בנשימה אחת / הקשר בין נשימה למגוון עצום של תופעות בגוף ובנפש

בנשימה אחת מאת פריה הרט

את הספר הזה תקראו בנשימה אחת. "בנשימה אחת" (על גוף, על נשמה ועל חוכמת הנשימה) מאת פריה הרט, הוא לא ספר מתח ולא רומן בלשי. תוכלו לגלות בו איך הרוח הנושבת באף משנה את מצבי הרוח הפנימיים, וכיצד ההתבוננות בנשימה משפיעה על הלכי הנפש. יש בו סיפורים על אנחה, נחירה, התעטשות, שירה, צחוק, לידה, הצלת חיים, ועוד. יש בו הנחיות למדיטציות בודהיסטיות ולאימוני נשימה יוגיים; וגם הסברים מדעיים על הקשר בין סוד הנשימה לאיכות החיים. הקריאה בו תיקח אתכם למחוזות שבהם תחושו פליאה ונועם, עד כי נשימתכם תיעתק מאליה. 

פרייה הרט היא בעלת תואר מוסמך בלימודי הודו, ומורה בכירה ליוגה. היא כתבה את הספרים 'יתרון מדומה', 'גורו', ו'סוטרות האהבה של נארדה'. היא תלמידתו הקרובה של היוגי סוואמי ונקטסאננדה ומתרגמת ספריו לעברית: יוגה וסישטהא, קסם היוגה, וסוטרות היוגה של פטנג'לי. היא חיה במושב בית זית, ונושמת כמו כולם. 

הקשר המובהק של הנשימה למגוון עצום של תופעות בגוף ובנפש הופך את תיאורי הנשימה והבנת התהליכים הקשורים בה לאחד האתגרים המרתקים ואולי אף החיוניים ביותר להבנת האדם את עצמו. בספרה המעמיק והמעניין מביאה פריה הרט לידי ביטוי ספרותי ועיוני את נקודות המבט השונות שעוצבו במזרח ובמערב בנוגע לקשרים המורכבים בין הנשימה לנפש, לגוף ולרוח. מבחינה זאת יש לספר ערך מרפא עבור כל מי שיקרא בו. אין לספר רק ערך אינטלקטואלי בלבד, אלא יש בו משום מנוף לשינוי החיים עצמם.

לספר 7 שערים: שער ראשון: להתיידד עם כוח החיים, שער שני: צמדי ניגודים, שער שלישי: מדיטציה בודהיסטית ונשימה, שער רביעי: צלילי הנשימה, שער חמישי: נשימה יוגית, שער שישי: על החיים ועל המוות, שער שביעי: סיפורי נשימה ("אין לי זמן לנשום", התקפי חרדה, התעטשות, נחירה, אסטמה, עישון, נגינה בכלי נשיפה, לשיר ולנשום ללא כאב, אנחה, צחוק), נספחים: הכולל מבנה מערכת הנשימה, מילון מונחים ושמות.

בנשימה אחת מאת פריה הרט

שער ראשון

להתיידד עם כוח החיים

מצב הרוח

הנשימה היא הפעולה החיונית ביותר לקיום החיים, ולכן היא אוטונומית ברובה, כלומר, איננה תלויה בכוח הרצון. אילו היינו צריכים לתת הוראה מודעת לכל שאיפה ולכל נשיפה, ייתכן שלא היינו שורדים. ההכרח להתעסק כל העת אך ורק בנשימה היה מקשה עלינו להתפנות לכל פעילות נוספת מלבדה.

מערכת העצבים האוטונומית, השולטת על פעולת הנשימה, אחראית גם על תפקודי גוף בסיסיים אחרים, כגון: פעימות הלב, לחץ הדם, ויסות חום הגוף, איזון רמת ההורמונים באיברים, תנועת המזון במערכת העיכול, איזון המערכת החיסונית, ועוד. התפקודים הללו פועלים באופן עצמאי, בין אם אנו שמים לב אליהם ובין אם לאו. אולם, אף על פי שהנשימה היא אוטונומית ברובה, יש לנו אפשרות להשפיע עליה – עד רמה מסוימת – באופן מודע. באמצעות הפניית הקשב אל הנשימה אנו מסוגלים לשנות את מהלכה ואף לשלוט בה במידת מה. יחד עם זאת, ידה של הנשימה תהיה תמיד על העליונה, כיוון שהיא זו שמאפשרת את קיום המודעות והקשב, והיא הנותנת את הכוח לרצון.

הנשימה מתקיימת כל העת – זורמת פנימה והחוצה, שוהה בתוך הגוף ומחוצה לו, ומעניקה חיים. השאיפה מזינה את הגוף כולו בחמצן, ומאפשרת למוח להיות ער לסביבה, מודע כל העת ליתר האיברים ולעצמו. הנשיפה מאפשרת לפחמן הדו־חמצני לצאת מן הגוף. המוח רגיש לאיזון העדין שבין כמות החמצן והפחמן הדו־חמצני בכל רגע נתון, והוא זה שנותן את האות לנשימה הבאה, ומכוון את מדדיה. הנשימה מפרה את המוח, והמוח מכוון את הנשימה, במעגל תמידי. המוח נחשב לאיבר המודעות. הוא קולט מידע, מעבד ומפענח אותו, משדר הוראות ומגיב אליהן. היופי הוא בכך שגם כשאנו עסוקים בפעילויות מגוונות, אנו ממשיכים לנשום, בלי שנצטרך לתת על כך את הדעת.

מרכז הנשימה, שנמצא בגזע המוח, נותן הוראה לפני כל נשימה ומפקח על קצב הנשימה ועל עומקה. כשאנו ערים יש לנו אפשרות להאיץ או להאט את קצב הנשימה, להעמיק אותה או להאריכה, ואף לעצור אותה בתוך הגוף או מחוצה לו. אולם כאשר אנו ישנים, הנשימה היא אוטונומית לחלוטין – אין לנו שום דרך להשפיע עליה, אלא אם כן נתעורר. תופעה זו כשלעצמה היא פלא גדול.

יחד עם זאת, מי שמפתח את נשימתו בזמן העֵרות – אם בפעילות גופנית, כגון הליכה, שחייה, ריצה, ריקוד, התעמלות, רכיבה על אופניים; אם בפעילות אמנותית שנסמכת במיוחד על הנשימה, כמו שירה או נגינה; או באמצעות מדיטציה והתבוננות בנשימה הטבעית; או באמצעות אימוני נשימה מיוחדים – נהנה מתוצאות אימוניו גם בשנתו. מי שמפתח את היכולת להתבונן בנשימה, להתיידד איתה, להאזין לה, ולהכיר אותה מקרוב במצב של עֵרות, מגלה שהמודעות לנשימה משפיעה על איכותה, ומביאה למיקוד הקשב, להשקטת ההכרה, ולמצבי תודעה גבוהים.

דווקא משום שהנשימה כה קרובה אלינו ומתרחשת מאליה, נוח להתעלם מרזיה ולקבל אותה כמובנת מאליה. אך כשמתחילים להתיידד עם הנשימה ולחקור את טבעה, מגלים שהיא עולם ומלואו. יש לה צד אנטומי ופיזיולוגי, אך בכך לא תם הסיפור: הנשימה קשורה קשר הדוק למצבים רגשיים ושכליים. היא מזינה אותם, הם משקפים אותה, והשפה נותנת ביטוי לשניהם (נא קראו את הפרק 'רוח העברית' שבנספחים). המימד הזה, לטעמי, מרתק במיוחד. התבוננות מעמיקה מגלה שהנשימה –
הנחשבת לתהליך פיזיולוגי – משקפת באורח מדויק מצבים רגשיים. לא לשווא נוהגים לכנותם מצבי רוח. מצב הרוח איננו רק דימוי למצב הנפשי, אלא גם תיאור של מצב הרוח הנושבת באף, כלומר תנועת האוויר אל תוך הגוף וממנו באמצעות הנשימה. תהליך זה איננו חד־צדדי. מצבים רגשיים־שכליים משפיעים על הנשימה, והנשימה משפיעה על מצבים רגשיים־שכליים.

בנוסף, יש לנו אפשרות להתבונן בנשימה ולחקור אותה מקרוב באופן ישיר ומיידי. כשצופים בנשימה, בלי לשפוט, בלי למדוד, בלי להטיל מרות או להשליט משמעת, דבר מיוחד קורה. כשהמודעות צופה בנשימה, הנשימה משתנה. וכשהנשימה משתנה – המודעות משתנה. כשאנו צופים באדם או ביצור כלשהו – חל שינוי בהתנהגותו, זוהי חוויה ידועה ומוכרת. עולם החי, על שלל יצוריו, מתנהג אחרת כשצופים בו. משום כך נוהגים החוקרים להימצא בעמדת מסתור כשהם עורכים תצפיות על התנהגות בני האדם ובעלי החיים. יתרה מזאת, לפי ניסויי הפיזיקאים, אפילו תכונות החומר עשויות להשתנות כשצופים בהתנהגות חלקיקיו. הגבולות שבין הצופה לנצפה אינם ברורים ומוחלטים כפי שאנו מדמים, ובכוחה של תצפית לחולל שינוי. לפיכך, הצפייה בנשימה איננה תהליך כה תמים כפי שהוא נראה לעין ממבט ראשון, וטמון בה פוטנציאל אדיר לחולל שינוי.

סוד הקסם בהתבוננות בנשימה טמון בכך שהנשימה נגישה וקרובה, ומלווה כל רגע בחיינו. כשאנחנו ערים, אנו חופשיים לצפות בנשימה ככל שרק נחפץ. כשאנו מתבוננים בנשימה, צפות ועולות שאלות: מהו מקור הנשימה, וכיצד היא התפתחה? מה היינו לפני הנשימה הראשונה, ומה נהיה לאחר צאת נשימתנו האחרונה? ועוד: מיהו זה שרוצה לדעת? מיהו המתבונן בנשימה ומנסה להבין את איכותה? – אלה הן שאלות שמובילות אל מימד הגותי ורוחני, תרתי משמע. החיפוש נמשך עד לרגע יחיד ומיוחד שבו הנשימה נעתקת מרוב פליאה, ואיתה נעלמות התהיות והתעיות, וחלל נעדר מילים מתפשט עד אין קץ.

אף על פי כן

האף הוא איבר הנשימה שלנו, וזהו ייעודו העיקרי. העיניים נועדו לראות, האוזניים לשמוע, והאף נועד לנשום ולהריח. הפֶּה מעצם טיבו אמור לעשות דברים רבים: לשתות, לאכול, לטעום, לדבר, ובנוסף לכל אלה גם לנשום. אך כשמדובר בנשימה, הפה לא ניחן באותן סגולות נפלאות שיש לאף. הוא אינו מסוגל לחמם את האוויר שאנו שואפים, לא מסוגל לנפותו ולנקותו, אינו יכול להריחו, ואין בו חיישנים העוזרים בבקרת הנשימה.

ניתן לומר בפה מלא שהאוויר אמור לזרום דרך הנחיריים, ואילו הפה משמש כפתח לנשימה בזמנים של חוסר חמצן או בשעת חירום. נשימת האף היא הנשימה הטבעית לנו והבריאה ביותר עבורנו, אך כשמעברי האף חסומים, הפה מתגייס לעזרה ומציל אותנו מחנק. יתר על כן, אנו נושמים דרך הפה גם כשאנו זקוקים לכמות גדולה של חמצן או כאשר הגוף זקוק לקירור מיידי, כמו בעת הליכה, ריצה, שחייה, נגינה, דיבור, שירה, התעלסות, לידה וכדומה.

למרות הידיעה שהאף נועד לשמש כאיבר הנשימה הראשי והעיקרי בכל עת ובכל מצב, אנשים רבים עושים להם הרגל גרוע – לנשום דרך הפה. הם נושמים דרך הפה גם במנוחה וגם בשינה, כלומר, בעת שהגוף אינו דורש כמות גדולה של חמצן. עקב כך, נשימת האף שלהם מתנוונת, והם נחשפים למחלות רבות.

מה מייחד את נשימת האף?

בדרכו מן האף אל הריאות, האוויר מתחמם, ומגיע לריאות בטמפרטורה המתאימה להן. כך נמנעת התקררות והצטננות. בנחיריים יש ריסים שמסננים את האוויר הנכנס מגרגירי אבק ומלכלוך, ובריריות האף יש ליחה שמגינה על הגוף מפני חרקים וחיידקים בלתי רצויים. כשאנו נושמים דרך האף יש לנו אפשרות לרחרח את האוויר ולקבל מידע חושי: האם קר או חם בחוץ, יבש או לח? האם האוויר נקי או מזוהם? האם נמצא בסביבה מישהו מוכר, או זר? גם הריחות שאנו מריחים משפיעים על התנהגותנו: ניחוח של לחם טרי שנאפה זה עתה מעורר את תאבוננו, ריח בושם של אישה או גבר מציתים את דמיוננו ואת יצרנו, וריח עשן מתריע על סכנת שריפה. אפילו חוש הטעם שממוקם בלשון, בחך ובלוע, נשען על חוש הריח. תאי חוש הריח ממוקמים ברירית האף, וכשאנו מנוזלים וחוש הריח נפגם, נפגע גם חוש הטעם יחד איתו. לכן, הנשימה דרך האף מעניקה לנו גם בריאות טובה יותר, וגם הנאה מרבית מניחוחות החיים ומטעמיהם. בנוסף, באף נמצאים חיישנים מיוחדים השולחים מידע על זרם האוויר העובר על פניהם למרכז הנשימה במוח. מחקרים הראו כי הרדמה מקומית של החיישנים בנחיריים אצל נבדקים בריאים גרמה לשיבוש פעולת הנשימה שלהם בשינה.

בנשימה אחת – על גוף, על נשמה ועל חוכמת הנשימה, מאת פריה הרט, הוצאת מודן, שנת 2012, 251 עמודים