שינקן עם סחוג מאת עומרית קאלק / הספר הזה הוא קופסת הסרדינים, החור האפור, כל מה שכאב

| 06/09/2012 | 0 Comments

שינקן-עם-סחוג מאת עומרית קאלק

שינקן עם סחוג, ספרה של עומרית קאלק, במובנים רבים הוא סיפור חייה. מסע מרתק אל נבכי החיים, עתיר יצרים, רגשות ואירועים שמשרטט את החיים בעיר קטנה בדרום גרמניה במאה העשרים ואחת מנקודת מבטה של אישה ישראלית שקשרה את גורלה במקום.

דורית, ישראלית צעירה ממוצא תימני חולמת לכבוש את העולם. מסעותיה בעולם מובילים אותה לגרמניה, שם היא נישאת לקלאוס. דווקא כאשר נדמה שחלומותיה מתחילים להתגשם, מציאות החיים בגרמניה טופחת על פניה והיא נאלצת להתמודד עם חמותה, גרמנייה קתולית בעלת עבר נאצי שממררת את חייה ומבקשת לא רק לסלקה מהבית, אלא גם להשתלט על בנותיה ועל חינוכן כנוצריות כשרות. הרומן מתאר את תלאותיה של דורית ואת ניסיונותיה פעם אחר פעם למצוא פתרון שיאפשר לה להמשיך לחיות ולגדל את בנותיה בבטחה. דווקא כשכלו כל הקיצים ונדמה שפתרון אין, מתברר לדורית שממש מתחת לאפה מצויה התשובה.

עומרית קאלק (צברי), 34, נשואה + 2, מתגוררת ברידלינגן-גרמניה. מטפלת בילדים שהוריהם גרושים, המופנים אליה ממשרד לילד ולנוער בגרמניה, לומדת פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה.

קאלק מספרת כי המסר בספר הוא "כל דבר לא קורה סתם. הכול קורה באופן ספונטני ולא צפוי, וזה מה שמשכנע אותי אולי להאמין שזהו, זה הצעד הנכון שלו חיכיתי. הייתי מאז ומתמיד, אופטימית מושבעת". "הספר שלי הוא בעצם הסיפור שלי עם מעט הגזמות. הספר הוא קופסת הסרדינים, החור האפור, הכאב והדברים שלמדתי בתקופה של כמעט 10 שנים".

"נולדתי כבת בכורה לאב ממשפחה תימנית דתית ולאם חילונית ממוצא טורקי שהמילה בשר לבן שגור בפיה. כילדה הייתי חולמנית, בלעתי ספרים ונהניתי להיכנס לעולמות שונים. הייתי סקרנית ותמיד היו לי רעיונות ופתרונות. "התחלתי לכתוב סיפורים בעצמי והמון שירים". כבר בגיל הגן גילו שיש לה כישרון ציור מיוחד והיא אהבה לשיר ולרקוד. בתיכון כתבה מחזה להצגה שבה הופיעה בסוף השנה. את ילדותה ונעוריה עברה בעיר יבנה ובגיל ההתבגרות עברו לאשדוד. "השנים הראשונות באשדוד היו מלוות בחוויות לא קלות – ההורים התגרשו והתגוררה אצלנו משפחה סינית שעבדה במסעדה של אימא ושותפיה. תמיד חלמתי לראות עולם, לחוות חוויות. אני לוקחת הכול כאתגר כי החיים הם המוטיבציה להמשיך, זה מה שמעניין – לקחת סיכונים, לנסות ולחוות ואז להבין וללמוד. רציתי ללמוד אומנות בפירנצה, רציתי ללמוד פסיכולוגיה".

עומרית קאלק (צילום בועז קריספין)

היא נסעה לשיקגו לשנה. בהגיעה לניו יורק מיד הרגישה "אני שייכת לכאן". גילתה את הצילום.  עבדה כמטפלת בילדים. המעסיק שלה סיפר לה על בית ספר לאומנויות בשיקגו והבטיח שאם תתקבל יממן את לימודיה. היא התקבלה.

טיילה הרבה עם חברות שהכירה. לאחד הטיולים עם חברתה הגרמנייה מרטינה הצטרף חבר שלה. למענו שינתה תכניות וטסה עמו לגרמניה "בטיסה לגרמניה פחדתי, כי אולי בתוך תוכי ידעתי שזה ישנה המון. ואכן התאהבנו והחלטנו מהר להינשא ולהתגורר יחדיו בעיירה קטנה בגרמניה".

"לאחר זמן מה הרגשתי כאילו סגרו אותי בקופסת שימורים. היצירתיות, החופש, הכול נחסם והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. אימא של בעלי הייתה המכשפה במערכה ואני הרגשתי שמישהו צריך להציל אותי כי אני לא מצליחה לבדי, אבל אף אחד לא הגיע ואפילו הנסיך שנישאתי לו היה עיוור למצב". 

מה גרם לך להתחיל לכתוב? 

"הרגשתי לבד, בודדה ושהעצמי, האנוכי שלי לא מצליח לפרוץ, הייתי נורא עצובה והחלטתי להתחיל לכתוב כמעין תרפיה. להוציא הכול. הרגשתי סוף סוף תשוקה ואומץ פנימי ורצון כה עז להוציא החוצה, לשחרר, לספר לכול העולם מה שבמשך שנים שמרתי לעצמי. מה שגרם לי לאבד מהערך העצמי שלי, מהביטחון העצמי שלי וכמובן ממי שאני. גלויה, כנה, פתוחה ואוהבת את החיים, יצירתית, אוהבת לעזור לאחרים וכמובן האופטימיות שלי שהצילה אותי שוב ושוב מלנחות לתוך חור אפור". 

"בהתחלה בעלי נפגע כי מדובר באמו", מספרת עומרית, "הוא לא היה ער ליחסיי עם אמו ולא רצה להתערב. אני הייתי נחושה לכתוב ולשחרר את רגשותיי כי הבנתי שיש לי זכות להתנגד לה, להפסיק לכעוס עליה ובמיוחד על עצמי על שאפשרתי לה להתנהג אליי בגסות ולהרגיש מהי אנטישמיות במאה העשרים ואחת. הסברתי לו כי אין הכוונה לפגוע, כי מדובר רק בי וכי החלטתי להפוך את הסיפור לרומן. הוא למד להכיר ברגשותיי וכיום הוא עומד לצידי ואפילו גאה בי.

כתיבת הספר והוצאתו לאור עזרו לי לקבל את המצב וללמוד ממנו. מקור ההשראה לספר הזה הוא אני. הרצון העז לשחרר סיפור ששכן בתוכי במשך כמעט 10 שנים והגיע הזמן לספר במילים שהפכו לדפים רבים", מסכמת עומרית קאלק.

 

פרק ראשון

טיסת לופטהנזה נחתה בשעה שתים עשרה בצהריים בשדה התעופה בפרנקפורט ואני בתוכה. המטוס שוטט כמו אבוד, מחפש את דרכו על מסלול הנחיתה, עד שנעצר בקול אנחה גדולה והמנועים נדמו. כף רגלי חצתה את מפתן המטוס ועולמי נחצה לשניים. חיי כפי שהכרתי אותם עד עתה נותרו במטוס ורק חיוכה של הדיילת החיננית ליווה אותי כמו עננה חמימה שאט-אט התפוגגה ככל שצעדתי לעבר דלפקי בדיקת הדרכונים. קולה הקר והצלול של קריינית מערכת הכריזה הגרמנייה הולם, מוחק ממוחי כל זכר למי שהייתי פעם, צעירה ישראלית מצויה, משתוקקת לחיים, עמוסה בתקוות, הבטחות ומשאלות לב, הרפתקנית, מחפשת להרחיב את גבולותיה, להתפזר, להתפרע, לחקור עולמות חדשים. כל כך הרפתקנית שעתה מצאתי את עצמי מבוהלת, הלומת שדות תעופה, עייפה מלילות ללא שינה שקדמו לרגע הזה, צועדת בפרוזדורים אינסופיים, תוהה מנין יצוץ כבר האיש שלמענו הסכמתי לבוא לכאן, לארץ המקוללת הזו. אני צועדת במהירות האופיינית לי, סוחבת מזוודה קטנה על גלגלים, מהרהרת בשתי מזוודות הענק שעוד מעט ייפלטו מבטן המטוס, ושאצטרך עכשיו להעמיס בכוחות עצמי על העגלה, ומערכת הכריזה הולמת בי בשפה שמעתה אשמע מבוקר עד ערב, שפת אמו.

בסופו של דבר את המזוודות הכבדות העמסתי על העגלה בסיועו של בחור צעיר שעמד לידי ליד המסוע, וכך, כשאני דוחפת את עגלת המזוודות העמוסה לעייפה, יצאתי לאזור קבלת הפנים. הוא חיכה לי נסער ונרגש, מנפנף לקראתי בדגל ישראל, מהסוג שתולים בארץ על מכוניות ביום העצמאות, מחווה שהיתה גורמת לי בכל זמן אחר לרצות להיקבר מבושה, אבל הייתי עייפה מדי, מרוגשת מדי, ובעיקר מעולפת מהחיוך המצוין שלו, עם הקמט הקטן בעיניים ושערו הבלונדיני שקיבל את פניי. הוא היה רזה ותמיר, כמו מז'ורנל, יפה תואר, מנומס, מעט ביישן, נבוך, מדבר אנגלית במבטא גרמני כבד, בידו האחרת אוחז זר פרחים קטן, מגיש לי אותו בביישנות כמו מנסה להיפטר ממנו. מי מביא איתו זר פרחים אידיוטי לשדה התעופה, חשבתי לעצמי בעודי מחייכת אליו את חיוכי התימני הרחב, החם, מלא שמחת החיים. זר הפרחים נתחב באחת לחיקי, הדגל נעלם אי שם וזרועותיו שהתפנו נכרכו סביבי. הייתי נבוכה, עייפה, מותשת משדות תעופה, שעות טיסה, המתנה ומזון קלוקל ולא היה ברור לי כלל מה אני מרגישה כלפיו, אם בכלל, אבל חיבוקו השרה עליי שלווה וביטחון. כמעט ולא דיברנו. הוא העמיס את מזוודותיי במיומנות על הרכב ולא התלונן על כובד משקלן או תכולתן שכללה ממיטב חנויות הקניונים באמריקה, מכל הבא ליד, כולל מתנות לבני המשפחה בארץ, מזכרות, בגדים ומה לא. לפני שנכנסנו למכונית חיבק אותי שוב, נישק אותי על פי, אמר שהוא מאושר, מאוד מאושר, שמעולם לא היה איש מאושר ממנו, שהוא אוהב אותי, שאני יפה, שהוא מודה לי.

עכשיו מכונית גולף כחולה דוהרת בתוך מרחבים ירוקים שאין להם סוף. אפי מעוך כנגד שמשת החלון ואני בוהה בנוף שחולף במהירות מול עיניי, יערות עד אפלוליים, גבוהי צמרות, בצבעי חום ואדום, מסתירים את השמים האפורים והגשומים. לפתע נפערת מערת אור ביער העבות והעצים גבהי הקומה מתחלפים בשדות ירוקים זרועי בתים אדומי גגות כמו בגלויה מצוירת. המכונית מטפסת על הרים וגבעות, צוללת לעבר עמקים טבולים במים, והכול כאן כל כך ירוק, כל כך עז, כל כך חי ועוצר נשימה.

מדי פעם אני מסובבת את ראשי ומתבוננת בקלאוס ובפניו הרציניות. קלאוס שלי, סנטה קלאוס שלי, שאוחז בהגה בבטחה ומשיט את ספינתנו המשותפת לעבר עתיד בלתי ידוע. מבטי משתהה על שערו הבהיר, עיניו הכחולות, האף המסותת, הפרופיל הנאה, המושך, שהצליח בכוח אהבתו למשוך אותי עד לכאן. קלאוס מחייך את חיוכו הארי, הנקי, המתוק, מניח יד אחת פנויה על ירכי, מלטף את תלתליי השחורים, מחליק את ידו על לחיי ואחר כך מסב את מבטו אל הדרך וממשיך בנהיגה בוטחת. ברקע מתנגן שיר רומנטי שקלאוס בחר, השיר "סופר גירל" שאותו שלח לי בדואר חודשים קודם לכן. אנחנו מביטים זה בזה ומתחילים לשיר את השיר שנושא עמו זיכרונות של המפגש הקודם.

לפתע חוצה את גווי רעד קל. לרגע האדמה נשמטת מתחת לרגליי ואינני יודעת עוד דבר. האם זהו הפרופיל שאראה כל חיי? האם האיש הזה הוא גורלי? כיצד זה יכול להיות שרגע אחד אני בנוף אחד, אמריקאי, המוני, רועש, עליז ושמח, וברגע הבא אני כלואה בתוך מכונית נהוגה בידי אדם כמעט זר, שועטת אל הלא נודע? כיצד קרה בכלל שהגעתי לכאן? הרי הייתי בדרך הביתה. לא, בעצם הייתי בדרך להשלים את לימודיי באמריקה. לא, בעצם הייתי בדרך לטייל באמריקה ולעבור את כל חמישים ושתיים מדינותיה כדי להשביע את סקרנותי ורעבוני. לא, בעצם הייתי בדרך לבנות לעצמי באמריקה חיים מסעירים, מרתקים, לבלות, לרקוד, לשיר, לצאת עם חברים. אז איך הגעתי לכאן?

רציתי חיים רגילים עם נגיעות בלתי שגרתיות. לא רציתי לחיות חיים פשוטים כמו הוריי, כמו כל החברים מבית הספר, מהצבא. רציתי קצת הרפתקאות, שיהיה מה לספר לילדיי בבוא העת, אבל שיהיה בטוח, ללא הפתעות. אני מוקפת בחברים, ידידותית שכמוני, בכל מקום הותרתי שובל של מחזרים, חברים וחברות נפש. אם חלמתי זה היה על אמריקה, היבשת הגדולה שקרצה לי והסבירה לי פנים. אבל גרמניה? אין לי שום דבר נגד גרמניה באופן אישי, אבל ברור שאני משוחדת. אחרי עשרים ושניים ימי שואה וטקסי זיכרון, אחרי המסע למחנות ההשמדה בפולין בתיכון, צריך להיות הוזה כדי לחשוב שבחורה תימנייה כמוני תמצא את עצמה בגרמניה עם איזה קלאוס אחד, גוי גמור, משייטת במרחבי באוואריה, בלי להבין מילה בגרמנית ובלי להבין איך קרה שבמקום לנסוע מאמריקה בחזרה לישראל, המרתי את כרטיס הטיסה מתל-אביב לפרנקפורט, ועכשיו אני לחלוטין כפופה לחסדיו של הקלאוס הזה שפגשתי באמריקה, שהתאהב בי והבטיח לקנות לי כרטיס לישראל בכל רגע שארצה.

איך יכול להיות שבנוף הזה צמחה פסגת הרוע? כיצד הניבו יערות העד והשדות המוריקים מין טירוף שכזה? זה לא הגיוני. אבל הנה אני יושבת כנועה, עייפה, נרגשת, חסרת מילים ליד הגוי הגרמני שלי, אומרת לעצמי "עזבי שטויות, אם זה לא מוצא חן בעינייך תמיד את יכולה לחזור הביתה. הוא הבטיח שיקנה לך כרטיס לישראל מתי שתרצי. באת רק כדי לבדוק, לנסות, כל האפשרויות פתוחות, את צעירה, בריאה, אם זה לא מתאים, שלום על ישראל, את עושה אחורה פנה והולכת מכאן". וקלאוס מחייך אליי שוב, כמו קורא את מחשבותיי, ושוב עובר בי רעד, צמרמורת מוזרה, שכמותה אחוש כאן פעמים רבות, ואני מוצאת את עצמי אומרת לו באנגלית שאני שמחה שבאתי ושהכול כל כך יפה כאן, ממש כמו בגלויה מצוירת.

קלאוס מציע שנלון הלילה במלון על אם הדרך. "שום דבר לא בוער לנו", הוא אומר, "והוריי לא יברחו לשום מקום". "הם לא ייעלבו?" אני שואלת. "לא ייעלבו", עונה קלאוס, "הם בעצמם הציעו". "כמה נחמד מצדם", אני אומרת, "האמת, אני הרוגה ולא אכפת לי בכלל לעצור". עוצרים בפונדק דרכים קטן, קלאוס מראה לי את הדרך לשירותים, שם אני מתבוננת במראה הבוהקת, בסבון החדש, במגבות הנייר המוקפדות, בלובן של האסלה, הכול כל כך נקי, יותר מדי נקי, מצוחצח. לא נעים לי לשבת על האסלה מרוב שהיא בוהקת, ופניי שניבטות מהמראה עייפות, מבולבלות, ושוב השאלות ההן, מה אני עושה כאן? מי אני? מה אני רוצה? ואין תשובה, שום תשובה, ולפתע עולה בי בחילה, ואני בקושי מספיקה להסתובב ולפתוח את דלת השירותים, רוכנת על האסלה ופולטת מתוכי נהרות-נהרות של עייפות, שאלות, מזון של מטוסים, חרדות, געגועים וגם קצת שמחה. שלושה גלי מזון נפלטים ממני, ורק אז נרגעת. אני קמה מהרצפה שעליה התיישבתי בינתיים, שוטפת את פניי ואת פי בסבון, נושפת על כף ידי כדי לבדוק אם בנשימתי דבק עוד הריח החמוץ והדוחה של הקיא, מנסה לשפשף את שיניי בסבון מבלי לבלוע כדי להיפטר מהריח, שוטפת את הפה היטב משאריות הסבון ומביטה שוב בראי, בפניי החיוורות, העייפות, שרק רוצות לנוח, לישון. בחזרה לפונדק מחפשת בעיניי את דמותו של קלאוס שהפכה בינתיים לבית זמני, חוף מבטחים מוכר, לאחר שנעקרתי מביתי שלי, מארצי וממולדתי, אבל בינתיים רק לשבוע.

בהיעדרי קלאוס ארגן ארוחה קלה, ואני מתבוננת בפגרי הנקניקים שמוטלים על הצלחת וחשה שוב בבחילה שמטפסת במעלה הבטן בואך הגרון. אין מה לדבר פה על כשרות, אני אומרת לעצמי, ועצמי אומרת לי, "פתאום נהיית לי שומרת כשרות, בארץ דווקא אין לך בעיה לאכול סטייק לבן". אני מתנצלת על שאינני יכולה להכניס דבר לפי ומסתפקת בכוס מים. "אני לא רעבה", אני אומרת לקלאוס, "אכלתי במטוס", וקלאוס מאוכזב מתיאבוני הדל, שואל אם אני רוצה משהו מתוק, עוגת שוקולד שנחשבת למנת הבית שלהם, ואני מעווה את פרצופי ומסרבת.

כמו סבל מיומן וללא ציוץ העלה קלאוס את המזוודות עתירות המשקל לחדר בקומה השנייה של הפונדק. הוא פתח את דלת החדר ואני כמו גווייה מתה נשרכתי אחריו, מבקשת רק להניח את גופתי היכן שהוא, לעצום עיניים ולצלול. אינני זוכרת דבר מהחדר ההוא, ולא כיצד הגעתי למיטה, האם התפשטתי בכוחות עצמי או שקלאוס עזר לי לחלוץ נעליים, זוכרת רק את מגע המצעים הלבנים על עורי החשוף ואת גופו של קלאוס מונח לצדי, ואני מקופלת, מעורסלת בתוכו כמו תינוק מותש מבכי, ישנה וישנה וישנה, מנערת מעליי את כל הטיסות ואת כל שדות התעופה, ושעות ההמתנה הארוכות, והנסיעה, והציפייה, והחרדה מהצפוי לי, מרפה כל שריר וכל וריד וכל נים, שוקעת לתוך שינה מתוקה שהלוואי ולא תיגמר לעולם.

קרני האור הבודדות שחדרו מבעד לווילונות העבים הצליחו להניע נימים סמויים בפניי ולהעלות חיוך על שפתיי. אחר כך היה זה קלאוס שנישק אותי ברכות על פי. "גוּטֶה מוֹרגֶן", אמר. "גוּטֶה-גוּטֶה", השבתי, צוחקת, חושבת לעצמי אם קלאוס יודע מה עושים בארץ מהגוּטֶה הזה שלהם. גופו הארוך התמתח עליי כשהוא ממלא את צווארי בנשיקות קטנות, קטנטנות כמו מחרוזת פנינים, יורד לעבר שדיי, סורק כל אחד מהן בנשיקה ענוגה, מבקר ומדגדג כל פטמה בנפרד, מבקש מתוך נימוס שלא לפגוע בכבודה של אף אחת, מרחף מעל בטני, מלקק, מענג, מתפתל, וחודר לתוכי בכמיהה אינסופית. "ומה עם ארוחת בוקר?" צחקתי מאושר. "עוד מעט", השיב, "בינתיים תאכלי אותי".

בשעות אחר הצהריים יצאנו כמו זוג בירח דבש לסיור באזור. ביקרנו במבצר שהיה בעצם ארמון ישן עם שבילים מרוצפות אבנים עתיקות. קלאוס אחז בידי ולא הרפה לרגע, מרעיף עליי נשיקות, מילים של אהבה, מקווה שאוהב את המקום שלו, אותו, ואת הוריו שאותם נפגוש, כך אמר, למחרת. לא כל כך הבנתי מדוע עלינו להתעכב זמן כה ממושך בדרך, אבל קלאוס הסביר שמאחר שהוא מתגורר בבית, אמנם יש לו חדר משלו, אולם לא תהיה לנו פרטיות מלאה כפי שיש לנו כאן, וכדאי למצות את הרגע. "בסך הכול יש לנו מעט זמן להיות ביחד, בואי ניהנה מכל רגע", אמר כשהתכופף לקטוף פרח מהערוגה שבצד השביל.

"מותר לקטוף כאן פרחים?" שאלתי.

"אסור, אבל לכבודך אני מוכן אפילו לעבור על החוק".

גם את הלילה השני העברנו במלון על אם הדרך, וגם הוא חלף עלינו בתשוקה שקטה. קלאוס היה עדין איתי אך ניכר שהגעגועים והכמיהה לגופי היו גדולים. "אני רוצה אותך לידי כל החיים", לחש בעת שהתפרק בתוכי, אוחז בכתפיי, בגבי, מנשק את פטמותיי, מלטף את שערי. לא עניתי, בעיקר כי נשימתי הפכה מבוהלת. "מה הוא אומר לי", שאלתי את עצמי, "הוא רוצה להתחתן איתי? אלוהים ישמור, להתחתן עם גרמני ועוד גוי, מה אבא יגיד, ומה האחים החרדים שלו עם הנשים החרדיות שלהם, הפאות והזקנים?"

"תפסיקי לבלבל לעצמך במוח", אמרתי לעצמי, "מה אכפת לך עכשיו מהדודים שלך? הם פה עכשיו?" הם לא היו פה. רק קלאוס היה פה, והמגע שלו היה נעים ומתחשב ומנומס. "שילמדו קצת נימוס מהגרמנים, הדוסים האלה. לא יזיק להם", וליטפתי את גוו הארוך, החלק, בטני נצמדת לבטנו, נאנקת מעונג.

למחרת המשכנו לנסוע, והפעם בתוך עיירות קטנות צבעוניות, פעמוני כנסיות מצלצלים בכל הכוח, מבשרים על בואי כמו לפי הזמנה מראש, והכול חדש ומוזר ורק ראשו הבלונדיני של הנהג מוכר לי מפעם, ואני נצמדת אליו, טומנת את ראשי בחיקו, מבקשת ממנו ביטחון, רגיעה, ודאות, מנסה להתרגל לידו שחולפת על פני גופי המקופל ומרגיעה אותי כמו בתקופה שבה נפגשנו באמריקה, לפני שביקש שאבוא לפגוש את הוריו.

אני אוהבת אותו. אין בכלל שום ספק. אני אוהבת אותו מאוד. הוא הצליח לגעת בלבי עם הביישנות הכנועה שלו. תמיד נתן כל מה שביקשתי וגם מה שלא ביקשתי. שלח מכתבי אהבה לוהטים, התחנן שאבוא. לאט לאט מצאתי את עצמי נענית לחיזוריו, ממיסה את ההתנגדויות, התירוצים, אלף הסיבות שהיו לי, ועכשיו גרמניה.

כבר יותר משעתיים אנחנו נוסעים וקלאוס מציע שנעצור שוב באחד מפונדקי הדרכים כדי להתרענן. "עוד מעט מגיעים לשְוָואבֶּן-לַאנְד", אמר, "כדאי שנתארגן לקראת הפגישה עם הוריי". "מה זה שוואבן-לאנד?", אני שואלת, לא בטוחה שאני מבטאת את השם הזה כמו שצריך. "זה שם האזור, אנחנו בדרום גרמניה", משיב קלאוס. מה יש להתארגן, אני שואלת את עצמי, בשביל מה לעצור אם עוד מעט מגיעים? "אני מוכרח לשירותים", מסביר קלאוס, ואני מתרצה. בדרך ניסיתי לדלות מידע על הוריו, איך הם, מה מוצא חן בעיניהם, תהיתי אם המתנה שהבאתי, מיניאטורה של פסל החירות ומפת שולחן בדוגמת הדגל האמריקאי, תתאים לטעמה של אמו. אבל קלאוס מיעט לדבר על הוריו, אמר שאמו קצת שתלטנית ושאני לא צריכה להתרגש מזה, "היא לא תיתן לך להזיז אצבע, היא מוכרחה לעשות הכול לבד". "כמו אמא שלי", אמרתי, "גם היא לא נותנת לאף אחד להיכנס לסירים שלה ולסדר שלה". "העיקר שלא תיקחי ללב", אומר קלאוס, "יש לה כוונות טובות".

הרכב מתפתל עתה בין רחובות קטנים של עיירה צבעונית, שכמותה ראיתי עשרות בדרכנו. בסוף העיירה נגמרים הבתים והרכב פונה לדרך עפר. שם באמצע שום מקום ניצב לו בית הוריו של קלאוס, שמחנה את הרכב בחניה, נאנח אנחת רווחה, מביט בי ואומר: "הגענו הביתה".

קלאוס מצלצל בפעמון והדלת נפתחת…

מולי עומד זוג בשנות השישים או תחילת שנות השבעים לחייהם, שמורים ונראים מצוין לגילם. לרגע אחד הם בוהים בי ואני בהם, ואני, ידידותית שכמוני, מתקרבת, מבקשת לחבקה, אך היא נרתעת לאחור, מושיטה לי יד רפה שאותה אני לוחצת בחוזקה, כאילו עוצמת ידי תפצה במשהו על רפיון ידה, ואומרת באנגלית: "דורית, נעים מאוד", והיא מתבוננת בי בסקרנות מעט נוקשה ואומרת משהו בקולה הצלול של קריינית מערכת הכריזה משדה התעופה. אני מסבה מבטי לקלאוס, והוא מתרגם שהיא אמרה: "לא חשבתי שאת כל כך קטנה, בתמונה את נראית אחרת לגמרי", ואין לי מושג אם זו מחמאה, ואני מחליטה שכן, ומחייכת אליה ולא אומרת דבר כאילו אם אשתוק אבטיח שמדובר במחמאה ולא אצטרך להתבדות. אביו של קלאוס מושיט לי יד אמיצה ומחבק אותי קלות וקלאוס מתרגם שהוא אומר שהם שמחים מאוד ומקווים שהטיול בגרמניה יסב לי הנאה. "טיול", אני אומרת לעצמי, "זה מה שזה. רק טיול".

השעה שלוש וחצי אחר הצהריים. אנחנו פוסעים לתוך הבית, קלאוס מניח את התיקים והמזוודות בצד ומוביל אותי לפינת האוכל. בכל יום ראשון בשעה שלוש וחצי שותים בבית שמרלינג קפה עם שְוָוארְץ וָואלְד – עוגת היער השחור שעשויה משכבות של ביסקוויט לבן וחום, ביניהם קרם עם ליקר דובדבנים ולמעלה קצפת ודודבדנים עם פירורי שוקולד מגורד. מדובר בפצצת קלוריות מהסוג הקטלני ביותר, מכת סוכר אימתנית ומעוררת תאווה, שצריך לאכול מיד כשהיא יוצאת מהמקרר, ואף לא דקה מאוחר יותר, ושום בחורה תימנייה מישראל, גם אם היא הרוגה מעייפות לאחר טיסה ונסיעה ממושכת משדה התעופה, לא תזיז אותם ממנהגם. אני מגניבה מבטים סביב כדי שלא יחשבו שאני עורכת להם מסדר או משהו כזה, והכול נקי ומצוחצח וריח של זקנה עומד באוויר. רהיטי עץ כבדים, שידה עם ויטרינה ובתוכה כלי פורצלן או מה שנראה כמו פורצלן, על הקיר תמונות רקומות, תחריטי עץ עתיקים שלא הייתי תולה אצלי בבית בעד שום הון שבעולם, מפיות ומפות מכסות את השולחנות הקטנים, את שולחן האוכל הכבד ואת השולחן בסלון. קלאוס אוחז את המזוודות ומוביל אותי לקומה השנייה, שם ממוקם חדרו. בניגוד לסלון, חדרו של קלאוס צעיר ומודרני, נקי ומצוחצח באותה מידה, מיטה זוגית מעט צרה ליד הקיר ולידה מחשב, מערכת סטריאו, והקירות צבועים בצבע כחול מזעזע. קלאוס מדרבן אותי לשוב ולרדת למטה לכבוד שעת הקפה ועוגת השוורץ וואלד, ואומר שלא כדאי לאחר כי העוגה של אמו טעימה רק כשהיא יוצאת מהמקרר לפני שהיא מתחממת ומתחילה להינמס, ועכשיו בדיוק יצאה. הוריו של קלאוס מדברים גרמנית בלבד. אף מילה באנגלית. זה קצת מוזר, אני חושבת לעצמי, שאנשים משכילים בגרמניה אינם דוברים אפילו מעט אנגלית, וקלאוס כמו קורא את מחשבותיי ומסביר שבזמנו לא למדו אנגלית בבתי הספר בגרמניה, במיוחד לא אנשים שגדלו באזורים כפריים, ואני עייפה מדי מכדי להמשיך בדיון הזה, ותוהה איך בדיוק אני אמורה לתקשר ואם בכל פעם שארצה לשוחח איתם אזדקק לתרגום, וזה בדיוק מה שקורה ליד השולחן כשאמו של קלאוס מגישה את הקפה בכוסות הפורצלן שהוציאה מהארון עם הוויטרינה, ומוזגת את המים החמים כמו בטקס שיחזור על עצמו, כך אני עתידה ללמוד, מדי יום ביומו בשעה שלוש וחצי, ללא יוצא מהכלל. העוגות באמת טעימות, ובכל יום מוגשת עוגה אחרת. בימי א' שוורץ וואלד ובימים אחרים דונאו וולא – עוגת קרם עם שוקולד, או עוגת תפוחים, או שזיפים או תותים. השולחן ערוך בקפידה, ספלי הפורצלן עדינים ויפים, מעוטרים בפרחי שושנים ורודות, ובצד כל ספל מונחת מפית בצבע תואם. בני משפחת שמרלינג הם דברנים קטנים למדי, וטקס שתיית הקפה התקיים בשקט מופתי, ורק קולות הסכו"ם ולגימת הקפה הפריעו את הדממה המעיקה. מדי שתיים-שלוש לגימות, נוהגת ביאטה שמרלינג לנגב את פיה במפית הוורודה הצמודה לספלה, ואחריה עושים כמוה גם בעלה, רודולף שמרלינג, ובנה קלאוס שמרלינג. ואנוכי, דורית צברי, מתבוננת בתמונה המוזרה שלפניי, מתקשה להאמין שאני חלק ממנה, תוהה אם גם אני מוכרחה לנגב את פי במפית הוורודה, אחרת יחשבו שאני איזה חייזר מפלנטה אחרת, מוצאת את עצמי מרימה את המפית ומנגבת את פי, כמו בסדנה לנימוסים והליכות של חנה בבלי.

את שארית היום בילינו בטיול ארוך בכפר, ושבנו לארוחת הערב שהתנהלה פחות או יותר כמו שעת הקפה והעוגה, פַאשְבֶּר היא נקראת, ארוחה קלה שאוכלים בערב או כארוחת ביניים, שכוללת לחמניות מחיטה מלאה, לחם כפרי עם סוגים שונים של נקניקים, גבינות, חמוצים, עגבניות, חזרת, חרדל וכמובן חמאה.

קלאוס הסביר שאצלם נהוג לאכול ארוחת ערב קלה, ושאמו מבשלת מצוין, ואני בטוח אהנה מתבשיליה. בגאווה הסביר שהוריו הכינו לכבודי את מיטב הנקניקים המקומיים, ואילו אני בהיתי בתחושת גועל בנקניקים, האחד שקוף ובתוכו נדחסו מיני ירקות וחתיכות בשר שאלוהים יודע מנין נלקחו, והאחר שחור שנחצה לשניים, ומתוכו ניגר דם, שומן ובשר נא. לעולם לא אבין כיצד ניתן להכניס לגוף אנושי את עיסת הבשר הדוחה הזאת, במיוחד אחרי טיסה טרנסאטלנטית, ולעתים אני חושבת שאין להתפלא על מה שיצא מהעם הגרמני שדורות על דורות סועד את לבו בסוג כזה של מזון. מכל מקום, גייסתי את שארית האוויר שנותר בי, התנצלתי על כך שאין לי תיאבון ופרשתי לחדר.

קלאוס עלה אחריי והסביר שלא כל כך נהוג אצלם לקום מהשולחן לפני שכולם סיימו לאכול, אבל הוא מבין שאני עייפה, וגם הוריו מוסרים לילה טוב. כשהתפשטתי וזחלתי למיטה הוא ניסה לנשק אותי ולהעיר איזו תשוקה בתוכי, אבל ביקשתי שיניח לי. "עוד יהיה לנו זמן", אמרתי, "אין מה למהר, לפנינו שבוע שלם".

למחרת בבוקר העירו אותי הציפורים. האור חדר מעט מבעד לווילון הלבן, המבהיק, שעטף את החלון, ומלבד הציפורים המצייצות הכול היה שקט ורגוע. קלאוס חיבק אותי ונישק אותי על פי, החדיר את ידו הארוכה מתחת לכתונת הלילה שלי וליטף את גבי בעדינות. "צריך לקום", אמר, "ארוחת הבוקר כבר בטח על השולחן". "מוכרחים?" שאלתי, "אי אפשר לישון בבית הזה עוד קצת? ומה עם קצת סקס על הבוקר?" קלאוס נאנח ואמר: "בואי נקום, נאכל משהו, שאמא שלי לא תחשוב שהאוכל שלה לא מוצא חן בעינייך, ואחר כך נשב בגינה". ארוחת הבוקר כללה לחמניות, טוסטים, פרעצל, כלומר בייגלה טרי, עם חמאה ומרמלדה תוצרת בית עשויה משזיפים, תותים, פירות יער או משמשים, לפי העונה, ביצים חצי מבושלות שמונחות בכלי מיוחד לביצים, ובהן לא נגעתי, ותותים טריים בשמנת חמוצה, שזללתי בלי חשבון, כשאני מתעלמת ממבטיה החודרניים של ביאטה שמרלינג.

גינת הבית מוריקה והדשא רך ונעים. לקחתי את השמיכה שהיתה מונחת על אחד הכיסאות, פרשתי אותה על הדשא והתפרקדתי לי בנחת, מפקירה את גופי התשוש והלאה לחלומות בהקיץ. עצמתי עיניים ושקעתי בתנומה ערבה, מתמסרת לשמש החמימה שיצאה מבעד לעננים. לפתע פילחה את חלומי חריקת דלת ההזזה שנפתחה בחוזקה, וקולה הצונן של קריינית מערכת הכריזה נשמע בכל רחבי הגינה. לא הבנתי אף מילה, אבל מטון הדיבור ותנועות הגוף הצלחתי להבין שהיא דורשת שאקום ממקום רבצי כי השמיכה שעליה אני שוכבת אינה מיועדת לשימוש על הדשא אלא בסלון בלבד, ושעדיף להשתמש בשמיכה אחרת. טקס החלפת השמיכות נמשך דקות אחדות בלבד, כשאני מנסה לסייע לה בניעור השמיכה וקיפולה ובפרישת השמיכה החדשה, והיא מסרבת לקבל עזרה, הודפת את ידיי ורוטנת לעצמה בגרמנית. קלאוס התנצל אלף פעם, ואמר שככה זה כשיש הורים מבוגרים, ואני אמרתי שזה לא נורא, ושבטח גם אמא שלי היתה עושה את אותו הדבר, למרות שהיה ברור לי שלא.

הוא לא חסך שום מאמץ להנעים את זמני. בערבים התארחנו אצל חברים, במשך היום טיילנו באזור, בלילה אהבנו, האוכל היה מצוין, הבית שקט ורגוע, נראה שנוכל לחיות כך עד אין קץ. ביום השלישי הציע קלאוס שניסע לבקר בעיירה סמוכה, שם יש כנסייה עתיקה ונחל מקסים שחבל להחמיץ. העיירה היתה באמת נפלאה וציורית. ישבנו על גדות הנחל ואכלנו לחם כפרי טרי עם נתח גבינה משובחת, ושתינו יין מקומי אדום ומלא ארומה. בשובנו הביתה התכוננתי לעלות מיד לחדר, להתקלח ולנוח. קלאוס עלה לפניי כדי להניח את התיקים, ואני חלצתי את נעליי ואת המעיל הקל כדי לתלות אותו בארון בכניסה. לפתע שמעתי את קולה של ביאטה פונה אליי, "ביטה, פראו דורית". הסתובבתי לקראתה והבחנתי שידה אוחזת בפיסת בד. לרגע חשבתי שמדובר במפית קטנה, מתנה או משהו כזה, אבל לאחר שנייה זיהיתי את פיסת הבד והושטתי לעברה יד אוטומטית. היא אחזה בידה זוג תחתונים שנראו לאחרונה תחובים באחד התיקים, שם ריכזתי את הכביסה המלוכלכת. בהיתי בה כשאלף מחשבות מתרוצצות בראשי. מה זה צריך להיות? מה, היא פתחה את התיק שלי? לא, זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. אולי החליטה לעשות לי הפתעה ולכבס את הבגדים? טוב, אבל למה רק את התחתונים? ובכלל, אני הרי חוזרת הביתה בעוד ימים אחדים, אז לשם מה כל הטרחה, ומי ביקש ממנה בכלל? פלטתי איזה "דנקה שיין" רפה וטסתי במעלה המדרגות, שועטת לעבר החדר, מראה לקלאוס את זוג תחתוניי המכובסים, שואלת אותו בזעם מה זה צריך להיות. קלאוס לא הבין על מה אני מדברת, אחר כך טען שזה לא יכול להיות שאמו חיטטה לי בתיקים ושלפה משם זוג תחתונים מלוכלכים. אבל אני נופפתי לעברו בתחתונים וצעקתי: "אז איך הם הגיעו אליה, אתה יכול להסביר לי? נפלו עליה מהשמים?" כשלא יכול עוד להכחיש, הניף את ידו בביטול ואמר שאין צורך לקחת הכול ללב. ככה היא וזהו. בגילה המופלג כבר לא נשנה אותה. אבל אני לא התכוונתי להבליג. משהו בתימנייה שבי נעור, ומצאתי את עצמי הודפת אותו לעבר הדלת. "תשאל אותה, תשאל אותה עכשיו מה זה צריך להיות, תשאל אותה או שאני מסתלקת מפה". בלית ברירה ירדנו למטה וקלאוס החליף דברים עם אמו בגרמנית. "מה היא אמרה?" שאלתי. הוא החליף צבעים וניסה להתחמק. "תגיד מה היא אמרה, מילה במילה". "היא אמרה", אמר קלאוס, "שאלה תחתוני זיונים ושאי אפשר להחזיק זוהמה כזאת בבית, מוכרחים לכבס".

במעלה הגרון החל לנוע גוש שטנה ועלבון. חשתי כיצד משהו בי מת, רוצה לברוח, להיעלם, להניף יד ולסטור לאישה הזרה הזאת על כל מה שעוללו הגרמנים לכל היהודים בכל הדורות. קלאוס ראה היטב לאן הרוח נושבת ומשך אותי החוצה. "היא לא אשמה, ככה גידלו אותה", אמר, "אל תעשי מזה עניין, אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, תגידי לי שזה לא נורא, שאת בסדר, תסלחי לי". "זה לא נורא", אמרתי, ולעצמי חשבתי שטוב שאני חוזרת הביתה בעוד יומיים ולא אצטרך לסבול את האישה האיומה הזאת עוד רגע אחד נוסף.

בלילה האחרון לפני הנסיעה קלאוס היה הרוס מתשוקה. "אני לא רוצה לחיות בלעדייך", אמר וליטף את תלתליי ואת גבי, הציף אותי בנשיקות על פי ועל בטני, על רגליי ועל ידיי, הפך אותי מכל עבר, חדר לתוכי ברכות, מענג אותי עוד ועוד. לא עניתי ורק התמסרתי לליטופיו, למעשה האהבה ולמגע עורו החלק. וכשהוא בתוכי, ותנועות גופו עולות ויורדות, לפתע נשמעה חריקה ודלת החדר נפתחה. עצרנו את נשימתנו. מזווית העין הבחנתי בדמותה של ביאטה אוחזת חבילת מצעים או מגבות, פוסעת לתוך החדר, פותחת את הארון ומסדרת את הערימה בתוך הארון. אחר כך הסתובבה כלעומת שבאה ויצאה. מההלם לא פצינו פה. לרגע נדמה היה שחלמנו את הסצנה הזאת, שזו הזיה שמעולם לא התקיימה. "מה זה היה צריך להיות?" לחשתי לקלאוס. "אין לי מושג", אמר, "נברר מחר בבוקר", ושנינו פרצנו בצחוק היסטרי. אבל בבוקר קלאוס לא בירר, וגם אני העדפתי להתעלם, אורזת את חפציי בדבקות, מתכוננת לנסיעה הביתה, מקווה שלא אצטרך להיפגש בחיים עם האישה בעלת קול המתכת שבמקרה היתה אמו של אהובי.

 

שינקן עם סחוג מאת עומרית קאלק, הוצאת קונטנטו דה סמריק, שנת 2012, 287 עמודים

 

תמונה מצורפת: עומרית קאלק צילום בועז קריספין

 

 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה מקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.