ביקור בית עם הסופרת גילית חומסקי: גחליליות / רגעי ילדות שבריריים ודקים

| 13/09/2012 | 0 Comments

גחליליות מאת גילית חומסקי

גחליליות, ספרה החדש של הסופרת והמשוררת גילית חומסקי, הוא סיפור התבגרות של ילדה דתיה לאומית בעיר מתחרדת. סיפור על חברות נפש בין שתי ילדות, בעיר שהולכת ומשנה את פניה ולא מותירה להן מקום. זהו סיפור המפליא להשתהות על רגעי ילדות שבריריים ודקים, סיפור על התבגרות ועל אובדן, על שברוני לב ועל זהרורים של נחמה.

גילית חומסקי, בעלת תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדעי המדינה. פרסמה שלושה ספרי שירה ושני ספרי פרוזה. אישה של מילים. אוהבת ספרים וגורים. בעלת אוסף צדפים מרשים.

"המרחק בין אדם לאדם הוא לא יותר משישה אנשים. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר בסוף זמר מפורסם או את ראש הממשלה. ככה בדיוק התגלגל אלי המינוי לאחת המשרות הנחשקות בארץ. המון אנשים רצו את המשרה הזו, אבל הוועדה פנתה דווקא אלי. כל זה קרה כי הייתי יפעה ואז יפעת, ולחודש אחד גם איזבלה" (מתוך 'גחליליות').

יפעת רוזנברג, גיבורת 'גחליליות', צעירה מצליחה, מתבשרת שהיא מועמדת לתפקיד חשוב. וזו אינה הבשורה היחידה שהיא מקבלת. בזמן שהיא ממתינה להחלטת הוועדה, היא מגלה שעברהּ שב לשפוט אותה, ולהפתעתה – לא תמיד הוא דן אותה לכף זכות. האובדנים שידעה במהלך השנים, חברוֹת הילדוּת, הסופר האהוב עליה ואפילו העיר שבה גדלה, חוזרים ותובעים התבוננות מחודשת. הילדה שהפכה לאישה ניצבת מול תחנות ילדותה במבט בוגר אך לא נטול חמלה.

 

שם: גילית חומסקי

גיל: 34

מגורים: גבעת שמואל

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר  גחליליות, בהוצאת ידיעות ספרים, 2012.

גילית חומסקי (צילום אלעד צורן)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מדובר בסיפור על ילדה שגדלה בבני ברק. אני כמובן לא מודה בכלום. זה לא ספר אוטוביוגרפי והמצאתי הכל. אבל זה נכון שלא הייתי צריכה לחפש רחוק מדי. באופן כללי אני לא רודפת אחרי חדי קרן, נופי קדומים ודתות המזרח כדי להתמלא השראה. כן ביקרתי במקומות שהיו קשורים לספר, כדי שאוכל לכתוב אותם. בגדול אני מניחה שפשוט הייתי".

מה משמעות שם הספר 'גחליליות'? "גחליליות הן נקודות אור. הן ההיפך מטרמיטים. הילדות שלנו, ובעצם גם הבגרות, מרוצפת טרמיטים וגחליליות. יש את הדברים הגדולים שקורים לנו. אבל הם לא בהכרח הדברים הכי משפיעים. זה ספר על ילדה שהיתה לאישה, על הדברים שקשים לה ועל הגחליליות".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "בערך שלוש שנים. עם הפסקות באמצע, ואז שוב תקופות של כתיבה אינטנסיבית. לא חושבת שאפשר לכמת זמן כתיבה. רוב המלאכה הרי מתנהלת בראש בזמן שעושים דברים אחרים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה סיימתי את 'עלילת הנישואים' המופלא של ג'פרי יוג'נידיס. מאז אני עסוקה בחיפוש אחר מכונת זמן, שתאפשר לי לחזור אחורה ולכתוב אותו בעצמי. לפניו קראתי את 'מה זה פינקלר'. הוא היה משעשע ורהוט, אבל האמת היא שלא הרגשתי צורך לסיים אותו. מערכת יחסים עם ספר היא עניין חמקמק. כמו עם אנשים – הוא יכול להיות מצוין ואין בו פגם, אבל החיבור הנפשי הזה שהופך אותו לשלך פשוט לא מתרחש. לפניו הימרתי על גילטי פלז'ר –  מותחן לא ידוע בשם 'המינוטאור' מאת סופרת אנונימית, ברברה ויין. הוא היה מפתיע בכישופו ומהנה מאד. בדיעבד הסתבר שויין היא רות רנדל, והיא נפלאה בכל השמות".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אין לי מדרג קבוע, הטעם הספרותי שלי משתנה לפי עונות. בראש רשימת הנצח שלי ממוקמים, בין היתר, מרגרט אטווד ודוד גרוסמן, ואני מניחה שהם השפיעו עלי –  כמו כל אדם כותב גם אני סך כל הטקסטים שקראתי, בתוספת טביעת אצבע שהבאתי מהבית. אבל מי שבעיקר השפיעה עלי היא דווקא משוררת. ויסלבה שימבורסקה, שהעזה להתנער מגבהות המצח ומכל הקלישאות שלכאורה אמורות לאפיין אנשים כותבים.  היא לא התעסקה בפוליטיקה של השירה, חבורות ומעמדות, לא יישרה קו עם אף אחד ואמרה את שלה בחוכמה ובחן. היום בו היא קיבלה נובל היה בשבילי יום מאד משמח (מה גם שנאום הנובל שלה הוא אחד המוצלחים)".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כל מה שמצאתי. הייתי ילדה מאד קוראת וחסרת אבחנה. אניד בלייטון, היידי ולאסי, אסתר שטרייט-וורצל. כל ספרי מרגנית, כל חבורות הילדים וכל הילדות שגדלו במנזרים. קראתי גם ספרות של ילדים חרדים, כי זה מה שהיה בבני ברק. ילדות היא תקופה מושלמת לקריאה, אני מקנאה בתולעות ספרים צעירות. מבוגרים צריכים גם לנהל חיים, מה שדי מפריע לרצף הקריאה השוטף".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אני מניחה שהייתי מסתפקת במדריך  הטייק-אוואי הכשר, ובקינדל… אבל אם חייבים לבחור שלושה ספרי קריאה, אז כנראה מיכאל שלי של עמוס עוז, שדות התהילה של ז'אן רואו ואת התנ"ך. על אי בודד הייתי כנראה חוזרת לתחביב ישן ושימושי שנטשתי – לשנן בעל פה נבואות זעם". 

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי שני ספרי פרוזה ושלושה ספרי שירה. אבל איכשהו אני מרגישה ש'גחליליות' הוא ספר הפרוזה הראשון שלי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "גחליליות הוא הסיפור של יפעת רוזנברג, עיתונאית אוכל שהקימה קייטרינג ועכשיו היא מועמדת למשרה מאד נחשקת. כשיפעת מגלה שהיא מכירה שניים מהשופטים וגם את המועמדת הנוספת, היא נאלצת לחזור אל ילדותה ולבחון אותה מחדש. יפעת גדלה כילדה יתומה דתיה לאומית בעיר מתחרדת. זה  סיפור של מגזר יתום, שאין לו הורים והוא נקרע בין החרדי לחילוני. אבל יותר מזה, זה סיפור על חברות נפש בין שתי ילדות. ועל אובדנים קטנים, אבל גם על גחליליות של נחמה".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עדיין לא כותבת ספר פרוזה חדש. יפעת מילאה את עולמי ואני צריכה לחיות קצת בלי גיבורה בראש, וגם להתעדכן מה קרה בעולם בזמן שהייתי מול המקלדת. בכל זאת, משטרים נפלו וקמו, עיתונים נסגרו. שירים זה סיפור אחר – אם לשאול מג'ון לנון, שירים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות. אם יצטברו לי מספיק שירים אני מניחה שאוציא עוד ספר. זה כנראה יקרה מתישהו בין השנה הקרובה לאף פעם".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "בכנות? אין לי. אני לא יודעת איך נהיים סופרים, אם אני בכלל סופרת, ובאופן כללי אני לא האדם לבקש ממנו עצות. אני יכולה למסור לסופר המתחיל את זה: אם לא תכתוב, הספר שלך לא יהיה כתוב. אבל אני מניחה שהוא יודע את זה גם בלעדי. יש רק עצה אחת שאני חותמת עליה, וזו דווקא הקוראת שבי שמוסרת: תמיד להגיד אמת. אחרת אני ארגיש. ואמכור את הספר שלך למשומשים בלי למצמץ. קלישאות של רגשות הן עסק מייגע לקריאה, וגם די מיותר".

משפט מסכם: "אני גרועה בסיכומים. איך שרדתי תיכון ואוניברסיטה, רק אלוהים יודע. אני מניחה שהגחליליות עזרו".

 

גילית חומסקי – ספרים

הבוקר של כריסטופר, שירים, הוצ' גוונים, 2002

צל התאנה, שירים, הוצ' עכשיו, 2006

אהבות של אתמול, הוצאת ידיעות ספרים, 2007

במדבר מלון אורחים, הוצאת ידיעות ספרים, 2008

ניקולאס יוז חוקר בקטב הצפוני, שירים, הוצ' עכשיו, 2010

גחליליות, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

 

פרק מתוך 'גחליליות'

בשנים שבהן ילדים צומחים במהירות הזמן נועץ פרסותיו ונמתח אינסופי. נצח היה חולף בין ליל סדר אחד למשנהו, שנה שלמה. היום נמדדים החודשים על פי תחלופה דוהרת בתצוגה בסופר ליד דוכן הירקות – דבש, סופגניות, אוזני המן, מצות. אלמלא אברם שאני מדברת איתו לפעמים על החג המתקרב, ספק אם הייתי שמה לב.

בבית הספר בימיו הראשונים, מולנו ליד הלוח נחרצים גורלות. המורה העייפה מחלקת אותנו בעיניה לקבוצות זכירות. כל פיהוק או תנועת ראש מנציחים רושם ראשוני בלתי מחיק. אנחנו הופכות לילדה הטובה, לחכמה, לבעייתית. ליתומה שצריך להתחשב. מידע שיונצח בישיבות מורים וירוענן לפני כל כניסת מורה חדשה לכיתה ונוכל להתנער ממנו רק בעוד שמונה שנים ארוכות, כשנעבור לאולפנה שמעבר לכביש. עוד חוקים מובהרים שם, ליד הלוח: חובה להגיע בתלבושת אחידה, חולצה כתומה עם צווארון וחצאית כחולה בלבד, מותר ג'ינס אבל לא קצר מדי. התלבושת הרצויה היא תלבושת אחידה, נעלי ספורט או סנדלים בקיץ, סוודר עם קפוצ'ון בחורף וגומייה בשיער. חריגות קטנות הן אולי בלתי נראות ממעוף הציפור, בגובה העיניים כל אחת נמדדת. מיכאלה ניסתה ביום חורפי אחד לקחת אותי ואת ליה למכולת לבושות בטרנינג. על חששותי שמא מישהי מבית הספר תראה אותי עם מכנסיים השיבה שיבואו בטענות אליה אם הם רוצים ושלא יבלבלו את המוח. בסופו של דבר שפכתי על עצמי שוקו, ורגע לפני היציאה נשלחתי להחליף בגדים. לבשתי חצאית וחולצת טריקו וסווטשרט, ויצאתי מהבית רגועה כמו ילדה מהעיר.

גוש מבוגרים סמיך חולף מולנו בתצוגה מתחלפת – שיעורי תורה, חשבון, נביא. בינתיים עופרה מסבירה לי את כל הדברים החשובים. בית הספר הוא עופרה ועופרה היא בית הספר, חברות שעתידה להסיט את גורלי לאחד הכיוונים האפשריים. ממילא אפשר היה לבחור רק אחד, אבל מעבר לאופק חיכו דברים עצומים. מי חלם שבסופו של דבר ניאלץ גם אנחנו להצטמצם לכדי נתיב. אנחנו מבלות באותה הכיתה שעות על גבי שעות, יום אחר יום. מתנה שממדיה לא ידועים עדיין. אדם חדש לעולם איננו מצבור זיכרונות של תנועות ורגעים ולכידת מבט, ככל שהזמן חולף מתבהר גודל הטרגדיה והזרים נעשים יותר זרים.

עופרה אומרת שאנחנו אוהבות את ירדנה ארזי ולא את עופרה חזה. היא לא בטוחה למה אבל יודעת שזה נכון. אני מתקשה להבדיל ביניהן. בכיתה המקבילה אוהבים את עופרה חזה דווקא. בהפסקות יש בנות שעוברות לידנו ואומרות אחת לשנייה עופרה חזה מה שלומך. בכיתה המקבילה המורה מקריאה כל בוקר שמות משפחה שלא הכרנו – טרבלסי, גיאת, בן שלום. יחלפו שנים עד שאבין למה יפעת רוזנברג ועופרה שליסל אוהבות דווקא את ירדנה ארזי. כשאבין, בית הספר האפור כבר יתרוקן כי אלו גם אלו כבר יעזבו את העיר, ועופרה חזה תהיה מתה.

*

נוף ילדותנו: אנשים וחנויות.

יש עולם שם בחוץ. חילונים שנוסעים בשבת, בנים שאינם האחים ובני הדודים שלנו. מקומות זרים עם מוזיקה רועשת ואורות מהבהבים, אנשים שלא אכפת להם לאכול חזיר. בעולמנו אנחנו רק ילדות. יש מאיתנו המקדימות להתפתח, חסרונות קטנים של דברים שלא נודעו עדיין מתחילים לבעבע ולמתוח את גופן לכיוונים שונים. עופרה ואני קוראות. כל אחת מאיתנו כבר גילתה לבדה את רגע הפלא, שבו ספר הופך מרצף מילים למשהו חי. קראנו לעצמנו, לא מתוך רצון להעניק את הכתוב למישהו אחר או לקרוא מראש דרך עיניו, תראה כמה חכם, נכון, קולע. רצון שיתעורר שנים מאוחר יותר ויהפוך את הקריאה לטרופה. הסופר מיכאל שמיר עדיין כנוס במדף ספרי המבוגרים יחד עם שאר הדברים שממתינים להתגלות, אנחנו מחליפות אניד בלייטון ומחליטות להקים חבורה.

דמויות נוספות מוצאות את דרכן אלינו. היידי היתה ילדה יתומה שנשלחה לגור בהרים, ציירתי אותה אינספור פעמים על גליל דפי מחשב תלישים ומחוררים בקצוות. פינוקי היה כלבלב. סכר הדמויות נפרץ באחת כשאחר צהריים שמשי אחד לקחה אותנו מיכאלה לספרייה העירונית.

 הספרנית, אישה חרדית נעימת סבר, נעצה מבט אחד במיכאלה ובשלושתנו, והנהנה בהבנה. "בואו," אמרה והובילה אותנו לאורך המדפים הלא רבים, שמהם הציצו ילדי חבורות זרקור וילדים בשם יוסל'ה שלחמו במיסיון שעשה לו נפשות בלב לבה של העיר. בקצה הספרייה הסתתרו ארבעת המדפים "שלנו" – ילדים ונוער ושני מדפי מבוגרים. ליה ואדם בחרו את פינוקי, מיכאלה בחרה לה רומן מתורגם וכרסתני. עבורי בחרה הספרנית את היידי, והגישה לי אותה במבט חומל.

היידי האומללה, היידי בת-המזל. חוויה חדשה תקפה אותי באלף חזיתות. יש עולם שם בחוץ, הרים ושדות. מילים יכולות לגרום לך להזיל דמעה. סיפרתי את הסיפור לליה לפני השינה, הזמן היחיד ביום שעוד נותר לנו. בשעות היום דבקתי בעופרה. מה חשבה ליה על תיאורי הבקתה המבודדת בהרים שאליה נשלחה היתומה המסכנה? האם חלמה באותו לילה שהיא היידי? אולי בדיוק הציצה עלינו אמנו, כמו ששיקרתי פעם לליה שהיא עושה, ושוב חילקה את ברכותיה וכף ידה על כתפה של אחותי. בעוד זמן לא רב תישלח ליה אל הפרדסים והשדות, אני אשאר הילדה שאוהבת לקרוא ויש לה חברה טובה בעיר. למחרת השאלתי את הספר לעופרה.

לאסי שבה הביתה בחורף. רוניה בת השודד התערבבה לנצח בטעם מצה עם חמאה ושוקולד. הילדה שברחה מהמנזר נאלצה לחלוק התפרצות רגשות עם מסיבת חלוקת התעודות. המורה חיה הצליחה לחנך את בנות כיתתה בבית יעקב להיות חברות טובות ותלמידות חרוצות וצדיקות. מדף הספרים שהוקצה לנו בספרייה היה קטן מאוד, ואל רשימת הקריאה שלי הסתפחו לא פעם ספרים ממדפים שכנים, שם ילדים בפאות ניצחו את הגויים הרשעים ועזרו לחילונים המסכנים להבין מה נכון. באופן כללי העדפתי ספרות מתורגמת, גיבורים בשם ג'ק וסטייסי ולא יותם ושרית. מציאות רחוקה שאי-אפשר לבדוק היתה קרקע בטוחה. אז עדיין לא הייתי חברה של מיכאל שמיר שישנה את דעתי. ובכל זאת ההיצע הדל גרם לי לקרוא ספרים מהמדפים השכנים. הילדים בספרים לא היו זרים לי – פגשתי אותם בכל בוקר בשכונה – והסיפורים החד-משמעיים היו קלים לעיכול, ואהבתי אותם. היהודים הצדיקים עשו הכל כדי לשמור שבת. הגויים ניסו להפריע להם. הרעים מכל הסוגים באו על עונשם. הייתי מספרת את הסיפורים למיכאלה בשעה שבישלה. "כן, בטח. אלה, כולם אצלם צדיקים," היתה רוטנת. "רק הדרך שלהם נכונה, שום דבר אחר לא. רק שלא תגדלו לי להיות כמוהם." כהרגלי לא התווכחתי, לקחתי את נכסַי פנימה.

 במהרה הגעתי למדף שממנו מיכאלה היתה בוחרת את ספריה. קדמת עדן. דניאל סטיל. אגאתה כריסטי. מילים כמו "חזה", "עירום" או "חשוף" נמחקו לעתים קרובות במרקר שחור עבה אבל לא עבה מספיק, ובאמצע פרי מייסון נשרפה הספרייה. כל הסבר לא ניתן וגם לא נדרש. כשקמה מחדש, נעלמו המדפים שלנו. הספרנית שמרה עבורנו כמה מהספרים במגירת השולחן שלה, אבל מנחת הפיוס לא ריככה את מיכאלה הזועמת. נדדנו למתנ"ס בעיר השכנה ויותר לא היתה לנו ספרייה בעיר. מעט אחר כך בנו במרחק לא גדול מאיתנו קניון עם חנות ספרים שמכרו בה גם ספרים רגילים, וככה זה היה.

*

באחד הימים שכנעה אותי יודית לבוא איתה לספריית בית הספר שלה לקחת ספרים לחופש הגדול. הספרייה שלנו כבר נשרפה אז, והחום כבר היה מוחלט וחסר פשרות. העלים שהייתי קוטמת כלאחר יד תוך כדי הליכה בדרך הביתה נעשו יבשים כמו ניירות. "יש לי מנוי לשני ספרים, תוכלי לקחת אחד על שמי. בואי נו, למה לא?" אמרה. זה היה רק מעט לפני שהבנו שההזמנות התמימות גורמות לכל הצדדים אי-נוחות, ושאלת למה לא נוצחה ולא נענתה. עלינו במעלה הרחוב הראשי בחום הלוהט, מרחק שייראה מופרך בעוד כמה שנים, ברגע שתבליח אפשרות של מכונית. יודית לבשה כרגיל חולצה ארוכת שרוולים ומכופתרת, חצאית בד וגרביונים. אני לבשתי חולצת טריקו, חצאית ג'ינס וסנדלים. חריגותי בלטה כמובן למרחקים אבל משום מה ציפיתי שתעורר חיוך. הייתי ילדה לוקחת ספר בקיץ, היה לי מושג די ברור על איך מבוגרים מגיבים לנוף ילדותי ממושמע. את החיוך שנפרש על פני הספרנית טעיתי לכן לפרש. צנחתי על הכסא מולה ואמרתי "שלום, יש לכם אולי צביקי גרין?" הספרנית היתה אישה לא צעירה, בפאה בלונדינית עכורה ושיניים בולטות. היא נשאה אלי עיניים מקופסה שחורה שמסודרות בה כרטיסיות צבעוניות, רכנה אלי וחייכה. חייכתי בחזרה.

"את מבינה לבד," הטעימה, "שאני לא יכולה לעזור לך כשאת באה לכאן לבושה ככה."

החיוך שלי נעלם, ורק אז שמתי לב שחייכתי קודם. היא עצמה עדיין חייכה, עיניה קורנות. "תראי, השיער, השרוולים. ככה לא מתלבשים כאן. ומה אם יבוא גבר?"

זקפתי גב על הכסא ולא ידעתי. מה באמת יקרה אם יבוא גבר? את האינסטינקט שמכשיר אישה לדעת מה עושים כשמגיע גבר ארכוש רק שנים מאוחר יותר ולעולם לא עד הסוף. אינטואיציה אחרת כבר נבטה בי, גאוותי זקופת צוואר. אין לי שום ספק שהושפלתי הרגע, ואין לי שום כוונה להודות בכך לפני הספרנית. "בסדר, אז לא," חייכתי אליה שוב. "שלום."

"תבואי עם בגדים אחרים ונבדוק לך. אנחנו פתוחים גם בצהריים."

"לא צריך, זה בסדר," השבתי בנימוס, קמתי ויצאתי בראש מורם.

כל אותו הזמן יודית עמדה מהצד. מחברות אחרות הייתי מצפה לקום ולהגן עלי. כאן המחנות היו גדולים משנינו ובעיקר השתתפתי בצערה. העלבון דבק גם בה ולא כדין. המתנתי מחוץ לספרייה, בלחיים לוהטות, לא בטוחה מה לעשות עם עצמי. היא יצאה בזריזות כמה דקות אחרי, בידיה שני ספרים. אחד מהם מנחת פיוס. "מצאתי לך צביקי גרין," אמרה.

"תודה, אבל עזבי. שאני לא אגע בו, אחר כך הם לא יוכלו להשתמש בו."

שתינו מחייכות, ציניות מכסה על העלבון, פיסת ילדות נושרת. "לא, כאילו," אני אומרת, "מה אם יבוא גבר?" זה מצחיק אותנו והמתח מתפוגג מעט, יודית אומרת "כן, רק שלא יבוא גבר," ואנחנו גולשות במכוון לדבר על דברים אחרים. היא מבעבעת התנצלות שלא נאמרת, צער חסר כתובת לא על עצם העלבון כמו על שהזמינה אותי לשם. בהדרגה הספרייה מתרחקת. ככל שאנחנו מתקדמות במעלה הרחוב הצבע חוזר ללחיי, ליד הבית הן כבר בצבע הרגיל. בכניסה לבניין יודית מציעה לי שוב את הספר ואני מסרבת, אנחנו נפרדות בהקלה.

בבית אני מגמדת את הסיפור לאפיזודה אגבית כדי למנוע ממיכאלה להתפרץ. התפרצויות מאיימות עלי גם כשהן לא באשמתי או אפילו לטובתי. כמובן שזה לא עוזר. "עיר של חולי נפש," מיכאלה רושפת. "ומה אם יבוא גבר? אז הוא צריך להסתכל על ילדה? סוטים, מוזרים, חברה חולה יש להם. אין להם במה להתעסק בחיים. ככה זה כשלא עובדים." באותה נקודת זמן שבה הרחוב היה הרוב ואני צעירה מאוד, בסתר לבי האמנתי שאולי הספרנית לא לגמרי טעתה. ואם היה בא גבר? דברים איומים ונוראים.

השאלה "ואם יבוא גבר?" הפכה למטבע לשון מבודח ביני ובין מיכאלה וגם ביני ובין יודית. עם מיכאלה הבדיחה היתה על חשבונם, עם יודית – על חשבון הספרנית. לימים נשר העלבון והשאלה שינתה את טעמה. ומה אם יבוא גבר? בשתי קומות הבניין הפכה האימה בהדרגה לציפייה.

*

עיר בשחור לבן, אוצרותיה הצבעוניים נגלים רק לבעלי הגובה המתאים. אנחנו בגובה המתאים. על האדמה עטיפות של חטיפים ולפעמים קופסאות גפרורים עם תמונות. אנחנו אוספות אותן ומכירות בעל פה את הסדר שבו הן מונחות בקופסה: חיות. ירושלים. ציור פשוט של גפרור עם כיתוב "נור". מעט גבוה מהן, כלומר בדיוק בגובה עינינו, מסתתרים על מדפי החנויות נכסים כמו צמידי סרגל אופנתיים ומחזיקי מפתחות ודובוני פלסטיק זעירים שמנהלים חיים שלמים – יושבים על ספסל, רוכבים על אופניים, מתנדנדים בנדנדה. אנחנו אוספות גם אותם, חללים בנו נפערים ומתמלאים בקלות. האוצרות הצבעוניים טרם ננגעו במיאוס של אירועים גדולים יותר, שיהפכו אותם לחבילת ניירות וחפצי פלסטיק סתמיים וחסרי נשמה. בינתיים הם זוהרים.

סודותיו של העולם מתבהרים בהדרגה. ידיעה אקראית בעיתון מגלה שלאזעקה שאני יכולה תמיד לשמוע יש שם – טינטון. הידיעה שעוד אנשים יכולים לשמוע אותה מביאה עמה הקלה. סודות אחרים נפרמים תוך כדי התבוננות: כדי להוציא מלימון את כל המיץ צריך לדרוך עליו קודם, מים רותחים מקלפים עגבנייה. ערב אחד ישבתי על קצה המיטה הזוגית של מיכאלה ושל דוד והתבוננתי במיכאלה מתאפרת. היא הביטה בי דרך המראה, וחייכה. השבתי לה חיוך ואז הבנתי שהיא לא באמת מחייכת, את המשולש בקצה הלחיים יש למתוח כדי לפדר. המידע נאגר, והגוף נמהל בחוסר נוחות.

לרחובות שליטים רבים – בשעות הבוקר המוקדמות שולטים בהם בעיקר קשישים עטויי כיפה וטלית ועצב נוגה ולא ברור עדיין על ימים שחלפו ועל אנשים שהיו ועל פניה המועדות של העיר. בשעות הבוקר המאוחרות צצים סוחרי החנויות ותלמידי הישיבה מפה לשם, בלילות שולטים החתולים. שעות הצהריים המוקדמות שייכות לילדים ובעיקר לילדות. שעת הצלצול משחררת לחופשי ילדים חובשי כיפה סרוגה וילדות בחולצה כתומה או ורודה, ואילו ילדי הישיבות נשארים ללמוד עד הערב. חבורות-חבורות אנחנו ממלאות את הרחוב הראשי במקביל לבנות יעקב, מראה מעוותת שלנו. הן אוחזות לרוב בריסטולים וציורים ועבודות יצירה, אנחנו קונות גלידה ולפעמים נקניקיה בלחמנייה. הנקניקיות הן נקניקיות סויה, וכדי שלא נצטרך ליטול ידיים, הלחמניות תמיד מתוקות. חיים שלמים מתנהלים בדרך הביתה. קורה שהמפגש בין הקבוצות מגיע להתנגשות. הבנות בחולצות הוורודות סוקרות את החולצות קצרות השרוול שלנו, את הרגליים בסנדלים. אנחנו מתבוננות בנעליים המבוגרות לגילן, בגרביונים בקיץ, באין צמידי סרגל. שתי הקבוצות זהות בגילן, ובבוז המהול בתימהון לנוכח הקבוצה הטועה. "שסע, צר, קצר. אויב מר ואכזר!" דקלמה פעם חבורת ילדות מול ילדה מהכיתה המקבילה.

"ומה עם הלבנת פנים? זה לא מהתורה?"

"כשאבא שלכן ילך לצבא, אז תדברו."

 "צבא זה לא צנוע. תראו איך מאבדים את הצניעות כשלא שומרים."

"אם לא תהיה מדינה לא יהיה ליהודים איפה ללמוד, ולהעיר לאנשים ברחוב זה לא צנוע."

לימים נשייף את הדיון לעומקיו בשיעורי חברה בתיכון ובמפגשי הידברות באוניברסיטה. מסלול מחשבתי פתלתל ומרובד ומעגלי, שסופו קבוצה קטנה ומלוכדת של ילדות צודקות בתלבושת אחידה. שתי החבורות שבו הביתה מנצחות, הסיפור סופר בשני בתי ספר בהפסקת עשר.

ובכל זאת, גם אחרי תקרית הספרייה, הייתי משחקת לפעמים עם יודית, שהיתה בת גילי וגרה בבניין שאז כבר כינינו "שלנו". צייתנו בטבעיות לחוקים שלא היה כל צורך לקרוא להם בשם. מעולם לא נכנסתי אליה הביתה. יודית לפעמים היתה באה אלי אבל אף פעם לא לארוחת צהריים. היינו מחליפות ניירות מכתבים ומחקים. תקרית פעוטה גרמה לביקורים להתמעט ובסופו של דבר להיעלם. בסדרות אמריקאיות גיבורים מופתעים פלטו קריאת ג'י! והיא נדבקה לזמן קצר לשפתנו, שאופנות התחלפו בה באותה תדירות בה הומרו צמידי סרגל במחזיקי מפתחות שהומרו גם הם בממתק דמוי כלי שחמט. גם הבנות הספורות שלא היתה להן טלוויזיה בבית אימצו אותה בהפסקות. היינו אומרות ג'י! בהתפעלות ובתמיהה ובמיאוס, ההברה היתה טבעית כמו קריאת הפתעה גרונית שיוצרת את עצמה. יום אחד יעל פיזמה לעצמה בהתפעלות איזה מבחן זה היה, ג'י! המורה שמעה וזה היה סופו. נלקחנו לשיחת מוסר כיתתית, בה הובהר לנו שהג'י שאימצנו הוא קיצור של ג'יזס. הפנמנו בחלחלה (ג'י!) והפסקנו להגיד. אבל היינו בגיל שבו מילים וכינים מידבקות, וכבר הספקתי להגיד ליודית, ג'י, איזה שלב, על משחק מחשב מסוים שאיני זוכרת מהו. אחר כך ביקוריה בצהריים התמעטו, וממילא הרגשנו נוח יותר כל אחת עם חברותיה לכיתה. עם עופרה התחושה השגויה של נוכחותי בבית הספר ובעיר כמעט נעלמת. אחר צהריים אחד אנחנו גונבות ביצה מהמקרר ומחביאות אותה תחת מצבור סמרטוטים כדי שתתבקע. המחשבה על אפרוח פלומתי זקוק להגנה פועמת בנו בהתרגשות רכה, נבואית. הימים חולפים ובהדרגה אנחנו מבינות שמשהו שגוי ובסופו של דבר מתייאשות. זה מצחיק אותנו, אבל בלי שנדבר על זה אנחנו לא מספרות לאף אחד – יצר הגנה בוסרי ואלים כבר נבט. לעג מבוגרים יהיה רם מדי לקליפה העדינה. יעל ואני ממציאות בהפסקות קומיקס ונותנות לעופרה לקרוא, היא צוחקת ואומרת, "ואו! אתן חייבות לשלוח את זה לאיזה עיתון," בשילוב של קנאה והערצה. אני שומרת אותו בקופסת הנעליים שאראה פעם לנכדים. אין לי ספק שחתיכת הנייר תישאר תמיד כמו שהיא, כי זה כל מה שיש.

 

גחליליות מאת גילית חומסקי, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 398 עמ'

גילית חומסקי (צילום אלעד צורן)


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.