תהודת זהות מאת שמואל אוסמן / ספר מתח רווי הומור שנון

| 09/05/2012 | 0 Comments

 

 

שמואל אוסמן מביא בספרו הראשון "תהודת זהות" את סיפורו של תום נבון, ומסכת האירועים שעבר במשך 3 ימים מלאי הרפתקאות, בעלילת מתח קולחת ורוויית הומור שנון. תום נבון הוא צעיר שעובד למחייתו כקופאי בסופרמרקט השכונתי ומתכונן לשפר את בחינות הבגרות שלו כדי להתקבל לאוניברסיטה. חייו מתנהלים על מי מנוחות עד שנסיעה פתאומית לירושלים גוררת בעקבותיה מסכת של אירועים בלתי-צפויים ומפגשים עם דמויות שעד עתה ראה רק בסרטים.

במהלך שלושה ימים שבהם הוא מוצא עצמו מעורב ללא הרף בפרשיות רצח, עסוק במעקבים, בבריחות ומוצף בגילויים מפתיעים שמטלטלים את עולמו ומשנים את המסלול הברור שהתווה לעצמו מן הקצה אל הקצה. כל אלה נחשפים בפני הקורא שלא יוכל להניח את הספר מתחילתו ועד סופו.

שמואל אוסמן, יליד בית דגן, סטודנט לתואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

 

מתוך הספר:

פרולוג

דלת הכניסה אל ביתו הייתה פרוצה. דוד דחף אותה קלות ובחן את פנים הבית שהיה שרוי בעלטה מוחלטת. הוא לחץ על מתג האור וקפא על עומדו. ביתו, על כל חפציו ורהיטיו, נותר כשהיה. הוא ניסה להפיג את הפחד שהסתנן אל לבו.

השקט נשבר באחת. יבבות חלשות נשמעו ממעמקי הבית. הוא התקרב אל המדרגות המובילות אל המרתף. ידו אחזה בחוזקה במעקה הברזל. ככל שהתקדם במדרגות היבבות התחדדו.

האוויר כמו נדחס בלהט האימה.

היבבות הפכו לבכי ממושך. דלת הפלדה בקומת המרתף הייתה פרוצה גם היא. הוא התקרב אליה וקפא על מקומו. הוא הבחין בבתו הצעירה ובשובלי הדמעות על לחייה. שתי ידיה נמתחו בחבלים ומנעו ממנה כל תזוזה אפשרית. הוא מיהר לעברה אך מישהו חסם את דרכו.

"שלום, דוד, אתה מכיר אותי?"

קולו נשנק. הוא בלע את רוקו וחש צריבה איומה.

"אתה לא מכיר אותי?" הגבר שאל שוב.

"לא," השיב.

צחוק פתאומי הסתנן משמאלו. הוא הפנה את ראשו והבחין באדם נוסף נשען על הקיר. האימה שלהטה בו הוכפלה. לאיש חסרה עין אחת, והוא לא טרח להסתיר זאת.

"אבא!" זעקה בתו.

הוא דחף את האיש שחסם אותו אך כוחותיהם לא היו שווים.

"למה אתם עושים את זה?" ביקש לדעת.

"אני חוזר שוב על השאלה," הרים האיש את קולו. "האם אתה מכיר אותי?"

עיניו של דוד היו לחות מדמעות. "לא," חזר על תשובתו.

לפתע נשמעה ירייה ואחריה צעקה ממושכת. דוד החסיר פעימה, וכשהבחין בעקב רגלה של בתו שותת דם, כבר היה על סף עילפון.

"לא!" קרא. "בבקשה, לא…" הוא ניסה לרוץ אל בתו אך נהדף לאחור. צעקותיה ניקבו את עור התוף שלו. הוא אטם את אוזניו בשתי ידיו, אך האיש שעמד מולו הרחיק את ידיו מפניו כדי שישמע את הזעקות.

"שוב אני שואל," חזר. "האם אתה מכיר אותי?"

אחרי גל הבכי הראשון שלו, חזר ואמר, "אני לא יודע מי אתה."

"אבא, כואב לי!" זעקה בתו.

"אין דבר, זה יעבור עוד מעט. אתה מכיר אותי?"

"לא!" דוד זעק. פיקת גרגרתו עלתה וירדה תכופות.

ירייה נוספת. עקב רגלה השנייה נפגע אף הוא. פיה של בתו נפער מכאב והיא החניקה זעקה. היא רצתה להתיישב ולמנוע את הלחץ על רגליה הפצועות, אך לא הצליחה. החבלים מתחו את ידיה ומנעו כל תזוזה.

"אתה מכיר אותי?" חזר.

"כן!" צעק, בעיקר כדי לכסות על הצעקות האיומות שפלטה בתו.

"יפה," חייך. "מי אני?"

"אליהו," השיב ובלע את רוקו. "אליהו רותם."

"יפה מאוד. ואיך אני קשור אליך?"

כאב חד פילח את כתפיו של דוד. נשימותיו נחלשו עד שגוועו כמעט.

"ענה," התעקש.

"בבקשה ממך, אליהו. תניח לבת שלי, היא לא קשורה לכל הסיפור הזה. תפגע בי, זה מגיע לי. אני הייתי עם אישתך."

אליהו צקצק בלשונו. "אם אהרוג אותך, העונש שלך לא יהיה מספק, הרי אחרי המוות לא תרגיש דבר," הסביר לו במין אדישות מצמררת. "מגיע לך לסבול כאב גדול יותר."

אליהו החווה מבט אל עוזרו. דוד הבחין שוב באקדח שכיוון אל בתו, וכשביקש לתקוף אותו, אליהו חסם אותו.

"לא!" זעקה בתו.

צרור יריות נשמע לפתע. עיניו של דוד נעצמו מעצמן. זעקות בתו השתתקו.

כשפקח את עיניו הבחין בראשה מוטל על הקרקע.

 

 

 

פרק 1

 

אנשים רבים סביבי טוענים שאני הקופאי היחיד ממין זכר שהם מכירים. אחרי שאני מקלל אותם בלבי, אני מרשה לעצמי להסכים עמם.

המשרד הקטן שלי מכיל כיסא ללא משענת, מסוע, מחשב עם מסך קטן, וכמה קבלות שהחליטו לפלוש לתחומי ולהפוך אותו למקום עם צפיפות אוכלוסין גבוהה מאוד. רוב הזמן יד ימין שלי מניעה את עצמה על מסלול קבוע: ימינה למטה – לקיחת מוצר, שמאלה למעלה – הטענתו ברשימה על-ידי גלאי הברקוד, ושמאלה למטה – זריקתו הצדה. היד שלי עשתה את הפעולה הזו כל-כך הרבה פעמים עד שלפעמים אנשים מעירים לי להפסיק לבצע אותה כי זה מביך אותם. כשאני אומר להם שאני חייב לעשות את זה כי זו העבודה שלי, הם פוערים את עיניהם, מחווים בידם לעבר הסובבים אותנו, ומפסיקים לרקוד. רק אז אני מבחין שאני נמצא על רחבת הריקודים.

לעתים נדירות מקום העבודה שלי מציע פעילויות פנאי מעניינות על חשבון המעסיק. אחת מהן מתרחשת כשקבוצת נערים מחליטה שכדאי להתחכם אִתי, בעיקר כי אני לובש מדים אדומים, והם שואלים אותי: "תגיד, למה אין לָךְ מבטא רוסי?"

רוב הזמן אני לא טיפוס עצבני, בעיקר לא כשאני ישן, אבל במקרים של התחכמויות כאלה עולה בי רצון עז להתייחס אליהם כאילו היו מוצרים על המסלול בסופר – ימינה למטה, שמאלה למעלה, שמאלה למטה. כשיצרחו "מספיק, זה לכאוב!" וישאלו את עצמם למה יש להם פתאום מבטא רוסי, אעזוב אותם לנפשם.

כשאני מרפרף בספר חיי הקצר, אני מתקשה להצביע בדיוק על העמוד שממנו ההידרדרות שלי הייתה בלתי נמנעת. האם היה זה אותו עמוד שבו כתבתי על הבגרות במתמטיקה, כשהחלטתי שהחישוב המספרי הנכון ביותר יהיה לספור כמה בנות יש בים, לחשב את אורכן של רצועות החזייה שלהן ולהעריך את נפחיהם של איברים מסוימים בגופן? או שמא היה זה בעמודים הבאים, שבהם כתבתי על החלטתי לשמור על הבסיס מהבית ולהתעלם מהעובדה שכשאתה בורח ממחויבות, המחויבות לא בהכרח בורחת ממך. אגב, באותן פעמים שפעלתי כך, לא חדר שום מחבל אל הבסיס כך שאני עדיין לא מבין איפה טעיתי. ואולי כי הברזתי מלימודים ומשמירות לעתים תכופות מדי, החיים – ברשעותם ובנבזיותם – החליטו לשמור עליי ולדאוג שאהיה רחוק מלימודים אחרים, כמו השכלה אקדמית. לפיכך נתקעתי בעבודות מזדמנות ונטולות עניין, כדוגמת עבודת המופת הנוכחית. לעתים נדירות מאוד עובר עליי יום מעניין בעבודה, כמו ביום שבו הגיע לקוח שיכור למשרדי והתעקש לקבל לחמנייה עם פסטרמה בטענה שמתישהו בשנות השישים, כשהמקום היה מגרש גרוטאות נטוש, הוא גנב ממנו חמישה שקלים ועכשיו, לעת זקנה, הגיע הזמן לפצותו.

למען האמת, עד כיתה י"ב התפארתי בעצם היותי בחור איכותי – תלמיד משקיען, ספורטאי פעיל ונער מנומס. אני לא יכול להסביר מדוע הפסקתי להיות כזה, אך זכורה לי בבירור המהירות שזה נגמר – בבת-אחת ובמפתיע, בדיוק כמו רמזור ירוק שהופך לצהוב בלי כל הבהוב מתריע.

וכך קרה שהמסלול המהיר אל ההצלחה שלי בחיים נבלם בן-רגע וגרוע מכך. לא זו בלבד שהוא נעצר כליל, אלא הוא אף שינה כיוון והאיץ אחורה, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנה הפוטנציאלית הטמונה בהתנגשות עם המכוניות מאחור.

אם נעזוב לרגע את המטאפורות, התחלתי לגלות את האנשים שנמצאים מחוץ לבועה שאטמה אותי כל חיי – אלה שאומרים את הדברים הלא-נכונים, שהולכים אל המקומות הלא-נכונים, שנדבקים אל החומרים הלא-נכונים, ובדרכם מנסים בכל מאודם להיכנס אל הבועה שרק יחידי סגולה כמוני זוכים להתעטף בה.

נכון יותר, זכו להתעטף בה. בשלב מסוים יצאתי מן הבועה הזו והתעלמתי לחלוטין מהעובדה שאני נכנס אל אזור שיש בו תמרור אין-כניסה.

נעשיתי הבחור המופרע שכולם אומרים עליו: "איך דווקא הוא נעשה כזה?" ו"עמוק בתוכו הוא נשמה טהורה". כדי להוכיח, אגב, שאני באמת נשמה טהורה, אני מרבה להזכיר את אותו יום שבו לקוח שיכור התפרץ אל משרדי ודרש פיצוי. ברגע של חמלה החלטתי לפצות אותו וקניתי לו לחמנייה עם פסטרמה, בדיוק כמו שביקש.

כשאין לי בדיחה טובה לספר, או כשאני מעוניין להתחמק ממצב מביך, אני שולף מהמגירה את תעודת הבגרות שלי. בבגרויות שנערכו עד כיתה י"א קיבלתי ציונים טובים, אבל השאר, אם אסכם את ציוניהן, לא יגיעו לגימטריה של י"ב. הציונים שלי נעו בין מאה בלשון, ותשעים ותשע במחשבים, לבין נכשל בתנ"ך, נכשל באנגלית, ונכשל מתמטיקה, אף שאת מועד ב' העברתי בכיתה ולא בים.

העמודים הבאים של ספר חיי המשיכו להיות נטולי פיתולים מפתיעים השמורים לסופרים מוכשרים ממני. המשכתי במנהגים שפיתחתי בשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון: אדישות, זלזול, ומעט מאוד חשיבה עתידית בסגנון "מה, לעזאזל, אתה מתכנן לעשות בחיים?" האמת היא, שהדבר היחיד שהבדיל בין עמוד לעמוד היה מספרו.

סיימתי את הצבא עם עיטור מופת ושבתי אל החיים האמיתיים. רק אז גיליתי להפתעתי שלא יתקיים לכבודי כל טקס ושאיש לא פורש לפניי שטיח אדום ומוחא לי כפיים. פשוט ישבתי בבית הוריי ולא הטרדתי את עצמי בשאלות כבדות משקל לגבי עתידי.

 עד כיתה י"א היה לי ברור שהדברים העיקריים שצריכים להיות בחדר שלי בסיום השירות הם מסמכי הרשמה של כל הפקולטות המכובדות בארץ ושני הורים שמתווכחים אתי על הבחירה הנכונה. לצערי, לא אלה הדברים שבלטו אצלי בפועל.

וכך עברה עליי שנה שלמה של כלום עד שהחלטתי שזה לא יכול להמשיך כך. דרושה תפנית מפתיעה בעלילה. רק כעבור חמש שנים הבנתי שהמדיניות שלי הייתה לקויה עד כדי רשלנות פושעת. הקמתי ועדת חקירה שנמנה עמה צוות איכותי ביותר, המתנתי בסבלנות עד לסיום הכנת הדוח, וכשזה הוגש לי רפרפתי ישירות אל ההמלצות האישיות. תודה לאל, לא נאמר שם שעליי להתפטר, אבל השורש כ.ש.ל הופיע שם בכל ההטיות האפשריות, ממש כמו בדוח וינוגרד. להבדיל מגדולי האומה שלנו, החלטתי להפיק לקחים ולפעול על-פי ההמלצות. החלטתי שחמש השנים בהן הידרדרתי ברוב טיפשותי, יהפכו להיות רק קטע שולי בספרי.

היישום הראשון בהפקת הלקחים היה חיפוש עבודה. לא ציפיתי שישלחו לי יגואר ישירות אל ביתי ברגע שאציע את שירותיי לכלכלת ישראל, ובוודאי לא ציפיתי שיתמקחו אתי על גודל המשרד החדש שלי, ועל מספר החלונות המשקיפים אל הים. אך ככל שמספר התשובות השליליות גדל, הבנתי עד כמה טעיתי בחיי, ונחישותי למצוא עבודה גדלה.

ההבנה שעליי לעבוד למען מטרה חשובה הרבה יותר מרווח כספי, התחילה להדהד אצלי כשהתקבלתי לעבודה הראשונה שלי ככרטיסן בקולנוע. הפירות הכלכליים שהניבה העבודה הזו היו שוליים להחריד ביחס לתבואה שקצרו הוריי ממרומי מעמדם, אולם הזרעים שהיא הנביטה בתוכי היו החשובים באמת – זרעי אחריות, עמידה בזמנים, ניצול זמן. כל אלה גרמו לי להרגיש כאילו אני צומח מחדש, שלב אחר שלב בתהליך מייגע אבל הכרחי – שורש, גביע, כותרת, אבקנים ועלים. היו אמנם כמה בצורות שאיימו על שלוותי ונאלצתי להתפטר או לעזוב חלק מהעבודות, עד שהגעתי אל העבודה הנוכחית, אולם הצמח עדיין גדל לתפארת. יש שיגידו, הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו. זה הדבר היחיד שהחזיק אותי.

היישום השני לא היה מתוכנן. ביום השלישי לעבודתי כקופאית, ראיתי אותה – כולה אריסטוקרטיות מדהימה. תחילה הניחה את שני המוצרים שלקחה בעדינות, בתוספת אנחה קטנה וכיווץ שפתיים. אחר-כך, שתי ידיה גלשו באותה עדינות מהמוצרים אל המסוע ואז השתלבו זו בזו. הגבהת הסנטר, ואחר-כך חצי חיוך מתחת לעיניה הקטיפתיות. עיניים תכולות שסוגרות אותי בתוך עולמה עד כדי כך שלרגע לא הבחנתי שהמסוע התחיל לפעול ואחד המוצרים נפל על הרצפה.

בשניות הבודדות האלה הצלחתי לסרוק היטב את גופה, כמו הייתי גלאי הברקודים שמולי – מטר שישים ומשהו, שיער שטני שמתעקל לשני הצדדים כמו בובה, שילוב מדויק של אף צר ופה רחב.

לפתע שמעתי ברקע קול גברי ששאל אותה: "יש לך כרטיס מועדון?"

כשהיא ענתה לי הבנתי שהקול שלי הוא.

באותו רגע ספר חיי הפך מרומן לעוס של אירועים משמימים לרומן תוסס עם דמות ראשית יפהפייה. אחרי חצי שנה של חברות עברנו לגור יחד, בדירה נחמדה לא רחוק מהסופר. הוריי מימנו את רוב דמי השכירות אם כי נענו להפצרותיי לקבל ממני את הכסף ברגע שיהיה לי. עניין זרעי האחריות…

היישום השלישי היה תיקון הבגרויות. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיי שנתקעו, עליי לשקוד על פיתוח ההשכלה. נרשמתי למסלול ערב לתיקון חמש בגרויות, ויש בכוונתי לעשות אותן ברצינות. בשלב הזה בחיי אני עדיין ממתין לפתיחת הקורס שיוציא אותי מהרוורס שנקלעתי אליו ויחזיר אותי אל המסלול.

 

 

תהודת זהות מאת שמואל אוסמן, הוצאת רימונים, שנת 2012, 253 עמודים

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *