קים מאת רודיארד קיפלינג / סיפור על התבגרות ועל המארג החברתי הסבוך של הודו

| 26/01/2014 | 0 Comments

קים מאת רודיארד קיפלינג

קים מאת רודיארד קיפלינג

קים הוא ספרו האחרון (ולדעת רבים, הטוב ביותר) של רודיארד קיפלינג, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1907. הספר שיצא לאחרונה בתרגום מלא לעברית, הוא לא רק ספר ריגול ומתח אלא גם סיפור על התבגרות, על מפגש בין מזרח למערב ועל חיפוש רוחני ובעיקר על רבדיה, גווניה והמארג החברתי הסבוך של הודו, כפי שמכיר אותה כל מי שביקר בתת-היבשת.

קים אינו הילד המושלם: הוא גונב ומשקר בלי להניד עפעף, הוא מקבץ נדבות ללא נקיפות מצפון, הוא מרמה ובועט בכל הפרות הקדושות ואוצר הקללות שלו יגרום גם לקשוחים ביותר להסמיק. אך אין ספק שאתם תתאהבו בו, כפי שקרה לכל מכיריו, ולא לחינם הוא מכונה 'חבר של כל העולם'.

קים, בנו היתום של חייל בריטי, מנסה לשרוד ברחובותיה של לאהור שבצפון הודו בתקופת השלטון הבריטי, ולמרות היותו סאהיב (אדון לבן) הוא נראה ומתנהג כאחד הילידים. הוא ממנה את עצמו לחניך של נזיר טיבטי ויחד הם יוצאים למסע חיפוש ברחבי המדינה: קים מחפש את השור האדום על כר דשא ירוק, שכפי שהבטיח לו אביו, יעשה אותו לאדם חשוב, ואילו הנזיר מחפש את הנהר הקדוש, שיאפשר לו להשתחרר ממעגל החיים והמוות האינסופי. יחד הם עוברים חוויות רוחניות אך גם הרפתקאות וסכנות מסמרות שיער לכל אורכה של הודו, מהמדרונות המושלגים של הרי ההימלאיה ועד לחופים הטרופיים בדרום הלח.

זהו ספרו האחרון (ולדעת רבים, הטוב ביותר) של רודיארד קיפלינג, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1907. קיפלינג ניחן בתפיסה חדה, דמיון יוצא דופן וביכולת לתאר במדויק אנשים, נופים ואורחות חיים. הוא פרסם קרוב למאה ספרים (ביניהם ספר הג'ונגל) וכחמש-מאות שירים.

 

מתוך הפרק הראשון:

 

הו אתה הפוסע בדרך הצרה

של להבות התופת אֱלֵי יום הדין,

הֱיֵה נדיב אל עובדי האלילים המתפללים

לבודהא בקאמאקוּרה!

בודהא בקאמאקוּרה

 

הוא רכב בפישוק רגליים, כמתגרה בחוקי העזר העירוניים, על גבי תותח הזאם־זאמה שעל במת הלבנים מול אַגְ'היבּ־גְהר הישן, "בית הפלאות", כפי שכינו הילידים את המוזיאון של לאהור. מי שהחזיק בזאם־זאמה, "הדרקון יורק האש", שלט על פנג'אב, כי נשק הברונזה הירוק הענק הזה היה תמיד שללו הראשון של כל כובש.

לישיבתו של קים על קנה התותח – הוא העיף בבעיטות מציר ההגבהה שלו את בנה של לאלָה דינאנאת – הייתה הצדקה מסוימת שהרי האנגלים שלטו בפנג'אב, וקים היה אנגלי. למרות היותו כהה ושזוף כמו כל יליד הודו אחר, למרות שהעדיף לדבר בשפת הארץ, למרות שאת שפת אמו הגה במין ניגון מקוטע ומהוסס ולמרות שהתרועע ומצא שפה משותפת עם נערי השוק הקטנים, קים היה לבן. עני שבעניים, אך עדיין לבן.

האישה בת התערובת שדאגה לו (היא עישנה אופיום והעמידה פנים כאילו היא מנהלת חנות רהיטים משומשים בכיכר ליד תחנת עגלות ההסעה הזולות), אמרה למיסיונרים שהיא אחות אמו של קים. אך למעשה אמו הייתה אומנת במשפחתו של קולונל ונישאה לקימבל או'הרה, סמל ראשון בגדוד המַאוֶוריק האירי. הוא עזב את הצבא, קיבל משרה בקו הרכבת של סינד-פנג'אב-דלהי וגדודו חזר הביתה בלעדיו. אשתו מתה ממחלת הכולרה כשהיו בעיר פֵרוֹזֶפּוֹר והוא החל לשתות לשוכרה עד שמצא עצמו נודד לאורך פסי הרכבת עם בנו חד־המבט בן השלוש. אגודות הצדקה, כמו גם כמה כמרים, שדאגו לשלום הילד ניסו לתפוס אותו, אך או'הרה התחמק מהם עד שפגש את האישה שעישנה אופיום, למד ממנה להכיר את טעמו ומת כדרך שלבנים אביונים מתים בהודו.

כל רכושו בעת מותו היה שלושה גיליונות נייר: את האחד הוא כינה "נֶה וַרְיֶטוּר", בשל המילים שהיו כתובות מתחת לחתימתו עליו. השני היה תעודת השחרור שלו משירות צבאי והשלישי תעודת הלידה של קים. הדפים הללו, נהג לומר בשעות הנהדרות שבהן היה הלום אופיום, עוד יעשו מקימבל הקטן בן־אדם. בשום פנים ואופן אסור לו לקים להיפרד מהם, מאחר שהם חלק מקסם אחד גדול שכמוהו עושים אנשים שם, מאחורי המוזיאון, בג'אדוּ־גְהר, "בית הכשפים", כפי שקראו הילידים לבית לשכת הבונים החופשיים הצבוע כחול ולבן. הכול יסתדר יום אחד, הוא אמר, וקרנו של קים תתרומם בכבוד בין עמודי המקדש – עמודי נפילים – יפים וחזקים. הקולונל עצמו, רכוב על סוס אביר בראש הגדוד הטוב ביותר בעולם, יבוא לטפל בקים -קים הקטן, שגורלו ראוי שיהיה טוב יותר מגורל אביו. תשע־מאות שדים מצוינים, שאלוהיהם שור אדום על כר דשא ירוק, ידאגו לקים, אם הם לא שכחו את או'הרה, או'הרה המסכן, שהיה מנהל התחנה בקו הרכבת לפֵרוֹזֶפּוֹר. לאחר מכן הוא מירר בבכי בכיסא הקנים השבור שבמרפסת. ולפיכך, אחרי מותו תפרה האישה את תעודת הקלף, את האישור ואת תעודת הלידה לתוך נרתיק קמעות עשוי עור וקשרה אותו בחוט סביב צווארו של קים.

"ויום אחד," היא אמרה, זוכרת במבולבל את נבואותיו של או'הרה, "יבוא לחפש אותך שור אדום ענק בשדה ירוק, והקולונל רכוב על סוסו האביר ו…" עברה לאנגלית: "ותשע־מאות שדים."

"אהה," אמר קים, "אני זוכר. שור אדום וקולונל רכוב על סוס יבואו, אבל לפניהם, כך אמר אבא, יבואו שני אנשים שיכינו את השטח לעניינים האלו… ככה אבא שלי אמר שהם תמיד עושים, וחוץ מזה, זה ככה תמיד כשאנשים עושים קסמים."

אם האישה הייתה שולחת את קים עם המסמכים הללו לג'אדוּ־גְהר המקומי, הלשכה המחוזית של הבונים החופשיים הייתה לוקחת אותו תחת חסותה ושולחת אותו לבית היתומים שבגבעות. ואולם, מה ששמעה על קסמים הטריד אותה. גם לקים היו דעות משלו. משהגיע לגיל פריקת כל עול, הוא למד להימנע מחברתם של מיסיונרים ומזו של אנשים לבנים בעלי חזות רצינית ששאלו אותו מי הוא ומה בדיוק הוא עושה. קים לא עשה מאום ועשה זאת בהצטיינות יתרה. נכון, הוא הכיר את עיר החומות הנפלאה לַאהוֹר, משער דלהי שבכניסה הדרומית־מערבית ועד לחפיר המצודה החיצונית, הוא התרועע עם אנשים שחייהם מלאי פלאים שאפילו השולטן הארון אל ראשיד לא חלם עליהם, והוא חי חיים פרועים כמו באגדות אלף לילה ולילה. אך מיסיונרים ומזכירי ארגוני צדקה לא יכלו לראות את היופי שבכל אלו. כינויו בכל רחבי הרובע היה "החבר הקטן של כל העולם", ולעתים קרובות, מהיותו גמיש, חמקן ומשולל כל מראה מחשיד, הוא ביצע שליחויות ליליות על גגות הבתים עבור גברברים מהודרי לבוש בעלי חזות חלקלקה. אלו היו מזימות ותככים, את זה הוא כבר ידע שהרי הכיר מקרוב את כל סוגי הרוע מאז שלמד לדבר. אך הוא אהב את המשחק־לשמו הכרוך בהם: את ההתחמקות החשאית בין הסמטאות והתעלות החשוכות, את הטיפוס במעלה צינורות מים, את מראות וקולות עולמן של הנשים על גגות הבתים השטוחים ואת המנוסה החפוזה מגג בית אחד למשנהו בחסות החשֵכה החמה. והיו גם האנשים הקדושים שהכיר, פאקירים סגפנים מרוחי אפר ליד מקדשי הלבֵנים שלהם מתחת לעצים שעל גדת הנהר. הוא בירך אותם לשלום כאשר שבו מקיבוץ הנדבות, וכשלא נכח זר בסביבה גם אכל עמם מאותו כלי. האישה שטיפלה בו התעקשה ודמעות בעיניה שילבש בגדים מערביים: מכנסיים, חולצה וכובע מרופט. קים גילה שקל לו יותר ללבוש גלימה הינדית או בגד מוסלמי כאשר הוא עסוק בעניינים מסוימים. אחד הצעירים החלקלקים מהודרי הלבוש – זה שנמצא מת בתחתית באר בליל רעידת האדמה – נתן לו פעם חליפה הינדית, תחפושת מושלמת של נער רחוב הינדי מכת נמוכה, וקים אִחסן אותה במקום המחבוא שלו: מתחת לערֵמת גזעים של ארזי הימלאיה מדיפי ניחוחות, שהונחו לייבוש אחרי מסע בנהר הראווי, בחצר מחסן העצים של נילא ראם, שמאחורי בית הדין העליון של פנג'אב. משנזדמנה לו שעת כושר לעסקים או להתהוללות, נהג קים להשתמש בתלבושתו זו וחזר עם שחר לפתח ביתו עייף וצרוד ממצהלות תהלוכת נישואין10 או מהילולת פסטיבל הינדי. לעתים היה מה לאכול בבית אך לעתים קרובות יותר לא היה, ואז נהג לצאת שוב לרחוב כדי לאכול עם חבריו
הילידים.

כשהוא מתופף בעקביו על הזאם־זאמה, התפנה קים מדי פעם ממשחקו כמלך הטירה עם צ'וֹטָה לַאל הקטן ועם עבדוללה, בנו של מוכר הממתקים, כדי לזרוק הערה גסה לעברו של השוטר היליד שניצב על משמר שורות הנעליים בפתח המוזיאון. הפנג'אבי המגודל חייך בסבלנות. הוא הרי הכיר את קים. כמוהו הכירו את קים מחלק המים שהזליף מים מנאד עור העז שנשא על גבו כדי למנוע מהאבק לעלות מן הדרך היבֵשה, ג'אוואהיר סינג, נגר המוזיאון הסיקי הרכון על ארגזי אריזה חדשים, ובעצם כל מי שהיה בסביבה חוץ מהאיכרים הכפריים שמיהרו אל "בית הפלאות" לצפות בחפצים שהפליאו לעשות אנשים ממחוזם שלהם או ממקומות אחרים. המוזיאון הוקדש לאמנויות הודו ולכּלֶיה, וכל מי שביקש חוכמה היה יכול לבקש ולקבל הסברים מאוצֵר המוזיאון.

"רד! רד! תן לי לעלות!" קרא עבדוללה שטיפס על גלגל הזאם־זאמה.

"אביך היה טבח־אופה, אמך גנבה ממנו חמאת גְהי, " זימר קים. "כל המוסלמים נפלו מן הזאם־זאמה לפני זמן רב!"

"תן לי לעלות!" צווח צ'וֹטָה לַאל הקטן שחבש כיפה רקומת זהב. הונו של אביו היה אולי חצי מיליון לירות שטרלינג, אך הודו היא הארץ הדמוקרטית היחידה בעולם.

"גם ההינדים נפלו מן הזאם־זאמה. המוסלמים העיפו אותם. אביך היה טבח־אופה…"

הוא הפסיק כי מעבר לפינה, מכיוון בזאר מוֹטי הסואן, הופיע, משרך רגליו, אדם שקים לא ראה כמוהו מימיו למרות שחשב שהוא מכיר את כל הכִּתות ואת כל המעמדות. גובהו היה כמעט מטר ושמונים, הוא לבש קפלים על גבי קפלים של בד מטונף דמוי שמיכת סוסים, וקים לא היה יכול לשייכו על פי בגדיו לשום עיסוק או מקצוע מוּכּרים. מחגורתו השתלשלו קלמר ברזל ארוך ומחרוזת תפילה עשויה עץ דוגמת זו שענדו אנשים קדושים. על ראשו חבש מעין מצנפת ענקית עם אוזני כלב. פניו היו צהובות ומקומטות כמו אלו של פוּק שינג, הסנדלר הסיני שבבזאר. עיניו פנו כלפי מעלה בקצותיהן ודמו לחריצים דקים ומוארכים של אבני שוהם שחורות.

"ומי זה?" אמר קים לידידיו.

"אולי זה אדם," אמר עבדוללה כשמבטו נעוץ בו ואצבעו בפיו.

"זה בטוח," ענה קים. "אבל הוא לא דומה לשום אדם הודי שאני ראיתי אי־פעם."

"כוהן דת, אולי," אמר צ'וֹטָה לַאל שזיהה את מחרוזת התפילה, "תראו, הוא הולך ל'בית הפלאות'."

"לא, לא," אמר השוטר ונענע את ראשו, "אני לא מבין את מה שאתה אומר." השוטר דיבר בשפה הפנג'אבית. "הו, 'חבר של כל העולם', מה הוא אומר?"

"שלח אותו הנה," אמר קים וקפץ מהזאם־זאמה כשהוא מנפנף בעקביו היחפים, "הוא איש זר ואתה, אתה סתם ג'אמוס."

האיש פנה לאִטו חסר ישע לכיוון הילדים. הוא היה זקן ובגדי הצמר שלו העלו ריח חריף של לענה ממעברי ההרים.

"אמרו נא, ילדים, מהו הבית הגדול הזה?" שאל בשפת אורדו טובה למדי.

"זה האַגְ'היבּ־גְהַר, 'בית הפלאות'!" קים לא הוסיף לדבריו שום תואר כבוד כגון "לאלה" או "מיאן". הוא לא הצליח לנחש מהי דתו של האיש.

"אה! 'בית הפלאות'! כל אחד יכול להיכנס?"

"כך כתוב מעל לדלת – כל אחד יכול להיכנס."

"ללא תשלום?"

"אני נכנס ויוצא, ואני לא בנקאי," צחק קים.

"אך לדאבוני אני אדם זקן ולא ידעתי." ואז, בעודו ממולל באצבעותיו חרוזים במחרוזת התפילה שלו, פנה לעבר המוזיאון.

"מאיזו כת אתה? איפה הבית שלך? באת מרחוק?" שאל קים.

"באתי דרך קוּלוּ, ממקום שמעבר להר קַאִילַאס, אך מה אתה יודע? באתי מההרים שבהם," הוא נאנח, "האוויר והמים הינם צלולים, מתוקים וקרירים."

"אהה! מקִיטַאיי [סין]," אמר עבדוללה בגאווה. פוּק שינג גירש אותו פעם מחנותו מאחר שירק על פסל אל־הבית, הג'וס, שמעל למדף המגפיים.

"פַאהַארי [איש הרים]," אמר צ'וֹטָה לַאל הקטן.

"אכן, ילד, איש הרים אני, מן ההרים שכמותם לא ראיתם. השמעתם אי־פעם על בְּהוֹטִיַאל [טיבט]? אינני סיני אלא איש בְּהוֹטִיָה [טיבטי], ואם חייבים אתם לדעת, אני לאמה או גורו — כמו שאתם מכנים זאת בלשונכם."

"גורו מטיבט," אמר קים. "מעולם לא ראיתי איש כזה. זה אומר שהאנשים בטיבט הם מדת ההינדו?"

"אנו, הננו חסידי 'דרך הביניים', אנו חיים בשלווה במנזרי הלאמה שלנו. אני הולך לראות ארבעה מקומות קדושים לפני מותי. וכעת אתם, שילדים הנכם, יודעים בדיוק מה שאני, שזקן אנוכי, יודע." הוא חייך בנדיבות אל הילדים.

"אכלת כבר?"

הוא מישש בחיקו והוציא קערת קיבוץ נדבות משומשת עשויה עץ. הילדים הנהנו בראשיהם, כל אנשי הדת שהכירו קיבצו נדבות.

"אין ברצוני לאכול עדיין." הוא הפנה את ראשו הצדה כצב זקן המפנה ראשו לאור השמש. "האם נכון הוא שישנן דמויות לרוב ב'בית הפלאות' של לאהור?" הוא חזר על המילים האחרונות כמי שמבקש לוודא שהכתובת שבידו אכן נכונה.

"כן, זה נכון," אמר עבדוללה. "יש שם המון פסלי אלילים מגעילים. גם אתה עובד אלילים."

"אל תשים לב אליו," אמר קים, "זה בניין ממשלתי ואין בו שום סגידה לאלים. יש שם רק סאהיבּ עם זקן לבן. בוא איתי ואראה לך."

"כוהני דת זרים אוכלים ילדים," לחש צ'וטה לאל.

"והוא גם זר וגם בּאט־פּאראסט [עובד אלילים]," אמר עבדוללה המוסלמי.

קים צחק. "הוא חדש כאן. רוץ לסינר של אימא שלך, שם תרגיש בטוח. בּוא איתי!"

מונה הכניסות נקש כשנכנס קים דרך השער המסתובב, והאיש הזקן הלך בעקבותיו פנימה ועצר אחוז תדהמה. באולם הכניסה עמד הפסל היווני־בודהיסטי הגדול ביותר שנוצר אי־פעם. רק המלומדים יודעים מתי פיסלו אותו אומנים ששמם נשכח זה מכבר, אך ניכר שידיהם רגישות היו והשכילו להביע את הנופך היווני שהועבר להודו בדרכים מסתוריות. היו שם מאות פסילים, דמויות מגולפות, שברי פסלים ולוחות אבן עטורי דמויות, שציפו קירות של מקדשי סְטוּפָּה ווְיהארוֹת בודהיסטיים בצפונה של הארץ. כעת, לאחר שנתגלו ונאספו ועטו תוויות, הם היו לגאוות המוזיאון. הלאמה עמד לנוכח כל אלו בפה פעור לרווחה ולבסוף נעמד מול תבליט גבוה שהראה את ההכתרה או ההאלהה של האדון בודהא. המורה הגדול צויר שם יושב על צמח לוטוס שעלי כותרתו נחקקו כה עמוק באבן עד שנראו מנותקים כמעט. סביבו נחקקה ההיררכיה האהובה של מלכים, זקני העדה, ובודהות מימי קדם. תחתיו היה אגם מכוסה בפרחי לוטוס ובו דגים וציפורי מים. שתי ישויות אלוהיות בעלות כנפי פרפר החזיקו את העטרה מעל לראשו, ומעליהן זוג נוסף שהחזיק בשמשייה שהצלה על כיסוי הראש מעוטר התכשיטים של הבודהא.

 

קים מאת רודיארד קיפלינג. מאנגלית: שמואל (מולי) ורד, הוצאת אריה ניר, שנת 2014, 383 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ספרות נוער, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.