קולו של המלאך מאת גיום מוסו / בתוך הטלפונים הניידים שלהם היו כל החיים שלהם

| 14/10/2013 | 0 Comments

קולו של המלאך מאת גיוסם מוסו

קולו של המלאך מאת גיוסם מוסו

קולו של המלאך מאת גיום מוסו, אחד הסופרים הצרפתים המצליחים ביותר היום, הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך ביד אמן למותחן מרתק בעל סוד מתוזמן להפליא. זהו גם ספרו הראשון של מוסו המתורגם לעברית.

עלילת הספר: מדלן (בעלת חנות פרחים פריזאית) וג'ונתן (שף גאון ובעל מסעדה בסן פרנסיסקו), שני זרים, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל התעופה ג'יי-אף-קיי, והחפצים שבידיהם נופלים. כשהם אוספים אותם, כל אחד מהם לוקח בטעות את הטלפון הנייד של האחר. אלא שהעניין מתחוור להם רק כשהם נמצאים במרחק עשרת אלפים קילומטרים זה מזה: היא בפריז, הוא בסן פרנסיסקו. הסקרנות מנצחת, וכל אחד מהם חוקר לעומק את תכולת המכשיר, וכך את חייו של האחר. כשהם מגיעים כל אחד לעברו הרחוק של השני, מתברר לשניים, להפתעתם, שחייהם קשורים בסוד שחשבו שקברו לעולם.

ביקורות על הספר:

"אלכימיה מתוחכמת שמתח ורגשות נשזרים בה בכישרון מופלא." לה רפובליקה

"מוסו סוחף אותנו במותחן רומנטי יוצא דופן." לה מאטן

"צוללים למסתורין של מוסו כמו ילדים שקופצים לתוך השלוליות עם שתי הרגליים." לה פריזיאן

גיום מוסו הוא מורה לכלכלה שהחליט להתמקד בדבר האהוב עליו מכול: כתיבת ספרים. נולד בצרפת בשנת 1974, בן לספרנית שבספרייתה התאהב בספרים. את ספרו הראשון, המספר על חוויית סף מותו של ילד, כתב בגיל 19 בהשראת תאונת דרכים קשה שעבר. מִסֵפר הביכורים שלו מכר מוסו יותר מ-2 מיליון עותקים, הספר ראה אור בכ-20 מדינות ועובד לסרט. בשנת 2009 (חמש שנים לאחר צאת ספרו הראשון) היה מוסו הסופר השני  המוכר ביותר בצרפת. בסך הכל הוא כתב עד כה 10 ספרים שמכרו בעולם ביותר מ-11 מיליון עותקים ב-34 שפות.

הספרים של מוסו מצטיינים בחדשנות הייטקיסטית הן בתוכנם והן בדרך העברת העלילה: יותר מקול דובר אחד בכל ספר, מיילים והודעות טקסט בין הגיבורים ועוד. כמו כן ספריו חוצי ז'אנרים. הגיבורים שלו מתנהלים בעולם המודרני והכאוטי שלנו, שהטכנולוגיה הופכת אותו לכפר (גלובלי) קטן, גם כשהם עוסקים עבודות low-tech מסורתיות ובערכים שהאנושות עסוקה בהם משחר היותה.

האתר שלו: http://www.guillaumemusso.com/en/index.php

 

קולו של המלאך – פרק ראשון

פתח דבר

טלפון נייד?

בהתחלה לא ראיתְ בזה צורך אמיתי, אבל כדי שלא יחשבו שנשארת מאחור, התפתית לרכוש דגם פשוט מאוד שיש בו מעט פונקציות. בפעמים הראשונות הופתעת לגלות שאת מדברת בקול רם מדי במסעדה, ברכבת ובבית הקפה, אבל זה בהחלט היה נוח ומעודד שהמשפחה והחברים תמיד נמצאו במרחק שיחה.

כמו כולם, למדת לכתוב אס־אם־אסים בהקשה על מקלדת זעירה והתרגלת לשלוח אותם בלי הרף. כמו כולם, ויתרת על היומן שלך והחלפת אותו בגרסה האלקטרונית. במסירות הִכנסת לרשימה את מספרי הטלפון של מכרייך, של בני משפחתך ושל המאהב שלך. את מספרו של האקס הסווית כקוד של כרטיס האשראי שאת נוטה לשכוח.

למרות איכותן הגרועה של התמונות השתמשת בטלפון הנייד שלך גם כדי לצלם. תמיד היה נחמד להחזיק איזו תמונה מצחיקה כדי להראות לחברים בעבודה.

חוץ מזה, כך עשו כולם. המכשיר התאים את עצמו לתקופה: הוא מחק את גבולות החיים הפרטיים, המקצועיים והחברתיים. ובעיקר, היומיום נעשה דחוף יותר וגמיש יותר ואילץ אותך ללהטט עם הזמן.

לא מזמן החלפת את המכשיר הישן שלך בדגם מתקדם יותר, פלא קטן של הטכנולוגיה שמאפשר לך לקרוא את האימיילים שלך, לגלוש באינטרנט ולהוריד מאות אפליקציות.

וכך נעשית מכורה. הטלפון הנייד כבר הפך לשלוחה של עצמך, וכמו שתל בגופך הוא מלווה אותך אפילו לאמבטיה ולשירותים. בכל מקום שאת נמצאת בו, נדיר שתחלוף יותר מחצי שעה בלי שתסתכלי בצג ותבדקי אם החמצת שיחה שלא נענתה, אס־אם־אס אינטימי או כל אס־אם־אס שהוא. ואם תיבת האימייל ריקה, את מקליקה כדי לוודא שאין שום אימייל בהמתנה.

כמו הבובה של ילדותך, הטלפון הנייד מעודד אותך. המסך שלו מסביר פנים, מרגיע, מהפנט. הוא כלי שמאפשר לך לשלוט בכל הדברים וליצור קשר מיידי שיפתח בפנייך את כל האפשרויות…

אבל ערב אחד בשובך הביתה את מפשפשת בכיסים ובתיק ומגלה שהנייד שלך נעלם. אבד? נגנב? לא, את לא מאמינה. את בודקת שוב, מנסה לשווא לשכנע את עצמך ששכחת אותו במשרד, אבל… לא, את זוכרת שהסתכלת בו במעלית כשיצאת מהעבודה, ובטוח גם במטרו ובאוטובוס.

לכל הרוחות!

בהתחלה את רותחת מעצבים רק מעצם הרעיון שאיבדת אותו, אחר כך את מתעודדת כשאת נזכרת שחתמת על ביטוח "גנבה/אובדן/נזק", ואת מתחילה לספור את נקודות הלקוח שצברת, שיאפשרו לך, החל ממחר, לרכוש צעצוע מודרני חדש עם מסך מגע.

ובכל זאת, שלוש לפנות בוקר, וטרם הצלחת להירדם…

את קמה בשקט כדי לא להעיר את הגבר שישן לצדך.

במטבח, מעל הארון, את מחפשת את החפיסה הישנה של בדלי סיגריות שהחבאת שם לרגעי מצוקה. את מעשנת בדל אחד, ועל הדרך מלווה אותו בכוס וודקה.

לעזאזל…

את יושבת כפופה על הכיסא. את רועדת מקור, כי פתחת את החלון כדי שריח הסיגריות יתנדף.

את מונה בראשך את כל מה שהיה לך בטלפון: כמה סרטונים, כחמישים תמונות, היסטוריית הגלישה שלך באינטרנט, הכתובת שלך (לרבות קוד הכניסה לבניין), הכתובת של הורייך, מספרי טלפון של אנשים שאולי לא צריכים להיות שם, אס־אם־אסים שעשויים לרמוז ש…

אל תהיי פרנואידית!

את לוקחת עוד שאיפה ולוגמת מהוודקה.

למראית עין אין שום דבר שבאמת מסגיר, אבל את יודעת היטב שמראית העין מתעתעת.

מה שמדאיג אותך זה המחשבה שהמכשיר נפל לידיו של מישהו בעל כוונות זדון.

את מתחילה להתחרט שצילמת תמונות מסוימות, ששלחת אס־אם־אסים מסוימים, שניהלת שיחות מסוימות. העבר, המשפחה, הכסף, הסקס… מישהו שרוצה לפגוע בך ימצא מספיק דברים כדי להרוס לך את החיים, אם יחפש היטב. את מתחרטת שעשית את הדברים האלה, אבל החרטה לא מועילה.

מאחר שאת רועדת מקור, את קמה וסוגרת את החלון. מצחך דבוק אל הזכוכית, ואת מתבוננת באורות הספורים שעדיין מנצנצים בלילה וחושבת שאולי בקצה האחר של העיר גבר שעיניו נעוצות בצג של הטלפון הנייד שלך סוקר בהנאה את האזורים האפלים של חייך הפרטיים ומפשפש בשיטתיות בקרביו של המכשיר בחיפוש אחר הסודות הקטנים והמלוכלכים שלך.

 

חלק ראשון

חתול ועכבר

 

1

ההחלפה

יש אנשים שהגורל יצליב את דרכם. בכל מקום שיהיו, לכל מקום שילכו, ביום מן הימים הם ייפגשו.

קלודיה גאליי

ניו יורק

נמל התעופה ג'יי־אף־קיי

שבוע לפני חג המולד

 

היא

"ואז?"

"ואז, רפאל נתן לי טבעת יהלומים של 'טיפאני' והציע לי נישואים."

הטלפון היה דבוק לאוזנה של מדלן, והיא צעדה הלוך ושוב לפני קירות הזכוכית הגדולים שהשקיפו אל מסלולי ההמראה. במרחק חמשת אלפים קילומטרים משם, בדירתה הקטנה בצפון לונדון, חברתה הטובה ביותר, ג'וליאן, הקשיבה בקוצר רוח לדוח המפורט של ההרפתקה הרומנטית שלה בתפוח הגדול.

"הוא באמת שיחק אותה בגדול," אמרה, "סוף שבוע במנהטן, חדר ב'וולדורף', טיול בכרכרה, הצעת נישואים קלאסית…"

"כן," אמרה מדלן, "הכול מושלם, כמו בסרט."

"תגידי, זה לא יותר מדי מושלם?" עקצה אותה ג'וליאן.

"את יכולה להסביר לי איך משהו יכול להיות מושלם מדי, גברתי הספקנית?"

ג'וליאן ניסתה לכפר על פליטת הפה, אך התנסחה באופן מגושם, "התכוונתי להגיד שאולי היתה חסרה קצת הפתעה. ניו יורק, 'טיפאני', טיול בשלג לאורך מסלול ההחלקה בסנטרל פארק… דברים די צפויים, קצת נדושים, לא?"

"אם אני לא טועה, כשוויין הציע לך נישואים, זה היה בערב שהוא חזר מבילוי בפאב," השיבה מדלן בסרקסטיות. "הוא היה רווי כמו המטרו בשעת השיא, ואחרי שהוא הציע לך נישואים הוא הלך לאמבטיה להקיא, לא?"

"בסדר, בסיבוב הזה את זכית," סיכמה ג'וליאן.

מדלן חייכה והתקרבה אל אולם היציאה כדי לנסות למצוא את רפאל בקרב ההמון. בתחילתה של חופשת חג המולד המה הטרמינל כמו קן נמלים. היו אנשים שנסעו כדי להצטרף אל משפחותיהם, אחרים התרחקו מהאפרוריות של ניו יורק ונסעו לקצה האחר של העולם, לעבר יעדים חלומיים יותר.

"בקיצור, לא אמרת לי מה היתה התשובה שלך," המשיכה ג'וליאן.

"את צוחקת? אמרתי לו 'כן', כמובן."

"לא נתת לו לחכות קצת?"

"לחכות? ג'ול, אני כמעט בת שלושים וארבע, את לא חושבת שחיכיתי מספיק? אני אוהבת את רפאל, אני איתו כבר שנתיים, ואנחנו מנסים לעשות ילד. בעוד כמה שבועות נעבור לבית שבחרנו יחד. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה מוגנת ומאושרת, את יודעת."

"את אומרת את זה כי רפאל לידך, נכון?"

"לא!" צחקה מדלן. "הוא הלך לעשות צ'ק־אין. אני אומרת את זה כי זה מה שאני חושבת."

היא עצרה מול דוכן העיתונים. עמודי השער של העיתונים, שהיו מסודרים זה לצד זה, הציגו עולם אבוד שמישכן את עתידו: משבר כלכלי, אבטלה, שערוריות פוליטיות, מחאה חברתית, אסונות סביבתיים וכן הלאה.

"את לא מפחדת שעם רפאל החיים שלך יהיו צפויים מדי?" הוסיפה ג'וליאן.

"זה לא חיסרון," השיבה מדלן. "אני זקוקה לאדם יציב, אמין, נאמן. הכול סביבנו ארעי, שברירי, לא יציב. אני לא רוצה שום דבר כזה בזוגיות שלנו. אני רוצה לחזור מהעבודה בערב ולהיות בטוחה שאמצא שלווה ורוגע, את מבינה?"

"הממ…" אמרה ג'וליאן.

"שום הממ, ג'ול. אז תתחילי בסיבוב הבוטיקים כדי לקנות לך שמלה של שושבינה."

"הממ," חזרה שוב האנגלייה הצעירה, הפעם כדי להסתיר את רגשותיה יותר מאשר לבטא ספקנות.

מדלן העיפה מבט בשעונה. מאחוריה, על מסלולי ההמראה, עמדו מטוסים לבנבנים בטור והמתינו לאישור המראה.

"טוב, אני צריכה לנתק, המטוס שלי ממריא בחמש וחצי ועדיין לא מצאתי את… את בעלי."

"את בעלך לעתיד," תיקנה אותה ג'וליאן בקול צחוק. "מתי תבואי לבקר אותי בלונדון? אולי בסוף השבוע הזה?"

"הייתי מאוד רוצה, אבל זה בלתי אפשרי; בעוד כמה שעות ננחת ברוּאָסי, ואני בקושי אספיק ללכת הביתה להתקלח לפני שאפתח את החנות."

"לא ייאמן, את לא לוקחת אפילו יום אחד של חופש?"

"אני מוכרת פרחים, ג'ול! התקופה של חג המולד היא אחת התקופות הכי עמוסות שלי!"

"לפחות תנסי לישון בזמן הטיסה."

"בסדר. אני אתקשר אלייך מחר," הבטיחה מדלן לפני שניתקה את השיחה.

הוא

 

"אל תתעקשי, פרנצ'סקה, אנחנו לא יכולים להיפגש."

"אבל אני במרחק עשרים מטרים ממך, בתחתית המדרגות הנעות…"

ג'ונתן התקרב למעקה שמעל המדרגות הנעות והטלפון הנייד צמוד לאוזנו. אישה צעירה, חומת שיער, בעלת מראה מלאכי, עמדה בקצה המדרגות ודיברה בטלפון. היא אחזה בידו של ילד עטוף במעיל גדול מדי. היה לה שיער ארוך, והיא לבשה מכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה ומעיל צמוד והרכיבה משקפי שמש גדולים ממותגים שהסתירו כמסכה חלק מפניה.

ג'ונתן נופף לשלום לבנו, וזה השיב לו בביישנות.

"תשלחי לי את צ'רלי ותעופי מפה," הורה לאישה ביובש.

בכל פעם שראה את אשתו לשעבר, תקף אותו זעם מהול בכאב, רגש רב־עוצמה, בלתי נשלט, שייאש אותו וגרם לו להתנהג באלימות.

"אתה לא יכול להמשיך להתייחס אלי ככה!" היא מחתה במבטא איטלקי קל.

"אל תלמדי אותי, את," התפרץ ג'ונתן. "זאת בחירה שלך, ואת צריכה לקחת עליה אחריות. בגדת במשפחה שלך, פרנצ'סקה. בגדת בנו, בצ'רלי ובי."

"תשאיר את צ'רלי מחוץ לעסק, הוא לא קשור לזה בכלל."

"להשאיר אותו מחוץ לעסק? הרי הוא הבנאדם שהכי ניזוק מכל זה. בגלל הבגידות שלך הוא רואה את אבא שלו רק כמה שבועות בשנה."

"אני מצטע…"

"שלא לדבר על הטיסות!" קטע אותה ג'ונתן. "את רוצה שאני אזכיר לך למה צ'רלי מפחד לטוס לבד, מה שמחייב אותי לחצות את כל המדינה בכל חופשה מהלימודים?" הרים את קולו.

"מה שקרה לנו זה… זה החיים, ג'ונתן. אנחנו אנשים בוגרים, ואנחנו יודעים שבחיים לא כל הטוב נמצא בצד אחד והרע בצד האחר."

"אבל השופט לא חשב ככה," השיב בעייפות פתאומית. הוא רמז לפסק הדין במשפט הגירושים, שהטיל את האשמה על האישה לשעבר.

הוא השקיף מהורהר מבעד לקיר הזכוכית. השעה היתה רק ארבע וחצי אחר הצהריים, אבל הערב מיהר לרדת. על מסלולי ההמראה המוארים המתינה שורה מרשימה של מטוסים לאות ממגדל הפיקוח, לפני שימריאו לברצלונה, להונג קונג, לסידני, לפריז.

"טוב, מספיק לקשקש," הוא סיכם. "הלימודים מתחילים בשלושה בינואר, אני אחזיר לך את צ'רלי בשניים בינואר."

"בסדר," אמרה פרנצ'סקה. "דבר אחרון: קניתי לו טלפון נייד. אני רוצה שתהיה לי אפשרות לדבר איתו בכל זמן."

"את צוחקת?" הוא התפרץ. "אין על מה לדבר בכלל. לא מסתובבים עם טלפון נייד בגיל שבע."

"אפשר לדון בזה," מחתה.

"אם אפשר לדון בזה, את לא יכולה לקבל את ההחלטה לבד. אולי נדבר על זה, אבל עכשיו תסלקי את הגאדג'ט הזה ותני לצ'רלי לבוא אלי."

"בסדר," ויתרה.

ג'ונתן שירבב את גופו מעל המעקה וכיווץ את עיניו כדי לוודא שצ'רלי מחזיר לפרנצ'סקה טלפון נייד צבעוני וקטן. אחר כך נשק הילד לאמו ובצעד מהסס עלה על המדרגות הנעות.

ג'ונתן דחף כמה נוסעים כדי לעמוד בשורה הראשונה ולקבל את פניו.

"שלום, אבא."

"שלום, קטנצ'יק," קרא ג'ונתן ומעך אותו בין זרועותיו.

 

הם

מדלן הקלידה במהירות שיא. היא צעדה הלוך ושוב מול חלונות הראווה של הדיוטי פרי, הטלפון בידה, וכתבה בעיניים עצומות־כמעט תשובה לרפאל. בן זוגה עבר את הצ'ק־אין ועתה עמד בתור לבדיקה הביטחונית. באס־אם־אס היא הזמינה אותו להצטרף אליה לקפטריה.

 

"אבא, אני קצת רעב, אני יכול לקבל כריך, בבקשה?"

ידו של ג'ונתן היתה מונחת על כתפי בנו כשחצו את מבוך הזכוכית והפלדה שהוביל לאולם היציאה. הוא שנא נמלי תעופה, בייחוד בתקופה הזאת של השנה; בחג המולד הזכירו לו נמלי התעופה את הנסיבות העצובות שבהן גילה את הבגידה של אשתו, שנתיים קודם לכן, אבל הוא שמח להיות עם בנו, תפס אותו במותניו והרים אותו באוויר.

"כריך לילד!" קרא בשמחה ופנה לעבר המסעדה.

 

ב"שער הרקיע", הקפטריה הראשית של נמל התעופה, היה חלל מרכזי וסביבו כמה דלפקים שהציעו מגוון רחב של מנות מעוצבות.

מוס שוקולד או משולש פיצה? שאלה את עצמה מדלן כשבחנה את המזנון. כמובן, פרי יהיה בריא יותר, אבל היא רעבה כל כך, שהיא יכולה לאכול פיל. היא הניחה את הקינוח על המגש שלה, ואז, מיד לאחר שג'מיני הצרצר מנה באוזנה את מספר הקלוריות של אותה נגיסה מפתה, החזירה אותו למקומו. באכזבה מסוימת היא נטלה תפוח מסלסילת הנצרים, הזמינה תה עם לימון וניגשה לשלם בקופה.

 

ג'באטה ברוטב פסטו, עגבניות מיובשות, נקניק מפּארמה ומוצרלה. צ'רלי רייר למראה הכריך האיטלקי שלו. מגיל צעיר מאוד נהג להתלוות לאביו אל תוך מטבחי המסעדות. הדבר זיקק את חוש הטעם שלו ואת היכולת שלו לזהות מזונות משובחים ופיתח בו סקרנות למגוון הטעמים.

"תיזהר לא להפוך את הצלחת, או־קיי?" אמר לו ג'ונתן אחרי ששילם על ארוחתם.

הילד הינהן והשתדל לשמור על שיווי המשקל הרעוע בזמן שנשא את הכריך ואת בקבוק המים.

המסעדה, אולם אובלי שקיר הזכוכית שלו השקיף היישר אל מסלולי ההמראה, המתה אדם.

"איפה נשב, אבא?" שאל צ'רלי, אבוד בים הנוסעים.

ג'ונתן בחן בדאגה את ההמון שפילס את דרכו בין הכיסאות. במקום היו בבירור יותר לקוחות ממקומות ישיבה. ואז, כבמטה קסם, התפנה שולחן ליד קיר הזכוכית הגדול.

"תחתוך מזרחה, קטנצ'יק," הודיע ג'ונתן וקרץ בעינו לעבר בנו.

בזמן שנדחקו בהמולה, התחיל הטלפון הנייד לצלצל. ג'ונתן היסס אם לענות. ואף שלא היה לו נוח — שכן ביד אחת אחז במזוודה על גלגלים ובאחרת החזיק את המגש — הוא ניסה להוציא את הטלפון מכיס הז'קט, אבל…

 

איזה אנשים! חשבה מדלן בייאוש כשהסתכלה על צבא הנוסעים שפלש למסעדה. היא קיוותה לתפוס שלווה רגע לפני הטיסה, אבל לא היה אפילו שולחן פנוי אחד לשבת בו.

אַיי! היא בקושי התאפקה מלצעוק כשנערה מתבגרת דרכה באדישות על רגלה ולא אמרה אף מילת סליחה.

מנוולת קטנה, חשבה מדלן ושלחה לעברה מבט חמור, שעליו השיבה הנערה באצבע משולשת.

מדלן אפילו לא הספיקה להתעצבן. היא הבחינה בשולחן פנוי בדיוק ליד קיר הזכוכית ומיהרה לעברו, מחשש שתאבד אותו. היא כמעט הגיעה ליעדה כשהטלפון שלה צילצל בתיקה.

זה ממש לא היה הרגע המתאים.

תחילה החליטה לא לענות, ואז שינתה את דעתה; אין ספק שרפאל הוא שמחפש אותה. בתנוחה מסורבלת החזיקה את המגש ביד אחת — לעזאזל, כמה כבד הקנקן הזה! — ובאחרת פישפשה בתיקה ושלפה את הטלפון הנייד, שהיה תחוב בין צרורות כבדים של מפתחות, מתחת ליומן שלה וספר שקראה בזמן האחרון. היא התפתלה כדי לתפוס את הנייד ולקרב אותו לאוזנה, ואז…

ג'ונתן ומדלן התנגשו זה בזה. קנקן תה, תפוח, כריך, כוס יין, הכול עף באוויר ונחת על הרצפה.

צ'רלי, שנבהל מההיתקלות הבלתי צפויה, שמט את המגש שלו והתחיל לבכות.

איזו מטומטמת! חשב ג'ונתן ברוגז וקם במאמץ.

"למה את לא מסתכלת לאן את הולכת?" הוא אמר בקול.

איזה אידיוט! חשבה מדלן ביובש והתעשתה באחת.

"אה, אתה עוד מעז להאשים אותי, אחרי שהפלת אותי?" השיבה לפני שהרימה מהרצפה את הטלפון הנייד, התיק והמפתחות.

ג'ונתן רכן אל בנו כדי להרגיע אותו והרים מהרצפה את הכריך העטוף בנייר, את בקבוק המים ואת הטלפון הנייד.

"ראיתי את השולחן הזה קודם," הוא מחה בכעס. "כמעט התיישבנו, כשנחַת כאן כמו סופה אפילו בלי…"

"אתה צוחק?" קטעה אותו מדלן. "אני ראיתי את השולחן לפניך!"

לקולה הכועס הסתנן המבטא הבריטי, שעד אז היה בלתי מורגש.

"בכל מקרה, את לבד ואני עם ילד."

"תירוץ מעולה! אני לא מבינה איך העובדה שיש לך ילד קטן נותנת לך זכות לקפוץ עלי ולהרוס לי את הבגדים!" רטנה מדלן כשגילתה שכתם יין התפשט על הסוודר הקצר שלה.

ג'ונתן הניד בראשו בפיזור דעת. הוא עמד למחות, אבל היא עצרה בעדו, "וחוץ מזה, לידיעתך, אני לא לבד," אמרה כשהבחינה ברפאל.

ג'ונתן משך בכתפיו ונטל את צ'רלי בידו.

"בוא, נלך למקום אחר… היא מפגרת מסכנה," אמר ויצא מהמסעדה.

טיסת "דלתא" 4565 המריאה מניו יורק בדרכה לסן פרנסיסקו בשעה חמש. ג'ונתן שמח כל כך על הפגישה המחודשת עם בנו, שלא הרגיש איך הזמן עובר. צ'רלי פחד מטיסות מאז הפרֵדה של הוריו. הוא לא היה מסוגל לטוס לבדו וגם לא להירדם במהלך הטיסה. שבע שעות הטיסה הוקדשו אפוא לפטפוטים, לחילופי סיפורים מצחיקים ולצפייה בפעם העשרים ב"היפהפייה והיחפן" על מסך המחשב הנייד, תוך כדי אכילת גביעוני גלידת האגן־דאז. ההנאות האלה היו שמורות למחלקת העסקים, אבל דיילת מתחשבת, שמתיקותו של צ'רלי וקסמו המגושם של אביו שבו אותה, שמחה להתעלם מהחוקים.

 

טיסת "אייר פראנס" 29 המריאה מנמל התעופה ג'יי־אף־קיי בשעה חמש וחצי. ברכּות הנוחה של מחלקת העסקים — אין ספק שרפאל ידע לארגן את הדברים היטב — הדליקה מדלן את המצלמה ועיינה בתמונות מחופשתם הקצרה בניו יורק. מכורבלים זה בזה הביטו שני הנאהבים בשמחה ברגעים היפים ביותר בטיול שהקדים את ירח הדבש. אחר כך רפאל נרדם, ואילו מדלן צפתה בשקיקה בפעם המי־יודע־כמה בקומדיה הישנה "החנות מעבר לפינה" של לוביטש שהיתה זמינה בווידיאו.

 

בגלל הבדלי השעות היתה השעה בקושי תשע בערב כשמטוסו של ג'ונתן נחת בסן פרנסיסקו.

צ'רלי, שהתגבר לבסוף על חרדתו, נרדם בזרועות אביו כשירדו מהמטוס.

באולם הטיסות הנכנסות חיפש ג'ונתן במבטו את גיסו מרקוס, שאיתו ניהל את הבראסרי הצרפתי הקטן בלב נורת' ביץ'. הוא היה אמור לבוא לאסוף אותם במכונית, וג'ונתן התרומם על קצות אצבעותיו כדי לנסות להבחין בו בהמון.

"הייתי מופתע אם הוא היה מגיע בזמן," רטן.

משנמאס לו לחכות, החליט להציץ בטלפון הנייד כדי לבדוק אם הגיע אס־אם־אס. ברגע שביטל את מצב "טיסה", הופיע על הצג אס־אם־אס ארוך:

 

מה הקשקוש הזה, תעלול משונה של מרקוס? הוא שאל את עצמו כשקרא את האס־אם־אס. הוא תהה על העניין שניות אחדות, עד שבחן את הטלפון: אותו הדגם, אותו הצבע, אבל… זה לא הטלפון שלו. מבט מהיר בדואר האלקטרוני איפשר לו לגלות את זהותה של בעלת המכשיר: מדלן גרין אחת, שהתגוררה בפריז.

לעזאזל! זה הטלפון של המטומטמת ההיא מג'יי־אף־קיי, חשב.

 

מדלן הביטה בשעון והחניקה פיהוק. שש וחצי בבוקר. הטיסה נמשכה קצת יותר משבע שעות, אבל בגלל הבדלי השעות נחת המטוס בפריז בשבת בבוקר. רוּאסי־שארל־דה־גול התעורר במהירות רבה. כמו בניו יורק, למרות שעת הבוקר השתלטו נופשי חג המולד על נמל התעופה.

"את בטוחה שאת רוצה ללכת לעבוד היום?" שאל אותה רפאל כשעמדו לפני מסוע המזוודות.

"בטח, יקירי!" ענתה והדליקה את הטלפון הנייד שלה כדי לבדוק את הדואר האלקטרוני. "אני מוכנה להמר שכבר מחכות לי די הרבה הזמנות."

ראשית הקשיבה לתא הקולי, להודעה שהשאיר לה קול מנומנם ומרייר, עלום לגמרי, "שלום, ג'ון, זה מרקוס. היתה לי בעיה קטנה עם הרנו 4, נזילת שמן ש… טוב, אני אסביר לך אחר כך. בקיצור, אני עלול לאחר קצת. סליחה."

מי המטורף הזה? היא שאלה את עצמה ולחצה על המקש האדום. מישהו שטעה במספר? אלוהים יודע.

היא בחנה את הטלפון הנייד בפליאה: אותה החברה, אותו הדגם, אבל… זה לא הטלפון שלה.

"לעזאזל! זה הטלפון של האידיוט ההוא מנמל התעופה!" פלטה בקול.

 

קולו של המלאך מאת גיום מוסו, מצרפתית: מונה גודאר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 367 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *