שפת כל הארץ מאת עמנואל גרנצרז' / העברית השפיעה בחלקה על הלטינית ועל שפות מערביות

| 28/10/2012 | 0 Comments

שפת כל הארץ מאת עמנואל גרנצרז'

ספר חדש חושף, כי השפה העברית השפיעה בחלקה על הלטינית ועל שפות מערביות. זהו מחקר שעליו מתבסס הספר 'שפת כל הארץ' מאת עמנואל גרנצרז'.

הספר עוסק באבחון מילים בשפות האירופיות שמוצאן מלטינית אשר שורשיהן זהים במידה מרובה לשורשי מילים מקראיות ומשמעויותיהן קרובות להן. תוכלו לקבל הצצה לעולם מעניין המצביע על כך שהשפות השמיות, ובכללן העברית, השפיעו, לדעת המחבר, על הלטינית, ויתרה מכך על הסנסקריט, ומלים רבות נלקחו והוטמעו בשפות אלה. אמנם אין אסמכתא היסטורית (וייתכן כי גם לא תימצא כזו) לגילן של המילים המשותפות לשפות שצוינו לעיל, אך אם לא נתרכז בהיבט זה, אזי מעניין לראות את קווי הדמיון הרבים, שמן הסתם לא נהירים לרוב האנשים, או שהיו מתייחסים בביטול לזהות, אלמלא המחקר שערך המחבר.

האם ה"שורש" המקראי ושם העצם הצרפתי source (שעבר מצרפתית לאנגלית) מקורם אחד הוא? הרי הדעה הרווחת בקרב הבלשנים היא שהלטינית שממנה התפתחה הצרפתית התגבשה ממקורות הודו-אירופיים ומיוונית, בעוד שמוצא המילה "שורש" הוא כנראה שמי. ואם נכון הדבר שהן ינקו ממקור אחד, מתי חלה התפתחות זו בדברי ימי העמים וכיצד הצטלבו המילים, שהרי שתי השפות נהגו בארצות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, תרתי-משמע?

תחושה דומה קיננה בלבו כאשר תהה על התופעה המוזרה שהמילה הספרדית seguro שפירושה "בטוח" או "ודאִי" תואמת את המשמעות של הפועל העברי "סגור", המציין את הפעולה החיונית הנדרשת כדי לאבטח מקום כלשהו, וכן בנִיסיונו להבין את פשר התצליל הזהה-כמעט של המילה האיטלקית ragione (רג'ונה) שפירושה "תבונה" עם "רעיון" בעברית.

עמנואל גרנצרז' נולד באיטליה בשנת 1929. ב-1939, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרה משפחתו לטנג'יר שבמרוקו שם שהתה עד 1943, שנת עליית המשפחה לישראל. בנסיבות אלה למד עמנואל בבתי הספר השונים גם את השפות צרפתית, איטלקית וספרדית, והופתע לגלות בהן מילים שבמבניהן בצבצו יסודות מקראיים. כבר בתקופת לימודיו בבית הספר התעניין בתופעות לשוניות אלו, אך נמנע מלעסוק בהן. ריבוי התופעות המסקרנות שנצברו בזִיכרונו הובילו את המחבר בסופו של דבר לנסות להתחקות אחר התהייה הלשונית ולבדוק אם אמנם למקרים אלה מקור משותף אחד. 

את ממצאי הבדיקה המעניינים והמפתיעים גיבש גרנצרז' לספר שבו הוא רואה מימוש "כתיבה שהונעה על ידי סקרנות מאתגרת בעקבות הימצאותם של יסודות מקראיים במילים אירופיות, בפרט שהבלשנות הכללית טוענת כי הדמיון הנ"ל חלחל משפות לועזיות לעברית ולא להיפך". ממצאיו הם בבחינת אשנב להיבט אטימולוגי ארכאי נדיר בדברי הימים של העמים.

הספר מתמקד כל כולו ב"דְלִיָּה" חובבנית ומזדמנת של מילים בשפה הלטינית ובנותיה, המשותפות להבנתו בשורשי המילים מתוך המקרא, על עיצוריהן ומשמעויותיהן. "על כן אני מאמין שרב הסיכוי שמילים משותפות נוספות כדוגמתן פזורות בשפות האירופיות וממתינות בתורן לגילויָן האקראי", אומר גרנצרז'.

לכל המילים המקראיות המוזכרות בספר ולמילים הלטיניות המוצעות כנגזרות מהן יש מכנה משותף בשורש המילה, במשמעות וברבות מהן גם בתצלילן הפונטי.

הספר עוסק בערכים ספציפיים ופרטניים ואינו מתיימר לקבוע כללים כלשהם, אלא להצביע על תופעה מפליאה ובלתי פתורה שבה מרבית המילים הלטיניות שהציג מאופיינות בעיצורים משותפים לערכים המקראיים. גרנצרז' מעיד כי "מאחר ש'המלאכה מרובה והזמן קצר ודוחק' אצלי, כל מה שעשיתי הוא ניסיון להניח על סף דלתו של חוקר לשונות כלשהו גירוי אינטלקטואלי דיו, ואולי הוא יגלה עניין בחומר שהציג ויאות להתמודד עם התופעה המסקרנת של הזהות האטימולוגית והפונטית". בעיניו "חיבור זה משול אפוא לחכה המושלכת לתוך ים המחקר בתקווה שבלשן כלשהו יועלה ב"פיתיון המאתגר", יהפוך בו עד למציאת תשובות נכונות ויצליח לפענח את תולדותיה ונתיבה של התעלומה הלשונית המעניינת". הוא מאמין כי "אם הנחתי תתאמת, יהיה זה שכרי על תרומה צנועה לגילוי השפעה אפשרית של מילים מתוך הלשון המקראית על תרבותה של אירופה".

כדי לספק מבט רחב ומקיף ככל האפשר על כל ערך וערך שהציג בספרו ולמען היושרה המתחייבת הציג את עמדתם וגרסתם של החוקרים ושל בלשני אוקספורד לגבי ערכים אלה, ולאמתם עם ההנחה היומרנית שלו.

שפת כל הארץ – פתח דבר 

מאז נעוריי גיליתי סקרנות מרובה למילים, בעיקר למילים מתוך השפות שלמדתי. תהיתי לא פעם על מקורותיהן ועל תהליכי התפתחותן של מילים שונות שעוררו את תשומת לבי. עם השנים הפכה סקרנותי למעֵין תחביב והתמקדה במילים מזדמנות, בשפות הלטיניות בעיקר, שנדמה היה לי כי גיליתי בהן שורשים עבריים וכן משמעות קרובה והגיונית למקור המקראי. אולם על אף הסיפוק הזמני ל"הצלחתי בגילוי", לכאורה, של מילה חדשה המשותפת לעברית ולשפה לועזית, לא ייחסתי לכך חשיבות מעבר ל"העשרת" תחביבי ולהצפנת ערך לשוני מעניין נוסף בזיכרוני.

במשך תקופה ארוכה מדי, לצערי, לא הקדשתי די זמן לתופעות שהיו צריכות לעורר את תשומת לבי מעצם הישנותן. כיצד נוצר מכנה פונֶטי משותף ל"שורש" המקראי ולשם העצם הצרפתיsource , למשל, שמשמעותו זהה? האם שתי המילים יָנקו מאותו מקור? הרי הדעה הרווחת בקרב הלשונאים היא שהלטינית, שממנה התפתחה השפה הצרפתית, התגבשה ממקורות הודו־אירופיים ומיוונית, ואילו מוצא המילה "שורש" הוא כנראה שֵׁמי. ואם נכון הדבר שהן ינקו ממקור אחד, מתי חלה התפתחות זו בדברי ימי העמים וכיצד הצטלבו המילים, בעוד ששתי השפות נֶהֱגוּ בארצות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, תרתי משמע?

תמיהה דומה קיננה בלבי כאשר תהיתי על התופעה האפשרית שהמילה הספרדית seguro, שפירושה "בטוח", או "ודאי", תואמת את המשמעות של הפועל העברי סגר, המציין את הפעולה החיונית הנדרשת כדי לבטח מקום כלשהו. כן ניסיתי להבין את פשר התצליל הזהה־כמעט של המילה האיטלקית ragione (רג'ונה), שפירושה "תבונה", עם "רעיון" בעברית. אך בהיעדר השכלה כלשהי בבלשנות, כאמור, טרם חשתי מאותגר דַּיִּי להעז, למרות זאת, לחקור ולאשש תחושה ראשונית זו, כי ייתכן שיש יסוד לשוני משותף כלשהו לשפה העברית ולשפות הלטיניות. העובדה שזיהוי מילה דו־לשונית הייתה מקרית בלבד לא המריצה אותי להתעמק בתופעה מעבר להצפנתה במוחי כתרגיל אינטלקטואלי גרידא.

אולם אדישותי פינתה את מקומה להתעניינות מחודשת כאשר נאגרו בזיכרוני תופעות לשוניות תמוהות נוספות מעין אלה, שהחלו להנביט בי רצון, מהוסס אמנם לנוכח חוסר הידע, לנסות לעלות על עקבות תהייתי הלשונית ולבדוק האם יסודה של זהות המקרים הוא אכן במקור משותף אחד.          

עם זאת, עליי לציין, למרבה הצער, שתחביבי לא הבשיל מעולם לכלל החלטה ללמוד אטימולוגיה ולעסוק בה, כדי להוכיח מעבר לכל ספק את הנחתי האינטואיטיבית. כיום, דומני, אין כבר סיפק בידי ללמוד בלשנות ולהתמודד כראוי עם התעלומה לפתרון מושכל, מוצלח ומשכנע. לו אפשר היה "להבטיח" כעת את הזמן הנחוץ, הייתי עוד היום ניגש לרכוש את הידע הדרוש כדי לנסות ולפענח את מקורות המילים שמסקרנות אותי שנים כה רבות, ולבסס את הנחתי שהן נטמעו בשפות הלטיניות מהעברית המקראית.

ההחלטה לעסוק בבדיקת הנושא הציבה אותי במעמד שמפניו כבר "הזהיר" פרופ' י' קוטשר בספרו "מילים ותולדותיהן" (ערך "יין" – על התחביב האהוב ביותר על "בלשנים חובבים של עמך" להשוות את הלשון העברית ללשונות אירופה). באותו ערך כותב קוטשר: "לשווא תוכיח להם כי דמיון בין מילים מסוימות בלשון העברית ובלשון הודו־אירופית על פי רוב מקרה הוא." יש סבירות רבה שגורל דומה צפוי גם לחיבור זה, והוא ייתקל בביטול ובהרמת גבה מצד בלשנים ואנשי מקצוע, שאינם רואים בעין יפה – בלשון המעטה – "פלישה" של חובבים מזדמנים, ללא ידע ורקע מקצועי, לתחומם, בבחינת "האחד בא לגור וישפוט שָפוֹט".

עם זאת, דומני שספרו של פרופ' קוטשר מתמקד בעיקר במקורות מילים עבריות וארמיות מתקופת המשנה ואילך, שבה נקלטו מילים ומושגים רבים מיוונית ומלטינית, הוטמעו בלשוננו ו"עוברתו" בה. לעומת זאת, חיבור זה עוסק במילים מקראיות בלבד, שרובן מתבססות על השפה העברית הארכאית שקדמה לתקופת המשנה, ולדעתי סביר שהן היוו יסוד גם למילים לטיניות. על כן, על אף שאני מסתכן בהמעטת ערך עמלי זה על ידי מומחי המקצוע, נטלתי לעצמי את החופש להעלות על הכתב את הנחתי.

מאחר ש"המלאכה מרובה והזמן קצר ודוחק" אצלי, כל מה שעשיתי הוא ניסיון להניח על סף דלתו של חוקר לשונות כלשהו גירוי אינטלקטואלי דיו, ואולי הוא יגלה עניין בחומר שיובא להלן ויאות להתמודד עם התופעה המסקרנת של הזהות האטימולוגית והפונטית.

חיבור זה משול אפוא לחכה המושלכת לתוך ים המחקר, בתקווה שבלשן כלשהו יועלה ב"פיתיון המאתגר", יהפוך בו עד למציאת תשובות נכונות ויצליח לפענח את תולדותיה ונתיבה של התעלומה הלשונית המעניינת.

אם הנחתי תתאמת, יהיה זה שכרי על תרומה צנועה לגילוי השפעה אפשרית של מילים מתוך הלשון המקראית על תרבותה של אירופה.

הקדמה

נולדתי בטריאסטה שבאיטליה ולמדתי בבית הספר היסודי היהודי עד אמצע שנת 1939. בעקבות החוק לגירוש יהודים שהיגרו לאיטליה, בתום מלחמת העולם הראשונה, נאלצנו לעקור משם, ולנוכח סירובן המוחלט של ארצות מערב אירופה לאפשר ליהודים להגר לתחומיהן, מצאנו בלית־ברֵרה מקלט חלופי בעיר טנג'יר שבמרוקו, שאליה אפשר היה להגר באמצעות תעודת מעבר בלבד. כך, למזלנו, ניצלנו מגורלם המר של יהודי אירופה. בין השנים 1943-1939, עד למסענו לארץ ישראל, למדתי  שם בבית ספר יהודי. בד־בבד ללימודי הקודש למדנו גם עברית מודרנית וכן לימודי חול בצרפתית ובספרדית.    

עוד בשיעורי תנ"ך באיטליה, שבה למדנו תנ"ך בהברה איטלקית, תהיתי על ההגייה המוזרה של האות עי"ן, המבוטאת כעֵין נו"ן. עם השנים, לאחר שהתוודעתי להגייה האשכנזית, הספרדית והתימנית גם יחד, בלטה בחריגותה ההגייה האיטלקית. אף שלא ידוע לי פשר החריגות הזאת, יש אולי מקום להניח שלאחר הסתלקותם של הדורות הראשונים אימצו לעצמם יהודי רומי בינתיים את השפה הלטינית, ועל כן לא היו מסוגלים לבטא עוד כראוי את האותיות העבריות הגרוניות. מקצתן הפכו בהגייתן לתנועות ואילו האות עי"ן נותרה עיצור הנֶהגה בקהילות איטליה השורשיות, עד עצם היום הזה, כאות נו"ן, אולי עקב כינויו הפונטי המסתיים בעיצור זה וקל להגותו.

הנחה זו מסבירה אולי את התופעה המוזרה של הגיית השם "יעקב" בקהילות אשכנז כ"ינקב", כנראה בעקבות מעבר יהודים מאיטליה לארצות אשכנז בימים קדומים, כפי שמשוער ב"מגילת אחימעץ בן פלטיאל" (האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמוד 422, וספריית הלל בן־חיים), וסבורים כך גם רוב החוקרים לגבי מוצא יהודי אשכנז. מסיבה זו אף ייתכן שהשם המקראי "עתליה", הנהגה אצל יהודי איטליה כ"נטליה", התגלגל ללשונות אירופה כ"נטלי".

אולם המילה המקראית שעוררה בי סקרנות ראשונית גדולה היא "עתיק", המבוטאת גם בשפות הלטיניות כ"ענתיק" (antique). כאשר בדקתי בקונקורדנציה לתנ"ך של ד"ר שלמה מאנדלקרן, מצאתי את המילה "עתיקים" מתוך דברי הימים א, ד, כ"ב, מתורגמת בלטינית antiquus, וזו מרמזת אולי על האפשרות שהמילה נקלטה בלטינית מתוך תרגום התנ"ך מהעברית ה"איטלקית".

כדי להסיר ספק בדבר כבר בתחילת דבריי, מן הראוי לציין ולהדגיש בשנית שאין לי כל השכלה והכשרה באטימולוגיה, פרט לסקרנות טבעית למילים ומשמעויותיהן ולידע בסיסי שרכשתי בשלוש שפות־בנות של השפה הלטינית. לכן נדמה לי, עם כל הזהירות הראויה, שניחנתי, הודות לידע בסיסי זה, בכישרון כלשהו ל"זיהוי" תמוה של מילים עבריות מקראיות בשפות אירופיות.

מאותגר אפוא על ידי מילה עברית זו, שדומה לה מצויה בלטינית, התחלתי לגלות עניין בתופעות דומות בשלוש השפות הנזכרות. כך הבחנתי באקראי במילים ממוצא לטיני בעלות תצליל פונטי קרוב מאוד למילים מקראיות נוספות, שעל אף שלבשו לפעמים צורה שונה במקצת ולעתים אף משמעות מעט שונה, נשתמרו בהן שורש משותף ומשמעות הגיונית קרובה למילים המקראיות.

הבחנות אלו "צצו" גם במילים בשימוש יום־יומי, בעיקר בשפות שמקורן בלטינית, אם כי לא רק בהן. על כן הנחתי לתומי שה"וולגאטה", התרגום הראשון לתנ"ך מעברית ללטינית, יורה שם עקבות להשרשת אותן מילים עבריות בשפות הלטיניות. אולם כאשר חיפשתי תימוכין להנחה הזאת בקונקורדנציה לתנ"ך, המסתמכת על תרגום ה"וולגאטה" כאמור, גיליתי להפתעתי כי התרגום הלטיני למרבית המילים המקראיות הנ"ל שונה לחלוטין. הוא אינו תואם כלל את המילים האירופיות הדומות להן פונטית ובעלות משמעות קרובה, הקיימות במילונים הלטיניים. אינני מסוגל – ואף אינני מתיימר – להוכיח מעבר להנחה סבירה שאותן מילים בעלות צביון דומה הקיימות בלטינית, מקורן בעברית. אולם מאחר שמדובר בטקסטים עבריים עתיקים, שיתברר שהם מבוססים לרוב על מקורות שֵׁמיים קדומים יותר, היה מתקבל על הדעת להניח, שבמקרים מסוימים אלו רבה ההיתכנות שהמקור למילים הלטיניות הנדונות מבוסס על הלשון המקראית־השמית. עקב כך היה הגיוני לשער, ואכן כך סברתי בתחילה, שלוּ היו המילים התואמות כבר מושרשות בשפה הלטינית בעת שהכומר הירונימוס תרגם את התנ"ך מעברית ללטינית, הוא היה מן הסתם עושה בהן שימוש בתרגומו. אך להפתעתי התברר לי כי המילים המתורגמות אינן זהות כלל ועיקר, ועל כן הנחתי שבעֵת התרגום במאה הרביעית לספירה רוב המילים הלטיניות הדומות, לדידי, טרם היו שגורות בשפה הלטינית. אי לכך שיערתי, שהחלחול האפשרי של מילים מקראיות ללטינית בתצליל ובמשמעותן הנוכחית נתקיים מאוחר יותר, עם התגברות חקר המקרא בשפתו המקורית, בעקבות התפשטות הנצרות ביבשת אירופה והשפעתה הגדלה והולכת של הכנסייה על חיי היום־יום של עמיה.

אולם עם זאת התקשיתי למצוא הסבר הגיוני כיצד, מדוע ומתוך איזה צורך נקלטו בשפה הלטינית המפותחת והעשירה דווקא המילים המסוימות שתפורטנה להלן, ואשר אינן בשימוש בפולחן הדתי הנוצרי, שבו נקלטו מילים עבריות מהפולחן היהודי לתוך הטקסטים הכנסייתיים ונותרו כמעט ללא כל שינוי פונטי. עושרה וריבוי גווניה של השפה הלטינית מוכחים ללא עוררין בתרגום התנ"ך בוולגאטה, כאשר לכל המילים ה"משותפות", לדידי, קיימות חלופות המבארות היטב את משמעותן המקראית על כל פרשנויותיה. די אם ניטול כל מילה מקראית בקונקורדנציה, החוזרת ונשנית ככתבה וכלשונה בכל הפסוקים בתנ"ך שהיא מופיעה בהם, ונוכל להיווכח בעושר המגוּון של התרגום הלטיני של אותה מילה, על פי משמעותה וכוונתה באותו פסוק.

זו הסיבה שהסתברות זו הציבה לפניי את הצורך לחפש את התשובה לעובדות הלשוניות המתמיהות בתקופות אטימולוגיות אחרות. 

כפי שכבר הדגשתי לעיל, חיבור זה עוסק באבחון מילים בשפות האירופיות שמוצאן מלטינית, אשר שורשיהן זהים במידה מרובה לשורשי מילים מקראיות ומשמעויותיהן קרובות להן.

החיבור מתמקד כאמור, כל כולו ב"דְלִיָּה" חובבנית ומזדמנת של מילים בשפה הלטינית ובנותיה, המשותפות להבנתי בשורשי המילים מתוך המקרא, על עיצוריהן ומשמעויותיהן. על כן אני מאמין שרב הסיכוי שמילים משותפות נוספות כדוגמתן פזורות בשפות האירופיות וממתינות בתורן לגילויָן האקראי, ואולי אף בסיוע מחקר מיומן ושיטתי "לאורכו ולרוחבו" של המילון הלטיני. יתר על כן, מאחר שבמילים מקראיות רבות שתפורטנה להלן ציינתי גם את המקורות השמיים הארכאיים שקדמו ללשון הלטינית, המסקנה המתבקשת היא שהמקרא – על יסודותיו השמיים הקדומים – היה לכאורה המקור לאותן מילים זהות בלטינית. אולם אף כי הסתברות זו נראית לי קלושה ביותר, ייתכן שיש מקור ארכאי משותף למילים הללו בשפות השמיות וההודו־אירופיות בתקופה קדומה יותר, כשענפיהן התפצלו אז ונמזגו בקבוצות השפות השונות, ושבו ובצבצו מתוכן לאחר מכן על אותו יסוד פונטי משותף.

מקבץ המילים המקראיות שזיהיתי לכאורה כמשותפות למילים לטיניות, מרביתן ממקורות השפה האכדית, כמובא במילון החדש של אברהם אבן שושן ובמילון השפה האכדית של אוניברסיטת שיקגו, ומקצתן ממקורות שֵׁמיים משותפים אחרים, כמו השפות אוגריתית, ארמית, אשורית וערבית. אשר ללשון האכדית, אין חולקים כמדומני על כך שהקדימה את הלשון הלטינית, ועל כן יש לראות בה נדבך נוסף ליסוד סביר להנחתי, כי אותן מילים נקלטו בלטינית מהמקורות השמיים כפי שהודגשו במקרא.

יתר על כן, על אף סבירות הנחתי בנדון, מצאתי לראוי לבדוק בו־בזמן גם את עמדתה של האטימולוגיה הלטינית לגבי אותן מילים ולעמת את מקורותיה עם המקורות השמיים. התמקדתי אפוא בעיקר במילון אוקספורד ללטינית, המשלב בתוכנו אטימולוגיה – אם היא ידועה – על משמעויותיה ועל שימושי הלשון השונים שלה, וכן קונקורדנציה של כל מילה לטינית השאובה מתוך כלל הספרות הלטינית.

מילון מקיף ומשובח זה עוסק בספרות הקלסית של השפה הלטינית והתפתחותה מתחילתה עד סוף המאה השנייה לספירה, ומבוסס על גרסה עדכנית ביותר של מקורות השפה.

עליי להודות, אמנם, שבעקבות ההנחה ההתחלתית שלי לגבי קליטת חלק מהמילים הנדונות בתקופה מאוחרת יותר, לא הופתעתי כלל מכך שלא מצאתי במילון אוקספורד את אותן מילים לטיניות "דומות", המופיעות במילונים לטיניים אחרים ומאוחרים יותר. עובדה זו אף מסייעת לתמוך בתִארוך קליטתם המאוחרת יותר כנראה מתוך תרגום התנ"ך. מנגד, הופתעתי מאוד להיווכח, שאף לגבי אותן מילים לטיניות אחדות "דומות" המופיעות במילון אוקספורד בציון מקור קדום, הוא מתבסס בעיקר על סנסקריט, על יוונית ועל לשונות אירופיות עתיקות שונות, אך איננו מעלה לגביהן אפשרות כלשהי למקור עברי.

עם זאת על אף היעדר מקור עברי לחלק מאותן מילים "לטיניות־מקראיות" שתובאנה להלן, לא רפתה ידי,  והחלטתי להמשיך ולהציג בפרוטרוט את הנחתי לגבי מקור מקראי אפשרי למילים הלטיניות המסוימות, על אף חשש סביר וגם צפוי, לא רק מחוסר הערכה מצד חוקרים ומלומדים, אלא אף מתמיהתם על "חוצפתי" כי רבה לחלוק על עמדתו המלומדת של המילון המצוין ולהציע אפיק "בוסר" למקורותיהן.

אולם תמיכה מקרית וחשובה הגיעה לידיי ממקור בלתי־צפוי, כאשר נתגלגל לידי הספר Semitica Linfa, שחובר בידי יהודי איטלקי מלומד ומקורי בשם Arturo Di Porto ופורסם ברומא בשנת 1964. הוא עוסק בגרסתו המעניינת והייחודית לגבי שורשי השפה הלטינית. המחבר למד את הלשונות העתיקות, לטינית ויוונית, בצד שפות אירופיות מודרניות ועתיקות וכן עברית וערבית. במבוא לספרו הוא מצטט את החוקר הצרפתי Meillet .A, אשר בשיתוף עם Ernout   .A חיברו את המילון הלטיניDictionnaire Etymologique De La Langue Latine שפורסם בשנת 1932, וכך הוא כותב: "לשווא הוא הניסיון  לזהות את כל המילון הלטיני הרומאי על פי השיטה המקובלת עם המסורת ההודו־אירופית. בפרט בהגדרות הטכניות ובמילים ה"עממיות", כשמרביתן ממקור בלתי־ידוע או ממקור שגוי. החקר המדויק של דברי ימי המילון הלטיני עדיין באִבּו. יהיה נכון יותר לתאר את המצב כהגדרת הבעיות, מאשר הצעת פתרונות. המילון החדש (כך קובע מחברו, הבלשן הצרפתי A. Meillet יחטא למציאות אם הוא יותיר את הרושם שהאטימולוגיה הלטינית הושלמה ולא יבהיר שלפניו עוד עבודה רבה."

אצל  Di Portoיד המקרה הייתה הגורם להתעניינותו ולהתעסקותו בשורשי השפה הלטינית. שנים רבות לפני כן, בעודו מטייל להנאתו במחוז Umbria שבאיטליה, ליד Terni, הוא נתקל בגַלְעֵד רומאי שבו ניתן לקרוא בבהירות "interamna nahars". הוא הבחין להפתעתו שהרישום הזה חציוֹ לטיני, interamna, ופירושו "בין הנהרות", ואילו חציו האחר נשמע שמי, "נהר" (זה שמו של הנהר). הוא הסיק מכך שהגלעד טמן בחובו מסתורין אטימולוגי בן אלפי שנים. מוקסם מהתופעה ההיא הוא החליט בו־במקום להקדיש את חייו לניסיון לפענח את התעלומה. בספרו הוא מנסה להוכיח ביסודיות רבה, תוך שימוש בדוגמאות דקדוקיות שונות, כי הפועל העברי על שלושת עיצוריו היה הבסיס לשיטת הדקדוק הלטיני.

יתר על כן, מילון אוקספורד הושלם והוצא לאור בשנות השמונים של המאה שעברה, עשרות שנים לאחר פרסום המילון הצרפתי. גם מילון אוקספורד הותיר את מרבית המילים הלטיניות שאדון בהן בהמשך, ושלדעתי מקורותיהן בערכים מקראיים, ללא ציון מקור. עובדת היעדרם של המקורות לערכים הלטיניים גם במילון המאוחר יותר, וכנראה גם המעודכן יותר, מגבה את עמדתם של הבלשנים הצרפתים לגבי האטימולוגיה הלטינית ומהווה מעין מבוי "טלסקופי" במנהרת הזמן של היווצרות השפה הלטינית בימי קדם, שדרכו מנותבת הנחתי לשורש מקראי אפשרי.

עם זאת, לעומת יצירתו של Di Porto חיבורי זה עוסק בערכים ספציפיים ופרטניים ואינו מתיימר לקבוע כללים כלשהם, אלא להצביע על תופעה מפליאה ובלתי פתורה, ובה מרבית המילים הלטיניות שתובאנה להלן מאופיינות בעיצורים משותפים לערכים המקראיים, כגרסתו הכוללנית של Di Porto. לכל המילים המקראיות שאפרט להלן ולמילים הלטיניות המוצעות כנגזרות מהן יש מכנה משותף בשורש המילה, במשמעות, וברבות מהן גם בתצלילן הפונטי. יתר על כן, כפי שאבהיר ואתאר להלן, רבים מֵערכים שמיים אלו ישמשו כבר מראשית קליטתם בשפה הלטינית – ובהמשכה בשפות האירופיות – אבן יסוד למילים רבות נוספות שנגזרו מהן, הנמצאות בשימוש יום ־יומי בשפות הללו. 

על כן, כדי לספק מבט רחב ומקיף ככל האפשר על כל ערך וערך שאביא להלן, ולמען היושרה המתחייבת, מצאתי לנכון ולראוי להציג את עמדתם וגרסתם של החוקרים ושל בלשני אוקספורד לגבי ערכים אלו,בד־בבד עם ההנחה היומרנית שלי.

 

שפת כל הארץ מאת עמנואל גרנצרז', הוצאת אוריון, שנת 2012, 134 עמ'


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *