פייבלהייבל מאת ברנדון מול / טרולים, סאטירים ופיות קנאיות – להציל את העולם

| 27/01/2013 | 0 Comments

פייבלהייבן מאת ברנדון מול

'פייבלהייבן' מאת ברנדון מול הוא ספר ראשון בסדרת פנטסיה לבני נוער, שבין גיבוריו יצורים קסומים, טרולים, סאטירים, שדוניות מרושעות, מכשפות רעות ופיות קנאיות.

במשך מאות שנים נאספו יצורים קסומים במשך מאות שנים נאספו יצורים קסומים אל מקלט נסתר בשם פייבּלהייבן כדי לא להיכחד. השמורה הזו היא אחד המבצרים האחרונים של קסם אמיתי. מהלך קסם? בהחלט. מרגש? אין ספק. בטוח? ובכן, למעשה, ההפך מכך…

לקנדרה ולאחיה סת אין כל מושג שסבא שלהם הוא המשגיח הנוכחי של פייבּלהייבן. בתוך היער המגודר חלים חוקים עתיקים השומרים על הסדר בין טרולים תאבי בצע, סאטירים שובבים, מכשפות חורשות רעה, שדוניות מרושעות ופיות קנאיות. אך כאשר החוקים מופרים יוצא לחופשי רֶשע רב עוצמה וקנדרה ואחיה ניצבים בפני האתגר הגדול ביותר בחייהם – להציל את משפחתם, את פייבּלהייבן ואולי אף את העולם כולו.

"כמו הארי פוטר, פייבּלהייבן הוא ספר שניתן לקרוא בקול רם באוזני כל המשפחה, ומבוגרים וילדים גם יחד יפיקו ממנו עונג צרוף. עשו לעצמכם טובה – אל תחמיצו את רומן הביכורים של ברנדון מול, סופר שבבירור עומד להיות דמות מרכזית בפנטזיה הפופולרית" – אורסון סקוט קארד, מחבר המשחק של אנדר

 

פרק ראשון מתוך פייבלהייבן מאת ברנדון מול

חופשת חובה

קנדרה בהתה מבעד לחלון רכב השטח בעלים שחלפו לנגד עיניה כפס מטושטש. כשדי היה לה בתנועה המהירה, הסתכלה מעלה ומיקדה את מבטה באחד העצים, עקבה אחריו בשעה שהתקרב אליה, חלף על פניה, ואז הלך והתרחק מאחור עד שנעלם משדה הראייה שלה.

האם כאלה הם החיים? אפשר להביט קדימה אל העתיד או אחורה אל העבר, אך ההווה נע מהר מכדי שנוכל לקלוט אותו. אולי לפעמים. לא היום. היום הם נסעו בכביש דו-נתיבי שאין לו סוף בין הגבעות המיוערות של קונטיקט.

"למה לא סיפרתם לנו שסבא סורנסון גר בהודו?" התלונן
סת.

אחיה היה בן אחת-עשרה ועלה לכיתה ו'. כבר נמאס לו ממשחק הווידיאו הנייד שלו – הוכחה לכך שהנסיעה שלהם אכן הייתה ארוכה להפליא.

אימא פנתה אל המושב האחורי. "זה לא ייקח עוד הרבה. תהנה מהנוף".

"אני רעב", אמר סת.

אימא חיטטה בשקית קניות מלאה בחטיפים. "קרקרים וחמאת בוטנים?"

סת הושיט יד לקרקרים. אבא, שנהג, ביקש סוכריית טופי. בחג המולד האחרון הוא החליט שטופי הוא הממתק האהוב עליו, ושהוא חייב שיהיה לו מעט ממנו בהישג יד לאורך כל השנה. כעת, כמעט שישה חודשים לאחר מכן, הוא עדיין דבק בהחלטתו.

"את רוצה משהו, קנדרה?"

"אני בסדר".

קנדרה השיבה את מבטה לתהלוכת העצים התזזיתית. הוריה עמדו לצאת לשיט של שבעה-עשר יום לסקנדינביה, עם כל הדודות והדודים מצד אמה. כולם נסעו בחינם. לא מפני שזכו בתחרות. הם יצאו לשיט מפני שסבא וסבתא של קנדרה נחנקו למוות.

סבא וסבתא לארסן ביקרו אצל קרובי משפחה בצפון קרוליינה. קרובי המשפחה גרו בקרוואן. בקרוואן אירעה תקלה שגרמה לדליפת גז, וכולם מתו בשנתם. זמן רב קודם לכן ביקשו סבא וסבתא לארסן שאחרי מותם, כל ילדיהם ובני זוגם ישתמשו בסכום כסף שיועד במיוחד לכך כדי לצאת לשיט לסקנדינביה.

הנכדים לא הוזמנו.

"לא ישעמם אתכם להיות תקועים בספינה שבעה-עשר יום?" שאלה קנדרה.

אבא העיף בה מבט דרך המראה הקדמית. "האוכל אמור להיות יוצא מן הכלל. שבלולים, ביצי דגים, כל מטעמי העולם".

"אנחנו לא נלהבים כל-כך מהטיול הזה", אמרה אימא בעצב. "אני לא חושבת שסבא וסבתא שלכם תיארו לעצמם שימותו בתאונה כשביקשו זאת. אבל נוציא מזה את המיטב".

"הספינה עוצרת בנמלים לאורך הדרך", אמר אבא, משנה בכוונה את הנושא. "מפעם לפעם אפשר לרדת לחוף".

"גם הנסיעה הזאת במכונית עומדת להימשך שבעה-עשר יום?" שאל סת.

"כמעט הגענו", אמר אבא.

"אנחנו חייבים להישאר עם סבא וסבתא סורנסון?" שאלה קנדרה.

"זה יהיה כיף", אמר אבא. "זה כבוד גדול. הם כמעט אף פעם לא מזמינים אורחים".

"בדיוק. אנחנו בקושי מכירים אותם. הם מתבודדים".

"טוב, הם ההורים שלי", אמר אבא. "ושרדתי איכשהו".

הכביש לא התפתל עוד בין גבעות מיוערות, הוא עבר כעת דרך עיירה. הם עצרו ברמזור וקנדרה הביטה באישה כבדת גוף שמילאה דלק במיניוואן שלה. השמשה הקדמית של המיניוואן הייתה מלוכלכת, אך נראה שלאישה אין כל כוונה לשטוף אותה.

קנדרה הציצה קדימה. השמשה הקדמית של רכב השטח הייתה מטונפת, וחרקים מתים היו מרוחים עליה, אף שאבא העביר עליה מגב בפעם האחרונה שעצרו לתדלק. הם עשו היום את כל הדרך מרוצ'סטר.

קנדרה ידעה שסבא וסבתא סורנסון לא הזמינו אותם להתארח. היא שמעה במקרה את אמה מבקשת מסבא סורנסון לארח את הילדים. זה היה בהלוויה.

זכרון ההלוויה העביר רעד בגופה של קנדרה. לפניה נערך טקס אשכבה, שבו סבא וסבתא לארסן הוצגו לראווה בארונות תואמים. קנדרה לא אהבה לראות את סבא לארסן מאופר. מי המטורף שהחליט שכשמישהו מת צריך לשכור מפחלץ שיסדר אותו לקראת הופעתו האחרונה? היא הייתה מעדיפה לזכור אותם כפי שהיו בעודם בחיים ולא במראה הגרוטסקי הזה, לבושים בבגדי החג שלהם. בני הזוג לארסן היו הסבים שהיו מעורבים בחייה. הם חגגו עמם חגים רבים והגיעו לביקורים ארוכים.

קנדרה בקושי זכרה פגישות עם סבא וסבתא סורנסון. הם ירשו נחלה בקונטיקט בערך כאשר הוריה התחתנו. בני הזוג סורנסון מעולם לא הזמינו אותם לבקר, ורק לעתים רחוקות הגיעו לרוצ'סטר. כשהגיעו לביקור, הגיע על-פי-רוב רק אחד משניהם. יחד הם הגיעו רק פעמיים. בני הזוג סורנסון היו נחמדים, אך ביקוריהם היו נדירים וקצרים מדי ליצירת קשר אמיתי. קנדרה ידעה שסבתא לימדה היסטוריה בקולג' ושסבא יצא לנסיעות רבות בענייני עסק הייבוא הקטן שלו. וזה הכול.

כולם הופתעו כשסבא סורנסון הגיע להלוויה. חלפו יותר משמונה-עשר חודשים מאז הביקור האחרון של אחד מהם. הוא התנצל על היעדרה של אשתו וסיפר שהיא חולה. נראה שתמיד היה איזה תירוץ. לפעמים תהתה קנדרה אם השניים התגרשו בחשאי.

לקראת סוף טקס האשכבה שמעה קנדרה את אימא מפצירה בסבא סורנסון להשגיח על הילדים. הם עמדו במסדרון בצד האולם המרכזי. קנדרה שמעה אותם מדברים ועצרה לצותת מעבר לפינה.

"למה הם לא יכולים להישאר אצל מרסי?"

"ברוב המקרים הם היו יכולים להישאר שם, אבל מרסי מצטרפת לשיט".

קנדרה הציצה למסדרון. סבא סורנסון לבש ז'קט חום שהיה מטולא במרפקים וענב עניבת פרפר.

"איפה יהיו הילדים של מרסי?"

"אצל ההורים של בעלה".

"מה עם בייביסיטר?"

"שבועיים וחצי זה יותר מדי זמן לבייביסיטר. אני זוכרת שהצעת שאולי יבואו להתארח אצלכם מתישהו".

"כן, אני זוכר. זה חייב להיות בסוף יוני? למה לא ביולי?"

"לשיט יש מועד קבוע מראש. מה זה משנה?"

"אני אהיה עסוק נורא אז. אני לא יודע, קייט. אני כבר לא רגיל לטפל בילדים".

"סטן, אני לא רוצה לצאת לשיט הזה. זה היה חשוב להורים שלי, אז אנחנו נוסעים. אבל אני לא רוצה להכריח אותך". אימא הייתה על סף דמעות.

סבא סורנסון נאנח. "נראה לי שנוכל למצוא איזה מקום לכלוא אותם".

בשלב זה התרחקה קנדרה מהמסדרון. מאותו רגע חששה מהביקור אצל סבא סורנסון, אך שמרה זאת לעצמה.

אחרי שחלף רכב השטח על פני העיירה, הוא טיפס במעלה מדרון תלול. לאחר מכן התעקלה הדרך סביב אגם ונבלעה בין גבעות מיוערות נמוכות. מדי פעם חלפו על פני תיבת דואר. לעתים נראה בית בין העצים; לעתים נראה רק כביש גישה ארוך.

הם פנו לכביש צר יותר והמשיכו לנסוע. קנדרה רכנה קדימה ובחנה את מד הדלק. "אבא, נשאר לך פחות מרבע מכל", אמרה.

"כמעט הגענו. נמלא דלק אחרי שנוריד אתכם".

"אנחנו לא יכולים להצטרף לשיט?" שאל סת. "נתחבא בסירות ההצלה. תוכלו להגניב לנו אוכל".

"יהיה לכם הרבה יותר כיף עם סבא וסבתא סורנסון", אמרה אימא. "חכו ותראו. תנו לזה סיכוי".

"הגענו", אמר אבא.

הם ירדו מהכביש לדרך חצץ. קנדרה לא ראתה שום סימן לבית, היא ראתה רק את דרך הגישה שהתפתלה ונעלמה בינות לעצים.

לקול צלילי החצץ הנגרס מתחת לצמיגים הם חלפו על פני כמה שלטים שהכריזו כי מדובר בשטח פרטי. שלטים אחרים הזהירו מפני הסגת גבול. הם הגיעו לשער מתכת נמוך שהיה פתוח אך שניתן לסגור אותו כדי למנוע גישה פנימה.

"זו דרך הגישה הכי ארוכה בעולם!" התלונן סת.

ככל שהמשיכו, כך נעשו השלטים משונים יותר. שטח
פרטי
ויאין מעבר פינו מקומם ליהיזהרו מקליבר 12. וימסיגי גבול ייפגעו.

"השלטים האלה מצחיקים", אמר סת.

"או מחרידים", רטנה קנדרה.

אחרי עיקול נוסף הסתיימה הדרך בגדר עשויה מברזל יצוק, שעוטרה בפְלֵר דֶה לִיס[1]. השער הכפול היה פתוח. בשני הכיוונים התמשכה הגדר אל תוך העצים, רחוק ככל שקנדרה יכלה לראות. ליד הגדר ניצב שלט אחרון:

מוות וַַדָּאִי מחכה.

"סבא סורנסון פרנואיד?" שאלה קנדרה.

"השלטים הם בדיחה", אמר אבא. "הוא ירש את השטח הזה. אני בטוח שהגדר הגיעה איתו".

הם חלפו מבעד לשער, אך עדיין לא ראו את הבית. רק עוד עצים ועוד שיחים. הם חצו גשר קטן מעל פלג וטיפסו במעלה שיפוע קל. שם הסתיים קו העצים במפתיע, והבית נגלה מעבר למדשאה קדמית רחבה.

הבית היה גדול אבל לא ענקי, והיו לו אינספור גַּמְלוֹנים ואפילו צריח. שער הברזל היצוק גרם לקנדרה לצפות לטירה או לאחוזת פאר לפחות. הבית, שהיה בנוי מעץ כהה ומאבן, נראה עתיק אך במצב טוב. השטח סביבו היה מרשים ממנו בהרבה. גן פרחים בוהק לבלב למרגלות הבית. גדר חיה מטופחת וברכת דגים הוסיפו לחצר אופי. מאחורי הבית התנשא אסם חום עצום שגובהו חמש קומות לפחות ובראשו שבשבת.

"הוא נפלא", אמרה אימא. "הלוואי שכולנו היינו נשארים פה".

"אף פעם לא היית פה?" שאלה קנדרה.

"לא. אבא שלך היה כאן כמה פעמים לפני שהתחתנו".

"הם עושים כל מאמץ להרחיק אורחים", אמר אבא. "אני, דוד קארל, דודה סופי – אף אחד מאיתנו לא בילה כאן זמן רב. אני לא מבין את זה. יש לכם מזל, ילדים. יהיה לכם כיף חיים. לפחות תוכלו לשחק בברכה".

הם עצרו בפתח החניה המקורה.

הדלת הקדמית נפתחה וסבא סורנסון יצא החוצה מלווה בגבר גבוה וכחוש שאוזניו גדולות ובאישה מבוגרת ורזה. אימא, אבא וסת יצאו מהמכונית. קנדרה נשארה לשבת והביטה במתרחש.

בהלוויה סבא היה מגולח היטב, אך כעת עטו פניו זיפי זקן לבנים. הוא לבש מכנסי ג'ינס דהויים וחולצת פלנל ונעל מגפי עבודה.

קנדרה בחנה במבטה את האישה המבוגרת. לא הייתה זו סבתא סורנסון. חרף שערה הלבן, שפסים שחורים עוד נראו בו פה ושם, פניה היו חסרי גיל. עיני השקד שלה היו שחורות כקפה ותווי פניה רמזו על מוצא אסיאתי. אף שהייתה נמוכה וכפופה מעט, השתמר בפניה יופי אקזוטי.

אבא והגבר הכחוש פתחו את תא המטען של הרכב והחלו להוציא את המזוודות ואת התיקים.

"את באה, קנדרה?" שאל אבא.

קנדרה פתחה את הדלת והניחה את רגליה על החצץ.

"פשוט תכניס הכול פנימה", אמר סבא לאבא. "דייל יעלה את זה למעלה, לחדר השינה".

"איפה אימא?" שאל אבא.

"מבקרת אצל דודה עדנה".

"במיזורי?"

"עדנה גוססת".

קנדרה לא שמעה על דודה עדנה מעודה, ולכן היו החדשות חסרות משמעות מבחינתה. היא הביטה בבית והבחינה שחלונותיו עשויים מזכוכית בועות. מתחת למרזבים נחו קני ציפורים.

הם הלכו יחד לדלת הראשית. אבא ודייל נשאו את התיקים הגדולים. סת נשא תיק קטן וקופסת דגני בוקר. קופסת דגני הבוקר הייתה הערכה שלו למקרי חירום. היא הייתה מלאה בדברים שונים ומשונים שיביאו תועלת, כך חשב, בהרפתקה – גומיות, מצפן, חטיפי גרנולה, מטבעות, אקדח מים, זכוכית מגדלת, אזיקונים, חוט, משרוקית.

"זו לנה, סוכנת הבית שלנו", אמר סבא. האישה המבוגרת הנהנה ונופפה קצרות. "דייל עוזר לי לטפל בחצר".

"איזו ילדה יפה", אמרה לנה לקנדרה. "את בטח בערך בת ארבע-עשרה". היה לה מבטא קל שקנדרה לא הצליחה לזהות.

"באוקטובר".

על הדלת הקדמית היה תלוי מקוש ברזל בדמות גובלין מצומצם עיניים שטבעת קבועה בפיו. לדלת העבה היו צירים גדולים.

קנדרה נכנסה פנימה. חדר הכניסה היה מרוצף כולו בלוחות עץ מבריקים. זר פרחים נבול נח על שולחן נמוך באגרטל חרסינה לבן. מתלה מעילים גבוה מפליז ניצב בצד ליד ספסל שחור בעל משענת גבוהה ומגולפת. על הקיר הייתה תמונה של ציד שועלים.

קנדרה הציצה לחדר הסמוך, ששטיח רקום עצום בגודלו כיסה את רוב רצפת העץ שלו. בדומה לבית עצמו, גם הרהיטים היו עתיקים אך במצב טוב. רוב הספות והכיסאות היו מהסוג שניתן לצפות לו באתרים היסטוריים.

דייל עלה במדרגות עם כמה מהתיקים. לנה ביקשה את סליחת הנוכחים ופנתה לחדר אחר.

"הבית שלכם יפה", אמרה אימא בהתרגשות. "הלוואי שהיה לנו זמן לסיור".

"אולי כשתחזרו", אמר סבא.

"תודה שאתם מניחים לילדים להתארח אצלכם", אמר אבא.

"העונג כולו שלנו. אל תניחו לי לעכב אתכם".

"יש לנו לוח זמנים צפוף", התנצל אבא.

"ילדים, תהיו טובים ותעשו מה שסבא סורנסון אומר לכם", אמרה אימא. היא חיבקה את קנדרה ואת סת.

קנדרה חשה בדמעות נקוות בעיניה. היא עצרה בעדן. "תיהנו בשיט".

"נחזור לפני שתשימו לב", אמר אבא. הוא כרך את זרועו סביב קנדרה ופרע את שערו של סת.

אימא ואבא נופפו בידיהם ויצאו. קנדרה ניגשה לדלת והסתכלה בהם כשנכנסו לרכב השטח. אבא צפר כשנסעו לדרכם. קנדרה עצרה שוב את דמעותיה כשהרכב נעלם בין העצים.

אימא ואבא כנראה צוחקים, חשים הקלה מכך שהם לבד, בחופשה הארוכה ביותר בתולדות הנישואים שלהם. בדמיונה היא שמעה אותם משיקים כוסות בדולח. והיא עמדה כך, נטושה. קנדרה סגרה את הדלת. סת, שווה נפש כהרגלו, בחן את הכלים המורכבים על לוח השחמט המעוצב.

סבא עמד בחדר הכניסה, הביט בסת ונראה נבוך באורח מנומס.

"תעזוב את כלי השחמט", אמרה קנדרה. "הם נראים יקרים".

"אוי, זה בסדר", אמר סבא. על-פי נימת דבריו ידעה קנדרה שהוקל לו כשסת הניח את הכלים. "אתם רוצים לראות את החדר שלכם?"

הם עלו בעקבות סבא במדרגות והלכו אחריו במסדרון מכוסה בשטיח עד שהגיעו למרגלות מדרגות מעץ שהובילו למעלה, לדלת לבנה. סבא המשיך מעלה במדרגות החורקות.

"איננו מארחים לעתים קרובות, במיוחד לא ילדים", אמר סבא מעבר לכתפו. "אני חושב שיהיה לכם הכי נוח בעליית הגג".

הוא פתח את הדלת והם נכנסו אחריו. קנדרה הכינה את עצמה למראה של קורי עכביש ומתקני עינויים, והוקל לה לגלות שעליית הגג הייתה חדר משחקים עליז. החדר היה ארוך, מרווח, נקי ובוהק והיו בו צמד מיטות, מדפים עמוסים בספרי ילדים, ארונות פשוטים, שידות מסודרות, סוס נדנדה בדמות חד קרן, כמה וכמה תיבות צעצועים ותרנגולת בכלוב.

סת פנה ישר לתרנגולת. "מגניב!" הוא תחב אצבע בין הסורגים הדקים וניסה לגעת בנוצות הכתומות-זהובות.

"זהירות, סת", אמרה קנדרה.

"זה בסדר", אמר סבא. "זהבה היא בעצם חיית מחמד, לא חיית משק. סבתא שלך בדרך כלל מטפלת בה. הנחתי שלא תתנגדו למלא את מקומה כשהיא לא פה. תצטרכו להאכיל אותה, לנקות את הכלוב שלה ולאסוף את הביצים שלה".

"היא מטילה ביצים!" סת נראה נדהם ומרוצה.

"ביצה או שתיים ליום, אם תאכילו אותה היטב", אמר סבא. הוא הצביע על דלי פלסטיק לבן מלא בזרעים שניצב ליד הכלוב. "כף בבוקר וכף בערב יספיקו לה. תצטרכו להחליף את המצע של הכלוב שלה כל יומיים ולוודא שיש לה מספיק מים. בכל בוקר אנחנו נותנים לה קערת חלב קטנה". סבא קרץ. "זה הסוד מאחורי תנובת הביצים שלה".

"אנחנו יכולים להוציא אותה?" התרנגולת התקרבה דיה לאפשר לסת ללטף את נוצותיה באצבע אחת.

"רק תחזירו אותה פנימה אחר כך". סבא התכופף והכניס אצבע לכלוב, וזהבה ניקרה בה מיד. סבא משך את ידו חזרה. "היא אף פעם לא אהבה אותי כל-כך".

"כמה מהצעצועים האלה נראים יקרים", אמרה קנדרה ליד בית בובות ויקטוריאני.

"צעצועים נועדו למשחק", אמר סבא. "השתדלו לשמור עליהם, וזה יספיק".

סת עבר מכלוב התרנגולת לפסנתר קטן בפינת החדר. הוא הכה בקלידים, והתווים שצלצלו נשמעו שונים מכפי שקנדרה ציפתה. זה היה צ'מבלו קטן.

"החדר הזה שלכם", אמר סבא. "בגבולות ההיגיון, לא אציק לכם שתסדרו פה, בתנאי שתנהגו בשאר הבית בכבוד".

"בסדר", אמרה קנדרה.

"יש לי גם כמה חדשות רעות. אנחנו בשיא עונת הקרציות כעת. שמעתם פעם על מחלת ליים?"

סת נענע בראשו.

"נראה לי", אמרה קנדרה.

"היא התגלתה בראשונה בעיר ליים שבקונטיקט, לא רחוק מפה. נדבקים בה מעקיצות קרציות. השנה היערות מלאים בקרציות".

"מה זה עושה?" שאל סת.

סבא שתק לרגע ונראה רציני. "זה מתחיל כפריחה ומהר מאוד זה עלול להוביל לדלקת מפרקים, לשיתוק ולדום לב.
חוץ מזה, מחלה או לא מחלה, לא כדאי שהקרציות יחפרו בעור שלכם וישתו את דמכם. כשמנסים לעקור אותן, הראש נתלש. קשה להיפטר מהן".

"גועל נפש!" זעקה קנדרה.

סבא הנהן בארשת קודרת. "הן קטנות כל-כך שבקושי ניתן לראות אותן, לפחות לפני שהן מתמלאות בדם. אז הן מתנפחות לגודל ענב. על כל פנים, כוונתי היא שאסור לכם בשום אופן ללכת ליער. הישארו בחצר. אם תפרו את החוק הזה לא תוכלו לצאת עוד. אנחנו מבינים זה את זה?"

קנדרה וסת הנהנו.

"אסור לכם גם להיכנס לאסם. יותר מדי סולמות וכלים חקלאיים ישנים וחלודים. אותו חוק שחל על היער חל גם על האסם. אם תיכנסו לשם תבלו את שארית החופשה שלכם בחדר הזה".

"בסדר", אמר סת וחצה את החדר לכיוון כן ציור קטן שנח על ברזנט מוכתם בצבע. על הכן נח בד ציור לבן. בדי ציור נוספים נשענו על הקיר הקרוב, ליד מדפים עמוסים בצנצנות צבע. "אני יכול לצייר?"

"אני אומר לכם שוב, החדר הזה שלכם", אמר סבא. "רק נסו לא להחריב אותו. יש לי מטלות רבות לטפל בהן, לכן אולי לא אהיה הרבה בסביבה. יש כאן הרבה צעצועים ועיסוקים בשבילכם".

"מה עם טלוויזיה?" שאל סת.

"לא טלוויזיה ולא רדיו", השיב סבא. "חוקי הבית. אם אתם צריכים משהו, לנה תמיד נמצאת בסביבה". הוא הצביע על חבל סגול שהיה תלוי על הקיר ליד אחת המיטות. "אם אתם זקוקים לה, משכו בחבל. למעשה, לנה תעלה עם ארוחת הערב שלכם בעוד כמה דקות".

"אנחנו לא אוכלים יחד?" שאלה קנדרה.

"מדי פעם. ברגע זה אני חייב לקפוץ לשדה המזרחי, ועד שאחזור כבר יהיה מאוחר".

"כמה שטח יש לך?" שאל סת.

סבא חייך. "יותר מהדרוש לי. זה לא חשוב כל-כך. אראה אתכם בבוקר". הוא פנה לעזוב ואז נעצר והכניס את ידו לכיס מעילו. הוא סב על עקביו והושיט לקנדרה צרור זעיר של שלושה מפתחות בגדלים שונים. "כל מפתח מתאים למשהו בחדר. נסי לגלות מה כל אחד מהם פותח".

סבא סורנסון יצא מהחדר וסגר את הדלת מאחוריו. קנדרה הקשיבה לצליל פסיעותיו במדרגות. היא המתינה ליד הדלת ואז לחצה על הידית, שהסתובבה באטיות. היא פתחה את הדלת בזהירות, הביטה במורד המדרגות הפנויות ואז שבה וסגרה את הדלת. לפחות הוא לא כלא אותם בפנים.

סת פתח אחת מתיבות הצעצועים ובחן את תכולתה. הצעצועים היו מיושנים אך במצב מעולה. חיילים, בובות, פאזלים, חיות פרווה, קוביות עץ.

קנדרה פנתה אל הטלסקופ שליד החלון. היא הציצה מבעד לעינית, כיוונה את הטלסקופ אל הזגוגית והחלה לכוונן את כפתורי המיקוד. היא הצליחה לשפר את המיקוד אבל לא לחדד אותו.

היא הפסיקה להשתעשע בכפתורים ובחנה את החלון. הזגוגית הייתה מלאה בבועות, כמו בחלונות שבחזית הבית. המראות התעוותו לפני שהגיעו לטלסקופ.

קנדרה הסיטה את הבריח ופתחה את החלון. הייתה לה תצפית מצוינת על היער שממזרח לבית, שהואר בגוניה הזהובים של השמש השוקעת. היא קירבה את הטלסקופ לחלון והקדישה זמן מה לבחינת פעולתם של הכפתורים עד שהצליחה להתמקד כראוי בעלי העצים שלמטה.

"תני לי לראות", אמר סת. הוא עמד לצדה.

"קודם תרים את הצעצועים האלה". ערמת צעצועים נחה בערבוביה ליד התיבה הפתוחה.

"סבא אמר שאנחנו יכולים לעשות בחדר הזה מה שאנחנו רוצים".

"בלי להחריב אותו. אתה כבר מחריב אותו".

"אני משחק. זה חדר משחקים".

"זוכר שאימא ואבא אמרו שאנחנו צריכים לסדר אחרינו?"

"זוכרת שאימא ואבא לא פה?"

"אני אספר להם".

"איך? תשימי פתק בבקבוק? אפילו לא תזכרי את זה עד שהם יחזרו".

קנדרה הבחינה בלוח שנה תלוי על הקיר. "אני אכתוב את זה על לוח השנה".

"יופי. ובזמן שתעשי את זה אני אביט מבעד לטלסקופ".

"זה הדבר היחיד ששיחקתי בו בכל החדר. למה אתה לא מוצא משהו אחר?"

"לא שמתי לב לטלסקופ. למה את לא משתפת? אימא ואבא לא אמרו לך לשתף?"

"בסדר", אמרה קנדרה. "קח את זה. אבל אני סוגרת את החלון. חרקים נכנסים פנימה".

"מה שתגידי".

היא סגרה את החלון.

סט הציץ בעינית והחל לסובב את כפתורי המיקוד. קנדרה הביטה במבט בוחן בלוח השנה. הוא היה משנת 1953. כל חודש עוטר באיור של ארמון פיות.

היא דפדפה עד לחודש יוני. היום היה האחד-עשר ביוני.
ימי השבוע לא היו תואמים, אבל היא יכלה למנות את הימים
עד לחזרת הוריה. הם יחזרו בעשרים ושמונה ביוני.

"אי אפשר בכלל למקד את המכשיר המטופש הזה", התלונן סת.

קנדרה חייכה.

 

פייבלהייבן מאת ברנדון מול, מאנגלית: יונתן בר, הוצאת אופוס, שנת 2012, 316 עמ'

 

 


[1]      פרח האירוס ששימש סמלו של בית המלוכה הצרפתי (המתרגם).

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ספרות נוער, פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.