כפירה מאת נמרוד הראל / פנטסיה עתירת הרפתקאות – לבחון את גבולות האמונה והדמיון

| 27/10/2012 | 0 Comments

כפירה מאת נמרוד הראל

נמרוד הראל בוחן באמצעות 'כפירה', אפוס פנטסטי רחב יריעה, את גבולות האמונה והדמיון. זוהי פנטסיה עתירת קרבות, הרפתקאות ותשוקות.

ספר הפנטזיה 'כפירה' שכתב הראל עוסק, בין היתר, בשאלות המהותיות: מדוע אנחנו מאמינים בכוחות עליונים? האם אמונה באשליה יכולה להפוך את האשליה לאמיתית? וכיצד ניתן לגרום לאדם כופר להתחיל להאמין ולהיפך – למאמין לכפור באמונתו? שאלות אלו עומדות בבסיסה של עלילה מותחת השומרת תמיד על קריצה עצמית, והמתארת מלחמה אפית דתית בין אלי שקר ובני האדם הנלחמים בשמם. ויש כמובן גמדים. אי אפשר בלי גמדים.

נמרוד הראל עוסק באמנות חושים (מנטליזם) כחמש עשרה שנים. נמרוד נחשב כיום לאחד מאמני החושים המובילים בעולם. בהופעותיו מציג נמרוד תופעות מדהימות הקשורות למוח, לגוף, למה שביניהם, ולמה שמעבר להם. נמרוד פעיל בתחום החשיבה הביקורתית, עוסק בכתיבת פרוזה ותסריטים לטלויזיה, ומחזיק בתואר B.Sc. בהנדסת תוכנה.

 

פרולוג מתוך כפירה מאת נמרוד הראל

בשעת בין הירחים חלמו כל החיים על פני הלרמון את אותו החלום. בחלומם נגלתה להם עיר חרבה הנפרשת מאופק ועד אופק. תילים תילים של אבני מסד וטפחות עזובים, עמודים שקרסו, תקרות ענק קמורות נחות מבוקעות בין הריסות. נדמה שהעיר נזרקה מגובה רב והתנפצה לאין–ספור שברים על הקרקע העתיקה.

והקרקע אכן הייתה עתיקה. כל החולמים כולם, למעט נטולי הבינה שבהם, חשו בכך מיד. הייתה זו הקרקע הראשונית, החומר הראשון שנולד מתוך התוהו.

במרכז העיר, אם ניתן היה להצביע על מרכזו של דבר המשתרע בין שני האופקים, נצנץ אור. האור קרא להם בלחישת הפיתוי של הנחש הראשון, בנהמת הייחום של החתולה הראשונה, בקריאת הניצחון של העיט הראשון המהדהדת בינות קניונים קמאיים. הם נענו לקריאה. ואז היו שם, ליד מקור האור, חוצים אלפי פרסאות בפסיעה אחת יחידה.

הייתה זו אבן שקופה ועצומת מידות שהחזירה את קרני השמש הגדולה ונצנצה ממרחק רב. הם עמדו לידה עתה, כולם, אך לא הבחינו זה בזה. לדידו של כל חולם היו האבן והוא ותו לא.

זמן רב עמדו והביטו בה מכושפים, שכן דימו לראות צללית נעה בתוכה כחרק הכלוא בענבר. ואז יצאה אליהם מחשבה רועמת מתוכה והם ידעו כי זמן התחרות קרב.

צרצר אמיננדורי ניעור משנתו ושכח דבר–מה שמוחו אף אינו מסוגל לתפוס. במכלאות הדובים של צבא דפרנרי התהפכו מאות דובי קרב שחורים בשנתם, הקרבה אל סופה עם שלהי החורף, ושכחו. תינוק נוודים ארוך שיער ומקועקע עד ברכיו התעורר בבכי ומיד שכח את סיבת בכיו. נער אבאנלי שאיבד את בתוליו בתחילת הלילה הקיץ משנתו וזכר. אז העיר את הנערה העירומה החבוקה בין זרועותיו לדהרה נוספת, ושכח. זקן יאזי מחבל היהארדומז׳ה אף לא ניעור משנתו. חרש החליק מן החלום אל תוך השיכחה הנצחית של המוות.

כל החיים על פני הלרמון חלמו את אותו החלום בדיוק. מרביתם היו טיפשים מכדי לזכור, כל שכן להבין. מרביתם של אלו שזכרו את חלומם שכחוהו עם אור בוקר או במהלך היום שלאחר מכן, שכן ידוע כי החומר שחלומות עשויים ממנו הוא הקשה מכל לזכירה. והמעטים שזכרו וסיפרו לרעיהם על אודות החלום שחלמו — והיו רבבות מאלה — נדהמו לשמוע כי בני–שיחם חלמו חלום זהה. חלקם צחקו ופטרו את התעלומה כמקרה נדיר ומוזר אך חסר חשיבות. חלקם השמיעו השבעות נגד עין הרע או מזמור תפילה לריצוי האל, או שסתם ירקו הצדה מתוך הרגל, בהתאם לארצם ולאמונתם.

רק בודדים זכרו את חלומם והבינו את פשרו. לגבי אלו, הייתה זו הפעם האחרונה שבה ישנו שינה נטולת דאגות.

תיבולט ניעור משנתו. חלום אחר חלם; בחלומו הופיעה אחת מן הנערות עבות הבשר שהגישו שיכר לשולחנות במסבאת ״הנודדת״. נערה זו צדה את עינו בביקורו האחרון במסבאה, והנה עתה הופיעה בחלומו והתרפקה עליו במלוא כובד גופה. תיבולט אהב נשים אשר כפלו אותו במשקלן, והחלום הסתמן כחלום מוצלח למדי. ואולם אז חרצה הנערה לשונה בחושניות והעבירה אותו לאורך גרונו, ובשם זאמא… הייתה זו לשון קפואה לגמרי! תיבולט הקיץ משנתו בבהלה.

היה עליו לשמור על חוליית המחפשים עד שעת בין הירחים, אך הוא נרדם בשמירה. הייתה לו לתיבולט את הבעיה הקטנה הזו. לא משהו רציני, בהחלט לא משהו שחבריו לחוליית המחפשים צריכים לדעת ממנו, שכן הוא התכוון להיפטר מהבעיה השולית הזו ממש בימים אלו. תיבולט חיבב את הטיפה המרה וזו חיבבה אותו. מדי פעם היה גונב לגימה קטנטונת מבקבוקון ששמר קרוב ללבו, אך רק בשעות לילה מאוחרות ורק בהֵיחבא, הרחק מעיני חבריו. עניין זה עלול היה לגרום לו לאבד את עבודתו ואף את ראשו, אך כאמור תיבולט טיפל בבעיה.

הלילה תיבולט טיפל בבעיה טוב מתמיד. תחילה הייתה זו לגימה ראשונה ואחרונה לחידוד החושים לפני השמירה; לאחריה באו שלוש נוספות, שכן נזכר שאכל בשר משומר לארוחת הערב וזה, כידוע, קשה לעיכול; את שאר הלגימות תירץ בכך שבכל מקרה זהו סוף הבקבוק, וחבל. על מה בדיוק חבל לא ידע לומר, אך עדיין הזרים את הנוזל המריר והמחמם לגרונו. הוא הקיץ מחלומו בירכתי עגלת המשא שעמדה מרוחקת מעט מן המחנה. לפני שעות רבות התיישב על שפת העגלה ״רק לרגע קט״, שכן ראשו הפך סחרחר מעט מסיבה עלומה, ועתה ניעור משינה ארוכה, שוכב בינות לשריונות משומנים ושקי גזרים, בצלים וקופסאות דגים מומלחים. הייתה זו צניפת הסוסים המבוהלת שגררה אותו משנתו נסוכת האלכוהול, חשב. אך לאחר מחשבה נוספת הסיק שהיה זה להב החרב הקר המוצמד לגרונו.

השחר החל לעלות ומבעד לעלוות העצים בצבצו קרני אור חיוורות ראשונות, מבשרות רע לאדם שלהב מונח על צווארו. ראייתו של תיבולט התמקדה באִטיות בצללית המתנשאת מעליו.

״היכן הנערה?״ שאל הזר שהחזיק את חייו של תיבולט בקצה חרבו.

תיבולט לא הצליח להבין אף לא מילה אחת מהשאלה הפשוטה.

״מה?״ שאל נדהם.

״הנערה שהייתה עמכם עד אתמול. היכן היא?״, הזר דיבר גלוריאנית בניב דרומי, אולי אמיננדורי. תיבולט, שנולד בדוכסות ויגוס וגדל בה, דיבר בלשון הדוכסויות. עורבבו בה גלוריאנית בעלת ניב אוזילי עם השפעות של מורית מערבית, דהיינו דורית, ומורית צפונית, דהיינו אדליונית, יחד עם המבטא הייחודי לבני הדוכסויות השם דגש על סופי המילים וכמעט מבטל את תחילתן; אך בסופו של דבר הייתה זו גלוריאנית, כך שלתיבולט לא היה כל תירוץ מתקבל על הדעת לכך שלא הבין את שפת בן–שיחו. למעט שיירי אלכוהול וחרדת מוות כמובן.

״הנערה?״ חזר תיבולט נדהם.

״הורד את החרב״, אמר קול מאחורי הזר. היה זה לורד לנגפורד, מפקד חוליית המחפשים, שעמד עתה מרחק עשרה צעדים מהשניים, חרבו בתוך נדנה וידיו שלובות על חזהו. בעיניו היה מבט משועשע, כמו מצא את המחזה כולו מבדר.

הזר הֵסב את פלג גופו העליון אל לורד לנגפורד, חרבו עדיין שלוחה לאחור, צמודה לגרונו של תיבולט.

״חיילים מצוינים יש לך כאן, המפקד״, אמר.

לנגפורד חייך בתיעוב. ״ריח השיכר מגיע עד לכאן. החייל תיבולט עבר שתי עבירות המחייבות משפט שדה. עבירות שדינן מיתה. אך לא אתה תמצה עמו את הדין, לא אוכל להרשות זאת״. עד שסיים לדבר כבר היו יתר המחפשים, חמישה במספר, פרושים בחצי מעגל סביב העגלה, ושלא כמו מפקדם, חרבותיהם היו בידיהם.

״אין לי כל כוונה לעשות כן. אני מחפש אחר הנערה שרכבה עמכם״, אמר הזר. דמותו התמירה, כמעט שש רגליים גובהה, נראתה כצוק איתן מוקף הילה באור הזריחה. הפרט הראשון שלורד לנגפורד הבחין בו היה ידו השמאלית של הזר: כף היד הייתה חסרה, ושרוול החולצה נקשר בקצה הגדם. לאחר מכן הבחין הלורד בפרטים שהשפעתם קטנה יותר בשדה הקרב; הזר לבש מכנסי בד שחורים אמיננדוריים תפורים מעשה אמן ומגפי עור גבוהים ושחורים. גלימה אפורה–כסופה קצרה, שהגיעה עד מותניו, נתלתה על כתפיו הרחבות וכופתרה באבן חן כחולה–כהה במרכז חזהו, כנהוג בקרב האצולה האמיננדורית. מתחת לגלימה הקצרה לבש חולצת משי לבנה דקיקה, ואדוות נעו בבד העדין עם משבי רוח הבוקר הקלילים. אדוות זעירות נעו גם בשׂיערו הארוך שירד עד אמצע גבו, וצבעו שחור למעט פסי כסף של שיבה אשר נזרקו בו בצדעיים, משווים לו חזות מבוגרת וחכמה. אפו היה קשה ומעוקל, ועיניו הקרינו כפור בצבען האפור הפלדתי. חרבו הארוכה התיזה מעליה את אור הזריחה בבוהק סגול, ובדומה לכלי נשקם של האחים–השומרים דימה המביט בה לשמוע כלי מיתר נפרטים במרחקים.

לורד לנגפורד חשב כי זהו יריב ראוי לשמו. הוא יכול היה להורגו עתה, אך משהו בשאלתו של הזר הציק לו. 'היכן הנערה', שאל הזר. אימוג׳ן, נזכר. ואז הבין — אימוג׳ן נעלמה.

הלורד זכר שניעור מצניפת הסוסים, ומיד הבחין בשומר החסר. הוא שמע קולות מכיוון עגלת המשא, ואור הזריחה התווה שם שתי צלליות אדם ונצנוץ סגול של חרב. במהירות ובחשאי העיר את חייליו. אך הוא לא זכר שהעיר את אימוג׳ן או שראה אותה. אימוג׳ן אכן נעלמה.

״אינך יודע״, אמר הזר, מנחש את רצף המחשבות בעיני יריבו. הוא הנמיך את חרבו והחל מתרחק מהחבורה, מתעלם מהלוחמים ומחרבותיהם השלופות, כמו היו אלה חלק מהנוף הבלתי מזיק.

״עצור!״ פקד לורד לנגפורד.

הזר עצר. רגע עוד עמד בגבו לחבורה, ואז סב על עקביו.

״עצור?!״ חזר, כמסרב להאמין.

״בשמו של הדוכס ויגוס אני מצווה עליך לעצור ולענות על שאלותי. תתחיל בכך שתאמר לי את שמך״. ניצוץ השעשוע פג מעיניו של לנגפורד והתחלף במשהו אחר, מסוכן יותר.

הזר נשם עמוקות, ״אני אחרוג מהרגלי ולא אהרוג אותך על חוצפתך״, אמר. הוא הפנה ללורד את גבו והחל להתרחק בשנית.

״שאלתי שאלה!״ הרעים הלורד בקול תקיף. חרבו נשלפה מנדנה כמו כדי להבהיר את כוונותיו והוא פסע שלושה צעדים לעבר הזר. זה זמן רב שלא נהנה באמת מסיף, ולפתע שש אלי קרב.

הזר הסתובב אליו במהירות, רעמת ראשו וגלימתו הקצרה מתנופפות באוויר: ״החמצת את ההזדמנות שלך״, אמר בשקט, כמו מנמק את מעשיו לצופה שלישי בלתי נראה, והרים את חרבו לגובה עיניו. חייליו של הלורד הרימו גם הם את חרבותיהם, נכונים להגן על מפקדם, אך לנגפורד עצר בעדם בהינף יד.

״זה ביני לבינו״, סינן. החיילים הנמיכו את החרבות, נכונים להתערב בעת הצורך.

״אני מחויב להזהירך שהנני לוחם עוקץ לשעבר, ושאומנתי בשלושת דיסציפלינות החרב של קדמוני דפרנדי. אני גם אחד מסייפיה הטובים של דוכסות ויגוס כיום״, התריע לורד לנגפורד, כנדרש ממנו.

בתשובה הוא קיבל חיוך ספקני. הזר הרים את חרבו אל על, מניח לה לנצנץ בשמש הגדולה העולה בשלל צבעי הסגול. ״אתה תצטער לשמוע את זה, אבל אני לא מְויגוס״, אמר.

לורד לנגפורד משך בכתפיו. הוא נתן לזר הזדמנות לסגת מהדו–קרב, וזה לא ניצל אותה. אמנת קדמוני דפרנדי חייבה אותו לעשות כן. רברבניים ככל שנשמעו הדברים, פעמים רבות הם חסכו טרחה גדולה ולכלוך גדול עוד יותר. אך מכאן ואילך כל אחד עמד ברשות עצמו.

״בוא נתחיל״, אמר בחוסר סבלנות והיישיר את החרב קדימה כמקובל, מכריז על מוכנותו לקרב.

הזר הניד בראשו להסכמה והיישיר את חרבו באטיות לעבר הלורד. לרגע הביטו האחד בעיני האחר, ולנגפורד חש את הכפור בעיני המתכת של יריבו.

״אתה מתעסק עם הבן האדם הלא נכון״, סינן לנגפורד, מתלבט עדיין כיצד יפתח.

״אתה לא מתעסק עם בן אדם״, פלט הזר, ובזינוק יחיד עבר את חמשת הצעדים שהפרידו בינו לבין יריבו. לורד לנגפורד לא היה מוכן למה שבא לאחר מכן. הזר תקף אותו בעוצמה פראית כזאב אחוז טירוף, מניף את חרבו במהירות מדהימה וחותך את האוויר בשובל סגול הממהר אליו להורגו. רק ברגע האחרון הספיק הלורד להרים את חרבו כדי להדוף את המתקפה הפראית. הוא נהדף צעדים אחדים לאחור, אך החרב הסגולה המשיכה להכות ללא רחם. שלוש מתקפות בזק נוספות עקבו אחר הראשונה והלורד גילה בפעם הראשונה בחייו כי בעל כורחו הוא נאלץ לבחור בשיטת ההתגוננות הגרועה מכולן — הנסיגה.

הזר ידע להשתמש היטב בחרב, אך בוודאי לא הגיע לרמתו של לורד לנגפורד, שאכן היה כמות שהכריז — נצר ל'חבורת העוקץ'. מה שגרם ללורד לפסוע לאחור, צעד אחר צעד בקצב אטי אך קבוע, היה כוח האדירים שהחרב הונחתה בו. כל מפגש להבים העביר זעזוע מחשמל בידו. זעזוע כה חזק עד שכמעט גרם לו לשמוט את חרבו שלו; כה חזק עד שהרגיש את כאב המכה הנבלמת בעורפו, ברגליו, בידו השנייה, בגלגלי עיניו.

בשם זאמאן!

הוא ידע שלא יחזיק מעמד עוד זמן רב אל מול המתקפה האימתנית; נדמה היה שכל אבחת חרב חזקה מקודמתה, והוא תהה מה יישבר קודם, ההגנה שלו או חרבו.

הזר לא נראה כמתאמץ יתר על המידה, החרב הגדולה הייתה ככפיס עץ בידו. הוא היכה שוב ושוב ללא תחכום או חן בולטים לעין, אך בנחישות של כורה שגילה עורק זהב ראשי. כך לא מסייפים, חשב לנגפורד, כך חוטבים עצים. והעץ הנוכחי היה מכה או שתיים לפני נפילה.

בצעד של ייאוש החליט הלורד לבצע חדירה ישירה נמוכה נוסח קוזארו. הייתה זו התקפה הזויה, כמעט מופרכת, לקוחה מאי–שם בשולי הדיסציפלינה הראשונה, ולמיטב ידיעתו מעולם לא השתמשו בה בקרב של ממש, למעט אולי קוזארו המפורסם. חדירה ישירה ונמוכה דרשה כריעת ברך, ולנגפורד ידע היטב שאם ההתקפה תיכשל הוא ימצא עצמו כורע ברך מול היריב כשחרבו שלו שלוחה הרחק לפנים; מעין הצעת נישואין גרוטסקית אשר תסתיים בקטיפת ראשו מצווארו כקטיפת פרי בשל. לעומת זאת אם ההתקפה תצליח… הרי חדירה ישירה מכל סוג שהוא מכריעה קרב, וחדירה ישירה ונמוכה מסיימת אותו בו במקום. הלהב מפלח את מרבית האיברים החיוניים בפלג הגופו העליון ומסיים את מסעו בבסיס עמוד השדרה, כך שהקורבן משופד על חרב יריבו מלמטה ועד למעלה כגוויית חזיר הנצלית על האסכלה. האגדה מספרת שקוזארו המפורסם קטל צֵלאָדם בכיר בעזרת התקפה זו. האגדה גם סיפרה שקוזארו היה מטורף שאיבד את חייו בגיל תשע–עשרה בנפילה על חרבו שלו. לורד לנגפורד החליט להסתכן.

עיניו איתרו את נקודת קוזארו מבעד לחולצת המשי הדקיקה. אם זכר נכונה היא הייתה שלוש אצבעות מעל לטבור. הוא הדף שתי התקפות דורסניות נוספות ובאחרונה שבהן נזקק לכל כוח רצונו כדי לשמור את אצבעות ידו סגורות סביב קת החרב, ואז במהירות צנח על ברכו השמאלית וחרבו נורתה קדימה כחץ מקשת.

הזר לא ניסה לחסום את הלהב. הוא נראה כה שקוע במתקפתו עד כי שכח שיריבו מסוגל ליזום פעולה התקפית משלו, מגוחכת ככל שתהא. להב החרב הדפרנדית שקע בבטנו של הזר ופילח את סרעפתו, ריאותיו, לבו… קצהו הגיח ממעלה גבו וניתק את ארבעת גפיו ממוחו.

הזר הביט מופתע באיש ששיפד אותו. לורד לנגפורד הביט מופתע בזר המשופד על חרבו. אילולא במוות עסקינן ניתן היה לומר שחליפת מבטיהם הייתה כשל נער ונערה המאבדים את בתוליהם; סוג של הפתעה המלווה במחשבה — ״אז כך זה מרגיש״. החרב נשלפה ממקומה והזר התמוטט לאחור.

דממה השתררה.

לורד לנגפורד סב אל עבר חייליו: ״זו הייתה חדירת קוזארו״, מלמל כמסרב להאמין. חייליו נראו המומים גם הם. הלורד פנה שוב להביט בגופת הזר. מעולם לא מצא עצמו כה קרוב למוות. העובדה שעדיין נשם הייתה נס מעשה ידיה של 'הראשונה'. הוא העביר את להב חרבו על מכנסי הזר, מוחה ממנו את דמו. לאחר שסיים פנה אל תיבולט, שעדיין ישב פעור פה בעגלת המשא.

״אתה״, אמר. שאר החיילים התקרבו גם הם אל תיבולט, חרבותיהם שלוחות לפניהם. תיבולט היה המום מכדי לנוע, להתגונן, או לומר דבר–מה. המֵירב שעלה בידו לעשות היה לסגור את פיו ולהביט בחבורה הסוגרת עליו.

״על טעויות משלמים״, אמר לורד לנגפורד בקול קשה.

״אתה אמרת״, נשמע קול יציב מאחוריו.

לורד לנגפורד סובב את ראשו באִטיות כמו יודע מהו השד המחכה לו מאחורי גבו. הוא ניצב שם תמיר וזקוף, גלימתו הקצרה מתנפנפת ברוח הבוקר הקרירה. בחולצתו נפער חור בקוטר שתי אצבעות, אבל מבעד לחור נגלה עור חלק ושלם. החולצה הייתה ספוגה דם, אך לורד לנגפורד לא ראה זכר לפצע מדמם. הזר עמד על שתי רגליו והביט בלורד. וחייך. ״איפה היינו?״ שאל בקול חולמני מעט. מבטו מתערפל ומופנה לשמים כמו מנסה לתפוס זיכרון חמקמק. לפתע ניצתו עיניו, ״אה!״ קרא כנזכר. מבטו ירד על הלורד שעמד מולו הלום. ״קרב!״ קרא שנית וחיוכו התרחב.

לורד לנגפורד לא ראה את החרב, רק סערה סגולה שאפפה את הזר ולאחריו אותו. בהתפרצות הראשונה נשברה חרבו של הלורד באמצעה, שבב ברזל ניתז ממנה, כמעט מנקר את עינו השמאלית. בהתפרצות השנייה כבר שכב לורד לנגפורד על האדמה החשופה, מתבוסס בשלולית דם הולכת וגדלה. כל המחזה לא ארך יותר מהזמן שבין שאיפה לנשיפה. הלורד, שחייו ניגרו ממנו במהירות, צרח בייסורים. גופו בותר במספר מקומות והכאב היה עז מכדי לכלאו. הזר קרב אל הלורד המפרכס לרגליו ללא שליטה, ובהינף חרב ערף את הראש המצווח. לא היה זה אות לרחמים או קוד של כבוד בין לוחמים, כלל וכלל לא. הצרחות האיומות פשוט הכאיבו לאוזניו הרגישות והוא ביקש להפסיקן. רגע עוד הביט בלורד הערוף, ואז הרים מבטו והסתכל בששת החיילים שעמדו מולו בברכיים פקות, המומים. הם נראו מוכנים להגיע להסדר כלשהו, וליתר דיוק לכל הסדר שהוא.

״אין ברירה״, נאנח, והסתער על השישה.

פרק 1

היאָט הכסוף עבר במסדרונות המִשכן האפלוליים מבלי להקדיש תשומת לב למשרתים הכורעים מכל עבר. הוא ידע כי הם עושים זאת גם מבלי להסתכל עליהם בפועל. שני משרתים קיפדו את חייהם לפני כליקוי ומחצה — הללו כרעו לפניו, אך לא מספיק מהר. הוא ממש היה צריך לחכות שיעשו זאýת. הם לא חזרו לעמוד. מאז, בכל אופן, לא עלו עוד בעיות טקסיות מעיקות מעין אלו, ובעודו פוסע ברחבי המשכן צנחו המשרתים מכל עבר כשלכת אדם.

 הִיאָט לא החשיב עצמו אדם רע. אכזר כן, אך לא רע. הוא הבדיל בין השניים הבדל חרוץ: אדם רע הוא זה הנהנה מסבלו של אחר. הִיאָט לא נהנה מגרימת סבל, הוא רק ראה בכך תנאי הכרחי להשגת מבוקשו בדרך המהירה והטובה ביותר. אם כבר מדקדקים בזוטות, הִיאָט לא ראה עצמו כאדם בכלל.

שלא כמוהו, אדונו של הִיאָט היה רע. ״רע״ זו מילה חלשה מדי לתיאור אדונו, החליט. ״זדוני״ היא מילה מדויקת יותר. והמילה הקולעת ביותר היא ״שטני״. אם היה מאמין בזאמאן היה חושב את אדונו לאימולו, נסיך המגורשים, אך הוא לא האמין בה או בכל אל אחר, למעט באדונו. באדונו האמין באמונה שלמה. אמונתו לא הייתה כאמונת החסיד הנבער המאמין באל שמעולם לא ראה ומעולם לא נוכח בכוחו. הִיאָט ראה את אדונו ונוכח בכוחו, וזכר בבהירות איומה כל אחת מהפעמים הללו. הוא העריץ את אדונו וירא אותו, והמחשבה על בגידה מעולם לא חלפה במוחו. הרי אי–אפשר לבגוד באל. אדונו הביט אל תוך לבו וידע מה הוא חושב בכל רגע ורגע. גם אם הִיאָט היה מצליח להערים עליו, לא היה בידו להורגו בשום דרך הידועה לו.

אדונו של הִיאָט היה האל מור.

הִיאָט הכיר את הסיפור עם הגלב. משרתי המשכן קראו לזה פשוט כך — ״הסיפור עם הגלב״. היה זה לפני כשלוש–מאות ליקויים, כך האגדה מספרת. גורם אלמוני שילם לגלב המלכותי אלף דוראנים כדי שישסף את גרונו של האדון בשעת הגילוח. אז היה מטבע הדוראן עשוי זהב טהור ולא סגסוגת זהב כמו היום, כך שהסכום יכול היה לעוור את עיניו של כל בן אנוש. עצם הרעיון היה מגוחך; כיצד יכול בן תמותה להתנקש באל נצחי? אך אם מישהו יכול היה לעשות זאת, היה זה גלבו של האל. הייתה זו תקופה אחרת, כוחו של מור ירד לאחר כישלון כיבוש ממלכת גלוריאן, או ליתר דיוק הממלכה האוזילית של אז. מְדַבְּרֶיהּ של זאמאן חוללו ניסים גדולים במהלך הקרב הגדול במערב, היכן שדוכסות ורימין שוכנת היום. השמים המטירו גשמי אש על צבאות האל, זורעים בהם מוות ואימה, ולוחמים גלוריאנים שקיפדו את חייהם במהלך הלחימה שבו מן המוות לשדה המערכה. הִיאָט חשב זאת לתעלול–דמיינים מרשים, אך בוודאי לא למעשה ידיה של זאמאן. אך היו גורמים במדינות המוריות שסברו אחרת; קולות אחרים החלו להישמע, ספקות התעוררו. כיצד ייתכן שמְדַבְּרֶיהּ של זאמאן מסוגלים להעביר חולי, להקים מתים לתחייה ולהכריע בתפילותיהם מלחמה, ואילו שליחיו של מור עקרים ואין ביכולתם למעשה הנִיסים הזעום ביותר? אותם ספקנים שכחו את תחיית הלוחמים בקרב על אדליון, את נס הביקוע הגדול, את עצירת השיטפון הגדול בזפיר, את עלייתם לשמים של תשעת השליחים, ועוד אין–ספור ניסים ומופתים שהתרחשו מאז ירד האל מור לאדמה. היה נוח לשכוח את ניסי העבר. כך היו בני האנוש — קצרי חיים וזיכרון. אותם חוטאים קיבלו אז תזכורת נוספת לכוחו של האל.

בשעת התגלחת היומית ניסה הגלב הבוגדני לשסף את גרונו של האל מור מקצה אל קצה. האל אפילו לא נשרט. כמו היה עורו עשוי פלדה, החליק התער מעליו מבלי להותיר סימן. הגלב המסכן לא האריך ימים או אפילו רגעים ספורים לצורך העניין. המשרתים שפינו את גופתו מחדר המשכן לא הצליחו לזהותו, ורק לאחר שעות מספר הבינו שהאדם חסר הפנים שגררו מן האולם הנו הגלב המלכותי. אך אדונו של הִיאָט לא עצר שם; הוא מצא את הגורם האלמוני שהפגין נדיבות כה רבה כלפי גלבו, והוציא אותו מאלמוניותו לאור השמש לאחר התקרית המצערת. עם עלות השחר בכיכר הדמים (אז עוד ״כיכר הניצחון״) הוצאו להורג קבל עם ועדה — שוספו יש לומר — למעלה ממאתיים בני אדם, אשר הובאו מזפיר הרחוקה בקרונות בקר מסורגים. כל מקורביו של סילבאן, נגידה של זפיר, נטבחו באותו היום, מתשעת ילדיו ועד אחרון נערי האורוות. כלי ההוצאה להורג היה תער גלבים פשוט. באותו היום נקבעו נורמות תרבות שהפכו נכסי צאן ברזל ברחבי המדינות המוריות: כלי ההוצאה להורג שונה בחוק מקרדום קרב כמצווה ב''ספר התיגר'', לתער פשוט, והמונח הפך מ״הוצאה להורג״ ל״תגלחת״, ובקרב העמים המוריים נקרא ״התגלחת האחרונה״. אלפי תגלחות נערכו מאז בכיכר הדמים הגדולה של סאקאל–מור ובעשרות כיכרות אחרות ברחבי תשע המדינות המוריות. אבל את אותה תגלחת המונית ראשונה איש אינו שוכח, ואף קבצני העיר, לא משנה בכמה כוסות שיכר יולעטו, לא ישחררו את חרצובות לשונם ויספרו את אשר ראו אבות אבותיהם באותה עת שחרית שטופת דמים. ורק המאזין הזהיר ביותר יוכל לתפוס את הלחישה העוברת בסמטאות הנידחות של סאקאל–מור בשעת לילה מאוחרת ומספרת שמתחת לברדס התליין השחור היה הוא… האל שלהם, מור האדיר.

האל מור היה היחיד מאלי הלרמון אשר לבש בשר ודם — זאת ידע כל ילד אדליוני עוד בטרם חדל לינוק משדי אמו. ומחשבתו האחרונה של כל זקן שיננדורי על ערש דווי הייתה: ״עוד מעט ואצטרף אל מור האדיר במשכן הזהב השמיימי, אשב אל שולחנו אשר נגמר באופק, אשיר מלוא הגרון בהילולת הלוחמים האחרונה ואשתה את יין הבתולים הראשון היישר מעשרת שדיה של מוטילה אמו״, ואז נשימה אחרונה, ודממה.

כן, גם האל מור, כשאר אליה של הלרמון, הבטיח חיי נצח בהיכלות שמיימיים למאמיניו ההדוקים. אך בשונה משא׳ל הרחום, מקרוף הקדוש או מהאם האוהבת זאמאן, הבטחתו של מור האדיר למאמיניו הייתה שונה במקצת: סבל בעולם הזה בתמורה לתהילת נצח בעולם הבא.

הדת המורית שמה דגש מיוחד על חלקה הראשון של ההבטחה.

הִיאָט הכיר את ההיסטוריה וידע את ''ספר התיגר'' בעל פה. מור האדיר, אשר כונה גם ״האמיתי״ על ידי נתיני מדינות הדורה, ו״המורד״ על ידי שבטי הברברים בערבות הדאמאר, וכאמור ״האדיר״ על ידי הדורים, קרא תיגר על יתר אליה של הלרמון בשנת שלושת אלפים וארבע–מאות לספירת השבעים. ב״ספר התיגר״ נכתב כי ״האדיר צעק לשמים שלוש צעקות גדולות ושלושתן הושבו ריקם״, ובהמשך נכתב עוד ״ולשון כל צעקה: קיים — רד והילחם!״, וכיוון ששום אל לא ירד להילחם במור, קיבלו מאמיניו של האל החדש הוכחה ניצחת כי מור הוא הוא האל היחיד ואין בלתו.

בניגוד לפרשנות השליחים, הִיאָט חשב ש'הראשונה', 'הקדוש' ו'הרחום', אלילי הדתות האחרות, קיימים גם קיימים. והם שמעו את צעקתו של האדיר והצטנפו להם אי–שם בשמים בתוך מחבוא ענן, מאזינים לעצמותיהם המשקשקות ומחכים עד יעבור זעם.

הִיאָט נכנס לחדר המשכן של אדונו, הודף מעל פניו את הסריס גלוח הראש אשר עמד בדלת והכריז על בואו. הִיאָט היה היחיד אשר הורשה להיכנס לחדר המשכן מבלי שהוזמן. למען האמת מעולם לא קיבל רשות לכך, וידע היטב שגם על חטאים פחותים בהרבה זכו אנשים לתגלחת בכיכר. בתחילה נהנה לעשות בארמונו של האדון כבשלו, כמו היה חופשי בעולם. אך בחלוף הליקויים הבחין בחיוך הדק הנסוך על קו השפתיים הנוקשה של אדונו, וידע שזה מתיר לו את אותה מידה מסוימת של חוצפה. לדאבונו נוכח לדעת כי הדבר רק מגדיל את מרותו של האדון עליו; בהופכו אפילו את פריקת העול לזכות המוענקת בנדיבות ולא לדבר הנלקח בכוח, השתלט האדון על מעוז המרדנות האחרון של משרתו. ואכן הִיאָט היה נאמן לאדונו עד מוות, ובחלוף הליקויים דבק בחוסר נימוסו זה מכוח ההרגל בלבד. ואולי עשה זאת לזכר ימים עברו׳ שבהם עוד היה אדון לעצמו — עתה כבר לא ידע וגם לא היה לו אכפת. נראה היה לו ששירת את אדונו מאז ומתמיד, וכשניסה להיזכר מתי חדל לקרוא לו ״מלכי״ והחל לכנותו ״אדוני״ גילה ששכח גם זאת; העבר היה מִקשה אחת אפורה של עבדות מרצון. ואולי היה לפני כן דבר–מה אשר ראוי לזוכרו? גם על כך לא הרבה לחשוב כיוון שלא מצא בזה טעם. הִיאָט רק ידע את ההווה ואת דרכי ההתמודדות אתו, ובזאת היה די, שכן העבר כשמו כן הוא — עבר ואיננו.

חדר המשכן היה אולם ענקי, כמעט ארמון בפני עצמו. התקרה התנשאה לגובה של שלושים רגל וכוסתה כולה בתמונות של קרבות מרהיבים עקובים מדם. במרביתן הופיע האל מור רכוב על סוסו הארגמני זבול, מחלפות שׂיערו האדירות מתנופפות סביב ראשו, ובחזהו החשוף ועיניו נטולות האישונים נראה כמו שד שהגיח מכבשן האדמה. ומי יוכל להגיד? הִיאָט הכיר את אדונו שני עשורים בלבד, ולפניהם חשב כי אלים הנם שא׳לה להמונים; אמצעי לשליטה ברפי המוחין ותו לא.

הרצפה הייתה עשויה שיש לבן מעוטר כוכבים כחולים, ושטיחים רבים מספור הסתירו חלקים נרחבים ממנה. היה זה אולם הלחישות הגדול של לוראם הכוכבן, בטרם לקחוֹ האדיר והפכו למשכנו. ברחבי האולם היו פזורות כריות משי גדולות ורכות בצבעים כהים, רקומות תחרות זהב וכסף נוצצות, ובמרכזו עמד כיסא מלכותי עשוי שנהב חלבי. ליקויים רבים חלפו מאז ישב עליו האל. בכל מקום הזדקפו עמודי גרניט אפורה נמוכי קומה, מכוסים בתבליטי סמלים קדושים אשר שלט בהם סמל המגן השבור. על העמודים היו מגשים עמוסי פירות, יינות ושאר מאכלי תאווה.

מה שמשך את העין בחדר היה ארון מצופה עיטורי כסף וזהב הנתלה מן התקרה בעשרות שרשראות כסופות דקיקות. ״ארון הקודש״ קראוהו המאמינים המורים ואגדות רבות נקשרו סביבו. מראהו היה כארון מתים מפואר, אלא שאורכו היה חצי מאורכו של ארון מתים אמיתי, וקטן היה מכדי להכיל גופה. אולי גופה של ילד, חשב הִיאָט, אך מעולם לא שאל את אדונו בנושא. לא היה זה מעניינו, ובנוסף לכך קיננה בו תחושה סתומה שאדונו לא יראה בעין יפה סקרנות שכזו. מפעם לפעם היה מעיף מבט חטוף לעבר התקרה ותוהה מהו הדבר אשר אדונו שומר שם במרומים, ולא הצליח לדמיין מה יכול להיות כה חשוב לאדם אלוהי או לאל אנושי, יקרא להשתקפות האל כפי שיקרא, שירצה להחזיקו תמיד בקרבתו.

בתמונות הרבות תוארו גם כל מסע ומסע ממסעות הכיבושים של אדונו, תשעה כיבושים אשר נפרשו על פני מאה ליקויים. ארון הקודש נראה בהם גם הוא, מונח על מוטות פלדה ארוכים ונישא על ידי פמליה עצומה. הִיאָט זכר היטב את הפעם היחידה שבה ניסה להתלוצץ עם אדונו והעיר בציניות שמסעות כיבושיו נראים כמסעות לוויה. אז ראה את ידו של האדון שנקפצה והלבינה על מסעד כיסא השנהב, וזה נשבר בקול נפץ עמום והפך לאבק לבנבן החומק מאגרוף האל כחוֹל ים. את התמונה הזאת, ידע הִיאָט, לא ישכח עד הרגע שבו ינשום את נשימתו האחרונה. בקרבות רבים נכח, אך מעולם לא היה כה קרוב למוות כמו באותו רגע שהשנהב הפך בו לאבק, ידע. ועדיין לא הבין מדוע חס עליו אדונו. לבטח לא בְּרחמים היה מדובר כי אם בנחיצות, כך שיער. הוא היה עדיין נחוץ לאדונו והתכוון לעשות כל שלאל ידו כדי להמשיך בכך. אני חי כי אני נחוץ… איזו מחשבה מעודדת, חשב. אך בינו לבין עצמו העדיף זאת על פני חיים נטולי תכלית כלל כאחד האדם.

במרכז החדר, מוקף בכריות גדולות ורכות, ישב אדונו. הוא שכב באותו הרגע עם שתיים מפילגשיו. בחדר ישבו או שכבו במקומות שונים עוד עשרות פילגשים, כולן עירומות כביום היוולדן. לא רחוק מכס המלכות השנהבי שרועה הייתה גופתה של אחת מן הנערות. גולגולתה הייתה מעוכה לגמרי כמו עבר עליה גלגל מרכבה. הִיאָט ציין לעצמו להורות למשרתים לפנות את הגופה לכשיצא. האדון איבד בממוצע פילגש מדי מחזור ימים בשל התקפי זעם אלימים. למרבה הפליאה, הנערות — אף על פי שחזו במראות איומים אלו ובוודאי ידעו שגורלן לא יהיה שונה בסופו של דבר, לא נראו כנידונות למוות אלא יותר ככבשים מטומטמות ההולכות עם העדר לטבח. עיניהן היו פעורות כהלומות פליאה, ושפתותיהן המלאות היו מורגלות אך ורק בחיוכים חלולים ורפים ובזעקות עונג, אשר הרעידו את סיפי המשכן וגרמו להולכי רגל בכל רחבי הבירה להיעצר ולחייך לעצמם. לבטח סוממו, שיער הִיאָט, אף על פי שמעולם לא הכיר סם שהשפעתו כה חזקה, מה שגרם לו לפקפק בהשערתו. כך או כך נשמר מלטעום מהפירות ומן היין אפילו מבלי ששם דעתו לכך.

אדונו היה גם הוא עירום לגמרי. עורו היה כהה כשל נוודי הצפון וראשו מגולח למשעי, למעט צמה עבותה ושחורה כפחם שבקעה ממרכז ראשו וגלשה עד לבין שכמותיו, ושם התחלקה לעשרות או למאות צמות דקיקות שליחכו את הרצפה. האל מור חדל ממעשיו והסתובב אל הִיאָט בחדות. הִיאָט שירת את אדונו מזה עשרים ליקויים ולא הייתה פעם יחידה שמבטו של האדון לא גרם לו להשתנק בהפתעה.

עיני האדון היו כחולות לגמרי; ללא אישון וללא הלובן שמסביב. היה זה כחול כהה ומי שהכיר את האדון היה מכנה זאת כחול אפל. לעולם לא ניתן היה לומר לאן מביטות העיניים ברגע נתון, ונדמה היה שדבר לא נעלם מהן. התכונה הפיזית השנייה באדונו שגרמה להִיאָט אי–נוחות הייתה גובהו. הִיאָט התנשא לגובה מרשים, הוא היה גבוה מרוב בני האדם בראש. אדונו היה גבוה ממנו בכמעט שני ראשים, ולפי אמת המידות של בני האדם היה ענק, פשוטו כמשמעו.

״מצאת זמן גרוע״, אמר האל מור בשלווה.

שלוותו הייתה מורטת עצבים וקור רוחו לא הופר מעולם, כמו לא היה קשר של ממש בין מוחו לגופו. והרי מה היה גוף זה אם לא כלי קיבול למחשבתו של האל, בבואת רוחו האמיתית? כשאר האמיננדורים גם הִיאָט האמין שהאל מור, זה היושב בסאקאל–מור, הנו רק השתקפות של רוח האל האמיתית; השתקפות שקרמה עור וגידים וירדה ממשכן הזהב השמיימי לאדמת הלרמון כדי להראות לחוטאים את הדרך האמיתית לגאולה. השתקפות או לא השתקפות, די היה בדוגמה קטנה משלוותו הנצחית של האדון בכדי להמיר מְדַבֶּר זאמאני על דתו. פעם ראה אותו הִיאָט רוצח את אחת מפילגשיו בדם קר. הרצח ארך למעלה מדקה ובמהלכה אחז האל בידו השמאלית ברקותיה של הפילגש ולחץ בחוזקה. הנערה צרחה כמשוגעת וגופה המושלם פרפר כדג הנמשה מן המים. במשך כל אותו הזמן דיבר האדון עם הִיאָט על העלאת המיסים במדינת מירנדורה. קולו היה שקט ויציב וראשו לא הוסט אף לא פעם אחת לעבר הקורבן המפרכס בין אצבעותיו. הִיאָט נדהם כאשר האדון חתם על מסמך המאשר את תכניותיו בזמן שעברה העווית האחרונה בגוף הצעירה. כתב היד, זכר, לא רעד כלל. ניתן היה לנחש שהאדון זועם רק מתוכן דבריו ולא על פי האופן שבו נאמרו, שכן קולו היה משולל נימה כמעט לחלוטין. ולמרות זאת הִיאָט לא הטיל ספק כי רגשות אינם זרים לאדונו. אדם נטול רגשות לא יכול היה ליהנות ממעשי אכזריות, ואין ספק שאדונו נהנה מאלו הנאה מרובה ומגוונת.

״אני מצטער אדוני״, אמר וקד בכניעה, ״הדבר אינו סובל דיחוי״.

לעתים נדירות היו דברים שלא סבלו דיחוי. האדון נעמד באחת, מתעלם מהפילגש שנעה מעל אזור חלציו כאחוזת טירוף, וזו נשרה ממנו בגניחה חלושה מטה כזלזל יבש, ואף שראשה נחבט ברצפת השיש הקשה נראה היה שלא חשה כל כאב. עיניה נותרו עצומות ושפתיה נותרו פעורות בעונג לא טבעי בזמן שידיה העדינות מיהרו להמשיך את שהאדון החל וחדל במפתיע.

האל מור התעלם ממנה וניגש בצעד מהיר אך מדוד לכיסא השנהב שבמרכז החדר. בהינד ראש הסיט את צמתו הארוכה והתיישב, מניח יד אחת על המסעד השלם ואת ידו השנייה על ברכו. הִיאָט נעץ מבטו בחלל שבו היה פעם מסעד השנהב השני ולפתע חש תחושה מוזרה. אולי היה זה פחד. כמעט עשור עבר מאז הפעם האחרונה שראה את אדונו ישוב בכיסאו, והוא העדיף לשכוח את האירוע הזה. לא היה זה מקרה שדווקא עתה בחר לשבת, שנית, על כס המלכות.

״נכשלת״, אמר האל.

הִיאָט היישיר מבט אל התכול העכור. ״אכן״, הודה, ״איבדתי את הנערה ליד טאנטאלס. יכולתי להיפטר ממנה כבר בהוסטו אך ציווית אחרת״.

שפתיו של מור התעקלו לחיוך קפוא של בוז, ״כשארצה להיפטר ממך אצווה עליך להיפטר ממנה. עד אז עשה כמצוותי ושמור את חרבך בנדנה. אתה נחוץ״.

'נחוץ', חזר אחריו הִיאָט בלי קול, שואב עונג מהמילה.

״לאן מועדות פניה?״ שאל האל.

הִיאָט שנא את צמד המילים שנכפה עליו לענותן, ״אינני יודע״, אמר בשפתיים קפוצות.

״כישלון מחפיר״, הצליף האל בצינה.

״אכן״, הודה הִיאָט.

״מה אתה כן יודע, הִיאָט חסר היד?״ שאל האל.

״הנערה אימוג׳ן כרתה ברית עם הדוכס ויגוס. ככל הנראה שכנעה אותו שלאבן ישנה חשיבות מכרעת למדינתו. היא ביקשה ממנו להקים חוליית מחפשים אשר תרד עמה לטאנטאלס, שם היא סבורה שהאבן נמצאת. זה כל מה שידע אחד ממשרתיו של ויגוס. הדוכס ויגוס כנראה שוכנע, שכן הוא הקים חוליית מחפשים מכובדת המונה שישה חיילים מחוליית המשמר הדוכסי. עליהם הוצב הלורד לנגפורד, דפרנדי שערק לפני כעשור ליקויים מ'חבורת העוקץ', קיבל תואר אצולה בויגוס ושימש כמפקדו של המשמר הויגוסי המלכותי עד לפני מספר ליקויים. אף אחד מאלה לא יעורר בעיות יותר. אבל הנערה אימוג׳ן נעלמה מבלי להשאיר אחריה שובל ריח קל שבקלים. חיפשתי בכל טאנטאלס והפרוורים ושאלתי את כל מי שיכול היה לדעת דבר–מה על אודותיה, אך ללא הועיל״.

״כישלון מחפיר״, חזר האדון.

הִיאָט לא ענה. ייקח אותך אימולו, קילל בלבו חרש, אך ידע שאדונו ישמע.

״הוא כבר לקח והחזיר״, אמר האל ללא צל של חיוך. אז השתתק ושקע במחשבות, כך לפחות פירש הִיאָט את הבעת הפנים הקפואה. הִיאָט עמד מול אדונו ללא זיע והמתין למצוותו. לאחר זמן שנדמה כנצח — אך השמש הגדולה שהציצה לפתע בחלון משמאלו צבועה באדום של ערביים הבהירה לו כי חלף רק חצי יום — פתח אדונו את פיו כממשיך משפט שזה עתה קטע: ״הַסְכֵּת עבדי חסר היד. הזמנים התעוותו. החלום הגיע מוקדם מן הצפוי ועתה התכניות משתנות. עוד הלילה זמֵן את מועצת הנגידים. הכינוס ייקבע לעוד מסע חמה תמים מרגע זה. מחר אתה חוזר לגלוריאן, לוכד את הזנזונת, ומשיבה לכאן אסורה אך נושמת. לא עוד עקיבה והזדנבות; הנחתי לה לשחק די והותר. קח לך אנשים ככל שתצטרך וממון ככל שיידרש, אבל בעוד מסע חמה מרגע זה, ביום שלפני התכנסות המועצה, התייצב לפני כשהארורה הקטנה בידך. והישמר, היא אינה שיה תמימה; קח עמך שרשרת–כאב. ארבעה מחזורים הם די והותר כדי לתקן את הנזק שגרמת בכסילותך״. הִיאָט הרכין ראשו בכניעה, ואז שמע את אדונו אומר חרש: ״אמי הזונה ניחשה נכונה, עת הילדים הגיעה… אם תרחרח את הרוח הנכונה תוכל להריח דם, חסר היד, נהרות של דם״.

הִיאָט זקף ראש והביט בעיני מדבריות–הקרח של אדונו. נדמה היה לו שהבחין בניד ראש זעיר המורה לו לעשות כן; להריח. הוא הרחיב את נחיריו ורחרח בעדינות. מזמן למד שזיהוי ריח כמוהו כאמידת טיבו של יין; לא מרווים צימאון אלא טועמים, מגרגרים ויורקים. וכך גם היה באיתור ריחות; שואפים מעט, וגם המעט הזה אל לו להגיע לריאות פנימה שכן אז הגוף הסורר ינצלו למטרותיו הוא. כרגיל אדונו צדק. היה רטט של אי–ודאות באוויר, אולי סכנה, אולי הבטחה לשינוי. ולראשונה מזה שני עשורים קלט הִיאָט רעד סמוי שעבר בקול האדון באומרו ״דם״ בשנית, כמעין אדוות מים העוברת תחת פני אגם קפוא. ואולי רק דמיין זאת? אך די היה בדבר כדי לגרום לנחש של זיעה קרה להיזדחל במורד גבו.

״כרצונך, אדוני״, אמר.

הכסוף יצא את חדר המשכן. ״קום!״ ציווה על הסריס כבד הגוף שכרע לפניו, מדרבן אותו בקצה מגפו. מאין הוא שולה אותם? תהה. כל הלוראמים, סריסי המשכן, נראו דומים בעיניו; אפילו ריחם המאוס לא השתנה בין לוראם אחד למשנהו. אך הִיאָט ידע היטב מאין שולה אדונו את סריסיו, וליתר דיוק מי שולף אותם עבורו.

עורם הלבנבן והבצקי של הלוראמים היה נטול שערות וכיסה את גופם עתיר השומנים כשיליית עובר. עיניהם הקטנות נראו מתות גם כאשר חייכו. אולי סורסו גם למעלה, תהה. והחיוך היה מבחיל אף יותר מהפרצוף הירחי שעליו נפרש, שכן שיניים קטנות ומחודדות בצבצו מבעד לשפתיים בשרניות חיוורות. לצורך איזו מטרה שויפו שיניהם לא יכול היה לשער. לבטח לא ללחימה, הרי די היה באבחת חרב יחידה כדי לשפוך את מעיו של הר השומן הגמלוני שלפניו עוד לפני שהלז יספיק למחות את חיוכו המשונן. לפעמים שקל הִיאָט לנסות זאת רק לשם אימות השערתו, אך הקפיד לשמור על התנהגות שקולה. שלא כמו אדונו, הוא העדיף שבני האדם לא יראוהו כמטורף שתגובותיו אינן צפויות לחלוטין; הדבר הֵיקל בהרבה על עבודתו עמם.

״מה שמך?״ שאל.

״לוראם–דל״, ענה הסריס ומיד החל לצנוח לקידה עמוקה בשנית, אך הִיאָט עצרו.

״קום!״ ציווה בכעס. לא היה לו זמן לגינוני טקס ארוכים ומסורבלים. לא עתה. ״מצא את לוראם אדונך, לוראם–דל, ואם יש צורך גלגל אותו ממיטתו. אמור לו שיגיע ללשכתי ללא דיחוי. אמור לו שזוהי מצוותו של האדון. רוץ כמו הרוח!״ פקד עליו בחיוך לעגני. גם כשנעלם זה מעיניו, עדיין הרגיש הִיאָט את הרצפה רועמת תחת צעדיו הכבדים המתרחקים של הלוראם.

אדון האדווה לוראם הכוכבן, יועצו של האל מור, היה האישיות השנואה ביותר על הִיאָט מתוך המבחר המגוון שהמשכן יכול היה להציע. למעשה הוא היה האישיות השנואה עליו בהלרמון כולה, והיו לו שתי סיבות טובות לכך: סיבה אחת הייתה שלא אהב את הדרך שבה הסתכל על אדונו. הסיבה השנייה הייתה נעוצה בידו השמאלית שלו, הקטועה מן הפרק ופועמת בכאב שאינו יודע מנוח.

לפני כעשרים ליקויים, בטרם כבש אדונו את סאקאל–מור והפכה לבירתו הרשמית, הייתה עיר זו אחת מחמש ערי הדמיינים, וקיר–סאקאל היה אז שמה. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הידועה של היבשת שבה נכבשה עיר דמיינים, אם אין מחשיבים את החרבתה של קיר–סודאי שהייתה מעשה ידיה של התפיסה עצמה. הרעיון לכבוש עיר חופשית היה אבסורדי מיסודו, ואולי זו הייתה הסיבה שצלח. אחוות הדמיינים מעולם לא נקטה עמדה בפוליטיקה של הלרמון. התפיסה התחייבה לספק לכל שליט של מדינה, קטנה כגדולה, דמיין חופשי אשר יתפקד על תקן של יועץ נאמן בחצרו, ובתמורה נשארו חמש הערים החופשיות — חופשיות. ואולם התנגדות לקבלת יועץ הייתה כקריאת תיגר על התפיסה. כיבוש עיר חופשית… הִיאָט צחק בקול. תעוזתו של אדונו העבירה בו גל ריגוש.

מדוע לא נחלצו יתר הערים החופשיות לעזרתה של קיר–סאקאל? האם יש שחר לשמועה שלוראם הכוכבן מסר את מפתחות העיר בידי אדונו מרצון? והשאלה הגדולה מכולן: מה גרם ללוראם שנדר את נדרי התפיסה להפר את נדריו, להתיר לאדונו להיכנס לסרברום של קיר–סאקאל ולהפכו… אוזני דמיינים תיצלנה… למשכנו הפרטי, ולאחר מכן עוד לשרת את האל?! שאלות אלו נותרו ללא תשובה והִיאָט ידע שעוד זמן רב ייוותרו כך. בין לוראם לבין האדיר הייתה ברית סמויה שהִיאָט לא הצליח לעמוד על טיבה. הדבר גרם לו לתעב את הדמיין הכחול עוד יותר ולשמור עין אחת פקוחה לכיוונו כל העת. אך עתה היה עליו לדחוק את רגשותיו לקרן זווית; אדונו אמר לו מפורשות: ״לוראם נחוץ לנו״. ״לנו״ זמזם באוזניו הרגישות כמנגינה ערבה.

 הִיאָט הלך בצעד מהיר לעבר חדר לשכתו והתעלם מקידות המשרתים הניקרים בדרכו. כאשר הגיע ללשכתו הודיעוֹ אחד ממשרתיו האישיים ממעמקי קידתו כי לוראם הכוכבן ממתין לו בחדר האירוח. הִיאָט נכנס לחדר הלשכה, אך אז נזכר ופנה למשרת השפוף עדיין: ״תדאג שיוציאו נערה מחדר המשכן״, אמר ופנה לחדר האירוח.

לוראם עמד מול החלון הגדול המשקיף על פרווריה הצפונים של סאקאל–מור. הדמיין המנודה לבש את גלימתו הכחולה והמרופטת ונשען כרגיל על מטה הכוכבים שלו. מיום הפיכת הסרברום למשכן האל השיל לוראם מעליו את גלימתו האפורה, סמל התפיסה, ומאז אותו יום שום אדם מחוץ למשכן לא ראה את פני הדמיין. הסריסים לא הורשו לצאת החוצה ותלמידים לא היו לו עוד; לוראם הפסיק את פעילותו של הסרברום כ'בית ספר גבוה לתורת ההבטה והעירור' ביום שבו נכבשה קיר–סאקאל, ומאות תלמידיו פוזרו בין הסרברומים הנותרים.

הִיאָט ולוראם, בתור שני משרתיו הבכירים של האל, נאלצו להתדיין זה עם זה פעמים תכופות. בדרך כלל שוחח עמו הכוכבן דרך גרונם של הסריסים, ואולי כאן, חשב הִיאָט, נעוצה הייתה הסיבה האמיתית לתיעוב שחש כלפיהם. אך הִיאָט העדיף זאת לאין שיעור על פני שיחת פנים אל פנים עם הדמיין הבכיר.

לוראם הביט בו במבט עייף אך ערני לגמרי, אם הדבר כלל ייתכן, ושתק.

״דברים קורים״, ענה הכסוף על השאלה שלא נשאלה.

״דברים קורים״, חזר אחריו לוראם כהד בהסכמה, ״סוף–סוף הגיעה עת הילדים״.

זו הייתה הפעם השנייה ש הִיאָט שמע את הביטוי הלא מוכר, וכרגיל בשיחותיו עם לוראם בחר לשתוק ולא להפגין חוסר ידיעה. היו לו מקורות אחרים לברר את אשר לא ידע, והיה מבכר לשאול כל אחד מקבצני סאקאל–מור ולא לשאול את הכוכבן.

שוב שתקו. לוראם לא ישאל אותו דבר; מעולם לא שאל. כמותו גם הוא שמר על כבודו בקנאות ילדותית. הכסוף חייך את חיוך הטורף הלעגני שלו, מתיר רק לקצות שפתיו להתעקל קלות כמו בעווית, מקווה לגרום חוסר נוחות לזקן שמולו. בוודאי היה ההולך על שניים היחיד שהעז ללעוג לאדם זה ועדיין זכה לנשום את נשימתו הבאה. ״הוריתי לזַמֵן את מועצת הנגידים״, אמר הִיאָט לבסוף, ומארשת פניו הקפואה של בן שיחו ניחש שזה כבר ידע על כך, כפי שידע על כל דבר קט המתרחש בין כותלי המשכן דרך עיניהם ואוזניהם של משרתיו הקירחים ועבי הבשר.

כינוס המועצה לא היה דבר של מה בכך. הכינוס האחרון נערך לפני שלוש–מאות ליקויים, בתום תקופת תשעת הכיבושים, הרבה לפני שמי מהם נולד. למיטב ידיעתו של הִיאָט היה זה הכינוס היחיד מאז ומעולם. אדונו תמיד העדיף לכנס את נגידיו אחד–אחד. הרבה פחות רעש והרבה יותר מהיר, היה אומר.

״הכינוס ייערך במסע השמש הבא ביום זה בדיוק. הוא ייערך כאן, במשכן. האדיר אומר שיש לדבר חשיבות עליונה״, הוסיף הִיאָט כלאחר יד, מתענג על זיק הכאב המרצד בעיני הדמיין. גם אם מסר את הסרברום כפי שאב מוסר את בתו ביום כלולותיה, עדיין היה היחיד שסירב בתוקף לקרוא למקום ״המשכן״ ודבק בשם ״סרברום״. כמו ראה סיכוי שביום מן הימים ישוב המקום לגדולתו וסאקאל–מור תשוחרר. הִיאָט ידע שבעיני הדמיין הופרה קדושת המקום בכך שהתיר לאל לשכון בו; רק דמיינים ואחים–שומרים הורשו לדרוך על אדמת הסרברום. אף על פי שנודה מהתפיסה וכבר לא היה מחויב לקוד, לא הצליח להתרגל למחשבה שרגלם של אלו שאינם תלמידי התפיסה דורכת בסרברום היקר שלו. והידיעה על בואם של ששת הנגידים נתנה בו אותות שהִיאָט כה ייחל לראותם. שוב ניקרה בכסוף השאלה מדוע ויתר הכוכבן על מגדלו ומה ניתן לו בתמורה.

״מהן הבשורות שיש בפיך אליהם?״ שאל הדמיין חרש.

״מלחמה. הגדולה מכולן. מדינות מור ישתתפו כולן. כל זכר שמלאו לו אחד–עשר ליקויים וטרם מלאו לו שישים ואחד יגויס לאלתר. האדון יוביל את הצבא בעצמו כמו בימי קדם, ואתה נבחרת להיות דמיין הקרב שלו. אני מברך אותך, הכוכבן״, הנחית הִיאָט מהלומה נוספת ונוראה עוד יותר מקודמתה. רק בשביל המבט שבעיני הזקן היה שווה להפוך אימפריה שלמה על פיה ולשלוח מאות אלפי גברים למותם. הכוכבן ייאלץ לראשונה מזה עשרים ליקויים לצאת מבדידותו המזהירה.

״אדוננו נבון, ואם זה רצונו כך ייעשה״, אמר לוראם בקול אצור.

״אכן״, הסכים אתו הִיאָט וחזר לחייך את חיוך הטורף שלו.

״ולאן פניך שלך מועדות?״

הִיאָט המשיך לעטות את מסכת החיוך אך שרירי פניו הרצינו מתחתיה. הזקן חרג מהרגלו ושאלוֹ שאלה ומכאן המסקנה שהתשובה הייתה ידועה לו זה מכבר. התשובות פחות מעניינות, מעניין יותר הקול האומר אותן, אומר הפתגם. ״למשימה דחופה״, ענה הכסוף ולא יסף, ביודעו שכל מילה נוספת תפגום.

״הפעם השתדל שלא לאבד את הילדה. הדבר בעל חשיבות עליונה״, החזיר לו לוראם במילותיו שלו והעלה צל של חיוך לגלגני על דל שפתיו.

״הנערה תימצא״, אמר הִיאָט בקול פלדה שקט שהצליח בעמל רב לגייס. למעשה, הייתה זו משימה אבודה מראש. הִיאָט חיפש את הנערה חצי מחזור ימים בטרם אמר נואש. שישה ימים, שישה לילות, שישה סוסים שונים ואף לא שעת שינה אחת. אך לשווא. אדונו התרה בו כי הנערה נבונה ומסוכנת, אך הִיאָט לא שעה לו והתרשל במילוי משימתו. די היה בחטא הזה בכדי להבטיח לו מקום של כבוד בבֵּרכוֹת החומצה השחורה, במעמקי הקטוניום. היה עליו לכפר על כך ולמצוא את הנערה שוב, אך לא היה לו אף לא קצה חוט. כמובן שאדונו יכול היה לומר לו היכן נמצאת הממזרה, כפי שאמר לו בפעם הקודמת, שכן האל מור היה אל ובתור שכזה דבר לא נעלם מידיעתו. אך מור בחר שלא לעשות כן, ובצדק. הוא נתן בידו של הִיאָט הזדמנות הוגנת להוכיח עצמו בפניו, והִיאָט הכזיבו. מדוע שיטרח עבורו בשנית?

לוראם כמו קרא את מחשבותיו, ״הייתי מתחיל לחפש אותה במעיינות פירא מצפון לטאנטאלס. בחורבות העיר האוזילית. היא תגיע לשם בסופו של דבר, קח את מילתי על כך, הכסוף״, אמר הדמיין.

התיעוב שחש הִיאָט כלפי בן–שיחו הגיע לשיאו. לוראם קשישא זכר לו חסד נעורים אם נידב את המידע בחינם, אחרת איזו סיבה הייתה לו לעזור לאויבו המושבע והאחד שבגד בו? הִיאָט שנא להיות תלוי בחסדם של כופרים ויותר מכך שנא את העובדה שהכופר שלפניו לא הצליח שלא לחבבו.

״ועוד דבר…״ אמר לוראם, ״היא תגיע עם עוד שלושה; זוג מהתפיסה ונער. אני ממליץ לך לשמור את הנער בחיים. קבל את מילתי לכך שאם תעשה כן יהיה אדונך אסיר תודה על כך עד שיסכים לשכוח את כישלונך האחרון״.

אדון האדווה כבר פנה ללכת. ״לוראם!״ קרא אחריו הִיאָט.

הדמיין הזקן עצר אך לא סב על עקביו. ״כדאי להחליף את הגלימה המרופטת הזאת״, אמר הִיאָט לגבו של הזקן, ״אחרי הכול אתה הולך להיות מפורסם״.

כתפיו של לוראם הכוכבן שחו. באחת החיש צעדיו ויצא את החדר.

הִיאָט הכסוף הרשה לעצמו לחייך חיוך אמיתי.

 

 

כפירה מאת נמרוד הראל, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 623 עמ'

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , ,

Category: פנטסיה ומדע בידיוני, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *