ביקור בית עם הסופר גיל ססובר / מהות החיים

| 16/04/2016 | 0 Comments

האב מאת גיל ססובר

האב מאת גיל ססובר

גיל ססובר מוציא טרילוגיה חדשה המספרת על מהות החיים מבחינתו. על בן שנושל מירושת האב בספר "האב", סיפור אירוטי על בעלת מסעדה וסוחר הדגים שלה בספר "הרזיגנציה השקטה", ועל חייו שלו בספר "דה-פרסונליזציה". טרילוגיה שאפשר לקרוא אותה בשלמותה או כל ספר בנפרד.

גיל ססובר (42), יליד חיפה ותושב יפו. פרסם עד כה 3 ספרים המצטרפים לטרילוגיה החדשה. הפיק והוציא 4 אלבומי מוסיקה. בשנת 2004 הפיק והוציא לאור את ספר הבישול "שבע ארוחות פיתוי" עם מאיר אדוני. בשנת 2006 היה מפיק שותף בסרט "חופשת קיץ" של דוד וולך, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "טרייבקה" 2007. ב-2009 היה מפיק שותף בסרט "לבנון" של שמוליק מעוז, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל וונציה. ב-2011 היה מפיק שותף בסרט "הנותנת" של הגר בן אשר. ב-2012 היה מפיק שותף בסרט "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין. בשנת 2012 הוציא את הספרים "הזכות ליתמות" ו"משתה" (הוצאת כנרת זמורה). "הספר 'הזכות ליתמות' בנוי משלוש נובלות שאחת מהן היא ספר הבכורים שלי – 'מיתה טובה' שערכה ימפה בולסלבסקי שטענה תמיד שאין לי מספיק כבוד לטקסט. היא הלכה לעולמה לפני פחות משנה ואחד הספרים החדשים בטרילוגיה מוקדש לה. אני מקווה שאם הייתה קוראת אותו הייתה חושבת שיש לי יותר כבוד ממה שהיה לי בעבר. בשנת 2014 הוצאתי לאור את 'הים שלנו', ספר על דיג ודגים, בהוצאה עצמית".

הרזיגנציה השקטה מאת גיל ססובר

הרזיגנציה השקטה מאת גיל ססובר

האב הוא סיפור התפרקותו ובנייתו מחדש של בן שחי בצילו של אביו הדגול שנישל את משפחתו הראשונה מהירושה. יש משהו כל כך עמוק בירושה, משהו שנפתח ברגע וכל האמת של מי שכתב אותה מופיע בה. בשקט, כבר אין עם מי לריב, לצעוק, לשאול – כמה שורות חורצות גורלות. על רקע נמל יפו, הדייגים וספינה אחת המשולה לנשמתו, עובר הבן טלטלות בגוף וברוח עד שהגורל עושה בו כרצונו. הספר עוסק בהתפרקותו של הבן ובאיסוף השברים לשם בנייה מחדש של זהותו העצמית. היכולת לתפקד בעולם שהרגע שהבנת שהוא כל כך שונה ממה שחשבת, באופן המהותי ביותר, בתפיסת האב את הבן, הם נושאים המעסיקים את המחבר. בניית ספינת העץ ענקית בנמל יפו משמשת כחיבור בין העולם הפנימי לעולם החיצוני ולשיקום הגוף והנפש.

הרזיגנציה השקטה הוא סיפור אהבתם של בעלת מסעדה חובבת נשים וסוחר הדגים שלה. זהו סיפור אהבה שכולו תאווה, דמיון, סטיות, הומור, שליטה, כניעה ואוננות. הסצנה המתרחשת בין תל אביב ובין ניו יורק, מוסיפה רובד למתירנות האורבנית של המאה ה- 21 ומסתיימת בתבוסה על ידי האחר.  סיפור זה מצטרף אל ז'אנר הסיפורים הארוטיים.

דה-פרסונליזציה בנוי משלושה חלקים:  'על ירושה ודברים אחרים', 'גאוט' ו'דה-פרסונליזציה'. העוסקים בחייו של המחבר ומתארים את תהליך ההידרדרות הבלתי-נמנע של גופו והפסיכה המחוברת אליו על רקע החיים העירוניים, שבמרכזם התשוקה והמחסום האימננטי שבהגשמתה. בחלק השלישי של הספר מתוארת הפרעת הדה-פרסונליזציה הכוללת סימפטומים של תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שנמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופניות והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.

* * * * *

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה טרילוגיה בהוצאת מסדה, 2016.

גיל ססובר (צילום תומר אפלבאום)

גיל ססובר (צילום תומר אפלבאום)

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר?  "אם הכוונה היא לכתיבה על מנת לפרסם, אז זה קרה בחנות ספרים ענקית בשנת 2004 אחרי שהוצאתי לאור ספר של מישהו אחר והיה לי ספור בראש. הסתכלתי סביבי, ראיתי אלפי ספרים ואמרתי לעצמי: 'לא כולם דוסטוייבסקי וקפקא. גם אני רוצה לכתוב'. היום הייתי בוחר בסופרים אחרים ובוודאי הייתי אומר: 'לא כולם אפולינר ובשביס זינגר, ירופייב, איזק בבל וג'יימס ג'ונס' או משהו כזה".

ספר בקצרה על הספרים בטרילוגיה:

האב: "סופר צרפתי אמר 'אירופה כולה סובבת ציר אחד – הירושה'. אצלנו זה אומנם לא כך, אבל אחרי ששמעתי את סיפורו של אסי דיין הבנתי שאני חייב לכתוב על זה. לא הבנתי למה האיש שחשף את הכול לא כתב על זה, עסק בזה, כשזה למעשה רגע השבר. יש משהו כל כך עמוק בירושה, משהו שנפתח ברגע וכל האמת של מי שכתב אותה מופיע בה. בשקט, כבר אין עם מי לריב, לצעוק, לשאול, וכמה שורות חורצות גורלות – מזה התחיל הספור. תוך כדי  עבודה הבנתי שיש ב'עכשיו' את היכולת לשנות את העבר. אתה פשוט משליך מההווה על העבר והוא משתנה – אין לו ברירה. זה כמו בסרט שבסוף נפרמת העלילה, ואז הכול מתחבר. כאן הכול מתחרבן, אבל זה המצב. כמובן שבאותו זמן בניתי את הספינה עם סעדו ולא יכולתי להפסיד דבר כל כך אסתטי לכתוב עליו, אז הכנסתי גם את זה פנימה, והסוף סוף, אבל הנשים בספר הזה הן נשים נפלאות. גם קרלה, גם ליאורה, גם נור – כולן חזקות ונהדרות, עצמאיות ויפות ומלאות עוז ועזוז. בכלל בספורים הגיבור תמיד מתנדנד וחוטף מפה ומשם והנשים חזקות יותר, אינטליגנטיות, יציבות ומטילות מורא. אני לא בטוח שככה זה במציאות אבל איכשהו זה מה שיוצא בכתיבה".

הרזיגנציה השקטה: "יש שם אוסף של כל כך הרבה מקרים מהחיים שלי וכל הרבה דמיון שהולכים ביחד. קשה לי להבין למה לא כל הכותבים כותבים ספרות ארוטית, הרי כולנו עוסקים בזה ויש עבר עשיר ומפואר עד כדי גיחוך לז'אנר הזה, שכשהוא טוב הוא פשוט אדיר. איך אתה יכול להביט מהצד ולא לרצות גם? בכלל נראה לי שביחס לכותבים אחרים אין לי בעיה לכתוב על מין לעתים באריכות, באלימות, בכנות, בהומור, וכאן זה יצא הכול מעורבב.  כשאתה מתמסר לז'אנר כזה הוא נותן המון חופש. אני זוכר שתוך כדי עבודה, ממש לקראת הסוף אמר לי המו"ל – יואב ברש, שאני חייב לא לחזור על עצמי בכתיבה על מין. היה בזה מין רגע שהכול התבהר. אתה חייב לתת לקורא עניין והפתעה בכל רגע בעיקר בכתיבה פורנוגרפית, אחרת זה פשוט  משעמם. זה קצת כמו קומדיה. אם זה לא עובד אחרי שכבר הבטחת להצחיק אתה יוצא דביל. לכתוב על מין בלי שזה יעבוד זה הדבר הכי מיותר שיש, ולשם כך צריך לעבוד הכי קשה. זה הרבה יותר קל לחשוף כמה היית רוצה שאבא שלך יהיה גאה בך פעם אחת, וכולם כמובן יכולים להזדהות עם זה, אבל להמציא ספור עם בדואי במדבר עם דילדו זה הרבה יותר מעניין ומאתגר וכיף. זו הייתה כתיבה מקצה הלב".

דה פרסונליזציה מאת גיל ססובר

דה פרסונליזציה מאת גיל ססובר

דה פרסונליזציה: "כתיבת הספר (החלק הראשון – על ירושה ודברים אחרים, החלה בשנת 2009 ) התחילה בתור תרגיל, אבל יש משהו בז'אנר הכתיבה הזה, שהוא ממש ממכר. פתאום אתה צופה בחיים שלך, בהתחלה בפיסות מהעבר ואחר כך על היום יום ומנסה לתת בזה חיים שמעבר. למצוא פתאום זווית מבט או איזו הסתכלות שיש בה כדי להפוך את הפרטי לכללי, למשהו שהוא לא רכילות עצמית, אלא סוג של נתינה מכוונת. קשה להבין כמה פעמים עברתי על הטקסטים האלה. על 'על ירושה ודברים אחרים' שהוא החלק הראשון בספר שגם נכתב יחד עם הספר "האב" בשנת 2009, עברתי עשרות פעמים אם לא יותר. כל פסיק, כל נקודה עברו כל כך הרבה קריאות ושכתובים. הכול נפתח באיזה זרם תודעה כל בוקר, לפעמים גם 2000 ו-3000 מילים עד שהיד ממש כאבה ולא הצליחה יותר להקליד, אחר כך עבר הטקסט 17 פילטרים ומסננות וסינונים ושוב ושוב ועריכה עם העורכת ואחר כך עם יואב. אחרי כל זאת זה עדיין נשאר תענוג".

"במהלך הכתיבה פגשתי בספריו של דובלטוב שבדיוק יצאו לאור לראשונה בעברית, למרות שהוא אחר הסופרים הנקראים ביותר ברוסיה של אחרי הפריסטרויקה. כתיבתו כל כך השפיעה עליי עד ששקלתי לזנוח כל סוג כתיבה אחר, אך מאחר שלא מצאתי מספיק דברים מעניינים בחיי חזרתי לכתוב ספורים".

"דה פרסונליזציה, החלק השלישי כמובן היה האחרון והקשה ביותר לכתיבה. בהתחלה באופן פיסי כי לא יכולתי לכתוב מבחינה נפשית ואחר כך גם מהפחד לחשוף כי הנושא כל כך מורכב וקשה וחוזר על עצמו בהגדרתו. אתה הרי אוכל לעצמך את הראש עם אותם משפטים אלפי פעמים ביום ואתה רוצה להעביר את התחושה הזאת, אבל אתה יודע שאתה עלול לאבד את הקורא, אז אתה מחפש את המקום שזה יעבוד כך שאת הקושי שאתה עובר יעבור גם הקורא, הוא יהיה מותש עם עשית עבודתך נאמנה ובכל זאת הוא לא יפסיק לקרוא. זה גם מפחיד לשלוח כזה טקסט מול הבנקאי או עורך הדין או אימא שלך. אני חושב שזה הטקסט הכי מורכב שהוצאתי, הרבה יותר ממה שעשיתי או לא עשיתי – איזה שורה של הרואין או קוקאין. זה להגיד השתגעתי. אני כבר לא לעולם לא אהיה גיבור. לי אין את הפריבילגיה להסתובב פה בעולם כאילו אני חסין. אני את הכאפה שלי קיבלתי, ואני יודע שבכל רגע היא יכולה לחזור שוב, וכשהיא מגיעה היא מורידה אותך על הרצפה. זה לא הנג-אובר, זה לא אגרוף לפנים. זה שגעון".

מנין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספרים בטרילוגיה)? האם אפשר לומר שלכל ספר ישנה השראה אחרת? "את הסיפור על ירושה ודברים אחרים, החלק הראשון בספר 'דה-פרסונליזציה', התחלתי בתור תרגיל כשלא היה לי מה לכתוב והחלטתי להתאמן בכתיבה, אחרי שקראתי את 'נשים' של בוקובסקי. אחרי שקראתי את כל מה שתורגם של דובלטוב כאמור, ואחרי שהעורכת שלי, תמר ביאליק, קראה וחשבה שזה ראוי, הבנתי שאני רוצה לכתוב ככה, והמשכתי לכתוב את גאוט ואת דה-פרסונליזציה. מדובר בתקופות שונות לגמרי. החלק הראשון נכתב בשנת 2009, השני בשנת 2012 והשלישי בשנת 2015. בקיצור בכל פעם שהיה לי מה לכתוב.

"ב'על ירושה ודברים אחרים' יש משפט שאומר: "למה אסי דיין לא כותב על בן שהאבא מנשל את כל המשפחה הראשונה מהירושה, ולמה וודי אלן לא עושה סרט על איש שמזיין את הבת שלו". כך נולד האב. בהתחלה אמורים היו להיות שני ספרים נפרדים, אבל אחרי שכתבתי חצי ספר זה כל כך שיעמם אותי עד שהחלטתי לחבר את שני הסיפורים לאחד.

"הרזיגנציה נולד מערמה של מקורות, אבל אין ספק שהרצון לכתוב ספרות ארוטית נולד אחרי קריאה של שש מאות פעמים את 'אחד עשר אלף המלקות' של גיום אפולינר, אחד הספרים הגדולים. כ"כ הרבה הומור ואינטליגנציה יש בספרים שלו בכלל ובזה בפרט, שאי אפשר לתאר. זוהי קנאה במי שאתה יודע שלעולם לא תוכל לכתוב טוב כמוהו ובכל זאת אתה מתיישב וכותב. מהמרקיז דה-סאד, סיפורה של או, אפולינר, אפילו בן אמוץ שלנו – זוהי ספרות נפלאה שהלוואי שהיו בה יותר כותבים וכותבים יותר טובים. כשזה טוב זו ממש חגיגה".

כמה זמן ארכה כתיבת הספרים בטרילוגיה? "משנת 2009 עד סוף 2015. על 'על ירושה', על 'האב', עברתי עשרות פעמים. לא פחות. גם על הרזיגנציה. על 'די פי' קצת פחות רק מאחר שזה נכתב מאוחר יותר, אבל עשרות פעמים. אני חייב לציין גם את תמר ביאליק העורכת וגם את יואב ברש המו"ל, שלא עשה לי חיים קלים וחזר ואמר "זה בסדר, בזה ככה וככה, ועל זה אין מה לדבר". כל פעם עבדתי עוד כמה שבועות ושלחתי, עד שהוא אמר שאפשר לצאת לדרך".

האם חלק מהסיטואציות בספרים קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "ספר אחד הוא אוטוביוגרפי בהגדרתו, אז כן. דווקא 'האב' הוא הרחוק ביותר ממני, אבל גם בו משולבות דמויות מחיי. מיותר לציין שכל עניין בניית הספינה הוא אוטוביוגרפי במאה אחוז, סעדו הוא ידידי ושותפי והוא דור שביעי לדייגים ביפו. הילדים שלו שגם הם מופיעים בספר דור שמיני ואיתם אני חי ויוצא לים. הספינה תרד למים אינשאללה בעוד כמה חודשים או מקסימום בשנה הבאה, אבל זה לא חשוב או כמו שכתבו בספר 'לא חשוב הזמן, חשוב שיהיה חזק'".

האם יש מסרים שאתה רוצה להעביר בספרים? "לא יודע. אני מניח שהדו קיום עולה מהם בכל מקרה. זה יפה בנמל. אם אתה חרוץ ודיג טוב תהיה צ'רקסי פולני או מאורי. זה לא מעניין אף אחד. אני רק יכול להצטער על כך שאני לא מדבר ערבית – אני לומד קצת כל פעם ומתחיל להבין קצת יותר. זה עולם שלם שאני מפסיד זה בטוח גם של קללות יצירתיות של כמה מהזקנים דווקא".

מה משך אותך לעסוק ביחסים של אבות שמתנכרים למשפחותיהם? "הם לא מתנכרים. הם מנשלים מהירושה וזה עניין אחר לגמרי. זה גם די מובן, אין הרבה מה להסביר – חלק הולכים עוד בחיים, חלק הולכים אחרי המוות ומפזרים את האמת – זה כל כך אנושי. אף אחד לא שואל למה אנשים מתגרשים. אם כבר שואלים זה ההפך, אז זהו, לאדם יש אישה שנייה ואותה הוא אוהב יותר משאר האנשים ולה הוא משאיר את הכול או את הרוב ובכך הוא משמר או מטביע את חותם אהבתו, העדפותיו ושאר מטעמים. אפשר להסתכל על זה כמעט בצורה רומנטית, אם אתה בצד השני".

מהו הים בעבורך ועולם הדיג בפרט? עד כמה העניין שלך בים ודגים משפיע על מהות הכתיבה שלך? "זה קל לכתוב על הים כמו שזה קל לבמאי לעשות סרט על יוצר קולנוע או למשורר לכתוב על שירה. הים והדיג במהותם הם כל כך רומנטיים ומחזירים אותך לראשוניות של האדם – ים וציד עד שאי אפשר להתכחש לכך. קשה למצוא אדם שנמצא בים שיחליט לכתוב על מרוצי מכוניות או סיפור אהבה שאין בו נמל, סירה או דג. זה לא רק הנמל ולא רק הים, זה יפו בכלל. ברגע שהגעתי הנה ידעתי שאני כבר לא צריך לחפש, זה המון לכל אדם לדעת שתמו נדודיו. מרגע שהגעתי לנמל לפני שלוש עשרה שנים נגמר ספור החיפושים והספור הזה רק הולך ומתהדק. יום אחד אמרתי לסעדו 'משעמם לי בנמל' והוא צחק כרגיל, ואמר "זה לא יכול לשעמם אותך כי אתה אוהב את זה", ואני באמת 'משוגע' על זה – על לבנות ספינות, לראות דייגים מבוגרים תופרים רשתות ענקיות בידיים ובחוטים, לצאת כמובן לים אפילו סתם כדי לבדוק מנוע או סירה חדשה וברור שלהרים רשת עם הרבה דגים. "הרשת הכבדה זאת הרשת בלי הדגים", אמר לי מוחמד וכמה שהוא צדק! אבל גם בזה יש משהו שאין בשום מקום אחר. היום מיותר להסתכל על החיים שלי בלי הנמל והים, אבל אותו דבר אפשר להגיד גם על האגרוף ועל הכתיבה. שלושתם יחד מחזיקים לי את החיים עם הבירה כמובן, וכמה אנשים לשתות איתם בסוף היום".

מה משמעות שם הספר דה-פרסונליזיה בשבילך וכיצד זה בא לידי ביטוי בעלילה ולגיבורים? "הביטוי הזה הופיע ברגע שידידי הפסיכיאטר אמר אותו כשעשה את ההבחנה בינו לבין חרדה, ואמר שזה מה שיש לי. את הרגע שלאחר האבחנה כשהבנתי שלמעשה אין לזה טיפול, זה רגע שקשה לתאר. אתה משוגע, אתה מרגיש משוגע ועכשיו גם אומרים לך, כותבים בכל לשון, מדע ומחקר שאין ממש טיפול וכי אתה עלול להישאר במצב הזה לתמיד. זה בלתי נתפס, זה לא אנושי. אני זוכר שוויקטור הוגו כתב על הגיליוטינה שמה שהכי לא הומני בה הוא שהנידון לא יודע מתי הוא יוצא להורג. זה אותו דבר. אתה קם בבוקר או הולך וכל הזמן השיגעון איתך וכל הזמן אתה לא יודע לכמה זמן זה יהיה והזמן שגם ככה נחווה כמו נצח הופך להיות מעמסה שאי אפשר לשאת. זה כבר מידי, זה לא אנושי ובכל זאת אתה יודע שאתה לא יכול להישבר. פשוט אסור לך כי אז באמת יגיע הסוף. זה לא כאילו – זה הדבר האמיתי. אתה תיכנס למוסד ויעשו בך דברים ולמרות שכולם ירצו לעזור אתה לא יודע איך תצא מזה. בגלל זה אתה גם לא יכול לספר לאף אחד, כמעט. הכול נגדך. אתה לבד ברגע הכי קשה בחיים שלך. למזלי ידידי הטוב הוא באמת פסיכיאטר והוא אחד הטובים. אחרת אין לי מושג מה הייתי עושה. צריך גם מזל בחיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אילו ספרים קראת בילדותך? "לא קראתי כמעט. אחר כך קראתי כמעט רק ספרות עיון ומדע פופולרי שזאת אומנות בפני עצמה. רק אחרי שהתחלתי לכתוב כדי לפרסם התחלתי לקרוא. זה היה אחרי שנסעתי ברחוב הירקון ושמעתי את ירון לונדון מתראיין ברדיו ואחרי ששאלו אותו "איך אתה מסביר את התופעה של כתיבה רזה", הוא ענה "אנשים לא קוראים אז הם לא יודעים לכתוב". באותו רגע הבנתי כמה הוא צודק, התקשרתי לכל מי שאני מחזיק מדעתו וביקשתי ספרים. חצי שנה קראתי אולי שש או שמונה שעות בכול יום ועד היום לא באמת הפסקתי, אם כי היום אני קצת עסוק יותר לשמחתי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה את 'לרוץ' על אמיל זטופק, אבל זה לא חשוב. דובלטוב, כל מה שתורגם, ג'יימס ג'ונס עם 'מעתה ועד עולם', ו'פרפר' של הנרי שרייר יושבים לי על הראש. גם אפולינר וירופייב כמובן".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? במי אתה בוחר שישפיע עליך? "הסופר בשביס זינגר יכול לתת לך מכות שלא תשכח לעולם, דווקא בגלל העיסוק שלו שהוא כביכול בנאלי במערכות יחסים. הוא גאון אמיתי של כתיבה ושל פירוק הנפש האנושית. גם 'הקרב על סטלינגרד' יכול לפרק אותך ולא תאמין כמה טוב יכול להיות כתוב ספר היסטוריה שהוא לא פחות ממבוא לאנושות. דובלטוב הוא הקרוב ביותר למה שאשמח לכתוב, אבל הוא עסק רק באוטוביוגרפיות ולצערי אין מספיק עניין בינתיים בחיים בשביל עוד אחד, אז אני כותב עכשיו סיפור". 'הדרך לעין חרוד' הוא הספר האהוב עליי בעברית ואני חושב שהבאתי מתנה לעשרה אנשים אולי. שוב, הבנה כל כך עמוקה למה שיכול לקרות ולאן אפשר לקחת את זה, כל זאת  עם החדות של קינן שאין שנייה לה, הקצב והעומק. חבל שהוא לא כתב יותר. מנגד מזל שהוא כתב את מה שכתב. לדעתי זה הרומן הגדול שלו, למרות שיש בו אולי 20,000 מילים".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים 'מוסקבה פטושקי' מאת ונדיקט ירופייב, 'אחד עשר אלף המלקות' מאת גיום אפולינר, 'פרפר' מאת הנרי שרייר ואולי את 'הדרך לעין חרוד'. אולי גם את 'מעתה ועד עולם.' הוא פשוט אדיר.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "מישהו פעם אמר לי באנגלית כשהתחלתי לכתוב "just be honest". אני לא בטוח שזה מספיק, אבל זאת התחלה טובה, ולקרוא הרבה ספרים של סופרים גדולים אשר ברוך השם אחרי 5000 שנות כתב לא חסרים – זה האימון הכי טוב".

גיל ססובר מספר שהוא נמצא "במהלך כתיבה של ספר נוסף שאין לו שום קשר ביוגרפי אליי, ומתרחש כולו בספינת דיג ובנמל, בפרויקט נוסף של ספר דגים ובתסריט של סיפור של חבר אחר. יש גם תסריט לסדרה קצת הזויה שנמשכת כמה שנים ודי תלויה בשותף שלי לכתיבה, שהוא הרוח החיה מאחורי הסיפור. בניגוד לכותבים אחרים גיליתי את העונג בשיתופי פעולה – בכתיבת תסריט, בבניית ספינה או בעבודה במטבח, אני מוכן להתמסר לחלוטין לשותפות. מובן שכתיבת ספר זה קצת יותר מורכבת וגם נחמד להשאיר משהו שיהיה שלי בלבד".

 

הרזיגנציה השקטה מאת גיל ססובר, הוצאת הספרים מסדה, שנת 2016, 73 עמודים

האב מאת גיל ססובר, הוצאת הספרים מסדה, שנת 2016, 144 עמודים

דה-פרסונליזציה מאת גיל ססובר, הוצאת הספרים מסדה, שנת 2016, 182 עמודים

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *