ביקור בית עם הסופר ישראל המאירי: אש במדרון / אירוע שריפת ביתו היה אחד האירועים הקשים שחווה

| 18/10/2012 | 0 Comments

אש במדרון מאת ישראל המאירי

 האירוע המרכזי שהטביע חותמו על כתיבת ספרו החדש של ישראל המאירי הוא שרפה גדולה שפקדה את היישוב שבו הוא גר, שכמעט כלתה את ביתו. במרכז הרומן עומד אירוע של שרפה פתאומית ומסתורית, שפוגעת קשות ומטביעה חותם בטבע כמו גם בבני אדם. האירוע נבחן בשני מימדי זמן: בעת התרחשותו, ובעת חקירתו, כחצי שנה לאחר מכן; חקירה שעולים בה הפגעים והפצעים, ונחשפים סודות אפלים. בשפה עכשווית קצובה וטעונה, בלי שום סלסול מיותר, טווה המאירי כעין סיפור בלשי אלים, ישראלי מאוד בהוויה הגלילית העולה בו, והקורא נעשה במהלכו שותף פעיל בהרכבת חלקי התצרף עד לפיענוח. 

ישראל המאירי עוסק בהוראת דרמה וכתיבה דרמתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית אורנים. בנוסף לפרסום של תשעה ספרי פרוזה, המאירי כתב מחזות ועיבודים לתיאטרון, ביניהם: 'עוולה', עיבוד לסיפורו של ברנר (הבימה, 1985); 'קרקורים' (1991) ו'גזר דין', על פי קפקא, (1997) בפסטיבל עכו, ו'עד הים', מחזה פוליטי שהוצג בתיאטרון חיפה (1996). בימים אלה הוא מתכנן הפקה של העיבוד שלו למחזה 'מעבר לגבולין' של יוסף חיים ברנר, מחזה מיוחד ומורכב שיצר ברנר בשנת 1907, בעת שישב ב'גטו' היהודי במזרח לונדון, שם המחזה מתרחש. קבוצה של שחקנים ויוצרים צעירים, כולם אנשי הצפון והגליל, חוברים להעלות את העיבוד המודרני שעשה המאירי למחזה זה, העוסק בצעירים סוערים, מחפשי טעם ומשמעות- דרמה שתדבר כך הוא מקווה אל לב רבים. 

המאירי זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 1986 ובפרס כתב העת 'מאזנים' לפרוזה (1984).

 

 

שם: ישראל המאירי

גיל: 64

סטטוס: נשוי, אב לארבעה

מגורים: אמירים שבגליל

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר אש במדרון, הוצאת עם עובד – ספריה לעם, 2012.

ישראל המאירי (צילום אביבה המאירי)

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "כרגיל, הן מן החוץ, אירועים ודמויות שנחרטים בזיכרון ובנפש, הן מבפנים: זיכרונות, חלומות, סיוטים. האירוע המרכזי שהטביע חותמו על הכתיבה הוא שרפה גדולה שפקדה את היישוב שבו אני גר, וכמעט כלתה את ביתי.

כמי שעבר אירועים קשים בכמה וכמה מלחמות (בין היתר, נפצעתי ברגלי מרסיסי מרגמה מצרית בתקופה הקשה ביותר של מלחמת ההתשה, כאשר רבים מחברי ליחידה נפגעו ונהרגו סביבי), אירוע השרפה היה אחד הקשים שחוויתי, אם לא הקשה ביותר.

הסיבה היא שזה קרה בבית, בתחום המשפחתי, עם ילדים קטנים. במלחמת לבנון למשל, הייתי כבר אב, ואמרתי לעצמי, יהיה מה שיהיה, לפחות הם שם בבית רחוקים מן התופת, מוגנים.

האש הפראית שזינקה לפתע מן ההר, בצהרי שבת קיציים (בשנת 1993), ובבת אחת הקיפה את הבית כשאני חסר הגנה, ובזרועותי ילד בן ארבע, לימדה אותי פרק קשה בפגיעות ובהישרדות. בעזרת הבן הגדול ניסיתי להלחם בלהבות, אבל הסטודיו של אשתי, שהיא אמנית (הציור על עטיפת הספר הוא מעשה ידיה) נשרף כולו עם עשרות העבודות שהיו בו. למרבה המזל, פגיעות בנפש לא היו אז, כמו שקרה באירוע ידוע אחר.     

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "זמן רב. לא זוכר מתי בדיוק התחלתי, אך מניח שמדובר בלפחות שבע-שמונה שנים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? 'סיפורים מן הפרובינציה' של צ'כוב הנערץ, בתרגום נילי מירסקי (שאיתה עבדתי כעורכת על ספרי הלפני אחרון 'סימביוזה'), והרומן הנפלא של דוד פוגל, שנתגלה ופורסם לאחרונה, 'רומן וינאי'.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הסופר העברי הגדול מכולם הוא בעיני יוסף חיים ברנר. הוא השפיע עלי, אין ספק, אבל אינני יודע אם הוא השפיע ממש על כתיבתי, כי  לברנר מזג מיוחד, קודר  ותובעני, שונה כל כך משלי".  

אילו ספרים קראת בילדותך? "הכול. גם הרפתקאות, ז'ול ורן, חסמב'ה, גם שירה, גם אגדות, שמאוד לא היה מקובל אז, בקיבוץ, לתת לילדים לקרוא. בקיצור, כל מה שניתן להניח עליו יד".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "כל מחזות שיקספיר; תנ"ך (כולל ברית חדשה);  כל שירי אלתרמן".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי  תשעה, זה העשירי".

ספר קצת על הספר שכתבת: 'אש במדרון' עוסק באירוע טראומטי  של שרפה גדולה, שמתרחש ביישוב בגליל, ודרכו נחשפים יחסים וקשרים, חלקם אפלים, בין דמויות שונות: גברים ונשים, בנות ואבות, יהודים, ערבים, ואנשי צבא מן הבסיס שעל פסגת ההר. הגיבור הוא חוקר ביטוח צעיר, שבמהלך חקירת השרפה מגלה דברים מפתיעים ומטרידים, על אחרים, על עצמו, ועל נערה אחת יפה".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, אני שקוע עמוק בכתיבתו של הרומן הבא, שחלקו נכתב במקביל לספר הנוכחי. אבל אינני יודע מתי הוא יצא. לעומת זאת, עומד לצאת בקרוב  (כנראה בינואר 2013, בהוצאת רסלינג) ספר תיאורטי, בתחום הדרמה (התחום שאני מלמד באוניברסיטה ובמכללת אורנים).  הספר נקרא "הדרמה של האחר המיתי – עיון בחמישה מחזות בעקבות עמנואל לוינס". למי ששמע על הפילוסוף לוינס, ומתעניין גם בדרמה (או להיפך), אני חושב שכדאי".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לא קל לענות, דווקא משום שאני מנחה סדנת כתיבה (באוניברסיטת חיפה). אני משתדל לא 'לתת טיפים' לסטודנטים, ובכל זאת מוביל אותם לרעיון (שבתחילה נראה להם אבסורדי) שכדי לכתוב עליהם לנסות 'לתפוס מרחק' מעצמם".  

משפט מסכם: "בהתייחסות לכתיבתי ולרומן האחרון, 'אש במדרון' –  אני חושב שעולה בו נושא שתמיד העסיק אותי, ודומני שכאן הוא נחשף באופן הנכון ביותר מבחינתי, וכוונתי ליחסים בין אדם וסביבה – טבע, אך לא רק (או לא במובן המצומצם): חומרים, חפצים, חיות, ריחות, קור, חום, אור וחושך".   

 

ישראל המאירי – ספרים

פראות: סיפורים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1972

הרביעי : 7 סיפורים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1981

אש בקוצים, הוצ' עם עובד, 1983

הלבנים, הוצ' עם עובד, 1985

אוכלי האבטיח, הוצ' זמורה-ביתן, 1988

ליל זכרון, הוצ' עם עובד, 1990

חזירים, הוצ' כתר, 1994

סימביוזה, הוצ' עם עובד, 2000 תורגם לגרמנית וצרפתית

שחקנים, הוצ' אבן חושן, 2006

אש במדרון, הוצ' עם עובד, 2012

 

אש במדרון מאת ישראל המאירי

 

חוקר ביטוח מגיע לישוב נידח בגליל כדי לחקור שרפה שפרצה בו. אין זו הפעם הראשונה שהוא מבקר שם, אבל לפני כן בא מטעמים אחרים ומאז חזותו השתנתה. החקירה מתחילה בזוטות ומעלה בהתגלגלותה דרמה יצרית שנקשרים בה עוד ועוד מתושבי המקום, ונחשפים קשריהם הסבוכים זה עם זה. ולא רק אלה עולים בחקירה: גם לפועלים הערבים העובדים במקום יש חלק בה, וגם לאנשי הבסיס הצבאי המשקיף על הישוב מראש ההר. ותפקיד יש גם לעיר צפת עם מקובליה וקנאיה, וככל שהחקירה מתפתחת דבר מתקשר לדבר.

 

2 פרקים ראשונים

 

מוזר: הוא זר פה. זר לגמרי. ובכל זאת, מהרגע הראשון מרגיש בבית.    

מרגע שנכנס ליישוב, ובעצם, עוד לפני, כשמעבר לעיקול צפו באובך גגות הרעפים והצמרות, קצתן עדיין שחורות. חלפו כמה רגעים חלולים, נטולי זמן, כאילו לא המכונית נעה אלא הבתים, העצים, הלולים, הטרפזים ההפוכים של מתקני ההאבסה, כל אביזרי המושב הגלילי נעו, התקדמו כלפיו באובך הסתווי. עד שהודה בינו לבין עצמו, כן, מכיר. הייתי פה. בטח. תמיד. וגם זה טיפשי. הוא הרי מהשפלה, תמיד היה. אבל זאת היתה ההרגשה, כשהתקרב לשער המושב שתיקנו וצבעו מחדש בלבן – הרגשה של בית. שכל פרט בו מוכר, אפילו הריח. כי לכל דבר פה יש ריח. אבל זר. 

ובינתיים הרי עוד לא פתח ולו רק סדק בחלון הרנו החדשה שלו. לא שלו, נכון, של המשרד. תמיד של איזשהו משרד או חֶברה. עם לוגו שמוטבע על הדופן וגם עליו, על יואב, שכבר מכר בנחישות ויטמינים, קוסמטיקה, מינוי לכבלים ומה לא, עד שעבר לשמאות נזיקין. קצת יותר מכובד. אבל סוכן של מה אתה עכשיו, כשאתה חולף על פני הדרוזי שמתנמנם בכיסא ליד השער, מתגלגל פנימה בכביש הצר. מה אתה מוכר, מי שלח אותך. כן. כך אפשר לראות את זה, עדיף ככה – שליח אתה, שליח החוק, או הצדק, או האמת, או מה שזה לא יהיה, שכָּתוב בפקס הרשמי בקלסר שבתוך תיק המסמכים על המושב לצדך.

כי עכשיו זה לא רק משרד השמאות בתל אביב, זה עניין רשמי. ממשלתי. אתה צריך לחוש את זה כמו רוח גבית, או, עדיף, כמו איזו הילה מעל לראש. באור האפרפר הזה של תחילת שקיעה באוקטובר קצת קשה לראות אותה, אבל היא בטח שם.

הבית הזה, הגדול. שלוש קומות. הכי גדול במושב. רחבת הכורכר. והעץ הענף. והשלט שמוצמד אליו. ומדרגות העץ, והביתן, כולו עץ. 

ושירה. הפעם הראשונה אִתה. תזכור.

העץ גדוע עכשיו. על הגדם המפוחם עציץ קלקר שטוח, ענפי גרניום משתלשלים ממנו, אדום וורוד ובאמצע כריזנטמות פורחות בכתום וצהוב. צינור דק שחור מתפתל מן הגזע החרוך אל העציץ, ושני מתזים מחוברים אליו, ומעל לפרחים המושקים השלט החדש, לבן, בוהק.

השתכללת, יא סימה.

והצימר שלָך, בקצה מדרגות האבן, חדש. לבן. מזמין.

 

2

הפעם הראשונה.

העץ במרכז רחבת הכורכר היה גדול, מסועף. הוא זוכר, הוא מכיר עצים – אלון. ועליו השלט "השכרה לזוגות בלבד, דיסקרטיות מובטחת."

סימה יצאה אל הרחבה אחרי שתיים-שלוש צפירות. ניגבה את האצבעות בסינור משובץ שהתירה מהמותניים. רחבים, אבל מותניים. לא רע לגיל שלה. עור שמנוני שחום. שער צבוע בלונד. הבשר רוטט בזרוע, שנשלחת אל הסדק שפתח בחלון המכונית. לקחה כסף ומסרה מפתח. ילד בן ארבע-חמש שיחק עם חתול על הדשא הכסוח. אל ביתן העץ הדיסקרטי הובילו מדרגות עשויות מאדנים של מסילת רכבת. גם למעלה, מעל לגג הצימר, עצים: אורנים רזים.

בפנים וילונות בהירים, אטומים. הוא זוכר: על רקע צהוב, פרחים סגולים, סגורים או פתוחים, ובָאמצע עיגולי האבקנים כתומים כהים כמו תפוזי דם. והדלת ממשיכה לחרוק. שלוש מאות חמישים ש"ח במזומן לוקחת הגברת, והדלת חורקת. שיהיה. יואב הניח את המפתח ואת משקפי השמש על השידה. 

על המיטה הזוגית ישבה הבחורה.

שרצה אותה. כן. מרגע שהבחין בה בפתח המטבח בבית של אבא שלה, כשבא אליו כסוכן חברת הכבלים. אז עוד היה בכבלים, עדיין לא חשב בכלל על שמאות. החזירה מבט וסגרה את הדלת. ובסוף הביקור השלישי או הרביעי, אחרי שאבא שלה חתם אבל על הכול. על כל החבילה חתם הדתי הזה, מההתחלה זיהה אותו כלקוח בטוח גם לערוץ המיוחד, בחושי הסוכן שלו ידע שזה רק עניין של זמן. ואז הגיע הזמן של הלקוח הזה, המזוקן. כיפה כחולה-לבנה על הראש, מכנסי טריינינג כחולים, ריח שינה כבד. ככה התנשף מאחוריו, קרוב מדי, כשעמד עם כוס הקולה ליד החלון הגדול והביט אל המדרון הפראי, הגושי, ואל הכתם הכחלחל שהיטשטש באובך, במרחק, לא ממשי – הכינרת. והבת הזאת של הדתי הציצה אליו שוב מהחדר שמאחורי המטבח.

וכשישב מרוצה ברכב המותנע, הממוזג, היא הגיחה פתאום מאחור וניגשה לסככה, אל הכלב. הוא פתח את הדלת עם הלוגו – לוגו של חברת הכבלים זה היה אז, שלוש בננות קטומות בכחול-אדום-כתום. סילק מהמושב שלצדו את התיק שגם עליו הלוגו הזה, ומבעד למשקפי השמש ולחלון הקדמי הצמיד אליה מבט – רוכנת אל הכלב, מחככת אצבעות בצוואר שלו, באוזניים, מזדקפת, קושרת את הרצועה לעמוד, ובהליכה אטית, רכה, אוספת את שערה בגומייה אדומה, עוברת מול חלון המכונית, רוכנת אל הדלת הפתוחה.

הוא שלח אצבע והרים קצת את המשקפיים אל המצח.

"אפשר?" היא שאלה.  

"בטח, בבקשה," ענה ופתח עוד את הדלת.

באצבע החזיר את המשקפיים למקומם. 

היא חייכה. גם הוא. מבטיהם נצמדו דרך החסימה הכפולה של משקפי השמש.

הוא שילב להילוך. הזרים דלק. הירכיים שלה ששקועות בריפוד המושב. הברכיים בג'ינס המתוח. על הכתף רק רצועת טריקו דקה אדומה, והיד שלה מתחככת בידו המתפעלת את מוט ההילוכים. הם נסעו לאט בין הבתים הגדולים הדוממים. בפנים בטח רבצו מול הטלוויזיה קשישים כמו אבא שלה ולגמו משהו קר.

הוא אמר:    

"יש כאן איזה חדר לשכור?"

"יש," היא אמרה. זקרה סנטר והביטה דרך משקפי השמש קדימה. "קצת הלאה. משהו ממש מתאים."

ולשם הם נכנסו, לצימר של סימה. הפעם הראשונה, לפני שנה וחצי כמעט: יום רביעי, בשעה הזאת בערך. הוא פשט את מכנסי הדקרון הכחולים-אפורים ואת החולצה התכולה ואת הז'קט הכחול-אפור עם התג שעליו הלוגו של חברת הכבלים והשם יואב רונן. זרק מבט בראי הארוך שבפינה, מול החלון – חייבים להיכנס ברצינות למשטר של אימוני כושר כשעוברים את השלושים, ככה אומר החבר שלו גידי גל. מה החוכמה, הוא עונה לו, לך דואג הצבא, ולי לפחות אין קרחת. העביר את כף ידו מהעורף אל הבטן. בטן שטוחה, שעירה במידה. בתוכה הקולה שמזג לו האבא שלה.

והיא, המבט הירוק שלה, לא פעם ולא פעמיים.

אבל פעם ראשונה שזה קרה. 

ניגש אליה. נגע. ליטף. חש את המותניים הקרירים שלה מול בטנו המזיעה. והרגיש פתאום שהוא לא יכול.

כן. ככה זה התחיל.

חיכה קצת, הזיז את היד, אגרף אותה על הסדין. כל מיני מחשבות טסו לו בראש. חשב, למשל, אם לחבר שלו גידי גל, שמבוגר ממנו בשנתיים, זה יכול לקרות, תקלה כזאת. חשב מה גידי היה אומר. הוא היה אומר שצריך לקחת את הזמן.

הוא קם, קיפל את המדים של חברת הכבלים והניח אותם על השידה שליד הדלת, שם הניח קודם את המפתח ואת משקפי השמש, והסתובב אליה: האצבעות שלה, דקות, לבנות, ציפורניים אדומות גדולות ואולי לא לגמרי נקיות, נשלחו אל ידה הימנית והסירו מעליה צמיד כסף פשוט והניחו אותו על השידה הפנויה. מתחה רגליים ארוכות וניערה מעליהן כפכפים אדומים. גם את החולצה הסירה מעליה. והשפתון שעל השפתיים אדום-יין. והשער שלה, הגלי, השופע, חום-דבש, אם זה באמת טבעי. בבת אחת שחררה אותו, והוא חשב פתאום שהיא יפה.

היא הביטה אל האצבעות שפרש על הסדין קרוב לירך השמאלית שלה.

קצרות מדי, ידע. עבות ומנומשות. 

הזיז כתף, זרוע. עם שרירים שהוא בכל זאת עובד עליהם במכון כושר לפחות פעם בשבוע. את האצבעות הקצרות העבות שלח אל התחתונים השחורים שבצבצו מתוך מכנסי הג'ינס. 

אבל האצבעות הדקות שלה ננעלו לו על שורש כף היד.

"היי, יואב רונן."

"היי."

"אני שירה."

"היי, שירה."

בקצות האצבעות חש את שער הערווה הדק. דבש, אלא מה. וחש שוב לגמרי מוכן. 

היא ניסתה להגיד עוד משהו, אבל הלחות בקצות אצבעותיו הגולשות פנימה הציפה את ראשו במין אובך כחלחל.

 

אש במדרון מאת ישראל המאירי, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, שנת 2012, 268 עמ'

 

 

תמונה מצורפת: ישראל המאירי -צילום אביבה המאירי

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.