סדנאות לכתיבת שירה ופזמונאות

בשנים האחרונות חלה פריחה בתחום הסדנאות לכתיבת שירה ופזמונאות. אנשים רבים כתבו וכותבים שירים למגירה. חלקם מעוניינים שהשיר שכתבו יהפוך לפופולארי או בלתי נשכח, ושזמר ידוע ישתמש בו. על כתיבת שירה מודרכת, ביקורת בונה והכוונה, הבדלים בין שירה ופזמונאות, כיצד מלים הופכות למנגינה, התנהלות נכונה והיתרונות שבלמידה בקבוצה, מספרת לנו יסמין אבן, מוזיקאית, פזמונאית ומשוררת המעבירה סדנאות שירה ופזמונאות.

אבן, זכתה פעמיים בפרס אקו"ם (כפזמונאית וכמלחינה) ובפרסים ומילגות נוספים. היא היתה מעורבת ביצירת שירים שבוצעו בפי ג'וזי כץ, אביהו שבת, נתן סלור, קוואמי, רוני אלטר ואחרים. כמו כן כתבה שירים  ומוזיקה מקורית להצגות תיאטרון וסרטים, ביניהם "כלת הים", "מלכת ירושלים", "הכבשה הכחולה", "תעלומת אריס סאן", "פנינה פיילר" ועוד. השתתפה באלבומים  רבים של שירה מולחנת, ביניהם "שרות לאה גולדברג", "תמונת רגע  -  תרצה אתר", "אחרי מותי  - ביאליק" ועוד.

כמשוררת, הוציאה את הספר "אשה באלכסון" בהוצאת כרמל, 2007, וממשיכה לפרסם את שיריה בכתבי עת שונים. הופיעה בפסטיבל "שער לשירה", פסטיבל המשוררים במטולה,  ובאירועי שירה רבים אחרים, שאת חלקם גם ארגנה.

השנה יצרה והפיקה את הפרוייקט "לחשים", המאגד משוררים עכשוויים שאת שיריהם הלחינה. הפרויקט שילב דיסק, אתר אינטרנט, סדרת סרטוני טלוויזיה קצרים ופינה בגל"צ.

שם: יסמין אבן

מגורים: חולון

יסמין אבן (צילום אילן בשור)

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "אני שואבת את ההשראה שלי מאנשים ומקומות, ומשינויים פנימיים שאני עוברת."

מאיזה גיל את כותבת שירה? "אני כותבת שירה מגיל 13, בחטיבת הביניים, בקשקושים במחברות הלימוד. השתדלתי שאף אחד לא  ישים לב לזה, הסתרתי את המחברות כי פחדתי מהתגובות."

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה קראתי ספר ילדים שובה לב וחכם של שלומית כהן אסיף  -  "ציפור, לאן את נוסעת", שקיבלתי ממנה במתנה. ספר שיכול לגעת גם במבוגרים."

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "יונה וולך ותרצה אתר היו המשוררות הראשונות שגרמו לי להתאהב בעולם השירה. הדימויים הססגוניים והכמעט מטורפים ב'מערבה מכאן', הקסם המאופק של 'שלח לי שקט'. עד היום יש להן השפעה עלי."

אילו ספרים קראת בילדותך? "'הסיפור שאינו נגמר' של מיכאל אנדה היה אחד הספרים שהכי אהבתי בילדות, בשל המורכבות שבו, העומק, הססגוניות והמקוריות. אחר כך ראיתי את הסרט וכמעט כעסתי, זה איכזב."

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "3 ספרים? לא יודעת לבחור. אקח יותר מ-3, גם אם זה יהיה על חשבון האוכל."

מיהו משורר? מיהו פזמונאי? מה הגבול בין שני תחומי אמנות אלה? "השירה והפזמונאות הם שני תחומי אמנות שונים, אך הם יכולים להיפגש. ישנם כותבים שאפשר להגדיר את יצירתם כשירה שהיא גם פזמונאות, כמו בוב דילן  או לאונרד כהן. ההבדל המרכזי בין שירה לפזמונאות, הוא שלשירה חייב תמיד להיות ערך אמנותי כלשהו  -  אם זה בעושר המילולי, בדימויים  או במבנה הייחודי, ואם זה באמירה, בתוכן או במבע הרגשי.

פזמונאות, לעומת זאת, היא כתיבה שאמורה לשרת את מלחיני הפופ, הרוק, המחזמר, המוזיקה הים -תיכונית. כאשר אתה כותב פזמון עבור מוזיקאי פופ, אתה צריך להתחשב בקהל הרחב וכן בסגנון של אותו מוזיקאי/זמר. אם יש צורך, אתה תחלק את השיר לבתים ולפזמונים, ותקפיד על משקל וחרוזים כדי להקל על המלחין.

במקרים מסוימים, אתה תצטרך לכתוב טקסטים פשוטים, קלילים, אולי אפילו קלילים מדי. עם זאת, ישנם מוזיקאים וזמרים  שמחפשים עומק, שנינות  ואמירה בפזמונים אותם הם שרים, והפזמונאים שעובדים איתם זוכים להערכה רבה והכרה אמנותית.

מבחינה כלכלית, אין ספק שהפזמונאות משתלמת יותר. אמנם היא לא אמנות פרונטלית כמו השירה (הפזמונאי לא נוהג לשווק את עצמו בקריאת שירה על במות כמו המשוררים), אך היא מאפשרת לכותב להשתלב במגוון מדיות מסחריות, כמו תעשיית המוזיקה, הטלוויזיה, מחזות הזמר, הפרסום ואחרים. מעבר לזה - זכורים לא מעט מקרים בהם פזמונאים הפכו  למבצעים בעצמם -  הם לא חיכו שמוזיקאי ילחין את שיריהם ושזמר מקצועי ישיר אותם. הם הקליטו  את שיריהם בעצמם, בדיבור דרמטי  על רקע מוזיקה. כך נולד, למעשה, ז'אנר ה"ספוקן וורד" (כבר בשנות ה-50!)."

את עצמך פעילה ככותבת, אך גם כמלחינה. יש לזה השפעה על אופן ההדרכה שלך? "כמי שעוסקת גם בהלחנה, קל לי יותר לייעץ לפזמונאי, כי אני רואה את הדברים מהמקום של מוזיקאית. אני יכולה להצביע , למשל, איפה קשה לי עם הטקסט. בסדנא אני מדגימה מול התלמידים את תהליך הפיכת המלים לשיר מולחן, כדי שיכירו את ההתמודדות של מוזיקאי עם טקסט."

האם סדנת כתיבה תהפוך אותי למשורר או פזמונאי? "אף מורה / מדריך לא יוכל להבטיח לך את זה. מי שמבטיח לך שמהסדנא שלו תצא משורר דגול או פזמונאי מצליח  -  משקר.  סדנא נותנת לך כלים להתפתח, ולגלות צדדים שלא הכרת בעצמך, יכולות שלא היית מודע אליהן.

הסדנא אמורה לפתח את ההסתכלות שלך על טקסט, על שימוש נכון בשפה, וכן את ההסתכלות שלך על החיים עצמם, על האנשים ועל החברה. כמו כן, דרך הסדנא אתה נחשף לעבודתם של יוצרים שונים שלא הכרת, ולומד מהתבוננות / הקשבה לחומרים שלהם.

מעבר לזה, הלמידה המשותפת עם תלמידים נוספים נותנת ערך מוסף  -  אתה צומח דרך ההקשבה לאחרים, לומד גם מהמסע שלהם, לא רק מהמסע הפרטי שלך.

חשוב להתיחס באופן חיובי ולקבל באהבה את הביקורת שייתן לך המורה או המדריך  -  היא באה ממקום טוב, ומתוך כוונה לשייף את הכתיבה שלך ולחדד את האבחנה ויכולת הסינון שלך. אם אתה באמת רוצה ללמוד  -  היה פתוח לביקורת, לפחות בתקופת בלימודים.

חשוב שהמורה אותו תבחר יהיה דמות שאתה מתחבר אליה, וחשוב שגם המורה ידע להעריך את הייחוד שלך ולזהות אותו. בסופו של דבר, הסדנא תכוון אותך להגיע למיטב של עצמך.

במישור המעשי, מעטות הסדנאות המעניקות יעוץ גם לגבי התנהלות בעולמות השירה והפזמונאות. בסדנא שאני עורכת, למשל, אני מייעצת למשוררים המתחילים לאן כדאי לפנות ולשלוח שירים, כדי להתקדם. הפזמונים הטובים ביותר שייכתבו בסדנא שלי, יועברו למוזיקאים להלחנה. חשוב לי לעזור כמיטב יכולתי למי שמאמין בי כמורת דרך."

מה ההיתרונות שבלמידה בקבוצות? "היתרון בלמידה קבוצתית הוא שאתה לומד גם מטעויות או מההתפתחות של האחר. לפעמים אתה יכול ללמוד גם מהערות והארות של החברים. לעתים יכולה להיווצר קבוצה מגובשת, שתמשיך לפעול גם אחרי הסדנא כקבוצה שמארגנת אירועי שירה וכד' (כמו קבוצת "עמדה")".

כמה שיעורים בסדנא וכמה שעות ממוצעות צריך להשקיע? "הסדנא שאני מעבירה כוללת 10 מפגשים של פעם בשבוע, בני שעתיים כל אחג. הסדנא הקרובה נפתחת ביוני בבית הסופר בת"א. בסדנא ננתח שירים שנכתבו בבית, ולעתים נכתוב תוך כדי הלימוד. לגבי זמן העבודה בבית – זה אינדיבידואלי לחלוטין, אך כל המרבה הרי זה משובח."

מהם אחוזי הגברים והנשים שלומדים בארץ? "באשר להשתתפות גברים ונשים – האחוזים פחות או יותר זהים."

מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת לכותבים בתחילת דרכם? "לכתוב, לכתוב ולכתוב. להתנסות. להתאמן. לאתגר את עצמך. לעבוד על חומר חדש כל הזמן. אם שיר מסוים לא מוצא את מקומו  -  לכתוב שיר אחר. לא להישאר באותו המקום עם אותו השיר."

בהצלחה.

ליצירת קשר עם יסמין אבן  JASEVEN@GMAIL.COM 

סאפיק מאת קתרין פישר / ספר ההמשך לספר הנוער עטור השבחים אינקרסרון

"סאפיק" הוא ספר ההמשך של "אינקרסרון", שראה אור בחודש מרץ השנה. שניהם מהמצליחים מבין ספריה של מחברת ספרי הפנטזיה הוולשית קתרין פישר. מאז פורסמו, זכו הספרים לשבחים עצומים, ושהו שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס. פוקס המאה ה-20 קנו את זכויות ההסרטה ומתכננים את הפקת הסרט ל-2013.

תארו לעצמכם כלא עצום כל כך, שמלבד אינסוף תאים ומסדרונות, יש בו גם יערות, ערים ואוקיינוסים. כלא שהוא ישות אורגנית ומפלצתית, שעוקב אחר האסירים בכל מקום ובכל רגע ביממה.

פין היה אסיר בכלא הזה אך הצליח להימלט ועכשיו הוא מתענה בייסורי מצפון כי קיירו, החבר הכי טוב שלו, עדיין שם. בינתיים, קיירו, ולצדו אטיאה, הכלואים בתוך המפלצת, מנסים למצוא את דרכם החוצה ולגלות אם סאפיק, האדם היחיד שהכלא אהב אי פעם, הוא אמת או אגדה.

תארו לעצמכם ממלכה מהמאה ה-17, שמערכת מחשבים חכמה שולטת בה. אנשיה חייבים לחיות לפי כללי התקופה, הקִדמה אסורה, הידע הוא כוח. קלודיה בטוחה שפין הוא יורש העצר של הממלכה, אבל הוא לא יודע מיהו בכלל. בינתיים המלכה לא מרפה ממזימותיה, זאבי הכסף לא מפסיקים לרקום קנוניות והשקר שחצר המלכות כולה נשענת עליו מתחיל אט אט להיפרם. אלה בפנים. אלה בחוץ. אבל כולם כלואים וחולמים לצאת לחופשי. כמו סאפיק.

"בעזרת דמיון עשיר ועלילה מסועפת, הרומן הזה מחזיק את תשומת לבו של הקורא באותה נחרצות שאינקרסרון מחזיק את אסיריו", וושינגטון פוסט

סאפיק מאת קתרין פישר, מאנגלית: איריס ברעם. הוצאת כתר, שנת 2012, 421 עמ'

חמישה ימים במאי / סיפור קצר מאת פזית אלעזר

פזית אלעזר החלה לכתוב רק השנה, בגיל 48,  אחרי שנים שהייתה משרבטת יומנים ושירים. היא כתבה רומן מכתבים היסטורי ("מכתבים לעלמה") וכעת היא בתחילתו של הרומן השני. את הרומן היא מפרסמת בהמשכים בפייסבוק. גם את שיריה (מנהלת דף של שירה ארוטית ודף של שירי אהבה) וסיפוריה הקצרים, היא מפרסמת שם.

א'

זרם הנוסעים עובר בדלת המטוס. היא מורידה את חפציה מהתא שמעל ראשה ומחכה לתורה, להכנס לשרוול שמוביל אל הטרמינל. עיניה סוקרות את האנשים שלפניה, גוררים תיקי נסיעה על גלגלים, או כאלה שתלויים על כתפיהם. חלקם מלווים בילדים ואחרים לבדם, ממש כמוה.

ליבה מחיש את פעימותיו וזעה קרה צוברת אגלים שקופים על מצחה. גם היא נשטפת בזרם, מחפשת בעיניה שלט המורה על שרותי נשים, נושמת לרווחה כשמבחינה בו וממהרת להכנס פנימה. היא נכנסת לתא הצר, סוגרת אחריה את הדלת ומתרוקנת. מתיק היד הקטן שלה, מוציאה חבילת מגבונים לחים, מעבירה אותם על גופה, בכל מקום שאפשר, מתבשמת בריח הטלק שנלווה להם. הרגשתה מתחילה להשתפר והיא מפשפשת בתיקה, שולפת תחתוני חוטיני שחרחרים, כצבע החזייה ומחליפה את אלה שעליה בחדשים.   

הדופק שלה מעט נרגע והיא יוצאת מהתא, שוטפת ידיים ופנים, מצחצחת שיניים, מתקנת איפור, מזליפה בושם מאחורי אוזניה, מאחורי המרפקים ובחריץ הקטן שבין שדיה המלאים. היא מחליפה מבט אחרון עם דמותה במראה, מיישרת קמט בשמלתה, מהישיבה הארוכה, מעבירה יד בשיער הנחושת הקצר, מחייכת מרוצה ממה שרואה ויוצאת חזרה אל הטרמינל.

ממהרת.

יש לה טרולי נגרר ובו כל מה שהיא צריכה. קצת בגדים, נעלי הליכה ונעלי ערב חדשות, כלי רחצה וקופסה גדולה של טרפלס שוקולד "גודייבה", ממולאים בקוניאק, ברנדי וליקר. על כתפה תלוי תיק נשיאה מעור, מתנה מבעלה ליום הולדתה האחרון. שם היא מחזיקה ארנק, טלפון סלולרי, חבילת טישו וליפסטיק אדמדם, בתוך נרתיק קטן עם מראה. אין לה מזוודה לאסוף, כך שהמון הנוסעים, הממהר להוריד את הכבודה שאיתם מתוך המסוע, ממש לא מעניין אותה. ראשה עסוק בדברים אחרים.

הסלולרי מצלצל, אצבעותיה הארוכות, משוחות הלק, ממהרות לחלצו מתיקה ועיניה מזהות את המספר המוכר. "הגעתי", קולה רועד מעט. "איפה אתה?"

"מחכה מחוץ לגייט. עוד מעט תראי אותי."

היא מחישה את צעדיה, העקבים נוקשים בזה אחר זה, מהדהדים את קצב הלמות ליבה. הטלפון מצלצל שוב "הגעת?" שואל בעלה.

"כן, לפני כמה דקות," היא עונה, מתנשמת "הכל בסדר בבית? והילדים שכבו לישון?"

"כן, לפני שעה", הוא נאנח. "אני כבר מתגעגע, הבית ריק בלעדייך".

"ראית אותי רק בבוקר," היא צוחקת.

"כן, אבל את חוזרת רק בעוד חמישה ימים. בלעדייך זה הרבה זמן."

"הזמן יעבור מהר ואני מבטיחה להתקשר בכל יום ולפעמים גם פעמיים ביום", היא מנחמת וממהרת לסיים את השיחה, מבחינה בו מרחוק, שעון על הקיר ופניו מופנות לכיוון היוצאים.

הגבר הגבוה והרזה מביט בזרם הנוסעים, נוהרים וחולפים על פניו בדרכם החוצה ולאסוף את מזוודותיהם. ידו ממששת את הסלולרי שבכיס המכנסיים. הוא מרגיש איך גם משהו אחר מתחיל לנוע בציפיה, בעוד עיניו מנסות לבודד אותה מההמון. הוא מבחין בה ומתיישר. חיוך נמתח על פניו, כשהוא מתקדם לכיוונה.

עוד רגע, עוד רגע קט. היא רואה אותו, רצה, גוררת אחריה את הטרולי ומזנקת אל החיבוק, שמצמצם לאפס את הפרשי השעות בין הארץ לכאן. חיבוק שחיכה לה ערבים ארוכים של שיחות טלפונית, אחרי שכולם כבר שכבו לישון ואצלו, בדרך לעבודה, בוקר חדש שאת ערבו היתה חותמת.

ב'

ניו יורק של סוף חודש מאי עדיין קרירה. בבקרים השמש מתעצלת לזרוח ועליונית הג'קט, שהיא סוחבת איתה, הופכת למעמסה, עם התגברות החום. רק בערב, ברכבת התחתית בדרך למלון, מצפה לסקס המוטרף שגופם, שלא יודע שבעה מבטיח, היא מתעטפת בו מותשת מהשוטטות, משעינה את ראשה על כתפו, מצרה על שעון החול, שמותיר להם רק עוד יומיים ביחד.

הם מתקלחים כל אחד בתורו. בימים הראשונים היו מתקלחים ביחד, מותירים את  המיטה בוערת וסתורה, חמימה עדיין ממגע גופם ושאריות של שוקולד נשטפות מעליהם, ממהרים להתלבש ולצאת אל הערב הקריר. ארוחה במסעדה שעינו צדה או ההצגה, שקנו אליה כרטיסים בבוקר אתמול. הוא אוהב דרמות רציניות והיא תמיד מוצאת עצמה מתפשרת בליהוגים הארוכים, נשבעת לעצמה, שבפעם הבאה תסחוב אותו ל"פאנטום האופרה" או ל"שיקאגו" ולא תוותר.

"הכרטיסים אצלך?" הוא שואל, לובש שוב את המכנסיים שלבש קודם. היא מביטה בו ועונה שכן. עיניה מושפלות אל נעלי המוקסנים הנצחיות, כשהוא מזכיר לעצמו בקול רם, שעליו לקנות נעליים חדשות וגם כמה מתנות לאישתו ולילדות. "אול נעשה מחר קצת קניות?" הוא מציע והיא מסכימה, מוציאה את החצאית האפורה עם דוגמת התחרה השזורה בה לאורכה, נועלת נעלי עקב שמכסות על גרביונים, שהיא יודעת שיהיה לה קר בהם ועוטפת עצמה במעיל ארוך, מעל חולצה בצבע בורדו, שמתאים לליפסטיק שבארנקה. הוא מוציא חולצה נקיה, מהמזוודה הריקה שסחב מהארץ ושמחר ימלא בשלל שימצא, מכפתר את הכפתורים, לובש מעליה ז'קט עור, עם טלאים במרפקים והם יוצאים.

בחוץ קר, היא שכחה כמה קר יכול הערב כאן להיות. בפעם האחרונה היתה כאן עם בעלה, אבל זה היה בסוף הקיץ, כשהיה עדיין חם ולח. עכשיו הוא בביתם מכין לילדיהם ארוחת ערב. הזמן בניו יורק מקדים את שעונם בכמה שעות. ביומן האייפון היא מוסיפה תזכורת לעצמה, להיכנס מחר ל"שוורץ" לקנות מתנות. אסור לה לחזור בידיים ריקות.

* * *

בהפסקה בין המערכות, היא ממהרת אל השירותים. הקור והקפה ששתתה לוחצים על השלפוחית והיא מצטרפת לתור הארוך של הנשים. מזוית עינה היא רואה את הדלת לשירותי הגברים, יודעת שהם כפי הנראה  ריקים מאדם ומתפתה להיכנס פנימה, לשחרר את הלחץ המעיק, אבל היא נזכרת שאמריקאים לא כל כך אוהבים, כשחודרים להם לפרטיות ובמקום זאת לוחצת בחזקה את ירכיה זו לזו, בתקווה שהתור יתקצר יותר מהר.

כשמגיע זמנה, היא משחררת אנחת רווחה שקטה, נכנסת לתא,  ממהרת לרפד את מושב האסלה ומתרוקנת. ממש לפני שהיא מרימה חזרה את הגרביונים, להצמידם בתופסני הביריות, צדה עינה כתובת גרפיטי משורבטת על קיר השירותים. תמיד אהבה לקרוא, את מה שהוא מכנה בכעס "ונדליזים". היא היתה שותקת וממשיכה לקרוא, משתפת אותו לפעמים באנקדוטות טובות.

את השיר המשורבט, חתמה בחורה בשם וונדה. היא יישרה את חצאיתה, מתאמצת  לפענח את מילותיו:

"אתה שאהבת

אותי ואותך

שאהבת אותי

ואת אישתך

אני שאוהבת

אותך ולא אותי

אתה בשבילי הכל

ואתה לא איתי."

מילים עצובות, חשבה לעצמה בזמן ששטפה את ידיה, מעבירה אותן לחות בשיערה. בדחף של פתע, חזרה לתא, קראה את השיר בשנית, הוציאה את הסלולרי וצילמה.

* * *

הפעמון לתחילת המערכה השנייה מצלצל והיא ממהרת להתיישב לידו, מחבקת את עצמה ולא מעיזה לשלב את ידה בשלו. בפעם היחידה שניסתה לעשות כך, הוא שלף את ידו בחדות ולמראה מבטה הפגוע והמופתע הסביר, שבהופעות הוא אוהב להתרכז בלי הפרעות.

ההצגה נמשכת זמן רב מדי לטעמה ונותרת עוד חצי שעה לסיום. היא מאבדת קשב עם הנעשה על במה ומתכנסת בעצמה. מחר היא חוזרת הביתה.

מחיאות הכפיים קוטעות את מחשבותיה ומחזירות אותה לאולם. היא מצטרפת לקהל, מביטה בו מרוצה ומסופק. הם קמים ממקומם, נמתחים ונשטפים החוצה בזרם היוצאים.

"מתחשק לך לאכול, אני קצת רעבה," היא מציעה. "רעיון טוב, לא אכלנו מאז הצהריים, אני גווע," הוא מסכים.

נעליה מתחילות להציק והמעיל שלא מכסה את שוקיה העטופות בגרביונים דקיקים, מאפשר לרוח הקרירה לצנן את רגליה.  היא שותקת, כשהוא נזכר במסעדה נהדרת, "במרחק כמה בלוקים מכאן", שפעם אכל בה עם אישתו ומתחשק לו מאד "לנגוס שוב בפילה מניון מדמם ועסיסי".

הם טועים ברחובות ומפספסים את המסעדה. "כואבות לי הרגליים," היא לבסוף נכנעת ומודה. הוא מביט בה, כמו רואה אותה לראשונה, מבחין בנעלי העקב החדשות, שנעלה לכבודו. "הנה כבר הגענו," זרועו מושטת לחבקה והוא מנשק את מצחה. היא נשענת עליו ורגליה שורפות.

האנטריקוט היה באמת מוצלח והיין, שתמיד ידע להזמין התאים בדיוק. מצב רוחה הטוב חוזר אליה וגם הרגלים, חלוצות הנעליים, לא מציקות כל כך. אחרי שחיסלו את הבקבוק – הוא שתה שני שלישים ממנו – ושילמו, היא מבקשת להזמין מונית.

"יש ערב יפה בחוץ והמלון קרוב," הוא מתעקש, שוכח את רגליה הכואבות והיא מוותרת לו כרגיל. כועסת עליו ועל עצמה. במוחה עולה תמונה של ציור בסגנון מופשט-גאומטרי של פיט מונדריאן, שראתה פעם, עם בעלה, במוזאון לאמנות מודרנית בעיר. "ברודוויי בוגי ווגי" נקראה התמונה והיא זוכרת שקראה, שהאמן הושפע מהתנועה התוססת במנהטן וממוזיקת הבוגי ווגי שאהב ולכן תאר בסגנון אבסטרקטי, במבט-על, את רחובות ניו יורק, הבנויים שתי וערב.

יותר מדי שתי וערב, רגלי צבות ושורפות, בעודה מדדה בכבדות כל הדרך למלון.

בחדר היא ממהרת להשליך את נעליה הצידה ולהיכנס לאמבטיה, מטביעה את העור הצורב במים חמימים. הטלביזיה בחדר השני דולקת והיא מצליחה לשמוע שברי מלים, משיחתו עם אישתו, מתאונן על מזג האויר הקר וכמה שהוא מתגעגע אליה ולבנות.

הכאב שוכך מעט והיא מנגבת את רגליה ומעסה אותן בקרם לחות שנשאה בתיק הרחצה, ממתינה שהקרם יספג ומצחצחת את שיניה, בעודה יושבת על דופן האמבט.

"את באה למיטה?"

"כן, עוד רגע," היא עונה, בטוחה שהסקס, אליו הם נופלים אפוסי כוחות בכל לילה, מנסים להחזיק בכל רגע שנותר מהזמן הקצוב, יקרב אותה אליו כמו תמיד.

ג'

הפעם נעלה נעלי התעמלות. שיטוט בין מרכזי הקניות, 'שופינג', כמו שאוהבים האמריקאים לקרוא לזה, מעולם לא היה מתחביבה העיקריים. מאחר שהבטיחה לעזור לו למצוא מתנות ורצתה בעצמה לקנות משהו לילדים, הסכימו שהיום האחרון ישאר למחויבויות למשפחה. גם בפעם הקודמת היה כך, וכך גם בפעם הזו.

היא מוצאת בקלות מה שחיפשה, משחק מחשב לגדולה וכדור בסיס לקטן. המוכר חייך, כשארז אותם  עבורה וליכסן מבט אל הגבר שלצידה. "שיהיה לכם יום נעים." "גם לך," היא מפטירה ומתרחקת מחזיקה את השקיות, מקווה שהקניות שלו לא יתארכו.

לאחר שקנה מוקסינים חדשים וכמה זוגות מכנסיים וחולצות עבורו וגם אפטרשייב חדש הוא לא שכח, הוא מתפנה לשאר הקניות. עוברות שעתיים נוספות והיא מתחילה לאבד את סבלנותה.

"אני לא מוצא נעליים מתאימות לאישתי," הוא מתלונן והיא, שאישתו בכלל לא מעניינת אותה, מחייכת באהדה מזוייפת. רק שיגמור כבר ויוכלו ללכת מכאן.

מוכרת חביבה מתנדבת לעזור לו, בעוד עיניה מבחינות בשתי בנות עשרה, מודדות מכנסי ג'ינס הדוקים. "זה קטן מדי," אומרת הגבוהה שבהן. "כן, אבל זה סקסי ויפה," משיבה חברתה. "בשביל האהבה, צריך לפעמים לסבול".

"סיימתי," הוא ניגש אליה, ידיו עמוסות שקיות. מבטה נפרד מהשתיים, שממשיכות למדוד בגדים בשביל האהבה. הם יוצאים החוצה אל השמש החמימה, יורדים אל התחתית וחוזרים למלון, כדי להשאיר שם את החבילות.

"אולי כדאי שנארוז עכשיו? אין לי חשק לעשות את זה בערב," הוא מציע ומניח את ערמת החבילות על הרצפה.

"בסדר," היא מסכימה, שמחה לנוח מעט, בעוד הוא מתעסק במזוודה העמוסה, דוחק אליה את שללו. הוא גומר לארוז ונשכב לידה. סקס הפרידה תמיד היה עצוב בעיניה והפעם יותר מתמיד. כשהוא נרדם, היא אוספת את חפציה המועטים, מלטפת אותו בעיניה, מנסה לשמר בזכרונה כל תו מגופו, משאירה מכתב קצר בו מבקשת שלא יתקשר, יורדת אל הלובי שבמלון, משלמת את חלקה בחדר ומסתלקת.

המונית מסיעה אותה אל שדה התעופה. טיסתה תמריא בעוד כארבע שעות, אבל לה לא אכפת. היא יושבת מול הזכוכית השקופה, שחולשת על מסלולי המראת המטוסים, מביטה בבואתה הנבטת אליה ורואה דרכה את מילות שירה של וונדה האלמונית, על קיר השירותים בתאטרון:

"אתה שאהבת

אותי ואותך

שאהבת אותי

ואת אישתך

אני שאוהבת

אותך ולא אותי

אתה בשבילי הכל

ואתה לא איתי."

היא מביטה בנוף המתחלף ורק רוצה הביתה.

שבוע הספר 2012: גברת עם קוף על הכתף מאת נאוה סמל

ליריד הספר הראשון בחיי הלכתי כולי תקווה לפגוש את "דודה של שום איש". הילדה שהייתי עברה בין הדוכנים הצנועים של אז – שנות הששים המאוחרות – ושאלה מי ראה את הסופרת שכתבה את "נסים ונפלאות". שמה היה לאה גולדברג.

את קולה שמעתי פעם אחת ברדיו, ובאותו שבוע ספר עברי רחוק חיפשתי  גברת עם קול סדוק וקוף על הכתף. למרות שידעתי שהקוף "נפלאות" שברח מקרקס והילד נסים שנהג להסתתר בפח זבל, קיימים רק בספר האהוב עלי, היה לי חלום שאיכשהו – מעשה קסם – הם יתגלו ביריד. אחרי הכול, שם הספר הצדיק את הציפיות שלי- גם נסים וגם נפלאות.

יריד הספר העברי הראשון התקיים בשדרות רוטשילד בשנת 1926, תשע שנים לפני שלאה גולדברג עלתה לישראל. צריך לדמיין "קיאוסקים של ספרים" – כך נכתב אז בעיתון "הארץ" – ואת "האבטומובילים המקושטים" שמתוכם פיזרו חברי גדוד מגיני השפה העברית כרוזים וצעקו קריאות בנוסח: "הספר הוא פרי היצירה של האומה המתחדשת" ו"הספר מפרנס את הנשמה הלאומית ומחדש את כוחותיה". איש לא הכריז אז שהספר במחילה, אמור גם לפרנס את הסופר….

לו הייתי חיה אז, הייתי מזמינה את עצמי לבית העם כדי לשמוע את "מפרשיה של השפה העברית" ואת תזמורת המשטרה "מנעימה בנגינותיה מזמירות א"י", והייתי מתפלחת לחצר גימנסיה הרצליה כדי להשתתף ב"תה בין ערביים" עם ורה וייצמן אשת הנשיא הראשון ו"המטרוניתא" של האירוע הספרותי שבו השתתפו כל המי ומי של תל אביב – הסלבריטיס של אז. בגימנסיה הרצליה, אגב, למדתי גם אני אחרי הרבה שנים.

יש הקוראים לבטל את יריד הספר בנימוק שהפך למפגן מרכולת צעקני מרפקני, מונע בידי כוחות מסחריים ותחרות שוק פרועה. הכריזות של היום "ארבע במאה" ו"ספר בשני שקל" לא ממש מכוונות אל הרחבת דעת ונפש, ובניגוד לסיסמה של אותו יריד ראשון "למען הספר לא אחשה", אלה הנוכחיות מרדדות אותו לכדי מוצר זול במחירי ריצפה.

אבל לפני שהקינדל והאייפד והטאבלט ו-IVRIT ושאר הקוראים האלקטרוניים משתלטים על הכול, ומכיוון שהדמיון שלי צר מלהכיל יריד ספר דיגיטלי בלי מגע אנושי, בלי ריח דפים או תנועות יד ממששות אחרי אוצרות מלים, ובלי אותיות שמשאירות חותם דהוי של דיו על האצבעות, תנו לי עוד יריד אחד במתכונת הישנה.

אני מבטיחה שהפעם אחפש בכל מקום את נסים ונפלאות. היום, כשאני עצמי, עומדת מאחורי הדוכן – בסטה בעברית של ימינו – נדמה לי שגם אני "דודה של שום איש". וכי מהו סופר אם לא איש עם קול סדוק וקוף על הכתף.

* * * * *

נאוה סמל, סופרת, מחזאית וכותבת שירה. פרסמה שבעה-עשר ספרים למבוגרים ולצעירים, וכן מחזות, ליבריות לאופרה ותסריטים. יצירתה עוסקת בדיאלוג במשפחה הישראלית בצל השואה ובצלקות העבר. הרומן האחרון שלה "ראש עקום" (הוצ' כנרת זמורה ביתן) עוסק בהצלתו של מוזיקאי יהודי באיטליה תחת הכיבוש הנאצי. 

האורות בבתים של אחרים מאת קיארה גמברלה

האורות בבתים של אחרים הוא פסיפס יפהפה, עצוב ומצחיק של אנשים ורגשות. זהו הרומן השלישי של קיארה גמברלה, ילידת 1977, וספרה הראשונה המתורגם לעברית.

"הייתי רוצה שאבא שלך יהיה אסטרונאוט שהולך על הירח אבל תמיד חושב עלינו, ולא איש כמו רבים אחרים, שגר ברחוב גרוֹטָה פֶּרפֶטָה 315 וערב אחד במרס, אולי משעמום ואולי מסקרנות, בחדר הכביסה לשעבר בקומה השישית, עשה אתי אהבה".

אחרי מותה הפתאומי של מריה, חושפת בתה מַנדוֹרלָה את המכתב שכתבה לה אמה עם היוולדה. מי מן הגברים המתגוררים בבניין הוא אביה של הילדה בת השש?

דיירי הבית מעדיפים שלא לדעת, ומחליטים לגדל את הילדה ביחד. כך גדלה מנדרולה עם חמש משפחות חדשות, בכל פעם בדירה אחרת, בקומה אחרת, בחיים אחרים. אצל טינה פּוֹלידוֹרוֹ הבודדה ואורחיה הליליים המפתיעים, עם קתי וסַמוּאֶלֶה והשתיקות שביניהם, במצעדי גאווה עם פַּאוֹלוֹ ומיכֶּלאַנגֶ'לוֹ, בין הריבים של לידיָה ולוֹרֶנצוֹ, ובארוחות הערב של משפחת בַּרילָה, שמכסות יותר משהן מגלות.

קומה אחר קומה מנדורלה מתבגרת, מתאהבת, וממשיכה לחפש את עצמה, אבל לא תמיד מוצאת. כי, כפי שאומר לה עורך הדין פברוטי, איך אפשר לגדל ילדה על סודות ושקרים ואחרי כן להתיימר שהיא תדע להבחין בין טוב לרע? 

"ספר שכולו עצב ושמחה בלתי פוסקים", קוריירה דלה סרה

האורות בבתים של אחרים מאת קיַארָה גַמבֶּרַלֶה, מאיטלקית: יערית טאובר. הוצאת כתר, שנת 2012, 328 עמודים

שבוע הספר 2012: המכללה האקדמית כנרת מזמינה למפגש תרבות בנושא שירת רחל וחייה, 14/6/12

במסגרת אירועי שבוע הספר העברי, תארח המכללה האקדמית כנרת, ביום חמישי, 14 ביוני 2012, בבניין הספרייה היפיפה השוכן על שפת אגם הכנרת, מפגש תרבות שיעסוק כולו בשירת רחל וחייה.

לכנרת נתייחד מקום חשוב בשירה ובספרות של ארץ ישראל. שירים רבים נכתבו על הכנרת, רובם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית בארץ. במכללה האקדמית כנרת, חולקים כבוד לרחל המשוררת, שכתבה על הכנרת יותר מכולם, שאהבה את הכנרת, חיה על שפת האגם וקבורה בבית העלמין של קבוצת כנרת.

במפגש תתארח גם הסופרת זיוה שמיר, שהוציאה לאחרונה את הספר "רקפת – ענווה וגאווה בשירת רחל", שהוא למעשה המחקר האקדמי הרציני הראשון שמוקדש לרחל בלבד.

האירוע בהשתתפות יוסי ורדי, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, פרופ' אריה רטנר, נשיא המכללה האקדמית כנרת, ד"ר זאב דרורי, מנכ"ל המכללה האקדמית כנרת, ישתתפו: פרופ' צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב', ד"ר מימי חסקין, מכללת סמינר הקיבוצים, פרופ' עוזי שביט, אוניברסיטת ת"א, סמינר הקיבוצים, מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב וד"ר אורי מילשטיין, אוניברסיטת ת"א.

עם סיום המפגש, יערך מופע משירי רחל – אל מול כנרת.

"אַתְּ זוֹכֶרֶת? בּקֶר וְאשֶׁר…

זֶה הָיָה, זֶה אֵינֶנּוּ יוֹתֵר.

כָּאָבִיב הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּ

כֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר"

רחל

בניין הספרייה, במכללה האקדמית כנרת,

יום חמישי, 14 ביוני 2012, (כד' בסיוון תשע"ב)

בתוכנית:

16:00   התכנסות ברכות

            פרופ' אריה רטנר, נשיא המכללה האקדמית כנרת

            מר יוסי ורדי, ראש המועצה האזורית עמק הירדן

            ד"ר זאב דרורי, מנכ"ל המכללה האקדמית כנרת, יו"ר הכנס

16:30-17:45   מושב ראשון:    

           פרופ' צבי לוז, המכללה האקדמית כנרת, חבר קיבוץ דגניה ב', לשון המקרא בשירי רחל      

           פרופ' זיוה שמיר, אוניברסיטת תל אביב, מכללת סמינר הקיבוצים, ענווה וגאווה בשירת רחל

           ד"ר מימי חסקין, מכללת סמינר הקיבוצים, המרחב הכנרתי בשירת רחל   

18:00-19:00   מושב שני:

           פרופ' עוזי שביט, אוניברסיטת תל אביב, סמינר הקיבוצים, שירת רחל וריתמוס העברית הארץ   

           ישראלית

           מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, שירת רחל כגשר אל העולם הגדול וכנתק ממנו

           ד"ר אורי מילשטיין, אוניברסיטת בר אילן, סוד קסמה של רחל המשוררת      

19:00             מופע משירי רחל – אל מול כנרת

הכניסה חופשית, הציבור מוזמן.

מספר המקומות מוגבל, יש להירשם מראש בטל': 04-6653667, 04-6653762,

או בדוא"ל: sharons@kinneret.ac.il

·         החנייה לבאי האירוע תתאפשר בחניון בית בנדל, או בחניון בית גבריאל.

מאושרת בדרכה מאת אורלי קראוס-ויינר

"מילדות היו הספרים אהבתי הגדולה. מגיל ארבע קראתי בלי סוף, כל מה שנפל לי ליד, והחלום שלי היה להיות מוכרת בחנות ספרים כשאהיה גדולה, כי ככה חשבתי שאוכל לשבת ולקרוא כל היום. אבל כשהתבגרתי והייתי צריכה להחליט באיזו דרך כדאי להתפרנס כדי לממן את לימודי באוניברסיטה, בחרתי בסופו של דבר להיות דיילת אוויר. החלטה שבדיעבד הוכחה כמוצלחת יותר, כי לאחר שבע שנות דיילות כבר הצטבר בדמיוני מספיק חומר מעניין כדי לכתוב את ספרי הראשון "התרוממות" שעסק בחיי צוות אוויר. הספר הפך להצלחה תוך שבועות ספורים וכך הפכתי לסופרת בלי שום תכנון מוקדם, מה שמוכיח את אחד המשפטים שאני מרבה לצטט בספרי, "החיים זה מה שקורה לנו כשאנחנו עושים תכניות אחרות", מספרת אורלי קראוס ויינר, שהוציאה בימים אלה את הספר "מאושרת בדרכה", ספרה האחד עשר.

אורלי קראוס-ויינר עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות", ב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית והיו כולם לרבי מכר. חמשת ספריה האחרונים זכו כולם בפרס "ספר הזהב" ו"דיוקן הונגרי" גם זכה באפריל 2007 בתואר "ספר החודש" בתחרות שנערכה על ידי תכנית הטלוויזיה "רשת על הבוקר" בשיתוף רשת סטימצקי. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה".

על הספר החדש מאושרת בדרכה: החלטה של רגע גורמת לנוגה, פרסומאית צעירה הנמצאת בדרכה לניו יורק כדי להחלים מבגידה רומנטית ועסקית, לשנות את יעדה ולטוס בכיוון ההפוך, למוסקבה. בבירת רוסיה, בין תאי כלא צרים, כינוסים של ארגוני פשיעה, מטוסים פרטיים וארמונות פאר, היא חווה את הרפתקת חייה, שמעורבים בה גם דודתה התוססת אסנת, קציני השירות החשאי הרוסי, מתמטיקאית בוכרית, אוליגרך רב-קסם, ואוצר משפחתי יקר ערך. במהלך שהותה הסוערת במוסקבה נחשפת נוגה לסיפור המרתק של משפחת אִמה, שבשנות העשרים של המאה שעברה נדדה עשר שנים במדבר בדרכה מבוכרה לארץ ישראל. זוהי משפחה דרמטית, סוערת ותוססת, שידעה לא מעט טרגדיות ותלאות ועל אף הכול נותרה "מאושרת בדרכה", ובניה ובנותיה מעולם לא ויתרו על האופטימיות ושמחת החיים. ההיסטוריה המשפחתית שאליה מתוודעת נוגה מחזקת אותה ומסייעת לה לשמור על אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. סיפורה האישי וסיפור משפחתה המשולבים זה בזה כתובים שניהם בסגנונה העז והמרתק של אורלי קראוס-ויינר.

בימים אלה עוסקת אורלי בכתיבת ספר נוסף, מותחן היסטורי שגיבוריו הם עוזרים פרלמנטרים שנכנסים לעולם הפוליטי כדי לשנות אותו לטובה, אבל מגלים לחרדתם שהם נשאבים לביצת התככים והמזימות כמעט עד מעל לראשם.

שם: אורלי קראוס-ויינר

גיל: 52

סטטוס: אם לילדה חיילת

מגורים: רמת גן

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר מאושרת בדרכה, הוצאת כתר, 2012.

אורלי קראוס-ויינר (צילום אסנת רום)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "ההשראה למאושרת בדרכה הוא משפחתה המיוחדת של אמי וקורותיה מתחילת המאה שעברה ועד ימינו".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "בערך שנה".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים "מכירת חיסול" של יו לורי ו"נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "בתשובה לשאלה הזאת מתחלקים שווה בשווה ג'וזף הלר ומאיר שלו.

לדעתי, גם "מלכוד 22" של הלר וגם "רומן רוסי" של שלו, הם יצירות מופת הכתובות בגאוניות. קשה לי להגיד אם זה רק בהשפעתם, אבל חשוב לי מאד לשלב בספרים שלי הומור, אם בדיאלוגים שנונים או בעזרת תיאורים אירוניים. וכשאני כותבת רומנים משפחתיים היסטורים, "רומן רוסי", שכידוע נמנה על הסוגה הזו, תמיד נמצא בשולי תודעתי". 

אילו ספרים קראת בילדותך? "כל ספר שנפל לי לידיים. החל מסדרות "קופיקו" ו"חסמב"ה" ועד ל"דזירה" ו"חלף עם הרוח" ששניהם בהחלט השפיעו על הכתיבה שלי ועל השאיפה לכתוב רומנים היסטוריים".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אם אני אמורה לא לחזור על שמות הספרים שציינתי כבר, אז הבאים בתור הם "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "הזר המיסתורי" של מארק טווין ו"העולם לפי גארפ" של ג'ון אירווינג".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי האחד עשר".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "מאושרת בדרכה מספר על נוגה וולף, פרסומאית צעירה ומצליחה הנקלעת למשבר כשהיא מגלה שבן זוגה לחיים ולעסקים בגד בה בגידה בלתי נסלחת. על מנת לברוח מהתמודדות עם המשבר, מחליטה נוגה לנסוע למוסקבה עם דודתה הסוערת, אסנת, כדי לחפש את בן דודה הפרוע שנעלם בנסיבות מסתוריות. הנסיעה למוסקבה הופכת להרפתקה מטלטלת בפני עצמה הכוללת מעצרים, מעקבים, ניסיונות התנקשות, התאהבויות ואובדנים. אך תוך כדי כך גם מתוודעת נוגה לסיפור התלאות ההירואי של משפחת אמה. סיפור המשקף בראש ובראשונה את אופיים האופטימי ומלא החיים של בני המשפחה, ועוזר לנוגה לגייס כוחות מחודשים כדי לחזור לארץ ולבנות את חייה מהתחלה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בימים אלה אני עוסקת בכתיבת ספר נוסף, מותחן היסטורי שגיבוריו הם עוזרים פרלמנטרים שנכנסים לעולם הפוליטי כדי לשנות אותו לטובה, אבל מגלים לחרדתם שהם נשאבים לביצת התככים והמזימות כמעט עד מעל לראשם".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לכתוב ספרים שתאהב בעצמך לקרוא".

משפט מסכם: "כל אדם בעולם הוא סיפור בפני עצמו, הוא רק צריך ללמוד איך לספר אותו".

אורלי קראוס-ויינר – ספרים

התרוממות, הוצאת ידיעות ספרים, 1997

מלכת הלבבות, הוצאת ידיעות ספרים, 1999

אהבה לפי הספר, הוצאת ידיעות ספרים, 2002

מחול הפלמינגו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005

המערבולת, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2006

דיוקן הונגרי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2007

נחיתת חירום, הוצאת כתר, 2008

זאבים בשלג, הוצאת כתר, 2009

מה שצריך לקרות, הוצאת כתר, 2010

כמעט מושלם, הוצאת כתר, 2011

מאושרת בדרכה, הוצאת כתר, 2012

מאושרת בדרכה מאת אורלי קראוס-ויינר, הוצאת כתר, שנת 2012, 396 עמודים

הכח המדמה, שירה, מאת ריקי דסקל

ריקי דסקל שחקנית ומורה, מלמדת ספרות ותיאטרון. שיריה מאופיינים בישירות, עידון ושאר רוח. שירתה מקיימת זיקה סמויה, קשובה ויוצרת עם הספרות העברית. מתוך משא ומתן בין עולמה הנפשי ותמונות הנוף שלה לבין העבר התרבותי ממנו היא צומחת, חוצבת המשוררת את קולה המיוחד. ספר שיריה החמישי שיצא לאחרונה, "הכח המדמה", זכה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה 2010.

ריקי דסקל למדה לתואר ראשון משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב וספרות וחינוך באוניברסיטת חיפה. לתואר שני במדעי היהדות ומגדר למדה במכון "שכטר" בירושלים. השתתפה כשחקנית, בין השאר בהצגות "הבט אחורה בזעם" (תיאטרון ב"ש), "טייבלע והשד שלה" (הבימה), "בתוכו", "רכבת בבוואריה" (פסטיבל עכו). לאחרונה העלתה מופע כשם ספרה "ספר הזכרונות של בטני", בבימוי מלכה מרין ובהשתתפות נגה אשד ומיכל גולדברג.

"התיאטרון הוא קסם ומן התיאטרון אני לוקחת אל השירה את האומץ להשתנות ואת הצורך להזדהות עם מי שאיננו אני, 'לחיות חיים של אחרים'. אך בכוחה של השירה להשיל מחלצות לוואי: תפאורה, תאורה, שחקנים, כרטיסים וקהל אם יבוא או לא.

בכוחה של השירה יותר מן התיאטרון להעניק את תחושת המעוף הנפלאה ביותר שניתן להשיג בצינוק המילים וביניהן. היא המלח הנשאר בתחתית אחרי שהתאיידו המים. וגם שירי הכח המדמה כמו שחקנים הם מתבוננים בנופי החוץ כהשתקפות של נופי הנפש והופכים מקומות אנשים ואירועים לחוויה מילולית, חושנית, רגשית ורוחנית", מספרת ריקי דסקל.

הכח  המדמה של המילים

הַכּוֹחַ הַמְּדַמֶּה שֶׁל הַמִּלִּים

לוֹקֵחַ אֶת חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים לְסִיבוּב

הוא עוֹמֵד בְּמַעְגַּל מַבִּיט סָבִיב

וּבְאֶצְבַּע מוֹרָה

הנה עֵצִים

הִנֵּה שְקִיעָה

הִנֵּה כָּנָף

הִנֵּה בַּיִת מוּגָף

וּכְמוֹ לַחַן שֶׁל דָּם שֶׁטֶּרֶם נִלְחָן

כְּמוֹ מֵזַח עַתִּיק שָׁקוּעַ בַּיָם

הוֹלֵם בִּי הַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה שֶׁל הַמִּלִּים

מוּל סֶלָע עָטוּף  פַּרְוָה יְרֻקָּה

יָרֵחַ רוֹעֵד  עַל עִיר שֶטָבְעָה

עָלֶה נוֹפֵל

יָמָה נוֹשֶפֶת

מַכְרִיז שׁוּב

בְּאֶצְבַּע מוֹרָה 

הַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה שֶׁל הַמִּלִּים לוֹקֵחַ

אֶת חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים בַּסִּיבוּב.

שם: ריקי דסקל

סטטוס: נשואה + ארבעה

מגורים: רמת השרון

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר הכח המדמה, שירה, בהוצאת עם עובד, 2012.

ריקי דסקל (צילום מהאלבום המשפחתי)

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "מן הטבע, מאנשים, ומטבע האנשים. בעצם מכל דבר".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "לכתוב אהבתי מגיל צעיר. באופן "יותר רציני" משנות ה-20 המאוחרות".   

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "השירים בספרי החדש נכתבו לפני כחמש שנים, מאז יצא ספרי הקודם 'לחם הפנים' לאור".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה קראתי "את "קסם וכזב" של ערן בר גיל, את ספר שיריה החדש של אסתר אטינגר "לילה ויום", "להרגיז מישהו חסר חשיבות" סיפורים קצרים של חנה רוזנטל, "מתי תבוא אלי" של יהודית רותם, את "מות העיירה" של פרופ' יהודה באואר ואת הסונטות של שקספיר בתרגום זיוה שמיר ואריה סתיו".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "אני מאד אוהבת לקרוא שירה. מעדיפה לקרוא שירה על פרוזה. רשימת המשוררים שאני אוהבת היא ארוכה ומכולם השכלתי.

קרובים לליבי במיוחד: זלדה, פנחס שדה, דליה רביקוביץ, נתן זך, מאיר ויזלטיר, גבריאלה אלישע, שולמית אפפל, מאיה בז'ראנו, והרשימה ארוכה. עוד לא הזכרתי את משוררי הלעז האהובים. אני בטוחה שכל השירים שקראתי ואהבתי השפיעו על כתיבתי גם באופן ישיר וגם באופנים שאינני יודעת עליהם".

איזה ספרים קראת בילדותך? "קראתי הכל, כל פיסת נייר כתובה שנקלעה לידי. מ'במחנה גדנ"ע' ועד אנציקלופדיה 'מכלל' ו'מסדה'."

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אקח את ספר "תהילים" להתפלל שמישהו יבוא להציל אותי" .

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "ספר השירה 'הכח המדמה' הוא ספרי החמישי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: שירי הכח המדמה עוסקים בנושאים המעסיקים אותי שנים רבות וכאן הם קיבלו ביטוי אולי, נרחב יותר. מספר שירים עוסקים בנושאי "הדור השני" והיחס לאירופה. מספר רב של שירים סובבים סביב דמויות והם מהווים מעין "אלבום דיוקנאות" דמיוני.

בעקבות בקור באוקראינה, בבית הקברות היהודי העתיק בעיר ברודי כתבתי שיר ארוך הנקרא :"בלדה אפשרית על מלכה באב"ד מברודי". מעסיק אותי מאד הקשר בין האמנויות השונות ובעיקר הקשר בין המילה לציור, ואחרון אחרון חביב: אלוהים, הוא תמיד מטריד את מנוחתי".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כמו דיבור באידיש גם שירה לא כותבים, היא נכתבת. והתשובה כן, אני כל הזמן כותבת".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "הטיפ הוא ככה קצת פטרוני אבל מאמינה בו : שירה איננה פטפוט, היא יקרה, לכן יש לשקול כל מילה. כל מילה בסלע".

משפט סיכום: "תיקח את עצמך ברצינות רק כשאתה כותב".

מספריה של ריקי דסקל

"רצועה של אור", שירה, הוצאת אלקנה, 1989,

"כולם מייחלים למחווה של אהבה", שירה, הוצאת ביתן, 1992

 "ספר הזכרונות של בטני", שירה, הוצאת  תמוז, קיבל את פרס "אלף" של אגודת הסופרים, 2000

"לחם הפנים", שירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007

"הכח המדמה", שירה, הוצאת עם עובד, 2012

מספר שירים מתוך הכח המדמה:

חֶסֶד

הַחוֹל הוּא פֶּלֶא

בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עָלָיו.

מוּל עֵינַי, אֶצְבַּע אֱלֹהִים מְשַׁלְשֶׁלֶת

מַטְבֵּעַ זָהָב נוֹסָף לְקֻפַּת הַזְּמַן.

לוּ  הֵעַזְתָּ לִהְיוֹת שֶׁמֶשׁ

לוּ  הֵעַזְתִּי  אני לִהְיוֹת ים

הָיִינוּ זוֹכִים  בְּרֶגַע אֶחָד שָׁלֵם שֶׁל

שִׁכְחָה.

לא כברוש מתחילתו עד סופו

לרוזלינד  ושוקי

שְנוֹתֵינוּ  

עֲרָפֶל נָמוֹג אל שִׁנֵּי הֶהָרִים.

מַּדְרֵגוֹת  שֹׁרֶשׁ וְאֶבֶן מוֹבִילִים אֲלֵיהֶם

וְטַחַב מְכַסֶּה אֶת בַּדֵּי עֲצֵיהֶם

בִּכְסָיוֹת  שֶׁל מַיִם.

לֹא כַּבְּרוֹשׁ  מִתְּחִלָּתוֹ עַד סוֹפוֹ

נוֹגְסוֹת בָּנוּ לְמַרְגְּלוֹתָיו

הַשִׁכְחוֹת  הַקְּטַנּוֹת -

שְלוּלִיוֹת  שֶׁלֶג הַמּכַוְּצוֹת עַצְמָן

אֶל המַּפָּל הַגָּדוֹל

אֶל עֵין הַטּוּרְקִיז שֶׁלַּיְלָה

אִטִּי יוֹרֵד עָלֶיהָ

כִּירִיעַת מֶשִׁי מִגֹּבַהּ רַךְ.

שָׁם בַּמָּקוֹם  שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל הַחֵטְא

יַצִּיב כְּמִבְצָר

וְהַזְּמַן נִמְדַּד בְּדִיּוּק שֶׁל חָרוּב

נִתְקַעַת בִּגְרוֹנֵנוּ זָּרוּת

כְּאֹשֶׁר

כְּבֵית  אֲרַעי נִצְחִי.

אני תיכף אגיע

יָשַׁנְתִּי עַל מִטָּה בְּגֹבַהּ שֶׁל רַב קוֹמוֹת

הַמִּטָּה הָיְתָה מִחוּץ לַבַּיִת שֶׁל חָמִי וַחֲמוֹתִי

חָמִי  כְּבָר מֵת

מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

פָּחַדְתִּי  פָּחוֹת

אַךְ בָּרוּר שֶׁעָסַקְתִּי בַּשְּׁאֵלָה אֵיךְ

אֵרֵד  בְּשָׁלוֹם בִּכְתֹנֶת לַיְלָה

עִם שְׂמִיכַת פּוּךְ וְעִם זֵר פְּרָחִים מְשֻׁנֶּה

שֶׁהֶחְזַקְתִּי בַּיָּד וְאַף אָכַלְתִּי מִמֶּנּוּ בַּהֲנָאָה מְסֻיֶּגֶת

מְאֹד הָיִיתִי עֲסוּקָה בְּאַסְטְרָטֶגְיַת הַיְּרִידָה

אַךְ כָּאָמוּר לֹא בְּלַחַץ אֶלָּא בִשְׁכִיבָה

כְּשֶׁאָזַרְתִּי מָתְנַי  לָרֶדֶת אָמַרְתִּי

אָצִיץ מִן הַחוּץ לַדִּירָה הַשּׁוֹמֶמֶת וְאֶרְאֶה

אוּלַי תָּבוֹא לִי עֶזְרָה מִשָּׁם

אַף לֹא דָּבָר הֶגְיוֹנִי אֶחָד הָיָה בַּחֲלוֹם הַזֶּה

חוּץ מִן הַטֶּלֶוִיזְיָה שֶׁרִצְּדָה על

פָנָיו הַמקסימים  שֶׁל בְּנִי 

אֲנִי לֹא יָכֹל לִפְתֹּחַ לָךְ  אֶת הַחַלּוֹן הוּא לָחַשׁ  בְּצַעַר

סָבְתָא לֹא מַרְשָׁה לִי

לֹא נוֹרָא  הֵשַׁבְתִּי לוֹ

רַק תַּרְשֶׁה לִי לְשַׁלְשֵׁל אֶת הַשְּׂמִיכָה מִבַּעַד לַסּוֹרְגִים

אֲנִי תֵּכֶף אַגִּיעַ

מינימליזם

דְּיוֹקַן הַצַּיָּר כְּאִישׁ זָקֵן מְאֹד מִתְעַלֵּם אֶל תּוֹכוֹ

כִּתְלוּלִית קְטַנָּה שֶׁל בְּגָדִים לְגוּף לְלֹא בָּשָׂר

פַּסִיפְלוֹרָה קְמוּטָה בִּקְעָרָה גְּדוֹלָה מִדַּי

נַעֲשֶׂה דַּק כִּנְיָר אַוְרִירִי כְּאִירוֹנְיָה מְתַעְתֵּעַ כְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

יָדָיו מֻנָּחוֹת עַל שֶׁלֶד בִּטְנוֹ מְאֻבָּנוֹת

כַּפּוֹת רַגְלָיו מַפְתִּיעוֹת כְּאֶלֶמֶנְט שָׁלֵם

דְּיוֹקַן הַצַּיָּר כְּאִישׁ זָקֵן מְאֹד

נִשְׁאַב לאָחוֹר אֶל תּוֹךְ זַהֲרוּרִי עֵינָיו

שָׁם עֲדַיִן נוֹצֵץ הָרֶגַע בּוֹ

נָגְעָה הָרוּחַ בְּגַבּוֹ לְשַׁבְרִיר

כְּשֶׁצִּיֵּר בְּיוֹם קַיִץ חַם אֶת הַנּוֹף שֶׁרָאָה מוּלוֹ

שיר מתוך "כולם מייחלים למחווה של אהבה", שירה, הוצאת ביתן , 1992

סְדָקִים נִפְצָעִים לִשְׁתּוֹת בַּצָּמָא

שְׂפָתַי תְּפִלָּה

כְּמוֹ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה

אַתָּה בָּא עָלַי

עַד שֶׁגּוּפִי  כּוֹכָבִית חָגָה

מְפַכָּה אַהֲבָה

הוֹ אֱלֹהִים

אַתָּה כֹּה שָׁבִיר

הכח המדמה, שירה, מאת ריקי דסקל, הוצאת עם עובד, 2012, 81 עמודים

מסתורין באיסברגטאון מאת על סטראנס

בסטירה פוליטית-גרוטסקית זו, "מסתורין באיסברגטאון", המוגשת כטקסט טראגי-קומי, מתבונן המחבר על סטראנס בעין חודרת ובלתי מתפשרת בעולם פוליטי מעוות, ומציב כלפיו עמדה סרקסטית, ביקורתית ואירונית. אולם סגנון הכתיבה הקולח ועשיר התיאורים מתאפיין קודם כל באיכות מקורית, המצאות מפתיעות, והומור סוחט דמעות צחוק

בעיצומו של סקנדל פוליטי מתרחש אירוע מוזר, מסתורי ומעורר דאגה בחלונות הגבוהים של השלטון, ומכניס את כל מדינת איסברגלנד וממשלתה לתזזית, שאפילו זקניה של עיר הבירה איסברגטאון, לא זוכרים מאורע כה מסעיר כמותו. יצור מוזר המחליף דמויות ופרצופים מסתובב במסדרונות משרדי הממשלה, ומציב מראה מול תחלואיו של השלטון  ובעיקר מול שלוש הרעות החולות ביותר שלו: פוליטיקאים שהשחיתות נלווית אליהם כצל, דו פרצופיותה של התקשורת ומיצגיה העיתונאים, ותאוות הבצע חסרת הבושה של עורכי הדין ונכלוליהם.

גם הקורא עצמו מוצב מול מראה נשכנית זו, שעה שהוא עוקב אחר העלילה הסוחפת, שברקעה מתרחשת גם מזימת הפיכה שלטונית, המבקשת להפוך סדרי עולם לטובת הפוליטיקאים ועושי דברם.

העלילה שמתרחשת בעיר איסברגטאון, משמשת משל לכל המתרחש במקום בו פועלים ללא גבול ומעצור יצרי האדם התופסים להם שליטה, משניתן בידיהם  כוח להשחית ותוך כך לרחוץ את ידי עצמם. כדרך הסטירה ואופייה, גם הדמויות  בספר זה מייצגות  טיפוסים בעלי איפיון גרוטסקי מוקצן, כדי להאיר בזרקור את פניה של החברה המודרנית שמוצבת בראי הביקורת, ומעוררת גם את הקורא להתבונן ולבקר את עולמו שלו.

על סטראנס עלה לארץ מברית המועצות בסוף שנות ה-70, בוגר אוניברסיטת לנינגרד לרפואה. שירת כרופא צבאי בסיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה. עובד כרופא עיניים בבית חולים בצפון הארץ. סיפוריו הקצרים פורסמו בארץ ובחו"ל, ורומן פרי עטו ילדי סדום ראה אור ברוסית בסנט פטרבורג.

מסתורין באיסברגטאון מאת על סטראנס – פרק ראשון

היה  זה אוגוסט שאפילו זקני איסברגטאון לא זכרו כמותו. החום הכבד היה בלתי נסבל ונדמה שלא רק האספלט, אלא גם בתי האבן עמדו בכל רגע להינמס כנרות בעת בעירתם.

אבל לא החום לבדו גרם לחרדה בעיר,  אלא גם סקופ טלוויזיוני שחשף חשדות למעשי שחיתות של שרים אחדים בממשלה, ובראש החשודים – מר בר-קוקה, שר בעל תיק חשוב מאוד. העיתונות הכתובה ובעיקר הצהובון 'מתחת לחצאית', ובעקבותיו עיתונים רציניים   כ'חדשות טריות', 'ערפילית הערב', ו'הכפר', יצאו בכותרות ענק על השוחד או החשד לכך, ושאלו  מדוע מהסס היועץ המשפטי  של הממשלה  לפתוח בחקירה משטרתית?!  

החשיפה  העלתה כי השרים נחשדים בקבלת סכומי כסף גדולים מחברה זרה לייצור גז ונפט.

 אילו היה בכוונתה של חברת הנפט הזרה להשתלט על השוק  איסברגלנדי האדיר,  אזי מטרות השרים היו בלתי מובנות לחלוטין. לשם מה הם צריכים כל כך הרבה כסף??? הם הרי אוחזים בשלטון ומבחינתם  זה העיקר! 

אולם, ייתכן שאנו טועים בהנחת השאלה, וכדי להבין את נפש הפוליטיקאים, אנו זקוקים לכלי חד יותר מן  ההבנה האנושית הממוצעת.  זה הזמן להדגיש פרט  פיקנטי נוסף, לפי השמועות השוחד היה כפול,  כספי ומיני כאחד. השרים ה"אלמוניים" דחו את  ההאשמות והזדרזו להאשים את האופוזיציה והתקשורת ברקימת קנוניה נגדם.

על כל פנים, זקני העיר, שהגיעו ברוך השם לגיל 100, שיהיו בריאים, לא יכלו להיזכר בקיץ דומה, בו התרגשו על העיר שתי מכות כאלה ועוד בבת אחת: מכה ראשונה מצד הטבע, ושנייה מצד הפוליטיקאים.

אבו בירה, מזקני הזקנים, שרק  לאחרונה חגג את יום הולדתו ה-119,  שיהיה בריא עד 120, התראיין לחדשות הטלוויזיה בעניין השוחד הכפול: "מה אני אגיד לך, תמיד נתנו כסף לווזירים, והם תמיד לקחו אותו, או שנתנו להם בחורות יעני משהו משהו, והם היו מבסוטים, אבל גם זה וגם אודרוב ביחד, זה לא היה אף פעם, וואללה, בחית אללה!"

באחד מאותם ימי אוגוסט מעולפי חום,  הבחינה אשת השר בר-קוקה, בעל התיק  החשוב, כי מצבו הבריאותי הולך ומדרדר. מה שהפריע לה במיוחד היה שפניו המטופחים דרך קבע השתנו:  אפו הישר והאצילי בסגנון יווני קלאסי הפך למעין קציצה, שפתיו הדקות והקפריזיות כוערו בבצקות בגוון אפרפר, עפעפיו התנפחו והשאירו רק חריצים זעירים. אולם, מה שבלט בעיקר, הייתה כרס ענקית שצמחה פתאום מהסנטר ותפסה את כל המרחב (סליחה על הביטוי) כמעט עד הברכיים, ומשכה את כבוד השר כלפי מטה באופן ממש מסוכן.

אשת השר בר-קוקה הייתה בטוחה שבעלה  מעולם לא סבל מאנורקסיה, להפך, הוא דווקא אהב לאכול, ביטנו הייתה תמיד על גבול 'סימפטום המראה' (להשכלה כללית נזכיר, כי מי שסובל מסימפטום המראה יכול לצפות באיבר מינו רק באמצעות מראה), ואילו עכשיו!.. קשה להבין כיצד יכול היה כבוד השר לנוע או אפילו לנשום! רק הודות לכושר מנהיגותו הצליח כנראה לתפקד.   

בבוקר מעיק זה התחדדה דאגתה של אשת השר תמירת הקומה, שרק שיניה הקדמיות הבולטות והצהובות מניקוטין הפרו את ההרמוניה בפניה היפים, אבל בשל כך הקפידה ללבוש שמלה צהובה שהתאימה לגוון השיניים. היא עמדה על כך שבעלה ייבדק באופן מיידי על ידי רופא, אבל הוא סירב בתוקף.

 "יקירתי…" הגיב  בעצבנות ושוב ניסה לכרוך את העניבה, "אני צריך להגיע לישיבת הקבינט, שם נדון בסקנדל האידיוטי הזה, שילך לעזאזל יחד עם העיתונאים האלה. אחרי הצהריים אני חייב להשתתף בפתיחת מועדון הדור הצעיר של המפלגה, אחר כך…",  כאן עצר השר בר-קוקה את נשימתו, עיניו הוארו ומבטו הפליג ליעד כלשהו בחלל… 'באחר כך' הזה טמונה הייתה התשובה למחלתו, לעתידו ואולי גם לעתיד איסברגטאון כולה…

כעבור רגע התעשת השר, "רוזה,  תעשי לי טובה ותעזבי אותי במנוחה, אין לי  זמן לרופאים!" הטביע נשיקה יבשה על מצח אשתו ונסע לישיבה.

כמובן שהשר בר-קוקה היה עמוס משימות, וכי איזה שר באיזו מדינה  חסר משימות?! מבלי להתחשב בשיקול דעתו, החליטה אשת השר לעשות צעד אמיץ, להתקשר בחשאי לראש הממשלה ולבקש ממנו שישכנע את חברו להיבדק בהקדם על ידי רופא.

ראש הממשלה מר אדוארד שמרס, צנום וגבוה יחסית, הצטיין בראיית הנולד, בדרך כלל מבטו היה נתון בנקודה  רחוקה ונעלמת ובעיניו חסרות הצבע ריצדו ניצוצות של תקווה ותהייה.

כאשר נכנס השר בר-קוקה ללשכה כבר ישב ראש הממשלה על כיסאו, והשר הבחין כי השערות הבודדות שעוד נותרו על ראשו, נעו בתיאום עם גבותיו העבותות. 'מצב הרוח של הבוס איום…' רשם השר לפניו.

"תסלח לי שאני שואל אותך קולגה יקר, אבל איך אתה מרגיש? שמתי לב שבימים האחרונים השתנית מאוד," תיקן ראש הממשלה את הקשר בעניבתו האדומה.

"לעזאזל,  באמת התעייפתי קצת, אתה יודע, זה בגלל כל השערוריות האלה… לכל השדים והרוחות." ניסה השר להסתיר את כרסו בשולי המקטורן, שבאופן בולט כבר נעשה קטן על פי מידותיו.

"אם לא היית אצל הרופא, אני תובע ממך לגשת עוד היום לקליניקה של פרופסור ריבופלבין ולעבור בדיקה מקיפה! אני לא מקבל שום דחיות!  תגיד את האמת ויקטור, אתה לא מרגיש שום כאבים?"

"בכלל לא. מעניין שגם אשתי שאלה אותי ואני לא מבין על מה היא בכלל מדברת."

"אתה רואה, לא רק אני מין כזה  דאגן, בקיצור, בתום הישיבה אתה נוסע מיד לפרופסור!"

לאחר שתי האבחנות שנחתו עליו באותו בוקר, השר אכן החל להרגיש ברע. הבחילה שאחזה בו חברה לצרבת והוא התקשה בנשימה.  לפני ישיבת הממשלה נכנס לשירותים ומן המראה נשקפה אליו דמותו של קשיש מיוגע.  מה שהגעיל אותו יותר מכל, הייתה הכרס הענקית שדמתה לכרסה של אישה בחודש הריונה העשירי. המראה הבהיל אותו, אולם מיד התעשת, הזליף על  פניו מים קרים, וצעד לעבר חדר הישיבות בעודו תומך את כרסו בידיו, ומדי צעדים אחדים נופח מאחור בקולניות מרשימה.

בשעה שלוש לערך, הסתיימה ישיבת הקבינט מבלי שנתקבלה כל החלטה בדבר הפרשה, אז הגיע הרגע שאליו ייחל השר בר-קוקה עוד מהבוקר.

הוא חמק מעיני המשתתפים, וכעבור שעה קלה הגיע לפתחו של בניין מספר 13 ברחוב  אחוות הסועדים, צעד פנימה  ותוך רגע נוסף כבר התיישב בכבדות מאחורי שולחן מתקפל בחדר קטן וטחוב, שהיו בו מלבדו עוד  שבעה אנשים.

"רבותיי," פתח השר בקול עמוק וסמכותי, "כל עוד היועץ המשפטי מהסס להמליץ על חקירה משטרתית, והוא יהסס עוד הרבה זמן, חבריי, וכל עוד שר המשטרה, שמעון ישימון, ישן על עלי הדפנה, אנחנו חייבים לסיים את המהפכה שלנו במהירות הבזק. כעת עלינו להמשיך את הכנת המבצע 'טנגו עם השדים'. שימו לב! אני מזכיר לכם שאף מילה אינה יוצאת מקירות החדר הזה!''  הוא סקר את הנוכחים במבט חמור, "אין לי ספק, רבותיי, שבקרוב מאוד יתגשם חלום חיי ואנו נזכה לראות במו עינינו  את עיר-מדינת הפוליטיקאים 'פוליטופוליס'! לא עוד איסברגטאון אלא 'פוליטופוליס'!!! וכפי שאתם מבינים, המהפכה תפתור לנו לא מעט בעיות פוליטיות פנימיות ובינלאומיות. סוף סוף  אנו הפוליטיקאים נהיה  ממש חופשיים! ממש בטוחים במדינה הזו! ברור לכם בהחלט שנשלוט במקורות ההון, ומעתה בעלי הממון הם שיישרתו אותנו ולא אנחנו אותם. המטרה החשובה מכל היא יצירת גזע טהור של פוליטיקאים!! אבל בעניין זה אני מעדיף ברשותכם לא להרחיב כעת. אנחנו נייסד ארגון פוליטיקאים בינלאומי שישלוט מכאן על כל העולם. פוליטיקאי כל העולם יתאחדו!!!" זעק השר בר-קוקה, הניף אגרוף באוויר וקולו העמוק השתנה לפתע לקול גבוה ונשי (כנראה שבטנו הענקית משכה ומתחה לו את מיתרי הקול) "לבסוף נחוקק חוק שיבטיח העברה בירושה של זכויות השלטון לצאצאינו. סיסמתנו היא 'פוליטופוליס! פוליטופוליס! פוליטופוליס!" סיים השר את נאומו בעמידה, והשבעה זינקו  בהתלהבות מכסאותיהם, התחבקו וזעקו בהיסטריה "פוליטופוליס!!!!"

"רבותיי, רבותיי!!! אני… ועמיתי שר הבריאות מסטולנברג, נשמש דוגמא אישית ליצירת  הגזע החדש שלנו, פוליטיקאים! יקרים שלי, אנחנו מזמינים את כולכם לחתונת ילדינו!" הכריז  בהתלהבות מר בוצ'ר, שהיה  רק  במקרה שר האוצר.

"הללויה!" צעקו במקהלה שאר השותפים, שגם הם היו כפי שיובן, רק במקרה  שרים בממשלה המכהנת.  

"בעיר-מדינה זו יהיו מסעדות וקאנטרי קלב מיוחדים רק לפוליטיקאים," העיר שר השיפוץ מר מחמודאלוביץ'  בסיפוק.

"מדינה סבה אף אחד לא יעז להסמיץ אותנו בכלי התקסורת! מדינה ללא עיתונאים מזיקים!"  התפרץ שר התחבורה מר ברקסיס בקולו השרקני עם נימת תקווה.

"מדינה ללא חקירות משטרה  ובתי משפט לפוליטיקאים!" דרש שר הפנים מר בריא.

"מדינה שרגלו של מבקר המדינה לא תדרוך בה! ואני הוא שאמנה את נגיד הבנק המרכזי!" נעמד שר האוצר מר בוצ'ר על רגליו הקצרות.

"בקיצור 'פוליטופוליס'!" נשמע קולו הציצני של מנהיג המהפכה השר בר-קוקה, "זכרו כי מועד פרוץ המבצע 'טנגו עם שדים' הוא אמצע החודש! רבותיי, יש לי עוד מידע סודי. גדוד טנקים עומד מוכן ומזומן לשירותינו בפיקודו של חברי האישי,  סא"ל טואלט. נוסף לכך, כוחות הימ"מ  "ביצים קשות" יעברו תוך שבוע  לפעול תחת פיקודי, וגם "תולעים" שהן יחידות סודיות של שרות הביטחון, ואלה יעזרו לנו להשלים את המהפכה. את שאר הפרטים הצבאים אינכם חייבים לדעת. וכעת, תסלחו לי  רבותיי, אני חייב לנסוע,  יש לי תור לרופא, ובמקומי יכניס אתכם בסוד העניינים ידידי ראש שרותי הבטחון מר ז'. פוליטופוליס!"

"יחי פוליטופוליס!" ענו במקהלה כל הנוכחים בעיניים נוצצות, שוב קמו ממקומם, טפחו על חזם והתיישבו.

אותו רגע עטו השמיים שמיכת עננים צפופה ושלא כרגיל בשעה זו הירח זרח  ביניהם באור מסתורי, כאילו קיבלה האנושות ביום הזה  מתת אלוה.

                                                                        ***    

בשעה חמש אחר הצהריים, כבר ישב השר בר-קוקה, בעל התיק החשוב, בקבינט המעוצב בפאר של פרופסור ריבופלבין, שסקר אותו בעיון רב מעל למסגרת הזהב הדקה של משקפיו.

גם השר בר-קוקה התבונן בריבופלבין, הפרופסור עב הבשר, נמוך הקומה והקירח והבחין באצבעות הקצרות והעבות שצמחו מכפות ידיו. הספק הרגעי שכרסם בלבו נעלם כמעט כליל כשהתבונן על קירות החדר: מספר התארים האקדמיים והקליניים, שהיו תלויים בתוך מסגרות כהוכחה בלתי ניתנת לפקפוק, העידו כי ריבופלבין הוא פנימאי ומנתח בו זמנית, בעל תארי כבוד ממספר אוניברסיטאות ברחבי תבל, וחתן פרסים בינלאומיים אחדים! ובכל זאת ניכר בו שעדיין הוא שואף להגיע לפסגה גבוהה עוד יותר.

"הבנתי מדבריך  כאילו אתה לא שותה יותר מדי אלכוהול?! תיקח בחשבון אדון בר-קוקה שהשיחה בינינו היא דיסקרטית לחלוטין,  אבל אתה מבין שהאינטרס שלך הוא לומר לי את האמת ואת כל האמת."

מצב רוחו של השר בר-קוקה היה מדוכדך והתחשק לו לברוח  מן המציאות המייסרת לפחות עד  ילדותו.

"כן, לפעמים … קורה לעזאזל …" התוודה בקדרות.

"כמה, כמה בכל יום – כוסית, כוס, בקבוק?"

"כוסית או שתיים…"  הודה השר בחצי פה והרהר בלבו, 'חכה, חכה פרופסור קרצייה שכמותך, בפוליטופוליס שלי לא תעז לשאול שאלות כאלה.'

"במה כן חלית? איך היציאות שלך? מהם הצרכים המיניים שלך?" ירה ריבופלבין, ובמשך כמחצית השעה התפתל השר על כיסאו באי נוחות כשמסר לפרופסור פרטים, שעד עתה נוהג היה להצניעם או לא  לדבר בהם כלל.

לבסוף התרומם הפרופסור מכיסאו בקלילות למרות כובד משקלו, וביקש מהשר להתפשט. משהבחין מיד בכרס הענקית, צקצק בלשונו ועל פניו נמסך חיוך אירוני.

משהבחין השר בחיוך שוב תקפה אותו בחילה. הפרופסור האזין בסטטוסקופ לפעימות ליבו, מישש באצבעותיו, הציץ לתוך לועו, אפו, אוזניו, עיניו, ביטנו ואפילו בדק את פי הטבעת של השר. אחר כך השכיבו על מיטת הבדיקות וסובב את הפציינט כבהמה הניצלת על שיפוד. 

"איזו התעללות!' חרק שיניים השר, בעל התיק החשוב 'חכה, חכה יומך עוד יגיע ואז אני אבדוק אותך, סדיסט שכמוך…'

כשהפרופסור התעייף, הוא הציע לפציינט להתלבש, גלגל את גופו העגלגל לעבר הכורסא והתיישב.

"אז ככה, אדון בר-קוקה היקר, המקרה שלך… ממש לא ברור…" הוא חיפש אחר המילים הנכונות כדי להקל על גזר הדין של האבחנה: "תראה, אדוני, עדיין לא הגעתי לאבחנה חד משמעית, אולם ייתכן שאתה סובל מדלקת מעיים וניוון הכבד…" הפרופסור החל להפגיז את השר האומלל בטרמינולוגיות רפואיות שהשר בר-קוקה לא רק שלא הבינן, אלא אף לא תיאר לעצמו, ששפה כזו אכן קיימת עלי אדמות. בעודו מאזין לצירופי המילים ישב  בכיסאו כאילו נתקע בתוך מחפורת, נתון תחת הפגזה אווירית ואש צולבת, והזיעה שניגרה ממצחו הפכה לכתם שהלך והתפשט על חולצתו הלבנה וגלש במורד כרסו.

הפרופסור שרבט דבר מה על גבי פיסת נייר וקרא במכשיר האינטרקום לקולגה צעיר. אולם לאחר היסוס קל ביטל את הקריאה וניכר היה על פניו, שהוא מנופח מגאווה ומתפקע מחשיבות עצמית. עצם המחשבה שבעוד דקות אחדות יעבור במסדרונות הקליניקה בלוויית שר בעל תיק כה חשוב הסבה לו עונג  ובמיוחד כבוד.

ואכן כשיצאו השניים מן החדר, ניבטו אליהם מכל עבר זוגות עיניים סקרניות. הפרופסור הקירח והעגלגל, התגלגל לפנים ואחריו התנהל בכבדות עגמומית, השר המפורסם בר-קוקה, גבוה, רוזה וכרס ענקית נתונה לו בין שיניו.

"שהשד ייקח את כולכם! ושאותך ייקח הראשון' הרהר השר החשוב במיוחד והישיר מבט לעבר עורפו של ריבופלבין, תוך שהוא מקלל את הרגע בו הסכים להפקיר את גופו היקר למסכת עינויים כזו.

בתום סדרת הצילומים והדקירות לדגימות הדם שוחרר השר, תודה לאל, והרגיש הרבה יותר טוב.

נכונו לו אמנם  כמה רגעים שלווים, אולם על צוות הרופאים שהתאסף בלשכתו של ריבופלבין עברו אותה עת רגעים קשים מאוד בדיון על האבחנה בדבר מצבו של הפציינט החשוב.  הפרופסור תופף באצבעותיו העבות על השולחן ובמצח מכווץ מדאגה הציג בפני הקולגות את הממצאים. הוויכוח התחמם, והאבחנות, האחת חמורה מרעותה, התעופפו בחדר ככדורי פינג פונג. לבסוף התרומם פרופסור ריבופלבין מכיסאו, בזריזות בלתי רגילה הניף את ידיו לצדדים, בקול עמוק היסה את הנוכחים וקבע בפסקנות,

"קולגות יקרים, היום נתקלנו לראשונה במקרה רפואי מיוחד במינו. ייתכן שהמחלה הייחודית אפילו תישא את שמי, או את שמה של האוניברסיטה שלנו.  ייתכן גם שהשר המכובד לא יעמוד בניתוח וה- 'exitus letalis' כוונתי לומר שהמוות  יקרה עוד על שולחן הניתוחים. כמו כן, השר לא יעמוד כנראה לאורך זמן בטיפול תרופתי-שמרני. כתוצאה מהניתוח נוכל לקבל דגימת גידול,  אבל ייתכן שבכל זאת חיי החולה יינצלו.

בתור פנימאי אני ממליץ על המשך הבירור, אבל בתור כירורג אני בעד התערבות כירורגית דחופה, כי התהליך ההרסני הולך וגובר. אני בעד ניתוח ! יש אפוא צורך, רבותיי, לקיים הצבעה."

הדעות היו חלוקות והרעש הציף את הלשכה כגלי אוקיאנוס המתנפצים בגאות אל חוף סלעי.

מרבית המלומדים תמכו בדעתו של ריבופלבין, אולי מפני שביקשו לזכות באהדתו, ובו זמנית היו גם סקרנים לדעת מה לכל הרוחות מתרחש בבטנו של השר בר-קוקה, בעל התיק החשוב. אחרים התנגדו לניתוח, אבל  נשארו במיעוט, לפיכך הוחלט לזמן את החולה לניתוח דחוף.

באותו זמן, השד יודע איך, פשטה שמועה עמומה בכל משרדי הממשלה ולשכותיה, והגיעה עד עיתוני הערב והטלוויזיה הממלכתית. כולם עסקו במצב בריאותו הבעייתי של השר בעל התיק החשוב. השמועה הייתה כה דרמטית עד שהשפיעה אפילו על הבורסה, ולמחרת פרסומה צנחו כל שערי המניות הכבדות.

אותו אוגוסט הילך אימים על המדינה הקטנה הצמודה לים.

מסתורין באיסברגטאון מאת על סטראנס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 191 עמודים

בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר אדון

שנות השישים על שפת הירקון בצפון תל-אביב, בשבט "החורש" של הצופים, צפנו בחובן הרפתקאות סוערות עבור הנער שהחל את גיל ההתבגרות שלו שם, במקביל לשנותיו בבית הספר המקצועי שלו. "בסנדלים על גשר הירקון", ספרו של רמי בר אדון הוא סיפור התבגרות וחניכה המתרחש בתקופה בה השכלה גבוהה לא נחשבה עתיד.

הוריו של הגיבור שולחים אותו לבית ספר מקצועי על אף נטיותיו הטבעיות. הוא נאלץ ללמוד בבית ספר מקצועי וחייו מתפצלים לשניים: בצופים אסור שידעו איפה הוא לומד כיוון שבית ספר מקצועי זה לעבריינים צעירים, ובבית הספר עדיף שלא ידעו שהוא בצופים, כי גם ככה שערו הבהיר והנמשים שעל פניו מעניקים לו מראה של צפונבון, מה שלא מקל על חייו מול ה"פושטקים" בכיתה. הוא נאלץ להתחיל לעבוד במוסך כחלק מתכנית הלימודים שלו בזמן שהצופים בראש מעייניו; פינת החי שהוא וחבריו בונים; הטיולים ומחנות העבודה בקיבוצים. מבלי להבחין בכך, בעודו מבלה בצופים הוא גם אוסף ערכים חשובים, המעצבים את אישיותו. עמדת הוריו ברורה ונחרצת נגד הצופים ונגד הצטרפותו לגרעין הנח"ל, והוא מוצא את עצמו מתרחק מהם יותר ויותר. דווקא מנהל המוסך הוא שמביא את הישועה, מתוך הבנה של הערכים אשר מקנה ההשתייכות לתנועת נוער.

זהו המדריך השלם כיצד להיות מקובל בצופים של תל אביב ("עליך להצטייד בארבעה אינסטרומנטים: שעון עם כיסוי עור עם תיק-תק, בלורית מתנפנפת, שפם בתולי נאה וסנדלים תנ"כיות חומות משופשפות"), כיצד תיחשב לגבר בעיני הבנות, ("לא להתנשף כשמרכיבים בחורה על האופניים ולעולם לא ללבוש סוודר"), כל השיטות להתחיל עם בנות (שיטת שרגא תפוס-מקום ושיטת המנמנמים על המשאית).

בסנדלים על גשר הירקון כתוב בהומור רב, מנקודת מבט אותנטית מוחשית וחיה, שפת דיבורן של הדמויות השונות מפולפלת ומשעשעת והספר מלווה בתיאורים מרתקים של התקופה.

הספר מבוסס על שנות ההתבגרות של בר-אדון ושל חבריו לצופים ולבית הספר. בחן רב הוא מצליח לתעד פיסת היסטוריה חשובה בחיי תל-אביב הקטנה של שנות השישים. בסנדלים על גשר הירקון הוא ספרו השני. ספרו הראשון מרפסת מול הים ראה אור ב-2010 בהוצאת אסטרולוג.

רמי בר-אדון (62) יליד העיר תל-אביב, נשוי, סב לשבעה נכדים והבעלים של רשת חנויות פלפל לבגדי ים וחוף. ילדותו עברה עליו בצפון הישן הנושק לנמל תל-אביב. דור רביעי לשבט בר-אדון הירושלמי (שבט ענף וססגוני) ובן שלישי להוריו אותם הוא מנציח בסיפוריו, בעיקר את שפתה הצבעונית והמיוחדת של אמו. למד בבית הספר "דוגמא" ועבר "חניכה" בצריף של אביגדור. יחד עם דמויות נוספות שמילאו את עולם ילדותו עבר בהצלחה את הבחינות שהקנו לו "תואר בוגר" בתחומים רבים: בוגר גן העצמאות מחזור ל"א, בוגר הירקון, בוגר בהצטיינות יתירה של חוף שרתון-מציצים, בוגר קולנוע תמר הצגות יומיות ומאוחר יותר בוגר תנועת הצופים (שבט "החורש") והנח"ל.

לאחר שירות צבאי קרבי ושהות בקיבוץ "מגל", חזר לעיר הגדולה והחל לעסוק בתחום האופנה – בעיקר בבגדי ים. נחשב כיום לאחד מבכירי המנהלים בארץ בתחום זה. הקים את המותג "טורקיז", והבעלים של רשת חנויות "פלפל" לבגדי ים וחוף. בשנים האחרונות מקדיש את מרבית זמנו לכתיבה המבוססת בעיקר על זיכרונות ילדותו ונעוריו.

בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר-אדון / פרק 1

לך תבין את בית הספר הזה. בכיתה א' הייתה לי מחנכת מקסימה ודרכי עד התיכון נראתה מזהירה. להוריי המודאגים הבטיחו הרים וגבעות: "אדון וגברת בר-אדון, אין לכם מה לדאוג. המורה צלילה תלווה את רמי הקטן עד שיסיים את כיתה ח' בבית ספרנו, אם ירצה השם. אנא הסירו דאגה מלבכם!"

ואז, בוקר סגרירי אחד בתחילת כיתה ז', נכנסת המנהלת, גברת שלייפר הגוצה, שרשעותה נודעה מקצה העולם ועד קצה המסדרון, והודיעה בקולה הצפצפני: "ילדים יקרים, לאור הצפיפות הרבה בכיתות ז' בבית ספרנו, החלטנו בישיבה מיוחדת של הוועדה הפדגוגית להקל על מצוקת הדיור בבית ספרנו ולפתוח כיתה ז' נוספת. אי-לכך, בישיבתה מיום ג' דֶ'מַרחשוון תרפּ"פּוּ החליטה הוועדה הפדגוגית על חודו של קול, להוציא מכל כיתה עשרה ילדים ולקבצם יחד לכיתה חדשה. לילדים שאת שמם אקריא מייד אני מאחלת הצלחה בכיתה החדשה…"

אני מרים יד כמקובל, חזה מתוח לפנים, גו לאחור ואצבע ימין רוטטת. המנהלת נועלת מבטה על האצבע שקטעה את דבריה: "מה שמך, ילד?"

"רמי."

"נאה הצבעת, רמי. עכשיו בבקשה עמוד זקוף ובקול רם וצלול שאל את שאלתך."

אני מתרומם מהכיסא בהרגשת חשיבות, מכחכח קלות בגרוני כמו שלמדתי מאבא, מעיף מבט זריז סביבי לוודא תשומת לב מרבית, ושואל: "המנהלת, אולי את יכולה להגיד לי פעם אחת ולתמיד איפה מוצאים את הפדגוגית הזאת? אני מחפש אותה כבר מכיתה א' בכל בית הספר. איפה לא חיפשתי, בפחי זבל, בשיחים, מאחורי הברזייה, וכלום."

"רמי! מחר בשעה תשע אפס אפס תואיל בבקשה להביא את ההורים לפגישה דחופה אִתי."

"אבל המנהלת, מה כבר שאלתי?! חוץ מזה, מחר בבוקר אבא שלי עובד והוא אמר לי שהוא לא מוכן לבוא יותר אף פעם לבית הספר, עד שלא יחליפו את המנהלת." הסומק בלחייה של הגוצה מתפשט במהירות לגרונה, ומשם לכיוון מחשוף חולצתה הסגורה הרמטית. עפעפה הימני מתחיל במחול טרמולו עצבני.

"רמי, תעזוב תכף ומייד את הכיתה ואל תחזור לפה בלי אבא ואמא! אני אישית אדאג להעבירך במו ידיי לכיתה החדשה. חצוף אחד!"

כל הדרך בכיתי והגעתי הביתה עם חולצה רטובה. מה היא רוצה ממני, זאת? תמיד היא נטפלת רק אליי. מה כבר שאלתי? בסך-הכול רציתי לדעת איפה הפדגוגית הזאת, זה הכול. בשביל זה זורקים מהכיתה? ודווקא היום, כשעוד שנייה מתחיל לרדת גשם זלעפות ואי-אפשר ללכת לגן העצמאות לעשות "בולשת" על זוגות.

אני נכנס הביתה ולא מוצא את אמא שלי. מזל מהשמים. בטח הייתה מחממת אותי במכות שחבל על הזמן ומרביצה לי שעה של תחקיר ביטחוני. אני קושר בזריזות את הילקוט בחבל הסודי שיש לי במרפסת ומשלשל אותו למטה, מדלג במדרגות שלוש-שלוש וכמעט מפיל את גברת צינוביץ' המשותקת עם משקפי הברומבילה, שבדיוק עכשיו מצאה לה זמן לצאת לטייל.

"פשאקרף חולירע ילד, רמי! תלך מפה מהר-מהר לפני שאני מביאה מקל על הראש שלך!" היה לה מקל משותקים כזה שבכל פעם שהייתי חוטף ממנו חַפְּטָה הייתי רואה כוכבים.

אני מתחמק בקלילות מהמשותקת ויורד לחצר. אין אף אחד. כולם עדיין בבית הספר. אני רץ עד לגדר של הנמל, מוצא את הפרצה הסודית ומשתחל פנימה. דווקא נחמד היום בנמל. המולה רבה. הגיעו שלוש אוניות בבת-אחת והמון מלחים במדים צבעוניים יוצאים משער הנמל לכיוון המסעדות, לא לפני שהם מרביצים שריקות חרמניות לכיוונן של סטלה הרומנייה ואיגן מיגן יופּדפיומַט, הזונות הנצחיות השעונות על שער הנמל.

באחד המחסנים אני מוצא קרטון פתוח של קונסרבים מישמיש שהגיעו מרומניה, אני יודע לפי הדגל הרומני על הקרטון.   אני מכניס שלוש קופסאות מתחת לחולצה ועוד שתיים בתוך הכיסים, וממהר הביתה לחצר האחורית, שם  משחרר את הילקוט מהחבל,  מעמיס בפנים את הקונסרבים  ועולה הביתה. אמא כבר הייתה בבית.

"מאיפה לך פתאום כל-כך הרבה קונסרבים מישמיש, אַה, תכשיט?"

"אמא, לא תאמיני! בדיוק כשחזרתי מבית הספר ורציתי לעלות הביתה, יצאה משאית מהנמל. כמו שהיא הגיעה מול הבית, קפצה פתאום חתולה שחורה לכביש! הנהג המפגר הרביץ ברקס מהסרטים ושלושה קרטונים עם קונסרבים עפו לו והתפזרו עד המכולת של סוסליק."

לא נראה לי שהיא קנתה את הסיפור. עם זאת, היא לעולם לא תחמיץ הזדמנות למלא את המזווה בקופסאות שימורים בחינם.

"וחוץ מזה, המנהלת שאלה אם את יכולה לקפוץ אליה מחר לכמה דקות. לא, לא משהו מיוחד…"

אמא שלי נעצה בי מבט ולא אמרה דבר. אני יודע בדיוק למה. לפני חודשיים המנהלת העבירה לנו שיעור בגלל שהמורה צלילה הייתה חולה. באמצע השיעור דפקה אמא שלי על דלת הכיתה, פתחה אותה בהססנות, ופנתה אל המנהלת המופתעת: "סלחי לי בבקשה גברת מורה שאני מפריעה, אבל אולי במקרה נתקלת בכיתה בסוודר ירוק חדש? הבן שלי רמי שכח אותו לפני יומיים ונורא חבל לי, כי ממש השבוע סיימתי לסרוג אותו."

המשקפופרית הגוצה נעצה באמא שלי מבט מזרה איימים ופתחה עליה ג'ורה: "באיזו חוצפה את מעזה להיכנס אליי לכיתה באמצע השיעור ולשאול אותי על איזה סוודר סמרקווץ', אה?!" מעולם לא ראיתי את אמא שלי מחווירה כמו סיד ככה, כמו באותו בוקר. מאותו רגע נפתח חשבון בין השתיים שמעולם לא נסגר.

על ההתחלה בכיתה המקובצת החדשה זה נראה רע. רחל, המורה הצעירה, נעצה בי מבט ארוך. הסתכלתי עליה בחזרה, ולשנינו היה ברור שאני סיימתי ללמוד. כך חלפו להם הימים לאטם, כשהמורה חסרת הניסיון מנסה נואשות לקבל הקשבה מינימלית מהכיתה, ואילו התלמידים מצדם עסוקים כל אחד בענייניו ולא ממש שמים עליה. אני כשלעצמי התיישבתי דרך קבע בשורה האחרונה, התרווחתי לי בפנאן על הכיסא, הרמתי רגליים על השולחן ונמנמתי. מדי קבלת "פסססט" מהיר מכיוונו של גידי גרוספלד, השכן שלי, הייתי מוריד בזריזות את רגליי ומתיישב קוממיות. גידי אף פעם לא פִספס. תמיד בעקבות האזהרה שלו היה נכנס מישהו מה"גדויילים" לכיתה – המנהלת, הסגן שלה, או סתם איזה מפקח נודניק. בבחינות תמיד קיבלתי ציונים גבוהים למרות שבחיים לא למדתי, דבר ששיגע לחלוטין את רחל המחנכת וגרם לה לטרטר את אמא שלי פעם בחודש לכיתה.

"גברת בר-אדון, אני פשוט לא מבינה את הילד שלך! כל היום הוא מנמנם בכיתה, כשאני שואלת אותו משהו הוא תמיד עונה נכון, וממשיך לנמנם, ובבחינות יש לו יופי של ציונים."

"נו, אז איך אני יכולה לעזור לך?" כך אמא שלי, לא ממש מבינה למה הוציאו אותה באמצע הבישולים מהבית לבלבל לה ת'מוח.

"תסלחי לי מאוד, גברת בר-אדון, אבל אולי את יכולה לומר לי האם רמי מכין בבית את שיעוריו?"

"וכי מאיפה לי לדעת? בכל פעם שהוא נכנס הביתה אני שואלת אותו אם יש לו שיעורים, ותמיד הוא אומר לי שהיום לא נתנו. אז אולי את יכולה להגיד לי בבקשה, המורה רוח'לה, למה אף פעם את לא נותנת שיעורי בית? זה אחריות, זה? אחר-כך מתפלאים שהילדים מסתובבים כל היום כמו פושטקים ברחובות…"

יצא לה אחלה נאום לאמא שלי. המורה רחל מצמצמת עיניה ומביאה לאמא שלי מבט מרוכז כזה, ששמור לה למקרים חמורים במיוחד.

"גברת בר-אדון, למרות שרמי הוא אחד התלמידים הטובים בכיתה, דבר שכלל אינני מבינה, אני מוכרחה לומר לך שאין יום שהילדים יוצאים מפה ללא שיעורי בית."

אמא שלי, שלא הייתה פראיירית כלל, פלטה איזו קללונת חרישית ביידיש, וקמה בעצבים לכיוון הדלת.

"גברת בר-אדון! בדרך החוצה תיכנסי בבקשה למנהלת, היא ביקשה לשוחח אִתך בדחיפות!" כך רחל, שבשנייה אחת אבד לה כל הביטחון העצמי לאחר ההצגה שאמא שלי הביאה לה.

"המנהלת גלייפר המסמורקקת? אַה פַייג אני אלך למנהלת הזאת! קודם שתמצא את הסוודר שרמי איבד ואחרי זה אני אדבר אִתה. גם כן, לא לפני שהיא תבוא אליי הביתה עם בונבוניירה יפה, לא כזאת שהולכת לבד מהג'וקים, ותבקש סליחה!" סיימה את המשפט בחלקו בכיתה, ואת יתרתו שמעתי כבר כשהייתה בדרכה למדרגות.

"יעקב," כך היא בערב לאבא שלי, "המורה החדשה? רוח'לה צ'פּצ'וּלה? שליימזלית גמורה…"

מאותו יום קובעו לנצח היחסים ביני לבין רחל המחנכת, והחיים זרמו להם בפנאן.

את החופש הגדול בין כיתה ז' לח' העברתי בשעמום אחד גדול. הנמל נסגר לקראת סוף השנה וכל הפעילות שלו הועברה אחר כבוד לנמל אשדוד שזה עתה נפתח. האבות של חברי הילדות שלי מהשכונה, משה אלמצרי וסלומוניקו היווני, נסעו יום-יום בהסעות מאורגנות לנמל החדש, ובמקביל החלו לחפש דירות באשדוד. היה לי ברור שתוך זמן קצר גם סלומוניקו וגם משה אלמצרי יעזבו את השכונה לתמיד. קולות קרקור המנופים השתתקו, המשאיות הצופרות נעלמו, מסעדות הפועלים הרבות ששכנו ברחוב נסגרו אחת אחרי השנייה, ואפילו הזונות הקבועות נעלמו לנו מהנוף ועברו להתפרנס ברחוב אלנבי, צמוד לבית האופרה. כך התמסמס לו החופש הגדול, כשאת רוב הזמן ביליתי בחוף הים, שערי מצהיב וגופי משחים.

היום הראשון ללימודים בכיתה ח' הגיע. המורה רחל, לבושה שמלה חגיגית כאילו שהיא מתגרשת, מתייצבת מול הכיתה כשהיא מחבקת בכתפה ילד נמוך קומה, לבושו מדוגם כמו דוגמן צעיר של אתא, ומבטו עז.

בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר-אדון, הוצאת רימונים, שנת 2012, 172 עמודים