אני אשיר לך – סיפורם המיוחד של צמד השחקנים שושיק שני ואריק לביא

| 27/03/2012 | 1 Comment

 

אריק לביא ושושיק שני, מן הבולטים והבכירים שבשחקני ישראל, הופיעו על במת התיאטרון ומסך הקולנוע בעשרות תפקידים, ממיטב הקלאסיקה העולמית והישראלית, אך מה שאהבו יותר מכל היה  לשחק יחד כזוג על הבמה, בעיקר בהצגות שכתב להם במיוחד המחזאי אפרים קישון, 'הוא והיא'  ו'הו, הו יוליה' – בהן  יצרו ועיצבו ז'אנר תיאטרלי חדש, והיו הזוג המקורי והמפתיע של הבמה בשנות נעוריו והתבגרותו של התיאטרון הישראלי.  

אני אשיר לך, סיפורו המיוחד של צמד השחקנים, שושיק שני ואריק לביא, פורש את קורות חייהם על הבמה  והמסך, וגם פותח צוהר נרחב אל עולמם האישי, מאמצע שנות החמישים ועד שנות האלפיים, כשהוא כתוב ומסופר על ידם, בלשון בטוחה וקולחת, ומשולבים בו פרקים שכתב אריק טרם מותו והשלימה שושיק בשנים האחרונות. זהו סיפור אנושי מרתק ומרגש, אשר נשקפת ממנו אהבתם של השניים לתיאטרון, לארץ,  ומעל לכל – אהבתם האינסופית זה לזו.  לספר מצורף תקליטור של שירי אריק לביא, כולל השיר אקטואליה (מילים ולחן נעמי שמר, עיבוד ירון בכר) המופיע לראשונה על גבי דיסק.

 

"אני אוהב לבוא למקומות נידחים. חורף, ואנשים במעילים יוצאים מהבית ומתכווצים יחד באולם –  ואני  עושה להם מסיבה", כך אמר הזמר אריק לביא באחד הראיונות שנתן לעיתונות. "בהתחלת הערב האנשים זרים לך, בסוף הערב אתם משפחה". כשנשאל לסוד הישרדותו על הבמה, אמר: "הגעתי לכאן משום מקום והייתי אף אחד. בגיל שש אמי אמרה: 'קחו את זה ממני'. אז הייתי יתום, אכלתי  חרא וצמחתי לבד".        

והוא אכן הצמיח את עצמו והיה לזמר ושחקן מן המעלה הראשונה, ובכל תהפוכות החיים המשיך לשיר ולהקליט. כך נוצרו שירים כמו, 'הסלע האדום', 'שיר הקטר'  'ההד', ועוד עשרות שירים שכתבו בעבורו מיטב היוצרים בארץ  ושירים שחיבר הוא  עצמו והפכו  לקלאסיקה של הזמר הישראלי.    

"אני אשיר לך שיר על דברים שלא סיפרתי לך…" שר אריק לביא לשושיק שני, אשתו ואֵם בנותיו, אותה פגש לראשונה ב-1955 על מדרגות בית הספר למשחק של התיאטרון הקאמרי, והיא אז נערה בת שבע-עשרה.  מאז – יותר  מחמישים  שנה – נשזר סיפור אהבתם.  "היינו שונים מאוד זה מזו,  והיכולת שלנו לקבל אחד את השני – היא  ששמרה על האהבה הגדולה  שלנו", אמרה פעם שושיק שני, ואילו אריק מצדו הוסיף: "שושיק היא האשה היחידה שהייתי יכול לחיות אִתה. היא היחידה שאני יכול לריב אִתה, לאהוב אותה, לשנוא אותה, לצחוק אִתה". 

 

פרק מתוך הספר "אני אשיר לך":

 

חלק ראשון

אריק לביא 

מקנס – תל אביב

 

א.   

 

סבתא רגינה, סבתי, היתה אלמנה. שלושה  ילדים –  שני בנים ובת –  השאיר לה בעלה לפני שהתגייס לצבא הקייזר  במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שלא היתה שלו, ושממנה לא חזר: הבן הבכור, אוטו,  שעזב את הבית בגיל צעיר;  רוברט, הצעיר, שהיה יפה ומופנם;  ואדית  – הבת האמצעית, שהיתה  שונה ממנו בתכלית ולא שמה אף פעם רסן לפיה. -שלושתם נשארו עם אמם ברומניה וחיו שם בחוסר כל.

    קרובת משפחתם,  הדודה מינה,  שחיה עם בעלה הדוד מוישה בלייפציג שבגרמניה, לא יכלה לשאת את חרפת עוניים המרוד של בני משפחתה והחליטה להביא את שני הצעירים אל ביתה.

    הדודה מינה והדוד מוישה גרו בדירה רחבת ידיים ברב-קומות חדיש שהיה רכושם, ובקומת הקרקע שלו היתה חנותם הענקית –  בית מסחר לצרכי לבוש.  הדוד מוישה היה עושה את  ימיו בבית המסחר המשגשג שלו, ובערבים, לאחר ארוחת הערב עם הדודה מינה,  היה נסגר בחדר-עבודתו שבבית  ושוקע בקריאת ספרי השירה של המשוררים האהובים עליו, גיטה, היינה ושילר.

    ילדים לא היו להם, ונראה היה שגם לא יהיו. לפני נישואיה היתה הדודה מינה צעירה  נאה, חסרת רכוש ואוהבת חיים. אך מרגע שנאותה לבקשת השדכן לקשור את חייה  בחייו ובנכסיו של הסוחר העשיר שהיה רווק בודד ומבוגר ממנה בהרבה שנים, מיתנה את הליכותיה ונעשתה לאשת       חברה מכובדת  בחוגי היהודים העשירים בלייפציג. לאחר שטענה בלהט באוזני כל בני חוגה  כי הרגישה חובה משפחתית לדאוג לעתידם של שני קרוביה הצעירים, שלחה את רוברט לעבוד כעוזר של מוישה בחנות  והטילה על אדית את העבודה במשק הבית. 

    אדית לא באה אליה בטענות על כך. היא אהבה את החיים בעיר המסחר הגדולה והסואנת. תוך זמן קצר למדה לדבר גרמנית,  ועד מהרה מצאה לה חברים צעירים בני גילה שאִתם היתה יוצאת בסופי-השבוע לטיולים בחיק הטבע ולבילויים במסיבות  ובריקודים. היא היתה נערה יפה, דקת-גזרה ועליזה, שנהגה לעשות כעולה על רוחה מתוך ביטחון שהחיים יעניקו לה תמיד כל מה שתרצה, והם העניקו לה כמתנה לגיל שמונה-עשרה אותי,  בלי לשאול לרצונה.

    הריונה הלא-צפוי של אדית, בלי בן זוג שישא אותה לאשה, היה מהלומה קשה לדודה מינה. למרות הבושה, לא העלתה בדעתה לשלח את אדית מביתה. לבדה נשאה את כתם הבושה ושמעה מאחרי גבה את הרינונים והלחישות בחוגי מכריה בלייפציג. הדוד מוישה  התכנס אז עוד יותר מקודם אל תוך עצמו ושקע עמוק בקריאת משורריו האהובים.           

    לתוך אווירת הנכאים ששררה בבית מאז שנודע דבר ההיריון הלא-רצוי, פרצתי בצריחה לאחר מספר חודשים והייתי לעובדה. להפתעתה של  אמי נעשיתי מייד למוקד עניין בחייהם  של הדוד והדודה, שדאגו לכל צרכי ועזרו לה לטפל בי. הדודה מינה היתה  עוזרת  לאמי להאכיל את התינוק הרעבתן, לרחוץ את גופו הקטן ולחתל אותו.  אחר כך היתה נושאת אותי בזרועותיה,  נכנסת ויוצאת בצעדים קלים  מחדר לחדר בדירה הגדולה כשהיא מזמזמת באוזני קטעי ואלסים וינאיים. הדוד מוישה  היה מוותר אז על קריאה בספרי המשוררים הגרמניים האהובים עליו,  כדי לשבת ליד עריסתי ולנדנד אותה בשעות הערב. כן, בהחלט הייתי עובדה חדשה, ששינתה וחיממה את חיי השגרה העריריים שלהם.        

    כך עברו כמעט שנתיים, ואז נכנס אל חייה של אמי מקס אינזלסבאכר. מקס היה גרמני צעיר שנדד למרוקו, התגייס שם לליגיון הזרים וזכה עם הזמן לדרגת קצין.  הוא היה ידיד של רוברט, אחיה של אמי, שעדיין המשיך לגור כמוה בבית הדוד והדודה. באחת החופשות שלו, כשבא לביקור אל הוריו בגרמניה,  הזמין אותו רוברט להכיר את משפחתו.

    מקס ראה את אדית, אמי, כשנכנס לבית והתאהב בה מייד.  הוא היה גבר גבוה ונאה, בעל שיער שחור עבה מסורק לאחור, שגילה מצח גבוה ועיניים טובות. בטיוליהם בלילות היה מספר לה על מרוקו.  הוא סיפר על המדבר, על המרחבים,  על השמש,  על השמים הכחולים, על הים, על חופי-הרחצה עם  החול החם, ועל האהבה הגדולה שהוא אוהב אותה.

    סיפוריו של מקס עוררו בלִבה של אדית כמיהה לצאת מהעיר האפורה, משגרת עבודות הבית, ומאי-הידיעה מה יהיה בעתיד אִתה ואתי.  כמה רצתה להשתחרר מן התחושה שהיא שבויה בעבודות הבית ובטיפול בי.  כמה רצתה לחזור אל הצחוק ואל קלות הראש של נעוריה,  להיות שוב הנערה  חסרת הדאגה שהיתה לפני שנכנסתי אני אל חייה. כשביקש ממנה מקס  לקחת אותי ולבוא אתו, הסכימה מייד. הם התחתנו בבית העירייה. הדודה מינה והדוד מוישה נפרדו מאתנו בתחנת הרכבת וחזרו לדירתם הגדולה והריקה, ואני ואדית אמי נסענו עם מקס למרוקו.

 

ב.

אמי יושבת על מעקה הבריכה בבגד ים המתוח על גופה הצר,  היא שזופה מאוד ושערה פזור. היא מחייכת אלי.  אני עומד בתוך בריכת מים עם הרבה ילדים, מתיז מים על סביבי ומשחק בכדור מים שמקס קנה לי. זו  התמונה  הראשונה שאני זוכר ממרוקו. 

    אנחנו גרים במרוקו בעיר מֶקנס בבית לבן וקטן בתוך שכונה של בתים  קטנים ולבנים. מקס לא נמצא בבית בדרך קבע. הוא גר במחנה הצבאי ובא לחופשות.  כשהוא בבית, אמא צוחקת הרבה ובקול רם.  כשהוא לא בבית, אמא צועקת או בוכה,  או כותבת מכתבים לרוברט, אחיה שנשאר בגרמניה. ויש לה גם התקפי זעם. היא  מטילה עלי עונשים. לפעמים מפשיטה אותי עירום, מחביאה ממני את הבגדים, יוצאת את הבית ונועלת עלי את הדלת.

   אני זוכר  פעם אחת שישבתי עירום בסלון וחיכיתי לה שתחזור. אחד מילדי השכונה דפק בדלת הנעולה וקרא לי לבוא לשחק.  "אני לא יכול",  אמרתי והתקרבתי לדלת. זאת היתה דלת זכוכית עבה  עם מסגרת עץ.  לא ידעתי שאפשר לראות אותי מהצד השני.  "אני לא יכול לצאת, אמא שלי נעלה אותי ולקחה את המפתח".

"אתה עירום, רואים לך את הזין!"  צעק הילד וברח.

    לא ידעתי מה לעשות. הוא יספר לכולם, לכל הילדים בשכונה. ישבתי עירום על הספה בסלון ובכיתי.

    איפה אמא, למה היא לא חוזרת?  למה מקס לא בא כבר הרבה זמן לבית. כשהוא בבית היא אף פעם לא מענישה אותי.  מתי היא תחזור?  קר לי בלי בגדים, דוד רוברט מביט עלי מהתמונה שעל הקיר ורואה שאני עירום. הוא יכעס על אמא, יגיד לה לא לתת לי עונש כזה.  היא תשמע לו, כל הזמן היא מדברת עליו,  כותבת לו מכתבים. בטח כותבת לו עלי, מספרת כמה אני ילד רע, שמוכרחים להעניש אותי. אני אבטיח לה שאני אהיה כל הזמן ילד טוב, שהיא תאהב אותי ולא תשאיר אותי עירום לבד בבית ותלך…

 

פתאום עזנו את מרוקו.  כעבור שנים סופר לי כי מקס הוחשד בריגול נגד המדינה ונצטווה לעזוב את מרוקו בתוך שבעים ושתיים שעות יחד עם משפחתו. באין ברירה שלח את אמי ואותי לחכות לו  במרסיי, והוא נדד בין ספרד ופורטוגל בניסיון נואש לטהר את שמו.  

    אני גר עם אמי במרסיי בבית מלון. היא יוצאת כל ערב לעבוד למחייתנו במועדון לילה, ואני מחכה לה בחדר במלון עד שתחזור.  החדר נשקף אל הנמל ואני עומד כל הערב  ליד החלון מסתכל על התרנים הרבים שמזדקרים מוארים אל השמים,  כמו שליחים מארצות  רחוקות. אני נוסע אִתם אל מקומות שבהם הכול אפשרי, מקומות שבהם יהיה לי כל מה שאני רוצה.  אני נוסע עם אמי  רחוק מהחדר הזה אל מקום שבו לא יחסר לנו כלום, מקום שבו אני ואמי כל הזמן צוחקים. 

    והנה תרניה של אוניה גדולה מתחילים לנוע, היא יוצאת מן הנמל ואני  ניצב על הסיפון ליד גלגל ההגה ונוהג אותה החוצה אל הים הגדול… 

    בדיוק אז דלת החדר נפתחת ואמי חוזרת מעבודתה.  מורידה מעיל וצעיף, פניה חיוורים,  היא מתיישבת על המיטה ובוהה בי. יושבת עצובה, לא מדברת, אבל אני יודע  –  עוד מעט זה יתחיל.  עוד מעט היא תקבל את התקף הזעם שלה…

    אני רוצה  לגשת אליה,  להגיד לה שחיכיתי שתחזור, שאני שמח שהיא פה. אבל אני לא מעז.  אני לא יודע אם זה מה שהיא רוצה שאני אגיד לה. ואולי  אני אספר לה על האוניות, איך שהיא ואני נוסעים באוניה הגדולה לפגוש את מקס, ואיך אנחנו שוב ביחד כמו שהיינו,  והיא לוקחת אותי לבריכה של הילדים ומלמדת אותי לשחות,  מחזיקה אותי על המים ואני צוחק כי היד שלה שמחזיקה אותי בבטן מדגדגת נורא… אבל אולי היא לא רוצה שאני אדבר אליה. 

    אני קם ועומד מולה ושותק. שותק ומחכה.

    ואז זה מתחיל.  "למה זה מגיע לי?!"  היא צועקת.  "למה?!  אני לא יכולה יותר… איפה מקס? למה הוא לא בא?  איפה הכסף שהוא הבטיח לשלוח לי?  מה אני אעשה אתך?  כולם נגדי. כל המשפחה. אני שונאת אותם…  איפה רוברט? גם הוא שכח אותי…  איפה מקס? למה הוא לא כותב? למה הוא לא שולח לי כסף?  מה אני אעשה אתך?…"

    אני יודע מה עומד לקרות עכשיו. מרוב פחד אני מתחיל לצחוק.  היא צועקת עלי "למה אתה צוחק?!" 

    אני מנסה לא לצחוק. יודע שזה מרגיז אותה. אבל הפחד הצוחק עולה בי ואני לא יכול לעצור אותו. היא מזנקת ממקומה, רצה אל שולחן האוכל, פותחת בזעם את המגירה ומוציאה את סכין הלחם הגדולה. ביד אחת היא תופסת ומחזיקה אותי בכוח שלא אזוז, ביד השנייה היא מכה על הראש עם הצד הקהה של הסכין מכות קצרות ועצבניות.

    "למה אתה צוחק…למה אתה צוחק…?" היא מכה אותי ומתיייפחת. פתאום היא מפסיקה להכות ומחבקת אותי, מחבקת ובוכה… "אני אכניס אותך למנזר…יש להם שם בית ספר… תגור שם, יהיה לך איפה לאכול ולישון. אני אבוא לבקר אותך…"

 

ג.

עוד לא הייתי בן חמש כשהיא מסרה אותי למנזר.

כל בוקר, עם שחר, אנחנו יורדים עטופים בגלימות השחורות, כורעים על ברכינו על רצפת האבן הקרה באולם התפילה החשוך של המנזר, כעבדים קטנים נכנעים, מתפללים לישו הצלוב. זרועותיו  פרושות לצדדים וכפות ידיו ורגליו מסומרות אל הצלב  הוא ניצב שם כל בוקר –  עטוף סחבות מגואלות בדם,  ראשו נוטה הצידה ונופל בייאוש על חזהו, ועל לחיו דמעה.

    לא פחדנו מישו.  מה שאיחד את כולנו  –  ילדים קטנים וגדולים היה הפחד ממקל העונשין של המורה, מקל במבוק דק שהיה חותך את האוויר בשריקה ויורד על כפות ידינו הפתוחות  במכה חדה וכואבת  בכל פעם שענינו תשובה לא נכונה,  או נכשלנו בלימוד בעל פה של פסוקי הברית החדשה.  הפחד שלנו מהמקל היה גדול מן הפחד מישו.

    הייתי מאושר כשילדי הכיתה הכניסו אותי בסוד המזימה לגנוב בחסות החשיכה את מקל הבמבוק מחדר המורים ולחסל אותו. מכיוון שהייתי הקטן והקל ביותר נתנו לי את התפקיד לעמוד על כתפיו של הילד הגבוה ביותר ולהשליך את המקל השנוא אל הנהר הקטן שזרם מעבר לחומת המנזר.

    רועד מפחד ומהתרגשות עמדתי מתנדנד על כתפיו של הנער הגבוה, תפשתי את המקל שהושיטו לי מלמטה וזרקתי אותו בתנופה חזקה אל מעבר לחומה. הוא התעופף בקשת גדולה אל תוך הלילה ואני ראיתי אותו באור הכוכבים נישא ומתרחק בדממה עם מי הנהר.

    כשעמדתי שוב על הקרקע בין בני כיתתי,  הרגשתי את החום והאהבה שסובבו אותי מכל צד. כולם אהבו אותי, הייתי מאושר.  הצטערתי רק שאמי לא רואה איך כולם אוהבים אותי. החלטתי שבביקור הבא אספר לה על המקל והחברים. אבל ברגע שראתה אותי היא לא נתנה לי לפתוח את הפה. היא אמרה שהיא כבר יודעת הכול, שהמורים סיפרו לה וביקשו שתיקח אותי בחזרה.  הם אמרו שאני לא מחונך ולא ממושמע ולא מתאים, שהם ידעו את זה מהתחלה, אבל קיוו שאורו של ישו יאיר  את לבי.  הם אמרו גם, ככה היא אמרה לי, שהם התאכזבו ממני, שאני ממריד את כל הילדים נגד המורים ואי-אפשר להשאיר אותי במנזר ובבית הספר.

    אמרתי, שאני לא רוצה להיפרד מהחברים שלי וגם לא מישו. הבטחתי לה שאני אהיה ילד טוב,  וביקשתי שתלך אל המורים ותגיד להם שלא יגרשו אותי, שאני אלמד את כל הפסוקים מהברית החדשה ואתפלל כל יום אל ישו.  אבל היא אמרה, שזה לא יעזור. הם לא רוצים אותי והם אמרו  שגם ישו לא רוצה אותי.     

    חזרתי להיות סגור לבדי כל היום בחדר של המלון, מחכה לאמי שתחזור מאוחר בלילה.  אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, עד שיום אחד היא באה ונפנפה במעטפה מול פני, "קיבלתי סוף-סוף מכתב מהדוד רוברט. הוא כותב שדודה מינה ודוד מוישה מוכנים לקחת אותך אליהם עד שמקס יחזור. אתה רוצה לנסוע ולהיות אצל דודה מינה ודוד מוישה ודוד רוברט?"

    "כן!"  צעקתי. 

    לא להיות סגור כל היום בחדר של המלון בלי חברים. לא להסתכל כל הזמן דרך החלון אל הנמל, לא לחכות כל לילה לאמי שתחזור –  כי  במנזר לא רוצים אותי.  סוף סוף מישהו רוצה אותי. דוד רוברט אמר במכתב שהם רוצים אותי והם שולחים לי כרטיס לרכבת, שאבוא אליהם. אמי אמרה שיהיה לי טוב אצלם ושזה רק עד שמקס יחזור.  היא צריכה לחכות לו במארסיי  ואז היא תיקח אותי בחזרה.  אני כבר ילד גדול, היא אמרה, ואני לא צריך לפחד לנסוע לבד ברכבת. בדרך יטפלו בי אחיות מהצלב האדום, שיתנו לי לאכול ולשתות וישמרו עלי עד שהרכבת תגיע לדודה מינה ולדוד מוישה ולדוד רוברט, שמחכים לי. 

    בבוקר למחרת היא לקחה אותי אל תחנת הרכבת הגדולה, שם חיבקה ונישקה אותי ותלתה עלי שלט שהכינה מקרטון,  ועליו  כתבה את מסלול הנסיעה שלי ואת שמי ושאני בן שש, וביקשה מכל מי שיפגוש אותי בנסיעה שיעזור לי, אם אצטרך עזרה. אחר כך העלתה אותי לרכבת והושיבה אותי על מושב ליד החלון, ושוב חיבקה אותי ונישקה אותי כשהיא מרטיבה אותי בדמעות. ואז ירדה לרציף, ועמדה מול החלון שלי ובכתה. 

    הקטר צפר והרכבת התחילה לנוע,  ואמי המשיכה לבכות כשהיא הולכת על הרציף אחרי הקרונות הנוסעים.  הרכבת האיצה את מהלכה ואמי רצה בעקבותיה  –  רצה ובוכה, רצה ובוכה, עד שלא יכלה יותר לרוץ ונעמדה. הקרונות חלפו על פניה בזה אחר זה במהירות,  ודמותה העומדת ובוכה הלכה והתרחקה, הלכה וקטנה, עד שנעלמה. שנינו לא ידענו כי יעברו עשרים וארבע שנים עד שנתראה שוב.

 

הרכבת נוסעת מהר, ומבעד לחלון  התא אשר לידו הושיבו אותי הכול  חולף ועובר ונעלם –  שדות, בתים, אנשים, עצים, עמודי חשמל.  רק העננים הלבנים שבשמים נוסעים עם הרכבת. רעש הנסיעה מלווה בנקישות קצובות של גלגלי הקרון… נקישה, נקישה, נקישה, נקישה, נקישה… אני לא מסיר מעלי את השלט,  כי אמי אמרה  לי לא להסיר אותו כל הנסיעה.  נזירה זקנה לבושה גלימה שחורה ומרכיבה משקפיים עבי זגוגית יושבת על הספסל מולי ומנמנמת.  צלב קטן מעץ חום עליו צלוב ישו,  אותו ישו שלא רצה בי,  קשור אל קצהו של חבל שעוטף את מותניה. שתי נשים היושבות לידה ומשחקות קלפים  הסתכלו בשלט שתלוי עלי והמשיכו לשחק.  לידי יושב איש גדול, הוא קורא עיתון וכלל לא מרגיש בקיומי.  האם אמי עוד עומדת על הרציף? האם היא עוד בוכה? היא בטח הפסיקה לבכות וחזרה למלון לחדר שלנו.  עכשיו היא בטח יושבת כמו תמיד על המיטה הגדולה ושותקת.  היא מתגעגעת אלי. אני אחזור אליה. כשמקס יחזור  –  היא תחזיר  אותי אליהם…  היא הבטיחה… תנודות הקרון ונקישות הגלגלים מרדימים אותי… נקישה… נקישה… נקישה…

    צפירת קטר חדה וחריקת גלגלים העירו אותי.  הרכבת נעצרה בתחנה גדולה וסואנת.  דלתות נפתחו ברעש, אנשים נכנסו ויצאו בקולניות. האיש הגדול שישב לידי וקרא עיתון, קם במהירות ויצא. גם שתי הנשים ששיחקו קלפים לפני שנרדמתי, ירדו. במקומן נדחקו ונכנסו אבא וילד, אשר מייד הבחין בי ובשלט, קרא את הכתוב והתחיל להסתודד עם אביו.  הנזירה הזקנה התעוררה, הסתכלה עלי דרך משקפיה העבים בשתי עיניים ענקיות כחולות ובהירות, ואחרי שקראה את השלט, הצטלבה.     

    פתאום נפתחה דלת התא  ושתי אחיות רחמניות לבושות חלוקים לבנים, על ראשן שביס לבן עליו רקום צלב אדום, התפרצו פנימה ועטו עלי בחיוכים מבהילים.  הן  עקרו אותי ממושבי, משכו אותי אל מחוץ לתא דרך המסדרון עד קצה הקרון, פרצו דלת סגורה ודחפו אותי לתוך תא קטנטן ובו אסלת בית שימוש וכיור עם ברז מים. שם הן הסירו מעלי בחיפזון את השלט, הפשיטו אותי, שפשפו במטליות קרות את  חלק גופי העליון, ניגבו אותי, הלבישו במהירות  ודחפו אותי  שוב דרך המסדרון לאורך כל הקרון בחזרה אל התא שלי.  שם הן הושיבו אותי בתקיפות על מקומי, נתנו בידי שקית נייר עם לחמניות חמות ובקבוק תרמוס גדול עם משקה חם, אחר כך גחנו עלי, נישקו אותי נשיקות רטובות, מלמלו  ברכות לא מובנות, ואז זינקו מן התא אל המסדרון וקפצו מן הקרון כשחלוקיהן הלבנים מתנופפים כמו מפרשים ברוח. הקטר כאילו חיכה להן שינחתו על הרציף,  ובאותו רגע צפר והרכבת  זזה. 

    חשיכה החלה לרדת על הנוף החולף, נורות התא נדלקו.  הוצאתי  לחמניה משקית הנייר,  היא  היתה  חמה וטעימה.  הילד שעלה  לקרון עם אביו, קם והתיישב על המקום הריק לידי, הסתכל עלי ועל השלט ושתק.

    הצעתי לו חתיכת לחמניה, אבל הוא סירב. 

    "איפה ההורים  שלך?"  שאל.  "אין לי הורים",  עניתי והמשכתי ללעוס.

    "אתה  יתום?" 

    "כן",  עניתי בפה מלא. 

    הילד הסתכל עלי במבט מלא רחמים.  גם הנזירה הממושקפת ששמעה את שיחתנו,  כיוונה אלי מבט  מלא עצב,  גחנה וליטפה את ראשי ביד גרומה ולחשה בקול רך:  "ישו הרחמן ישמור עליך ילדי". 

    הילד קם וחזר אל אביו ושניהם הסתודדו והסתכלו עלי ברחמים. האב חיבק באהבה את הילד שפיהק והשעין אותו על כתפו שיוכל לישון.  ראיתי שהיושבים בתא  שולחים אלי מבטי חמלה. 

    נהניתי ממצבי החדש,  וחשבתי לי כמה קל לעורר את רחמיהם של האנשים.  עייפות נעימה זחלה אל תוך גופי,  הצטנפתי אל תוך פינת מושבי ולפני שנרדמתי, עוד הספקתי לראות את הנזירה הממושקפת  קמה ממקומה, מוציאה מהתיק שלה שמיכה, ומכסה אותי  – היתום.

    בצפירת קטר ובחריקת גלגלים  נעצרה הרכבת בתחנתי האחרונה  –  לייפציג.  לקחתי את מזוודתי הקטנה ביד אחת, וביד השנייה דחפתי את התרמוס יחד עם השמיכה של הנזירה והשלט שאמי תלתה עלי אל מתחת למושב, ובלי להביט על הנשארים בתא,   זינקתי מן הקרון אל הרציף הסואן.    

    בחיוכים גדולים צעדו לקראתי הדודה מינה, הדוד רוברט ועוד ילד מבוגר ממני בשם מרטין, שהבחנתי מייד כי הוא צולע. יותר מאוחר סיפרו לי שהוא  ננטש על ידי הוריו ונמסר לבית יתומים בלייפציג לאחר שחלה בשיתוק ילדים.  שם  גילתה אותו הדודה מינה,  ואספה אותו לביתה, וכמובן דאגה לספר זאת לכל מכריה. 

    ברגע שראיתי אותם צועדים לקראתי, ידעתי כי המשפט הראשון שלי חייב להמיס את ליבה של הדודה מינה. הגעתי אליה בריצה, זרקתי את מזוודתי וחיבקתי בשתי ידי בכל כוחי את צווארה, כשאני צווח לתוך צאוורון פרוותה המפוארת  "דודה – לעולם לא אעזוב אותך!" קלעתי בול.  היא פרצה מייד  בבכי וחיבקה אותי בכוח. עמדנו ככה  –   אני תלוי על צווארה והיא מחזיקה בי,  מלטפת את ראשי וממלמלת בהתרגשות:  "דו ביסט מיין קינד, דו ביסט מיין קינד" ("אתה הילד שלי, אתה הילד שלי.")               

    אחרי כמה שניות טובות, שמתי לב  שהדודה מינה מבחינה מבעד לדמעותיה ברושם שהסצינה שלנו עושה על העוברים ושבים, ונשארתי חבוק בזרועותיה עד שתשחרר אותי מרצונה.  היא המשיכה לחבק אותי בחוזקה, עד לרגע שהאנשים  שעמדו מסביבנו התפזרו. אז הציבה אותי על הרציף, חיטטה בארנקה, הוציאה ממחטה וניגבה את דמעותיה.

 

 

 

אני אשיר לך – שושיק שני ואריק לביא, מצורף תקליטור של שירי אריק לביא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 167 עמודים

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד, שירה ומחזות

One Response to אני אשיר לך – סיפורם המיוחד של צמד השחקנים שושיק שני ואריק לביא

  1. אני כבר יודעת באיזה ספר ( נוסף) אפנק את עצמי בחג …

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.