לא מובן מאליו, שירים, מאת פרופ' עפר עציון

| 16/04/2017 | 0 Comments

לא מובן מאליו מאת עפר עציון

לא מובן מאליו מאת עפר עציון

ספר השירים "לא מובן מאליו" מאת פרופ' עפר עציון, כולל 40 שירים המחולקים לארבעה שערים. את השירים מלווים כ-40 יצירות של ציירים וצלמים. מילים, אותן שזר המחבר, קודמות להן ומבטאות את ההקשר, כך נוצרת הרמוניה מלאה בכל דפדוף דף.

                                                              

עפר הוא "איש של פעם", עובדה שבאה לידי ביטוי בשיריו. אלה נעים בין אז לבין עכשיו, כשאת כולם עוטפת נוסטלגיה וכמיהה זכה לה. המשורר מחובר לטבע ומקסמיו, הוא מעדיף את הים, את העצים ה"מבוגרים" ובעלי הניסיון, את הניצוץ שבחלום ההופך למציאות. זאת על פני הייאוש, הוויתור והרמת הידיים, המעידה על כניעה אישית ועל התייחסות יתרה לחוות הכלל. עפר, מצדו, מזמן חדל לתת דין וחשבון אודות מעשיו. הוא חותר לעשייה כשנקודת המבט שלו מן הצד היא של רואה נוכח. הוא ער לתחושותיו, אלה שהתעוררו לחיים בשנית, גם בזכות השירה, וער לרגשות האחר הנמצא מולו. עם זאת לא תמיד הוא יודע כיצד לבטא את זו ההימצאות. השיר "דל כוחי" משקף זאת נאמנה, אלא שכאן "הרמת הידיים" שונה לחלוטין, כמו גם הוויתור.

מוטיב האביר ומוטיב הליצן מאפיינים אדם שיודע היטב שהגלימה כבדה, אך לא אחת הכרחית. לדבריו, זו הגלימה נכפתה עליו, והוא מתקשה להפקירה למרות האחריות הגדולה והמעידה האפשרית. למזלו של המשורר, הוא אופטימי. חיוכו הייחודי זוכה למקומו בינות השירים, עד לבסוף בוחר הוא שלא ללבוש לא את הגלימה ולא את השריון. באומץ הוא נפרד מן החרב ומתחיל יום חדש, כזה הנצמד להווה וליש הקיים.

השער השלישי בספר – "פאתי שקיעה", הוא חוצץ אופטימי ויפה, המכיל ברובו אהבה ובריאה. לקורא נעים להגיע אליו לאחר שני השערים הקודמים, מה גם ששער זה פותח בפנינו את השער האחרון, לאחר שהשמש שקעה אך האדם קם. האדם המתבונן ער כעת לכל גוון וצבע, כמו נפרשה בפניו האלוהות כולה על פיסת רקיע אחת. הטבע מדבר את המשורר, ולהפך ("העץ שקרא בשמך"), והכול נתון להתחדשות ולצמיחה.

מעניין הוא המקום שזוכה לו ההיגיון בספר. מוטל בספק, ומאידך מכוון נכונה, כ"קרן אור באפלה" (מתוך הספר). מבטו של המשורר לרוב נאלם, אך אין זה אומר שהוא אינו רואה. 

עפר עציון (צילום גרי מנדלסון)

עפר עציון (צילום גרי מנדלסון)

עפר עציון, (59), יליד ותושב חיפה (עם תקופות גלות ברמת-גן ובארה"ב), נשוי, אב לארבע בנות וסבא לשתי נכדות. לעפר תארים אקדמיים בפילוסופיה, בניהול, ובמדעי המחשב. מילא תפקידים מקצועיים וניהוליים בתעשיית ההייטק ובאקדמיה, וכעת הוא ראש החוג למערכות מידע במכללה האקדמית עמק יזרעאל. בשעות הפנאי מגיש תכנית שבועית ברדיו "קול יזרעאל", ומשמש כעורך ראשי של כתב העת הספרותי "בין סגול ובין תכלת".  מרבית השירים בספר נכתבו בשתי תקופות: גיל 20-15, ולאחר הפוגה גדולה, בשנים 2016-2014.

עפר עציון מספר: "בגיל 20 החלטתי להוציא ספר שירה. אספתי את כל השירים המועמדים במחברת. שתי בנות מהיחידה הצבאית התנדבו לעזור: אחת מנקדת והשנייה מאיירת בהתאמה.  ואז, מאורעות שונים ומשונים גרמו לרעיון להיגנז. עידן ועידנים חלפו, מים רבים זרמו בנחלים אדירים, והנה מוצא אני את עצמי חוזר לחלומות הנעורים לאחר ששיבה זרקה בזקני.  וזה לא מובן מאליו. השירים בספר זה מייצגים ישן וגם חדש. המוקדם בהם ("לנוכח פאתי השקיעה") נכתב בגיל 15 לערך, המאוחר בהם ("סתיו") נכתב בספטמבר 2016.  שירים אחדים חודשו ואף שינו את מובנם, וישנם השירים שאין לגעת בהם.  בארבעה שערים קובצו השירים, כשהמספר 4 הוא סמלי, שכן ברבות השנים עסקתי בארבעה סוגים של יצירה (הומור, שירה, מדע ועיתונות משודרת). לכל שער יש פתיח המוקדש לאחד מסוגי היצירה הללו.

"הפתיח הראשון עוסק בהומור, הבא לידי ביטוי בכתיבה ניגרת דבש ועוקץ. הפתיח נלקח מתוך קטע שכתבה עלי שלומית ז"ק ז"ל, שהיתה שותפה במשך שנים אחדות לכתיבה הומוריסטית.  הפתיח השני עוסק בשירה שלי, זו שהחלה בגיל העשרה, נדמה, וחודשה כשנתיים לפני יציאת ספר זה לאור. את הפתיח כתבה עורכת הספר טל איפרגן, שליוותה אותי בכל התקופה ההיא, והייתה הראשונה שהזמינה אותי לקרוא שיר מול קהל ("ולא עוד אביר", השיר הסוגר את הספר).

"הפתיח השלישי עוסק בכתיבה המדעית שלי, שהחלה בשנים מאוחרות יותר. הפתיח נכתב על-ידי פרופ' אבי גל מהטכניון, שהיה הסטודנט הראשון שלי לתואר דוקטור, וגם שותף למחקר בהמשך.

הפתיח הרביעי עוסק בתחום שאליו נכנסתי בנובמבר 2014. תחום העיתונות המשודרת. הגשמה מאוחרת של חלום ילדות נוסף, שהביאה אותי אל התכנית "העמק הדיגיטלי", בה אני עוסק בראיונות עומק. את הפתיח כתבה ענת שרון-בלייס, מנהלת "רדיו קול יזרעאל", שנתנה לי את ההזדמנות וגם לימדה אותי שראיון מתמקד במרואיין ולא במראיין.

עפר עציון מוסיף: "כדי שגם העין תחגוג, ביקשתי משורה ארוכה של ציירים וצלמים, שאת יצירתם אני מעריך, לתרום מיצירותיהם. אלה מלוות את השירים. ההיענות הייתה גבוהה וקיבלתי שפע רב של יצירות. וזה לא מובן מאליו. אני מודה לכל האמנים: אביבית חזק, אדם מגן, אירית סלע, איש גורדון, אריה רובינוביץ, גרי מנדלסון, דפנה עציון,  הדס עציון, טלי וייס, יניב פלדמן, כוכבה סרנגה, לאה הרפז, ליאור לימונד,  ליאת וישינסקי, מודי שופיל, נורית צדרבוים, סברינה דה ריטה, סיגל מגן, סיגלית עשת, עליזה גוטמן, ענת גרי לקריף, ענת שרון בלייס, עצמון יניב, צביה פרידמן, קלרי, ורחל טוקר שיינס.

שירים מתוך "לא מובן מאליו" מאת עפר עציון

 

לאן מוביל הדרך?

 

אָמַרְתִּי: "הַדֶּרֶךְ מוֹבִיל"

תִּקְּנוּ אוֹתִי: "הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה"

אֲבָל בְּעֵינַי הַתִּקּוּן אֵינֶנּוּ קָבִיל

כִּי בְּעִבְרִית נִתָּן לְהִתְיַחֵס

בִּשְׁנֵי אֳפָנִים לַמִּלָּה.

 

אַחַד הָעָם כָּתַב: "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ"

אַלְתֶּרְמַן כָּתַב: "הַדֶּרֶךְ עוֹד רַב, רַב, רַב"       

שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ עִבְרִית הֵיטֵב וְלֹא בְּעֵרֶךְ

וּבָחֲרוּ לְהַעֲלוֹת צוּרָה זוֹ עַל הַכְּתָב.               

 

הָאֹפֶן הַמְּקֻבָּל פָּחוֹת

חָבִיב עָלַי הַרְבֵּה יוֹתֵר

כִּי הַדֶּרֶךְ הַזֶּה מוֹבִיל

לִמְקוֹמוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם לֹא אֲוַתֵּר.

 

לא מובן מאליו

 

לֹא מוּבָן כְּלָל אֵיךְ הִתְחִיל הַכֹּל

לֹא סָבִיר בִּכְלָל שֶׁזֶּה מַמְשִׁיךְ

לֹא בָּרוּר אֵיךְ מַתְמִיד הָאוֹר הַתָּכֹל

וְלֹא מַתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ.

 

וּלְעֵת לַיִל הַחֲשָׁשׁ

לִפְעָמִים מִתְגַנֵּב,

כִּי אֵין זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת אֲמִתִּי                           

וְאָז מֵאִיר יּוֹם

וְהָאוֹר מִתְקָרֵב,

וְזוֹהֵר הוּא בְּתָכֹל מַשְׁמָעוּתִי              

וְעָשִׁיר הוּא בִּצְלִילִים עַכְשָׁו

וְזֶה בִּכְלָל לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו.

 

ובעיניךְ

 

וּבְעֵינַיִךְ רוֹאֶה אֲנִי אֶת הַכֹּל

אֶת הַיָּם הַכָּחֹל

אֶת הָאַרְמוֹן בַּחוֹל

אֶת מָה שֶׁמִּסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה

אֶת וֶנוּס, אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה.

 

וּבְעֵינַיִךְ רוֹאֶה אֲנִי אֶת עַצְמִי

אֶת כָּל עוֹלָמִי הֲכִי פְּנִימִי

אֶת הַצָּפוּי וְאֶת הַפִּתְאוֹמִי

רוֹאֶה אֲנִי אוֹתִי נְטוּל מַסֵּכָה

מֻפְתָּע מִכָּךְ שֶׁאֵינִי מַרְגִּישׁ מְבוּכָה.

 

בְּעֵינַיִךְ אֲנִי רוֹאֶה

אֶת מָה שֶׁאַתְּ רוֹאָה בְּעֵינַי,

אַחַד הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים                    

שֶׁקָּרוּ בְּחַיַּי.

 

פעם מזמן

 

פַּעַם מִזְּמַן נִגְלְתָה אֵלַי

יַלְדָּה עִם צַמּוֹת,

פַּעַם מִזְּמַן נִגְלְתָה אֵלַי

יַלְדָּה עִם עֵינֵי קֶסֶם חַמּוֹת,

עֵינַיִם תְּמִימוֹת

מַבָּט חוֹלְמָנִי

וְגַם סַקְרָנִי

וּמְאֹד חַיְכָנִי.                                                  

 

הַשָּׁנִים חָלְפוּ וְתָמֵהַּ אֲנִי                                 

הֵיכָן יַלְדָּה זוֹ נִמְצֵאת הַיּוֹם?

הַאִם עוֹדֶנָּה טוֹבֶלֶת               

בְּקֶסֶם וּבְתֹם?

הַאִם עוֹדֶנָּה מַקְרִינָה סְבִיבָהּ חֹם?    

הַאִם עוֹדֶנָּה מַרְבָּה לַחֲלֹם?                

 

פֶּתַע הַיּוֹם

הָלְכָה מוּלִי יַלְדָּה עִם צַמּוֹת

וְהַיַּלְדָּה מֵהַיּוֹם, וְהַיַּלְדָּה מִמִּזְּמַן,

נִרְאוּ לִי כָּל כָּךְ דּוֹמוֹת…

 

מבט

 

לְנֶגֶד עֵינַי מְרַצֵּד מַבָּט

נָבוֹךְ נִרְאֶה מְעַט

אֶל עַצְמוֹתַי חוֹדֵר אַט אַט

וּמְשַׁסֵּעַ אוֹתִי בְּבַת אַחַת,

לֹא מֶלֶל – רַק מַבָּט,

 

וּמוֹתִיר אוֹתִי קָפוּא כִּמְעַט

זֶה הַמַּבָּט

שֶׁל עֵינַיִם תְּמִימוֹת                 

יוֹקְדוֹת וְחַמּוֹת

הַנִּגְלוֹת אֵלַי מִבַּעַד לָעֲרָפֶל

וְדָּבָר אֵינִי שׁוֹאֵל.

 

וְכָךְ נוֹתָר אֲנִי בּוֹהֶה               

עֵינַי עֲצוּמוֹת וַאֲנִי רוֹאֶה

כִּי מָה שֶׁכָּבַשׁ אוֹתִי לָעַד

אֵינוֹ מֶלֶל, רַק מַבָּט.

 

כשהאהבה נבראת

 

רְעָמִים מִשְׁתּוֹלְלִים בַּחוּצוֹת  

סַעֲרַת חֲצוֹת                           

הַגַּלִּים מִתְנַפְּצִים עַל הַסְּלָעִים וְהוֹמִים

תַּנִּים מְיַלְּלִים וּבוֹכִים            

בְּרָקִים – אֵימִים מְהַלְּכִים.

 

הַיָּרֵחַ נֶעֱלָם בֵּין הָעֲנָנִים

אַפְלוּלִית שׂוֹרֶרֶת בֵּין הַגַּנִּים

הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת שְׁרִיקָה אֲיֻמָּה

נֶאֱנַחַת, מִתְבַּקַּעַת,

גַּם הָאֲדָמָה דָּמְמָה.

 

וּלְפֶתַע – כַּחֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ אַחֲרִית

וּלְפֶתַע – כְּבוֹר נְטוּל קַרְקָעִית

וּלְפֶתַע – כְּאוֹר גָּדוֹל וּבוֹהֵק

אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה בּוֹקֵעַ,                 

וּלְפֶתַע – כְּחֹם עָצוּם וּמְשַׁתֵּק              

אֲשֶׁר בְּרַעַם וּבְבָרָק שׁוֹקֵעַ,     

 

וּלְפֶתַע – נִגְלֵית.

 

 

כמו פרפר לנר

 

נִזְכַּרְתִּי בְּשִׁיר יָשָׁן§ שֶׁהַפִּזְמוֹן בּוֹ אוֹמֵר:

"אֲנִי נִמְשָׁךְ אֵלֶיהָ כְּמוֹ פַּרְפַּר לְנֵר" –   

תָּמִיד תָּמַהְתִּי לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר.

 

פַּרְפַּר נִמְשָׁךְ לְפֶרַח, פַּרְפַּר נִמְשָׁךְ לְאוֹר,

מַדּוּעַ דַּוְקָא בְּנֵר הָיָה עָלָיו לִבְחֹר?

 

נֵר הוּא מָאוֹר קָטָן וּמְיֻחָד

הָאוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עָדִין וּמְמֻקָּד

מֵהַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן הָאֵשׁ מְאִירָה

מִקָּרוֹב מִדַּי הָאֵשׁ צוֹרֶבֶת

וְהַנֵּר מֵאִיר תְּקוּפָה קְצָרָה

וְאַחֲרֶיהָ דּוֹעֶכֶת הַשַּׁלְהֶבֶת.

 

אִם כָּךְ מַדּוּעַ בָּחַר הַפַּרְפַּר בַּנֵּר?

 

כַּנִּרְאֶה שֶׁלֹּא נִתָּן לָתֵת לְכָל דָּבָר הֶסְבֵּר.        

 

לא מובן מאליו – שירים, מאת פרופ' עפר עציון. בהוצאת "בין סגול ובין תכלת", שנת 2017, 102 עמודים. לרכישה דרך https://secure.cardcom.co.il/u/PGz/

 


§  "אומרים" מאת שמואל רוזן


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *