הודו – הדיסנילנד שלי מאת זהבה שילון / דיסנילנד ושמה הודו

| 01/04/2017 | 0 Comments

הודו הדיסנילנד שלי מאת זהבה שילון

הודו הדיסנילנד שלי מאת זהבה שילון

"הודו – הדיסנילנד שלי" מאת זהבה שילון מציע לקוראים להצטרף ל- 148 ימים של התנסויות חדשות, ניגודים מוחלטים, עליות וירידות, חששות קטנים והנאות גדולות בדיסנילנד ושמה הודו. בספרה מגוללת זהבה בהומור, בכנות וברגש, את חוויותיה כתרמילאית בגיל השלישי במהלך שני מסעותיה בהודו המופלאה. דרך מנעד מגוון של מראות, ריחות, קולות, טעמים ותחושות ממעמקיה של הודו, היא מתארת את המפגשים החדשים והמרתקים שלה עם תרבות ומנהגים מעולם אחר, ועם אנשים איתם רקמה מערכות יחסים מיוחדות. כל זאת על רקע המפגש המחודש שלה עם עצמה, עם משפחתה, עם עברה וזיכרונותיה מבית הוריה ניצולי השואה ומימי עבודתה כדיילת אוויר באל על, ועם תובנות ורגשות שנולדו בתוכה תוך כדי תנועה.

המוטו שקופץ לעיני הקוראים תחת כל דף רענן בא לידי ביטוי במסר שזהבה מנסה ומצליחה להעביר: מגיע לנו לאפשר לעצמנו. היא עצמה מימשה מוטו זה הלכה למעשה, כאשר העזה לקום ביום בהיר אחד ולצאת למסע להודו הרחוקה. היא עשתה זאת חרף מבטי התדהמה שנעצו בה בני משפחתה, למרות ההפחדות שהשמיעו באוזניה מכרים מכל עבר, ותוך שהיא מודעת לקשיים שיעמדו בפניה. ברגע של הארה הבשילה בה התובנה לראות בהודו מעין דיסנילנד שופע מתקנים מפחידים, מרגשים ומהנים כאחד. ההשוואה לדיסנילנד הייתה לה לעוגן בטוח בכל רגעי הקושי ומצבי המצוקה, בגסט-האוסים נידחים, באשרם, בבית אמא תרזה, בתקופת הפיגוע במומביי ועוד. כך התאפשר לה לחוות כל רגע עד תום, ולמצות את כל המגוון שהציע לה הלונה פארק ההודי על שלל מתקניו.

מי שמחפש יומן מסע או ספר הדרכה למטיילים בהודו לא ימצא אותו בספר זה. מי שמחפש חיזוק להתחלה חדשה ולתעוזה בכל גיל, יוכל להצטייד בכך תוך התענגות על הכתיבה השוצפת בסגנונה המיוחד והאישי של זהבה. בלי יומרות ובלי התייפייפות היא מזמינה את הקוראים להצטרף אליה ל-148 ימים של התנסויות חדשות, ניגודים מוחלטים, עליות וירידות, חששות קטנים והנאות גדולות בדיסנילנד ושמה הודו. ולהעז. כל אלה מתובלים בנדיבות בתבלינים "תוצרת הודו" שלא ניתן להתעלם מניחוחותיהם העזים ומטעמם המיוחד.

זהבה שילון בהשקת ספרה עם יגאל (משמאל) ודן שילון

זהבה שילון בהשקת ספרה עם יגאל (משמאל) ודן שילון

זהבה שילון (69), תושבת תל אביב, נשואה לאיש הטלוויזיה יגאל שילון, אם לארבעה ילדים וסבתא לארבע נכדים, ידועה בעשייתה ההתנדבותית רבת השנים בתנועת ויצו ומחוצה לה.

בשנת 1968 הצטרפה זהבה לחברת אל על ובמשך 12 שנים עבדה כדיילת אוויר. לאחר פרישתה התמסרה זהבה לתפקידה כאימא במשרה מלאה. בזמנה הפנוי החלה דרך חדשה כמתנדבת מן השורה בארגון ויצו. בהמשך השתלבה בהנהלת סניף תל אביב, ולמעלה מ- 12 שנים פעלה כיו"ר המחלקה לקליטת עולים. בשנת 1999 הוענק לה "מגן שר הקליטה" על פעילותה ההתנדבותית למען קליטת העלייה. בסוף שנת 2001 נבחרה זהבה לכהן כיו"ר סניף ויצו תל אביב-יפו, תוך שהיא עוזרת ותומכת באוכלוסייה חלשה, תפקיד התנדבותי בו פעלה במשרה מלאה במשך שש שנים.

בשנת 2008 עברה זהבה מהפך נוסף, כשהפכה לסבתא מסורה לזוג נכדים תאומים שנולדו לבתה. בתום תקופת הסיוע הצמוד והמסור לזוג ההורים הצעיר, יצאה כתרמילאית (בת הגיל השלישי) להודו. הודו שבתה את ליבה…

זהבה שילון מספרת: "הספר שלפניכם נולד בהודו, שם נזרע הזרע לכתיבתו. ראשיתו בהתבוננות מדי לילה, בעשרת הימים הראשונים שלי בהודו, התבוננתי בהערצה במיקי, חברתי היקרה. צפיתי בה מרותקת בעת שהיא כתבה מילים על גבי מילים באדיקות ובמרץ בתוך פנקסון קטן. שם בהודו, מיקי לימדה ועודדה אותי להתנסות לראשונה בכתיבת יומני. מהרגע בו העט נגע בדף, המילים זרמו בשצף, ללא סכר שיעצור אותן. התאהבתי בכתיבה ובתיעוד. בכל יום חיכיתי לרגע בו אוכל לשבת ולכתוב את מפלי הרשמים והתחושות שנשפכו מתוכי. במהלך שני מסעות ארוכים ועמוסי חוויות מילאתי ארבע מחברות עבות כרס בכתב צפוף. כשהגעתי הביתה עם תום מסעי השני, הסתכלתי על המחברות ושאלתי את עצמי. נו מה עכשיו? הקול הפנימי שבי, זה שיודע תמיד את כל התשובות הנכונות, ענה לי שעכשיו יש לחלוק את הדברים עם אחרים ולהעבירם הלאה. באותם רגעים חשבתי על החור השחור שאני נושאת עמי עד היום, שבתוכו חבויים בחשכה נצחית כל זיכרונות העבר של הוריי. כל אלבומי התמונות שלא היו להם מעולם ולא תיעדו את חוויותיהם. כל מה שלא ידעתי עליהם, מלבד היותם ניצולי שואה. כל מה שהם לא סיפרו, וכל מה שרצו לספר, ואני כדרכם של ילדים חסרי סבלנות לא רציתי לשמוע. היום, כשאני משתוקקת לדעת, הם כבר לא כאן כדי לחלוק עמי ולשתף אותי.

"חשבתי על ילדיי ונכדיי, מה הם יודעים עליי? ברור לי שהם לא שותפים מלאים לחוויותיי ולעשייה שלי כאדם בוגר. אולי גם הם, כמוני, ירצו לדעת יותר בעתיד? החלטתי למנוע מהם את החסך המטריד שאני חווה, בחרתי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי, ולהוציא לאור את הספר היקר הזה. בזמן ובמקום שיבחרו, אם וכאשר ירצו צאצאיי להכיר פן אחר של אמא או סבתא שלהם הספר הזה יספק את רצונם. אם גם אחרים ימצאו בו עניין, אשריי וטוב לי".

"להודו הגעתי לראשונה בתחילת נובמבר 2008, חודש ימים בדיוק מהרגע שהודעתי למשפחתי שאני נוסעת. הודו כן מחכה לי. איך זה קרה? איך נפגשנו,  הודו ואני? זאת היא שנגעה בי לראשונה בשלהי קיץ 2008 ששיחק תפקיד משמעותי בחיי. זה היה הקיץ הראשון לאחר סיום תפקידי כיו"ר ויצו תל אביב, כשיגאל בעלי ואני הפכנו לראשונה לסבא וסבתא של איה ועומר, התאומים המקסימים של ילדתנו תמר. זה היה קיץ מסוג אחר, שאני הייתי אדון לשגרה שלו. את שעות הבוקר, הזמן הפנוי החדש בחיי, הקדשתי לאהבתי הגדולה, הים. מתחת לשמיים הכחולים הזמן עצר מלכת כשהתמכרתי לשני תחביביי הידועים תפיסת גלים עם הבוגי שלי וקריאת ספרים. במועדון הקריאה המאולתר שלי על חוף הים התיכון, כשרחש הגלים מלווה כל רגע קסום, חד פעמי ובלתי חוזר, התוודעתי להודו. לגמרי באקראי נפלו לידיי ולעיניי כמה ספרים, שהודו הייתה תפאורתם ותפארתם, ובזה אחר זה הם סחפו אותי, דף אחר דף".

"מאחר וגמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע כתרמילאית היה לי ברור שלא אשהה במלונות חמישה כוכבים ולא אבלה במסיבות קוקטייל מפוארות. ידעתי שפניי מועדות לחוויה מסוג אחר על כל המשתמע מכך. את ההשראה לכך שאבתי מספר נוסף שקראתי "הודו, בתי ואני", המגולל את סיפורה של אם, שהצטרפה לבתה לטיול לאחר שחתמה עמה על חוזה, לפיו הצטרפותה מותנית בהסכמה לטייל כתרמילאית".

"תוך כדי היערכותי במהלך חודש ההכנות לנסיעה, לא הפסקתי לשמוע ברקע תגובות מתגובות שונות, החל מצד חבריהם של ילדיי שהתלהבו מהאמא הקולית שלהם, ועד לאלו שתלו בי מבטים משולבים בגועל וברחמים תוך שהם מצקצקים בלשונם "להודו? לעוני? לג'יפה? לקושי?". הייתה גם מי שהגדילה לעשות בציינה כי היא מכירה אותי כאישה עם רגישות וחמלה לאדם, ולכן היא תוהה כיצד אוכל "להתמודד מול מוכי הגורל, שנפלו קורבן לתאוות הבצע של החזקים והאכזריים." ככל שנחשפו אוזניי לסיפורי אלף לילה ולילה על מטיילים שנחתו בשדה התעופה בדלהי ועלו מיד למטוס בחזרה לישראל, כך גדלה סקרנותי והתעצם בי הרצון להגיע להודו. כל התגובות כולן גיבשו בי הבנה אחת אני הולכת לחוות את כל הדיסנילנד שהודו תציע לי. בזכות ההחלטה המודעת הזאת, בזכות אלה ומיקי חברותי שהפכו את נחיתתי בהודו להתכרבלות בצמר גפן רך וערסלו אותי במשך עשרה ימים, בזכות שותפתי למודת הניסיון בטיולים עצמאיים, ובזכות קסמה המשכר של הארץ המרהמתוקה הזאת התאהבתי בהודו".

"אל מסלול הנחיתה בהודו הגעתי בגפי, לאחר שיצאתי מהארץ בטיסת אל על למומביי. בעוד המטוס נוחת, נזכרתי בחופשה הראשונה שלי כדיילת, לפני מיליוני שנים. שתים עשרה שנים עבדתי כדיילת אוויר באל על".

בית אמא תרזה

בבית אמא תרזה - צילום מתוך הספר

בבית אמא תרזה – צילום מתוך הספר

"מכבסת, תולה" – בבית אמא תרזה עם אחת החוסות

"אם יבקשו ממני להצביע במפה על המקום שבו הרגשתי את הודו הכי מבפנים, ממעמקי הר הגעש של הקושי והחמלה, כדיירת ולא כתיירת, אניח את כף ידי ללא היסוס על בית אמא תרזה בוואראנסי. שם, בבית החסד ההוא, מימשתי את חלומי והגשמתי את מטרתי, להגיע בפעם השנייה להודו כדי לחיות אותה במלוא מובן המילה, עם אנשי המקום, עם העמך ההודי. האם זה אבסורד שהמקום שגרם לי לתחושה העילאית ביותר של מיצוי הודו, היה דווקא זה ששיקף את העליבות הרבה ביותר שלה? ואולי היה זה החסד הגדול ביותר?

במטבח אמא תרזה - צילום מתוך הספר

במטבח אמא תרזה – צילום מתוך הספר

לכלכת? ניקית! במטבח בית אמא תרזה בתום הכנת ארוחת הצהריים (צילום מתוך הספר)

"תקופת ההתנדבות שלי בבית אמא תרזה סיפקה לי התנסות מסוג אחר וחוויה מיוחדת במינה. תקופה זו הפגישה אותי מצד אחד עם הקושי, העליבות והעוני, ומצד שני העניקה לשהייתי בהודו ערך מוסף אדיר.  בית אמא תרזה הוא פינה חמה ואנושית, שמאפשרת לחלכאיות והנדכאות שהגיעו אליה, לחיות במידה מסוימת של כבוד".

זהבה שילון מסכמת: "במסע הראשון שלי להודו יצאתי לכאורה לעשרה ימים וחזרתי למעשה אחרי תשעים ושלושה ימים. לאורך כל התקופה הייתי תרמילאית תיירת. במסע השני שלי שהיתי בהודו חמישים וחמישה ימים והייתי יותר תרמילאית דיירת. בשני המסעות יחד ביקרתי בעשר מדינות ומחוזות. את מסעי השני בהודו סיימתי באותה נקודת זמן מסוימת בה הרגשתי שזהו זה, שמיציתי, שאני כבר עייפה ורוצה הביתה! לא לחצתי על עצמי, לא ניסיתי להישאר בכוח עוד כמה ימים או שבועות, לא שאפתי לשבור שיאים. בדיוק כמו שבאתי, ככה הלכתי, והרגשתי ישרה ושלמה עם עצמי.

"תם ונשלם פרק מיוחד בחיי, והנה הוא מוליד פרקי ספר של ממש. בספר זה זכיתי לנסח את חוויותיי האישיות משני מסעותיי בהודו. לא טרחתי לתאר את יופייה של הארץ, שכן היופי הוא בעיני המתבונן, וכל מי שמטייל בהודו יכול לדרג מקומות ואנשים במדרג היופי על פי טעמו האישי. כן טרחתי לתאר את התהליכים שעברתי בהודו כתרמילאית בגיל השלישי, שכן לתדהמתי הם עיצבו חלקים באישיותי גם בגיל מופלג יחסית.

"החיים בהודו הם חידה בלתי פתורה עבור האנשים המערביים, ואני ביניהם. עד היום לא פיצחתי את הצופן ההודי איך בתוך כל הקושי של חיי היומיום, שהינו נחלת הרוב בחברה ההודית, המשמרת עדיין את מסורת הקאסטות, יש קבלה מאוד מיוחדת וגדולה של החיים הללו? מהו סוד הקסם של שמחת החיים הפנימית של תושבי הודו, אף של העניים ביותר שביניהם? האם אצטרך לנסוע שוב ליבשת המסתורית והכובשת הזו כדי למצוא את התשובות לשאלות אלו ורבות אחרות המתרוצצות בראשי? ואולי מסע נוסף רק ירחיב את יריעת התהיות, המרחפת באוויר מלא ניחוחות חריפים, עדינים ומשכרים כאחד של הודו אהובתי".

הודו – הדיסנילנד שלי מאת זהבה שילון. הוצאת ספרי צמרת, שנת 2016, 224 עמודים. 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *