקוף את ההונאה שבסדר הטוב הבורגני. בקיצור, אני אוהבת כאלה שחושבים, מרגישים וכותבים לאורה הצח של המציאות". 

אילו ספרים קראת בילדותך? "ניסיתי לקרוא את 'כה אמר זרתוסטרא'. אני מנסה עד עכשיו, לפעמים נהנית מאיזו פיסה שם. קראתי את א.ב. יהושוע מאז 'המאהב'. ילדה ממש – איך קראו לספר שהיו בו ארבע אחיות, אחת מהן ג'ו, קצת "בן" כזאת, ומתבודדת? היא הייתה דמות הזדהות. ו-'כמעיין המתגבר' כמובן, והאחרים של איין ראנד, שנתנו שם ולגיטימציה לנטיה שלי להתבודד ולהרגיש שונה. בקיצור, חיפשתי אחר דמויות בכלל ודמויות נשיות בפרט, חזקות, לא נתונות ללחץ חברתי, לא קונפורמיות. חיפשתי אותי. במובן מסויים אפשר להגיד שמצאתי".

 אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "ארבעה. וולבק, החלקיקים האלמנטריים, כל כתבי הרב קוק (אני מרמה: מדובר באיזה 15 ספרים), תהילים, ספרו של זן מאסטר ג'ושו".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  "הוצאתי שני ספרי עיון העוסקים בשתי הדרכים לגאולה מסבל, זו המערבית המודרנית וזו המזרחית העתיקה והמתחדשת. זהו ספר הפרוזה הראשון שלי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "לאורה הצח של המציאות הוא סטייה מן הסדר הטוב. עד כה נחשבתי לאישה נבונה ומעמיקה שכתבה ספר מאיר עיניים בדבר האופן בו יש להיות אדם בעולם. כעת מרדתי בתפקידי זה והפכתי עצמי לאישה המטילה ספק באפשרות להיות משהו ברור או חד משמעי, ואף אינה רואה צורך בכך. הספר שלי אהוב עלי; הוא בעיקר שואל שאלות מטרידות-מידי על אודות עניינים המעסיקים אותנו, כמו אהבה, וכמו פסיכותרפיה כצורת גאולה. הוא עצוב ומצחיק כמו החיים, ואי אפשר להימלט, כך נדמה לי, מן השאלות שלו אל תשובות פשוטות. הוא גם שואל שאלות על ישראליות: חילונית, דתית, ציונית, על הזרות כלפי המדינה ועל האהבה והזהות".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, כן. יש אחד שסיימתי לכתוב ושמו הזמני הוא 'בנוגע ללב – סיפורים מאד רומנטיים', והוא קובץ נוסף של סיפורים קצרים – קצרים עוד יותר מאלה שבספר הנוכחי – שעוסקים באהבה רומנטית ובהיות אישה. גם הוא לא ייתן מנוח לקוראיו, אבל אולי ייתן נחת, בעיקר לקוראותיו".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להגיד את זה איך שזה בלי לחשוב על מי שיקרא, אחרת יוצאת ספרות דמוית ספרות טובה, כמו שיגאל סרנה מכנה זאת "ספרות שמתחנפת אל קוראיה"; לתת לתודעה לעשות את העבודה בלי להפריע לה, כלומר לכתוב היישר מתוך הלא מודע, כאילו אתה איננו בשעה שאתה כותב".

משפט מסכם: "הספר היה והינו צורת התקשורת העמוקה ביותר בין אנשים".

אסתר פלד – ספרים

פסיכואנליזה ובודהיזם – על היכולת האנושית לדעת, הוצ' רסלינג, 2005

להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה, הוצ' רסלינג, 2008

לאורה הצח של המציאות, הוצ' בבל, 2012

 

מחקר קצר על אהבה / סיפור מתוך לאורה הצח של המציאות

 

1.

הבעיה היתה, שכל המעבר הזה גרם להתפוררות של מה שהיה קודם לכן. זה לא היה לגמרי צפוי; בדיעבד זה נראה צפוי, ואולי במבט מן החוץ בשעת מעשה, אילו היה מי שיעמוד ויתבונן, ניתן היה להבחין בסימנים. היא, בכל אופן, לא ידעה במודעות שזה מה שעומד להתרחש. היא כנראה ידעה משהו; אני חושבת כך משום שחששה מפני הצעד הזה. הוא נראה לה גדול עליה מאוד. היא חששה לחפש בית, אחר כך חששה לקנות אותו, משום שהניחה מראש שהבנקים לא יתירו לה את המשכנתה שהיתה זקוקה לה, כמו כן חששה שיסדרו אותה, בקיצור, כל התהליך הטיל עליה אימה והיא היתה מודאגת כל הזמן. זה נמשך שנתיים מהיום שהחלה לחשוב על כך ואחר כך עוד שנה נוספת, מהיום שנכנסה לזה ממש, כלומר החלה לחפש בית. בתוך התהליך נראה היה שרוב הקשיים אינם קיימים אלא בדעתה ולא בממשות, למעט כמובן כמה בעיות הכרוכות בכך שמדובר במדינת ישראל, שהיא מקום ממשי, ממשי עד אימה, שאין להימלט מפני ממשיותו. הבעיות הכרוכות בקיומה של מדינת ישראל ידועות לכול. במקרה זה הבעיה היתה בעיית הנדל"ן, כלומר, העובדה שאין די אמצעי דיור לתושבי הארץ, ובעיקר לאלה שההון אינו מצוי בכיסם. נוצרה בועה. והיא נאלצה אפוא לחפש את מקומה בתוך הבועה.

וכל העשירים האלה בתל אביב, שהיא רואה מדי יום, שהיא שואלת את עצמה מאין השמן הזה שהם משוחים בו, ויש לה תשובות. אבל זה עניין אחר. היא, עקרונית, עובדת די קשה זה עשרות שנים, אבל לא בעבודות מהסוג המכניס באמת, כמו רפואה כירורגית או עריכת דין, או אף מסחר מהסוג הפחות מתוחכם. היא פשוט עובדת קשה מאוד ועושה את הכסף שלה יום אחר יום, וככה קשה לקנות בית, כלומר, אם מה שאת רוצה הוא ממש בית: חלקה שמשתרעת על משהו כמו חצי דונם ובית בודד, מה שמכונה 'צמוד קרקע'. זה, יש לציין, לא יקר יותר מדירת מאה מטר בתל אביב. גם דירה בתל אביב הפכה להיות משהו שקשור בהון. כל זה נכנס לתמונה, את כל זה היא למדה בתוך התהליך. שני מיליון, הבית שהיא קנתה. לא מאוד יקר. לא יקר בכלל, למעשה. מפני שקנתה בית ביישוב שמרוחק מכל מקום. היא תצא בבקרים בשעה מוקדמת מאוד. לא מוקדמת; מוקדמת מאוד. בסדר; זה פחות חשוב, אם כי זה מעצב את החיים, עובדות מסוג זה, כגון מתי אדם קם לעבודתו.

מה שיותר חשוב הוא, שבתוך התהליך התברר שהיא עומדת לחיות לבדה בבית, אמנם לא גדול מדי, מוקף עצים ופרחים ואפילו כרם. ה'לבדה' הזה, זה מה שהתברר בסופו של דבר, ושלא היה ברור מלכתחילה. היתה בעיה; הבעיה היתה ברורה גם לפני כל הסיפור הזה של הבית, אבל איכשהו חמקה מעיני שניהם. שניהם לא ראו עד כמה בעצם הזוגיות הזאת רעועה, אפילו הייתי אומרת 'מטה לנפול'. סוג של עיוורון. עיוורון לא מיוחד; כל העולם חי ככה, עיוור למחצה, רואה ולא רואה. בדרך כלל הדברים עומדים על מקומם, ואז, תזוזה אחת וכל המגדל מתמוטט. אחר כך מישהו אומר, "המגדל היה עשוי קש" או "מתברר שלא היו יסודות מוצקים." אבל את זה אתה לא ממש יודע עד שאתה לא מזיז לבנה, אלא אם כן אתה מהנדס או משהו כזה. כמו האנשים האלה שמשתחררים מהצבא אחרי שירות ממושך בקבע, ואז מתברר שהזוגיות שלהם נשענת על לבנים חלולות. פתאום הם רצים לטיפול זוגי ופתאום פציעות נושנות מתעוררות לחיים ומשהו נהיה בלתי נסבל. הבית היפה ברעות או מכבים מתמוטט, וזהו, הספור נגמר.

אז גם במקרה הזה ככה קרה. וכעת נשמע אותה:

2.

פשוט היה ברור שאין מנוס, הגיע הזמן לעשות את זה. זאת היתה לפי דעתי הדקה התשעים, כך היו פני הדברים מבחינתי בכל אופן, שהגענו לדקה התשעים, שאחר כך אהיה מבוגרת מכדי לעמוד בנטל או לחילופין שמדינת ישראל תחליט שלא מספיק לה, שהיא צריכה לקחת עוד מסים או להעלות עוד קצת את הריבית, נראה היה שזה הכיוון, ההתעמרות הזאת באזרחים שאינם מומחים בכסף, הניצול, תמיד מוצדק, תמיד מוסווה מאחורי הבעיות הביטחוניות של המדינה הקטנה, המבולבלת. לא חשוב מאיפה מסתכלים על זה, זה לא נראה טוב. אז בלית ברירה, בעל כורחי כמעט, נכנסתי לזה: מכרתי את הדירה הקטנה והיפה שהיתה לי באחת מערי הפריפריה הנידחות, שמחירה היה בהתאם, ולקחתי משכנתה לא קלה במיוחד, אבל שעולה קצת פחות משכר הדירה בבתים מהסוג שקניתי. אני מתארת כאן בקיצור נמרץ תהליך ממושך ומכאיב, כי כל הזמן עלתה השאלה מה איתו, איפה הוא, מה חלקו בסיפור הזה, כמה הוא מעורב. התשובה המעשית היתה שהוא לא ממש מעורב, ושאם הוא מעורב הוא בדרך כלל דופק משהו, כל מה שהוא נוגע בו נדפק, אלה עובדות ולא פרשנות, ככל ששכלו של אדם משיג עובדות נקיות מפרשנות. אז במשך התהליך פשוט הרחקתי אותו יותר ויותר ממגע עם קונים פוטנציאליים; מתווכים; עורכי דין; שיפוצניקים; גם עם המוכרים של הבית שקניתי. היכן שהתערב, המחיר שהיה עלי לשלם היה עולה באורח פלא. הקש האחרון היה כשהשיפוצניק, שלא אמור להגיד שום דבר על שום דבר אלא רק להתווכח על כסף ולעבוד, צחק ואמר שלא אכפת לו אם הוא מסתובב שם כשהוא עובד, הוא רק מעדיף שאני לא אסתובב שם. במקום להיעלב בשבילי נעלבתי בשבילו. ניסיתי כמובן לתקן את המעוות; אמרתי לו, "הדברים לעולם אינם כמו שהם נראים," או משהו כזה, והוא כמתבקש מיד הרצין ואמר, "לא, לא, ברור שלא," והשיחה שבה אל מסלולה, אבל מה שנאמר כבר נאמר, ואני חשבתי לי, אם כך מה תפקידו, מה פועלו, ולמה אני קשורה אליו. ומה עם האהבה, גם על זה חשבתי.

3.

סיפור אחר.

חבר שלי, רווק, לא צעיר, התאהב. הוא רצה לאהוב זה זמן רב, ולא העז, אז הוא הלך לטיפול אצל מטפלת שידועה ביכולת שלה לעזור לאנשים לאהוב, ואכן התאהב. גם כאן אני מקצרת תהליכים ממושכים: הוא היה בודד זמן רב; הוא כמעט לא הכיר באפשרות של אהבה; הוא הסתגר תקופה ארוכה וכו' וכו'. יש להוסיף שהחבר הזה הוא אדם מעניין, לא פראייר. הוא התאהב באישה שהיו לה ילד אחד מאומץ ושניים ביולוגיים, שאחד מהם, האחרון, סובל מבעיות רגשיות, כפי שמכנים זאת, ובעצם מתכוונים למספר הפעמים בלילה שעליה לקום כדי להחליף סדינים. היא ובעלה אימצו כי לא הלך להם, אחר כך הלך להם וילדו שניים, אבל השני כאמור סובל, אולי משום שנוסף לכול, אחר כך נפרדו.

את האישה הכיר זה שנים, תמיד עניינה אותו ומעולם לא חשב שיש לו סיכוי איתה, והנה זה קורה, ברוך השם יש פייסבוק, דברים קורים. דיברו קצת בפייסבוק וזה וזה, התברר שהיא פנויה והוא קפץ על המציאה. לא משנה: ילד אחד, שניים, שלושה, מאומצים, ביולוגיים, מרטיבים או לא, קפץ למים. פשוט קפץ למים. המים היו עשויים מדירה בת ארבעה חדרים בפאתי מרכז הארץ, נסיעה של שעה וחצי מן היישוב שבו התגורר. נסע לשם. סופי שבוע עם האישה שהוא אוהב, עם ילד מאומץ, שניים ביולוגיים, אחד מרטיב. היא הרוסה מעייפות, חובות, לא מצליחה לשלם את המשכנתה שלה, עובדת כמו חמור. הוא גם כן, לא במצב כלכלי מי יודע מה, אבל מחושב, עובד לא הרבה מדי, מרוויח לא הרבה מדי אבל מסתדר מצוין: בית משלו במרכז הארץ בלי חובות, אופנוע. קסדה. בחור ממוקד. ועכשיו: מאוהב. הוא מדבר, מהר מאוד, על איך הם עוברים לגור יחד. אני, בעצמי גרושה עם שני ילדים, אומרת לו, לאט לך, אל תשתגע, אישה אחת, ילד מאומץ, שניים ביולוגיים, הרבה מאוד. יותר מדי. הוא עסוק בשאלה איך הם ייתנו לו להיכנס לתוך המשפחה שלהם. הוא מוקסם: פתאום משפחה! מביא במתנה מחשב ישן שלו למאומץ, ההוא אומר לו, "מה אתה מביא לי מחשב ישן." הוא מתנצל, מביא טכנאי שישפצר את המחשב. החברה שלו אומרת לו, "אני רוצה שנהיה יחד עם הילדים, שנהיה משפחה," אז הוא בא, מבשלים, מהומה, הילדים אף פעם לא שמחים, תמיד מתלוננים. שום דבר לא עוזר, לא מחשב ישן, לא מחשב חדש, לא משנה מה אתה עושה, מתלוננים. המטפלת שלו, זאת שמלמדת אותו לאהוב, מסבירה לו, ככה זה ילדים מאומצים, מתלוננים, לא רצו אותם אז גם הם לא רוצים. סבלנות, קבלה ללא תנאי, דברים כאלה. על המרטיב לא מדברים, הוא דווקא הכי שקט. הוא משתדל. אבל הוא לא מצליח, לא מצליח להתאהב בילדים האלה. המרטיב כאמור עוד מילא, אבל גם הוא מסכן, אם כי אחרת לגמרי. הוא מוכן איכשהו לקבל אותו, אבל זה לא משנה הרבה, בכל מקרה היא עסוקה כל הזמן בלהרגיע את הסובל התורן, מתרוצצת מטיפול בהפרעות קשב לטיפול בבעיות הרטבה, ומשם לשיחה עם המחנכת, הוא נשאר בבית שלה ושומר על מי שבבית, ואחר כך היא חוזרת ואין לה כוח לשכב איתו, היא אומרת לו, "אתה אהבת חיי" ונרדמת. אחרי כמה חודשים הוא אומר לה, "היי, את שמה לב שאנחנו לא שוכבים?" היא מספרת לו על החבר הקודם, ואיך היה להם מין נהדר, אבל בסוף היא הרגישה מנוצלת. היא מספרת את זה בדמעות, וכיוון שהיא עברה טיפול היא יודעת להגיד, "אני צריכה להחלים מזה, חכה לי," והוא לבו נכמר והוא מחכה, נוסעים יחד לפיקניקים בחיק הטבע, הוא מכיר לה חברים שלו שיש להם ילדים, שבתות משפחתיות הפכו ללחם חוק, רק מה, קשה לו עם זה שכל בוקר בחמש הילדים נכנסים למיטה (חוץ מהמרטיב), זה לא נראה לו, אבל הוא צריך להגיד את זה בצורה מתחשבת מאוד, וכשהוא אומר לה את זה היא בוכה, היא אומרת לו, "אתה פולשני," מילה של פסיכולוגים, 'פולשני', אולי של מנתחים, זה מכאיב לו, הוא מתקפל, המטפלת שלו אומרת לו שלאט לאט, שצריך סבלנות רבה כדי להיכנס לתוך משפחה חדשה, הוא אומר, "אבל היא לא שוכבת איתי," והמטפלת שלו אומרת שמין זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, ובכל אופן הוא מאוהב מאוד. אישה יפה. אין מה להגיד.

עוברים עוד כמה חודשים. יום אחד היא באה לבקר אצלו ביום שכל הילדים אצל בעלה לשעבר. הוא אומר לה, "בואי נצא, יש מסיבה היום בעיר." היא אומרת לו, "מה מסיבה, הפעם האחרונה שראו אותי במסיבה כבר היתה." היא אומרת את זה כמובן בשפה אחרת, יותר מעודנת, אחרת הוא לא היה אוהב אותה, היא עדינה מאוד הרי. אבל לא משנה איך היא אומרת את זה, בכל אופן הוא מתבאס, והיא בוכה, היא אומרת לו שהוא לא מקבל אותה כמו שהיא. הוא אומר, "אני מקבל אותך ממש כמו שאת, אני פשוט רוצה ללכת איתך, ממש כמו שאת, למסיבה." (הוא בטיפול רק שנתיים.) היא באה איתו, מיוסרת. באמצע המסיבה היא אומרת לו, "זה לא בשבילי" בפנים עגומות. היא יוצאת משם. דרמה: הוא רודף אחריה ברחובות העיר הזרה. היא אומרת לו, "זה לא ילך ככה. לך יש קונספט אחר לגמרי על החיים, אנחנו לא יכולים להיות יחד." הוא נכלם. הוא לא ידע שיש לו קונספט, ועכשיו שהוא יודע הוא לא מבין מה לא בסדר בקונספט שלו. "אתה עסוק בבילויים," היא אומרת לו, "אתה לא מבין ממה החיים עשויים." הוא נעלב. הוא אומר לה, "את חושבת שמי שלא מביא ילדים לא מבין ממה החיים עשויים?" והיא אומרת שאכן, קיים ספק גדול. היא אומרת שהיא צריכה לחשוב על זה, אם היא יכולה להיות איתו. הוא בוכה, הוא אומר לה, "אל תעזבי אותי." הוא ממש מאוהב. בטיפול המטפלת שלו אומרת לו, "אולי בעצם אתה חושד שהיא צודקת, אולי יש בך חלק שחושב כמוה, שבלי להיות הורה לא באמת אפשר להבין את החיים," והוא הולך לשאול את החברים שלו מה הם חושבים על זה. הוא נאבק, הוא מתחנן אליה, מנסה להיות יותר טוב. החברים שלו אומרים לו, "אבל תסלח לי, אתה לא רואה שהיא זאת שמנצלת אותך?" וערב אחד היא באה אליו והוא קריר, מרוחק, והיא שואלת אותו מה קורה והוא אומר לה, "את לא שוכבת איתי, ומין זה דבר אלמנטרי שיש בין שני אנשים," והיא אומרת לו, "אבוא ביום אחר לקחת את החפצים שלי" ומסתובבת והולכת, וזהו, הם נפרדים.

אחר כך הוא אומר, אז מה זאת אהבה. שבוע אחרי הפרידה שלהם היא מעדכנת את הפרופיל שלה, כותבת איזה משפט מחץ אינטלקטואלי של איזה משורר במוטו שלה, מעדכנת שהיא סינגל, וזהו, היא שם שוב. אז הוא שואל, מה זאת אהבה. הוא מתקשר אליה כולו כאב וזעם ואומר לה, ראיתי שעדכנת את הפרופיל שלך. היא רומזת שעשתה את זה כדי להכאיב לו. "אז זה באמת כואב לי," הוא אומר לה. הוא מספר לחברים שלו ולמטפלת שלו כמה הוא כמה אליה ואיך הוא מחכה שתעשה ולו צעד אחד קטן לקראתו, תגיד משהו, תאותת שהיא עוד מעוניינת, והוא יוריד את הירח. אני, אם חד הורית לשני ילדים כזכור, אומרת לו, לא את הירח היא רוצה אלא מישהו שיהיה איתה ועם הילדים שלה ויעזור לה לעשות קניות ולהשכיב אותם, והיא צריכה גם כסף, זה מה שהיא צריכה, והוא אומר, "הכול, בתנאי שהיא תשכב איתי." מכיוון שהוא בחור רגיש יחסית הוא אומר, "אני יודע שזה נשמע נורא אבל אני לא מתכוון לעסקת חליפין; אני מתכוון לאהבה." פה ושם היא שולחת לו אסמסים[כמו בסיפור אחר; אסמסים יותר מדליק, לא?], היא חושבת עליו ומתגעגעת, והמטפלת שלו אומרת לו לא להתייאש, אבל הוא יותר ויותר ספקני. הוא רוצה אישה שתחשוק בו. תחשוק בו, אני חושבת לעצמי. איזה מין דבר זה. וגם אני תוהה, מה זאת אהבה.

4.

הוא אהב אותה? היא אהבה אותו? הוא אומר שהוא אהב אותה נורא ושזה בגלל שהוא לא ראה את, וכאן הוא משתמש באנגלית, "The writing on the wall". מה היה כתוב שם על הקיר הזה? שאלתי אותו, והוא אמר שבעצם היא בכלל לא מסוגלת לאהוב. במילים של פסיכולוגים: נרקיסיסטית. מעניין שבעברית אין מילים למקרים מהסוג הזה, מה העניין עם היהודים האלה. גם כל החברים שלו (חוץ ממני) אומרים: נרקיסיסטית. אבל לדעתי היא אהבה אותו. גם הוא אותה. הם נפלו בקטע של סיפוק צרכים, בקטע של החיים אפשר לומר, לא בקטע של אהבה.

5.

שטויות, כמובן, ההפרדה הזאת. אהבה, כך אומר אחד הפילוסופים היהודים הגדולים בני זמננו, שהחילונים פה בארץ אוהבים ללמוד אותו כי הוא מגיש להם את היהדות בעטיפה נוצרית יפה, אירופאית כזאת, בלי כל הלכלוך המדמם של עגל בן יומו וללא הלכות נידה, אהבה היא הדבר שקורה כשאין סיפוק צרכים, כלומר, כשזה לא הולך ובכל זאת נשארים עם 'האחר'. מצד שני, אני, שאני לא פילוסופית, אומרת, אי אפשר להתחמק מהעניין הזה של סיפוק צרכים, כי עד להיכן נגיע? בשבילו, כמו שאומרים בעברית לא פסיכולוגית, מין זה עניין חשוב. הוא אפילו צוחק קצת על עצמו, הוא אומר, "אני יודע שאני אידיוט, שאני צריך שישתוקקו אלי, אבל מה אני ישה, ככה אני." אז אני שואלת, מה הוא אמור לעשות, הוא אמור לוותר על מין ולגדל איתה את הילדים האלה, שכאמור כלל לא קל לגדל אותם? זאת אהבה? והלאה: מי כאן האידיוט שלא יודע לאהוב? היא, שלא רצתה לשכב איתו, הוא, שלא רצה לוותר על מין, או שניהם, שכל אחד בדרכו נכשל במשימה האלוהית של האהבה? שלא ויתר על מה שהוא צריך ולא ניאות להעניק לרעו את מה שרעו זקוק לו יותר מכול ללא תמורה?

את המסקנה שלה אני לא יודעת, היא לא חברה שלי. המסקנה שלו היא שהיא לא אהבה אותו, בעוד שהוא אהב אותה. המסקנה שלי היא, שכל העניין הזה של אהבה מבולבל ומבלבל. אני למעשה חושבת כמו הדתיים האלה: שהאהבה היחידה הקיימת היא אהבה שאינה תלויה בדבר, שמעט מאוד אנשים יכולים לה והם ברובם דתיים מאוד, לא משנה מאיזו דת. כל השאר מאלתרים משהו בין סיפוק צרכים לבין געגוע כמעט אבוד, ובעיקר מלא רחמים עצמיים, למשהו שקרוב לאידאה של האהבה יותר מאשר למציאות. בינוני מאוד, כל העסק.

6.

ואני חוזרת לסיפור של האישה מהפרק הראשון: לכן לא התפלאתי שהיא עזבה אותו, כי הוא לא סיפק כמעט שום צורך שלה, והיו לה כמה צרכים שעלו על הפרק והתבררו כבסיסיים מאוד בזמן שהיא עברה את התהליך הזה של מכירה-חיפוש-רכישה של בית, ועוד בארץ ציון, שבה הכול נקנה בייסורים. הוא לא הביא איתו כסף כדי לעזור לה בקנייה; לא הביא בית משלו; לא הביא ידע באדריכלות, בהנדסה, לא הביא רהיטים, לא הביא כישורי משא ומתן, לא הביא אוטו כדי להסיע אותה מבית לבית כשחיפשה בית, בקיצור, לא הביא כלום. הוא רק בא איתה אם ביקשה. כשהיא קלטה את זה היא הפסיקה לבקש, ונסעה לראות בתים לבדה. ככה זה החל, המשבר. פתאום היא תפסה שהיא הולכת לבדה לראות בתים. אחר כך התעשתה, או אולי להפך, נבהלה, ושבה להזמין אותו לחפש בתים יחד איתה. הוא תמיד בא; רק ביקשה, מיד בא. זה אולי הדבר שהוא נתן לה לאורך כל הדרך, שבכל פעם שביקשה, היה בא מיד. פעם שאלתי אותה, "למה את צריכה אותו בכלל?" והיא הביטה בי בְּעיניים, אילו עיניים קשה להגיד, ואמרה, "אני אוהבת אותו." זה היה אמור לסתום לי את הפה, כפי שהבנתי, אז סתמתי את הפה. לנוכח אהבה אין מילים.

אחר כך הוא נעלם לזמן-מה. היה לו איזה משבר עם הבת שלו שנכנסה להיריון לא רצוי, והוא נעלם כדי לטפל בה. הוא היה מתקשר או מגיע לזמן קצר ומדווח לה מה קורה במין פאתוס. היא חשדה שהפאתוס נועד להבהיר לה שהוא לא יוכל עכשיו לספוג כל דרישה או בקשה שלה, אז היא לא ביקשה. אחר כך חלף המשבר והוא חזר לחייה. לנוכח הקשיים שדווחו לו ברגע של חולשה, הוא התנדב להראות את הבית שלה לקונים פוטנציאליים. היא שמחה: היא לא תצטרך, בנוסף לנסיעות הארוכות שלה לעבודה, לנסוע כדי להראות את הבית שלה בעצמה. הוא גם אמר, "בשביל מה את צריכה מתווכים? אני אעשה את זה," והיא התרשמה. הוא נסע אם כן שלוש פעמים בשבוע (באוטובוס! כזכור אין לו אוטו) אל הפריפריה, נסיעה ממושכת, והראה את הבית לכל מיני אנשים. הוא היה חוזר רב און: "לדעתי יש שם אחד או שניים שמעוניינים." לבסוף קבע למענה פגישות עם שני קונים פוטנציאליים שנראה היה שהם בשלים לעבור שלב, והיא נסעה לשם. הראשון היה זוג צעיר שהביא איתו חבר ארכיטקט, גם הוא צעיר. הארכיטקט הצעיר הסתובב בבית בהבעת חשיבות והתעלם ממנה. הוא והזוג הצעיר רשמו לפניהם מספר סוגיות שיש לבדוק בעירייה. בסוף הסיבוב הם אמרו תודה ולהתראות. היא היתה קצת המומה, אבל התנחמה בקונה הבא. הקונה הבא היה זוג צעיר מאוד, לא נשוי, חובש כיפה. הם הביאו איתם את האבא של החתן, שאמר לה, "הבית יפה מאוד, אבל אין לי כסף. תהיי מוכנה להשכיר לילדים את הדירה?"

היא השתדלה כמובן לא לכעוס עליו. כל הדרך הארוכה באוטו בחזרה למרכז הארץ השתדלה לא לכעוס. אבל במקביל למאמציו שכרה בחשאי את שירותיו של מתווך מקומי נמרץ.

לפיכך, זמן קצר לאחר מכן היא מכרה את הבית שלה. ובמחיר לא נמוך.

עכשיו הבינה מה שלא הבינה קודם לכן: שהיא יכולה לקנות בית. מסוים אמנם ולא אחר, במקום מרוחק אמנם, אבל יפה, עם הר מול החלון, וגינה רחבת ידיים ועצי זית, שלושה עצי זית היו בחצר וזה לאמיתו של דבר מה שהיה חשוב לה, העצי זית וההר. מהר מאוד, למעשה עוד באותו היום שהתברר שמכרה את הבית שלה, התקשרה אל בעלי הבית ההוא ונכנסה למשא ומתן. הם באו אליה, כך יצא, אבל כשישבו יחד הוא לא פצה פה ואילו בעל הבית היה נחוש מאוד באשר למחיר המינימלי של הבית. היא היססה, זה נראה לה יקר. לקראת פרידה, ממש בעודם עומדים ליד הדלת, הוא אמר לה, בקול, ליד האנשים, משפט מצומצם ומדויק של גבר שלא מכלה מילים לשווא: "אני חושב שזה מחיר הוגן." לא ייאמן. כך הוא לכד אותה בלכידת מספריים: מצד אחד, המוכר יודע שהמחיר הוגן לדעתו של מישהו שהוא (המוכר) סבר בטעות שהוא אחד משני הקונים וזה מחזק את עמדתו. מצד אחר, היא יוצאת קטנונית וקמצנית אם היא לא מסכימה לעסקה ההוגנת המוצעת לה לפי דעת הרוב. מעולה. היא הסכימה אפוא וקנתה את הבית במחיר שעלה בכמה עשרות אלפי שקלים על שוויו הריאלי.

אותו תרגיל הוא עושה לה לאחר מכן עם השיפוצניקים. היא אמנם סגרה איתם בסוף רק על אלף שקל יותר ממה שהתכוונה לסגור, לא הפסד גדול אבל בכל זאת, רווח נטו של כמה ימי עבודה שלה. היא שאלה את עצמה מה מניע אותו. היא לא ענתה לעצמה, לא היה לה זמן לחשוב על זה. אחר כך אני שוב שואלת אותה, כי אני לא מתאפקת, "בשביל מה את צריכה אותו.".היא חושבת שתי שניות (אין לה זמן ליותר). היא עונה, "בשביל מה אני צריכה אותו באמת."

7.

אם ניקח את שני הסיפורים האלה ונצרפם יחדיו, באמת כל אחד שונה ממשנהו אבל משניהם עולה שאלה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה. איך לנסח אותה: מה מחזיק שני אנשים יחד? בשביל מה הם צריכים זה את זה? ברגע ששואלים 'בשביל מה' לדעתי כבר לא מדברים על אהבה. כל הרעיון הוא שזה לא 'בשביל מה'. אפילו אנשים צעירים שיש להם קשר והם שוקלים אם להתחתן או להמשיך הלאה אומרים "אני לא בטוחה שאני באמת אוהבת אותו; אני רוצה להיות בטוחה שאני לא נמצאת איתו בשביל לא להיות לבד." כלומר, נעשה ניסיון נוגע ללב, אם גם גולמי ופשטני, להפריד בין מניעים נמוכים יותר לבין אהבה. כביכול, יש איזה צורך אנושי אוניברסלי להתייחס לאהבה כאל מה שנעלה על הצרכים. "בשביל לא להיות לבד" הוא צורך. "באמת" מייצג אהבה אמיתית, כלומר כזו שאינה תלויה בדבר. וגם זה, כמובן, בעייתי. כי איך היא תדע שזה "באמת"? רק אם היא חושקת בו, אם היא אוהבת את מראהו כשהוא נכנס אל תוך החדר, או שומעת את קולו בטלפון ושיפולי הבטן שלה נרעדים באלפי רפרופים זעירים שביחד מורגשים כהיפוך מעיים. זאת אינדיקציה מקובלת. בעייתי לא פחות, אם כן.

העניין הוא אפוא לא באהבה אלא בתשוקה. ומה עם תלונת ה"היא לא רוצה לשכב איתי" של החבר שלי? צודק או לא צודק? ובת הזוג שלו שממנה נפרד, שהתלוננה על כך שאינו 'אוהב' את הילדים שלה?

וכעת נעבור לאלה שמסתדרים יפה.

8.

אני מתכוונת לאלה שמסתדרים באמת. מה זה "באמת"? נכונן אמות-מידה: אלה שמדברים זה על זו בחיבה כשאין הם נדרשים לכך על ידי איזו נורמה או סנקציה חברתית. נתעלם כרגע מבעיות טכניות מובנות מאליהן הנגזרות מאמת מידה כזאת. מכירה כמה זוגות כאלה. וכמובן לא מתייחסת לאלה שהקשר שלהם החל אתמול או אתמול-בקירוב, אלא יש מאחוריהם כמה שנים משותפות. למשל, אישה שאומרת על בעלה, "הוא באמת חמוד, היונתן הזה." זאת בתגובה לכך שחשוב לו מאוד ששמו של בנם המשותף העתיד להיוולד לא יהיה שם תובעני מדי אך גם לא רדוד כמו שם של צמח או משהו דומה. גם שם, כשאני מסתכלת פנימה זה בדרך כלל לא נראה כל כך טוב: לפעמים נראה שהיא מנצלת, למשל, את טוב לבו. טוב לבו בא לו מהצירוף המבורך בין קורות חייו שלימדו אותו כמה בנקל יכולים קשרים להתפרק (הוא בן להורים גרושים), לבין איזו יכולת טבעית שלו, כנראה מולדת, להשכין שלום. לפיכך הוא נכון לקבל גחמות של הזולת כמעט ללא עוררין. מה יהיה אם בטיפול שהוא יעבור, למשל, הוא יהפוך לפחות מתחשב? פחות מרצה?

או זוג אחר: לה היה אבא דיכאוני וחרד שהיא היתה ממונה על שלומו הנפשי. אמא שלו התאלמנה כשהוא היה בן 15. הוא היה ילד בכור וכך קיבל עליו את ניהול הבית והאם. הוא נעשה דיכאוני וחרד, וגם שתלטן. אז זה עובד ככה: היא מכירה באפשרות הזאת של מישהו אהוב שהוא דיכאוני וחרד והיא מוכנה לעשות הכול, כל מה שביכולתה, כדי להשקיט את פחדיו ולשמח את נפשו. היא מוכנה לישון איתו כשהוא נוחר ולחבק אותו כשהוא רועד מפחד. אשר לו, הוא מנהל אותה; הוא אומר לה מה לעשות כי הוא יודע לנהל בתים ונשים, היא מוכנה כי היא רוצה לשמח אותו. הם פועלים בתואם מושלם. זה זוג טוב. אמנם נכון הדבר, שהם זוג טוב בזכות המבנה הנפשי של כל אחד מהם שמתאים במידה סבירה ומעלה למבנה הנפשי של האחר. ה'אחר', כמו שנאמר.

זה עשוי אפוא מכאבים נפשיים. אני מתכוונת לומר: גם זה עשוי מכאבים נפשיים. היא אומרת, "הוא שתלטן, אבל הוא אוהב אותי, והדרישות שלו בסך הכול צודקות (הוא לא מרשה לה לעשן בבית). הוא אומר, "יש לה התפרצויות זעם על לא דבר, ולפעמים היא מתכנסת בעצמה בגלל שהיא בדיכאון, אבל היא בסך הכול טובה ועושה הכול כדי להתאים את עצמה אלי". יחסית לסגריר שבחוץ, או מוטב לומר, לשמש היוקדת בארצנו הפצועה יותר ויותר בעוצמה, הם מסתגרים במקום ממוזג.

9.

ונחזור לשאלה שעל הפרק: באיזה מובן זו אהבה יותר מהאהבה, נניח, של הזוג שנפרד בגלל המין שלו והילדים שלה? באמת שאלה חשובה. שאלה חשובה, כי אין ודאות שמדובר בכלל באהבה, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם ממשהו שקשור באהבה שנוכח בסביבה. הבעיה היא אם כן בהפרדה שהתודעה האנושית מנסה לעשות בין אהבה לבין לא-אהבה. האומנם? האין זו מסקנה נמהרת? נשוב ונתבונן בנתונים: יש זוגות שנפרדים ויש זוגות שלא נפרדים. יש זוגות המלאים טרוניות זו כלפי זה ויש זוגות שמחבבים זה את זו למרות הגחמות, העלבונות, החוסרים והעליבות הכללית.

לפי הנתונים בפרק הקודם, העניין הוא בהתאמה בין הצרכים. ככל הנראה, אין דבר נעלה יותר מן ההתאמה הזאת. אם היא זקוקה לו כי היא חרדה, והוא זקוק לה כי היא מאפשרת לו להרגיש שליו כי הוא יכול לנהל את החיים של שניהם, יש התאמה, ואז יש חיבה. אם הוא זקוק לה כדי שתעריץ את גופו ואת גבריותו והיא זקוקה לו כדי שיסייע לה בגידול שלושת ילדיה, והיא אינה יכולה לשכב איתו כי בעיניה מין הוא ניצול והוא מתקשה לסייע לה בגידול ילדיה כי היא לא יכולה לשכב איתו ועל כן הוא חש שהיא מנצלת אותו, אז אין התאמה. הוא צריך מישהי שמעריצה גבריות והיא צריכה מישהו שרוצה משפחה. לכן הם לא מסתדרים. ככה? פשוט ככה?

10.

ואם ככה, אז מה בנוגע לאהבה?

לא צריך לדרוש כל כך הרבה. תורה ניתנה לבני אדם. תנורו של עכנאי מוסיף לבעור במרץ, עם או בלי הלבנה השנויה במחלוקת.

11.

אבל יש עוד מקרה, שההכללה המסכמת הזאת לא מכסה אותו לגמרי: מה עם האישה הזאת שקנתה בית וכך נפרדה מבן זוגה? בזה עוד לא טיפלנו. אמנם גם הם נפרדו לבסוף, אבל איך הם החזיקו עד אז? הם היו זוג שלוש-עשרה שנים! לא זמן מבוטל. במהלך שלוש-עשרה השנים הללו, כמו בסופן, לגבר לא היו: מכונית; חוש הנדסי; כסף; בית (כשהתגרשו, הוא נתן את הבית המשותף לאשתו שנשארה עם הילדים); כישורי משא ומתן; בקיצור, אף לא דבר מהדברים שלא היו לו בסוף, היה לו בהתחלה. אז מה קרה? פשוט כך – היא קנתה בית ואז התברר לה שאין לו דבר מכל הדברים האלה? עד אז היא לא ידעה את זה?

אז קודם כול, זה התברר לה בהדרגה. בתחילת הדרך, מה שמכונה 'שלב החיזור', כל זה היה לא רלוונטי. מה היה רלוונטי אז? הפרחים שהוא הביא לה בכל פעם שבא; הפנים שלו שנהרו לקראתה; מראיו הטובים (הוא היה גבר נאה מאוד). אחר כך כששלב החיזור הסתיים והם החלו לבסס חיים כזוג, הוא היה נוסע איתה לכל הכנסים המשעממים שלה. ממש כך, מתפנה מעיסוקיו ונוסע איתה, ומתפעל מההצלחה שלה. אחר כך הם עברו לחיות יחד, והוא ניאות לחיות איתה בכל עיר שתחפוץ בה. הם אמנם רבו הרבה, אבל הוא הביא לה מתנות אהבה והיה נאמן. הם חיו בשכירות ובהדרגה התברר שהיא מממנת את השכירות. היא הבליגה על כך; ממילא היתה חיה באותו מקום עצמו, גם אילו חיה לבדה, חישבה בינה לבינה. בהמשך הוא חדל לשלם את המסים על הבית, לא היה לו כסף גם לזה. קצת אכפת היה לה מחשבון החשמל, שכנראה היה גבוה יותר משום שהחשמל עבד בשביל שניים, ליתר דיוק, בשבילו יותר מאשר בשבילה, שכן היא עבדה הרבה ולכן היתה הרבה מחוץ לבית ואילו הוא עבד או לא עבד בבית ולכן שהה הרבה בבית.

אני רוצה לומר להגנתה: אם היתה יודעת שאני מפרטת את כל זה כאן בגלוי, בלי בושה, היא היתה הורגת אותי, כי היתה יוצאת קטנונית כמו שיצאה במשא ומתן עם מי שמכר לה את הבית. מה שמביא אותי לחשוב שאיכשהו, הגבר שלה הוא אלוף בלגרום למישהו אחר להרגיש קטנוני, כי הנה זה קורה גם לי, תוקף אותי דחף כזה לגונן עליה מפני קטנוניות לכאורה. יכול להיות אם כן שזה הסיפור של הזוג הזה: אישה שמרגישה אשמה על כך שהיא לא די נדיבה וגבר שיודע לגרום לה להרגיש לא די נדיבה ולכן אשמה. מושלם; יכול להיות שזה מה שהחזיק את הזוג הזה שלוש-עשרה שנים, ההתאמה הזאת. אז למה זה הסתיים? אולי כי נשבר לה להרגיש אשמה ולא די נדיבה. אולי כי החיים איתו שכנעו אותה שהיא בעצם  נדיבה למדי. והם אהבו? אהבו קודם לכן? לא אהבו? אהבו אבל הקטע של החיים הרס את זה? או מה?

אלא שאני לא מאמינה בתיאורים שמחליפים הסברים. סיבות שנראות כמו התוצאות שלהן, זו סכנה למין האנושי. למה זה קרה? כי ככה זה היה, ואחר כך  הפסיק להיות, וזה מה שקרה כי זה הפסיק להיות כמו שזה היה. ואז, בסוף, הפאנץ'-ליין: זה קרה כי זה היה צריך לקרות. גם הסברים פסיכולוגיים לא עושים את העניין פשוט יותר, אלא מסובך יותר. יכולתי לומר עכשיו משהו מורכב, כמו למשל, שכל התהליך הזה של קניית בית היה קשור אצלה באיזו התפכחות, או נפרדות, כמו שקוראים לזה, או באיזו יכולת להיפטר ממשהו נפשי שקשור באבא שלה: להפוך, אמנם בגיל מבוגר משהו, לישות אוטונומית בעיני עצמה. אבל זה סיפור אחר. לא משנה; יכולתי לספק הסבר פסיכולוגי להתפתחות הזאת שארעה במישור המציאות, כלומר, זה שהיא קנתה בית. המהלך הממשי הזה בוודאי אינו משולל מניעים נפשיים, דינמיקה נפשית, התפתחות מנטלית, מה שלא יהיה. אבל, כמו שהתחלתי לומר קודם לכן, הסברים פסיכולוגיים הם בעיה בפני עצמה, כי אם אני מסבירה באמצעות מניעים נפשיים מה הופך זוג ל'זוג טוב' ומה הופך זוג אחר לזוג מתפורר, בכל מקרה אני מוציאה מן הכלל כל דיון על אהבה; הכול הופך למין תעשייה כזאת של הזדווגויות נפשיות, של התאמה בין צרכים של האחד לבין היכולת של האחר לספק אותם. אני יוצאת פרוידיאנית, פוזיטיביסטית, דטרמיניסטית; אבוי, כל המושגים האלה מקבלים תוקף מחודש. איך אפשר לזווג אהבה עם צרכים נפשיים וגופניים? איך אפשר להניח משהו עוטה אור, נוהר, שמח באמת, אם הכול זה רק ההתאמה הזאת?

12.

בינתיים זה נורא. כל מה שהולך פה, אני מתכוונת, כל מה שהולך ונכתב. אני חוששת מן המסקנות ההולכות ומתגבשות. הן מסכנות את מה שאני מפקפקת בו ממילא, אבל חיוני לי, הדבר שנקרא משמעות החיים. שלא לדבר על אהבה.

האם נדרשות אשליות כדי לחיות? באופן כללי נראה שכן. אמנם יש אסכולות, "אסכולות חיים," הייתי אומרת, שגורסות שניתן לחיות ללא אשליות, ושהדבר הוא סגולה לאושר ואף לאריכות ימים. אני אומרת זאת לאור האפשרות העולה ובוקעת מבין השורות כאן, שיש בלבול עמוק בכל הנוגע לאהבה, אצלי בפרט, ואצל האנושות כולה בכלל. אותן אסכולות אף גורסות כי האשליה היא חלק ממבנה התודעה, אם כי ישנו גם חלק אחר, שמסוגל להשתחרר מאשליות.

כאמור, שאלה נוספת הקשורה בעניין זה היא האם ניתן להשתחרר מאשליות ובה בעת לא לטפח מרירות מסוימת, מועטה או רבה. זאת האמנות, אני סבורה, זאת אמנות החיים, אם להשתמש במטבע לשון שחוק אך עדיין בעל משמעות. משמעות! זה העיקר.

13.

לפסיכואנליזה, וביודעין אני מסתכנת פה בהכללה, אין אשליות. מצד שני יש משמעות. הסובייקט 'מטעין' את האובייקט שלו באהבה, כך הם אומרים. אם כי פרויד עצמו אמר את זה במילים אחרות. הוא אמר, "הסובייקט מטעין את האובייקט שלו ב'ליבידו'". ליבידו: מילה שמייצגת טיעון שהוא מעורפל לא פחות ממנה עצמה: אנרגיה מינית, שהיא תמציתה של אהבה. אם הסובייקט 'מטעין', זאת אומרת שהוא אוהב בגלל הצורך שלו לאהוב. צדק אפוא חברי הטוב ששאל, בכאב, "איפה הייתי? מה ראיתי שם?" בהתייחס לאישה שאספה את חפציה מתוך חייו מיד לאחר שכעס על כך שאינה שוכבת איתו. כלומר, הוא צדק לפחות באשר לאפשרות שראה משהו שלא היה קיים במציאות, את האהבה שהאישה הזאת יכולה לקבל ממנו ואף להעניק לו. האפשרות הזאת נובעת ישירות מן הביטוי הפסיכואנליטי הזה, הלא פרוידיאני, כי פרויד לא הלך רחוק כל כך עם העניין הזה של אהבה, ורק אלה שבאו אחריו היללו וקילסו אותה, "הסובייקט מטעין את האובייקט באהבה". כי האובייקט, מי שזה לא יהיה, כאילו אין לו הדבר הזה משל עצמו אלא אם הסובייקט מעניק לו אותו בגלל הצורך שלו לאהוב. זה אומר, אם אהיה לרגע לא זהירה, שאנחנו בעצם ממציאים את המציאות, מעניקים לה פשר סובייקטיבי כל העת. כלומר, אתה בנקל יכול לאהוב כל חייך, או איזה פרק זמן ארוך, או קצר, מישהו שאין כל קשר בינו לבין מה שאתה 'מטעין' אותו. כך הם אומרים והם לא ציניים; הם מתייחסים לזה בכובד ראש כמעט אונטולוגי. פשוט כך: אנשים 'מטעינים' אנשים אחרים באנרגיה מינית, או באהבה, וככה חיים להם ברצינות גמורה: עושים בשבילם דברים, משנים מסלולים בגללם, משתדלים מאוד, רבים ומתפשרים בכאב גדול, וגם עושים ילדים. גם את הילדים שלהם אנשים מטעינים באנרגיית החיים, אהבה. ואז, פתאום או לא פתאום או בתהליך שנראה פתאומי, הם מפסיקים להטעין את האובייקט הזה, הספציפי, שהטעינו אותו כל כך הרבה, והולכים להטעין אובייקט אחר, שגם לו יש קשר מסוים למה שהם רואים בו, אבל קשר אחר. פעם הם הטעינו מישהו באנרגיה כתוצאה מהעובדה שהוא נראה להם יפה, ועכשיו הם מטעינים מישהו שנראה להם חכם, כי ככה הם השתנו. יוצא גם, שהדבר המכונה 'אהבה' ממשיך לעתים להתקיים מתוך סוג של כדאיות, שמקבלת צורה רגשנית במקצת אצל אחדים – הם אוהבים מישהו כבר הרבה זמן כי 'הטעינו' אותו בכל כך הרבה אנרגיה שכבר חבל לוותר, או להפסיק.    

זה כאילו עובד בשיטה הבזויה של הדיסוננס הקוגניטיבי: מאחר שכבר קנית את זה, מוטב לחשוב שזה יפה, או לפחות מועיל. בכל אופן, אצל הפסיכואנליטיקאים זה מנוסח יפה יותר, בזוי פחות, משמעותי יותר.

14.

אבל נסתפק בכך, בכל מה שנוגע בפילוסופיה ובפסיכואנליזה, שהיא כאילו לא פילוסופיה, אבל היא כן. נסתפק בכך כי זה לא באמת משכך את הכאב. הו, הכאב.

15.

מה אם כן ישכך אותו.

קשה להתאפק; לכן ננסח זאת כך:

הוא הטעין אותה באנרגיה ומהר מאוד התברר לו שהיא לא האובייקט הנכון להטעין אותו. זאת היתה אם כן אהבה קצרת יומין.

לעומת זאת, במקרה אחר, הוא הטעין אותה באנרגיה והתברר שזה היה כדאי: היא ענתה על ציפיותיו, הניחה לו לנהל אותה, נשאה בצניעות ובגבורה גם יחד את הנחירות שלו, התלוננה אך לעתים רחוקות על הקושי לישון לצליליהן, ולכן הם עשו שני ילדים. פירות אהבתם, יש לומר.

16.

ונחזור לשאלה שנותרה ללא מענה: מה אם כן ישכך אותו. כדי לענות על שאלה זו יש לחזור אחורה, הרחק, הרחק לאחור: אל ראשיתו של הכאב. הכאב מקורו באשליה. מקורו באשליה שמישהו בעולם יכול לעמוד בזה, במה שאתה מטעין אותו: ראשיתו של הכאב בגעגוע. יש אומרים שזה הגעגוע אל שד האם, ואף עמוק מזה, אל הרחם, שם היית מוחזק אמנם בשבי אבל מקבל הכול בחינם.

לאור זאת צריך אדם להישיר מבט אל המציאות, אף אם האור בוהק מדי. ושומה עליו לזכור שגם האור, במובן מסוים, הוא אשליה. ולאורה הצח, ואני מדגישה: לא צחיח אלא צח, שהרי לשם כך בורכנו בשפה העברית, של המציאות עליו לבדוק את מקומן של דילמות אתיות בחייו, כלומר, מה עליו לעשות כדי שאם, במקרה, האובייקט המוטען שלו חדל לשרת את מטרותיו, לא ייתפס בהתנהגות נלוזה, או לכל הפחות, בפיזור אמרות שפר ציניות לחלל העולם, שגם כך רווי בהן. צריך להיזהר מאוד. עדיף כמובן להיזהר בתוך בית יפה על צלע ההר, מוקף הרים וגן פורח. מדי פעם ניתן לשמוח, אבל אין לייחס לזה קיום נצחי או הכרחי. 

17.

ואשר לאהבה. מה באשר לאהבה.

 

 

לאורה הצח של המציאות מאת אסתר פלד, הוצאת בבל, שנת 2012, 226 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.