המסע המוזר של מר דאלדרי מאת מארק לוי / מסע של חיפוש עצמי המסתיים בגילוי לא צפוי

| 08/08/2013 | 0 Comments

המסע המוזר של מר דאלדרי מאת מארק לוי

המסע המוזר של מר דאלדרי מאת מארק לוי

מארק לוי הוא אחד הסופרים הצרפתיים המצליחים ביותר בארצו ומחוץ לה. עשרים ושמונה מיליון עותקים מספריו נמכרו ברחבי העולם, בארבעים וחמש שפות, וזוכים לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת. קריאה ברומן החדש שלו, 'המסע המוזר של מר דאלדרי', שהיה לרב-מכר ענקי בין השאר בצרפת, ספרד וגרמניה, מבהירה כיצד הגיע למעמד זה: זהו סיפור מקסים, סוחף ומפתיע על מסע של חיפוש עצמי המסתיים בגילוי לא צפוי. 

במרכז המסע המוזר של מר דאלדרי, ניצבת השאלה מה היינו עושים אם יום אחד היינו מתבשרים שעל מנת לגלות מי אנחנו ומהו עברנו – ובעיקר על מנת למצוא את האושר שצופן לנו העתיד – עלינו לצאת למסע חוצה יבשות בעקבות עברנו וגורלנו.

לו הייתם שואלים את אליס פמברלי, רוקחת בשמים צעירה ומוכשרת, הבזה לכל גילוי של חוסר רציונליות, היא היתה בוודאי מבטלת רעיון כזה כלאחר יד. אבל כשהיא עצמה שומעת בשורה דומה בדבר מסע אחד, שישה אנשים שתפגוש במהלכו וסיפור מסתורי שהיא נושאת בלבה אך מתעלמת ממנו לגמרי – מעטה האדישות שלה נסדק.

בחברתו של שכנה המסוגר והמסתורי, מר דאלדרי, יוצאת אליס מלונדון אל לב-לבה של אירופה, למסע שבמהלכו עליה לפגוש אנשים שזהותם לא ידועה לה ולגלות סוד שטבעו סתום. זוהי הרפתקה בלתי-צפויה, רצופה בדמויות ססגוניות, המעמתת את אליס – ואת הקוראים – עם שאלות כגון, האם ידיעת האמת אכן הכרחית והאם הכרת העבר באמת חיונית להשלמה עם ההווה?

פרק ראשון

 

"לא האמנתי בגורל, לא האמנתי בסימנים הקטנים של החיים שאמורים להוביל אותנו אל הדרכים שעלינו לבחור. לא האמנתי בכל הקשקושים של מגידי העתידות וגם לא בקלפים שחוזים את העתיד. האמנתי פשוט בצירופי נסיבות, בָּאמת של יד המקרה."

"אם כך, מדוע יצאת למסע ארוך כל כך? מדוע הגעת עד הנה אם לא האמנת בכל הדברים האלה?"

"בגלל פסנתר."

"פסנתר?"

"הוא היה צורם ולא מכוון, כמו אותם פסנתרים ישנים של מסבאות עלובות שהוצבו בחדרי האוכל של קצינים. היה בו משהו מיוחד, או שזה היה אולי בגלל מי שניגן בו."

"מי ניגן בו?"

"השכן שלי לקומה. בעצם, אני לא לגמרי בטוחה."

"זאת אומרת שאת כאן הערב כי השכן שלך ניגן בפסנתר?"

"במידה מסוימת. כשהצלילים שלו הדהדו בחדר המדרגות, יכולתי לשמוע את הבדידות שלי. הסכמתי לצאת לאותו סוף שבוע בברייטון רק כדי להימלט ממנה."

"את צריכה לספר לי הכול מההתחלה. הדברים יהיו ברורים יותר אם תספרי אותם לפי הסדר."

"זה סיפור ארוך."

"שום דבר לא בוער. הרוח מגיעה מן הים הפתוח ועומד לרדת גשם," אומר רפאל ומתקרב אל החלון. "אצא לים רק בעוד יומיים‑שלושה, במקרה הטוב. אכין לנו תה ואת תספרי לי את הסיפור שלך, ותבטיחי לי שלא תשכחי שום פרט. אם הסוד שהפקדת בידי נכון, אם אנחנו קשורים כעת זה לזה לתמיד, אני חייב לדעת הכול."

רפאל כרע על ברכיו מול תנור הברזל, הסיר את השבכה ונשף על הגחלים.

ביתו של רפאל היה צנוע כמו חייו. ארבעה קירות, חדר אחד, גג שטוח, רצפה שחוקה, מיטה אחת, אגן רחצה עם ברז אחד שהמים שזרמו ממנו תאמו את מזג האוויר, קפואים בחורף וחמימים בקיץ, כשלמעשה היה צריך להיות ההפך. חלון אחד בלבד, אבל חלון שמשקיף אל מימי הבּוֹספוֹרוס; מהשולחן שאליו ישבה אליס נשקפו האוניות הגדולות הפונות אל מֵצר הים ומשם אל החופים של מדינות אירופה.

אליס לגמה מהתה שרפאל הגיש לה והחלה לספר את סיפורה.

1

לונדון, יום שישי, 22 בדצמבר 1950

 

הגשם תופף על חלון הגג שהיה נטוי מעל המיטה. היו אלה ממטרים עזים של חורף. אם כי יידרשו עוד הרבה מים כדי לשטוף את העיר מכל זוהמת המלחמה. חמש שנים עברו מאז הושכן השלום, וברוב השכונות עדיין ניכרו נזקי ההפצצות. החיים חזרו למסלולם, הונהג קיצוב, אמנם פחות נוקשה מאשר בשנה החולפת, אך טרם שבו הימים שבהם אפשר היה לאכול לשובע, להשיג בשר טרי ולא להסתפק בקופסאות שימורים.

אליס העבירה את הערב בביתה עם בני החבורה שלה. סֶם, מוכר ספרים ב"הרינגטון ובניו" ונגן קונטרבס מעולה; אנטוֹן, נגר וחצוצרן שאין כדוגמתו; קרוֹל, אחות שלא מכבר שוחררה מהצבא ועובדת בבית החולים של צ'לסי; ואֵדי, שמתפרנס בדוחק משירה על מדרגות תחנת הרכבת ויקטוריה או בפאבים, כשמאפשרים לו.

הוא זה שהציע, באותו ערב, לצאת למחרת לטיול בברייטון כדי לחגוג את חג המולד הקרב ובא. כל מקומות הבילוי לאורך המזח הגדול נפתחו מחדש, ובשבת תגיע החגיגה לשיאה ביריד השעשועים.

כל אחד מהם חיטט בעומק כיסיו וספר את מעותיו. אדי הרוויח קצת כסף בבר בנוֹטינג היל; אנטון קיבל מהמנהל שלו תוספת למשכורת לכבוד סוף השנה; לקרול לא היתה פרוטה, אבל בעצם אף פעם לא היה לה כסף, וידידיה הוותיקים כבר התרגלו לשלם הכול בעבורה; סם מכר ללקוחה אמריקנית עותק מהמהדורה המקורית של "המסע אל החוץ" ועותק מהמהדורה השנייה של "מרת דאלאוויי", והרוויח ביום אחד משכורת של שבוע. ואשר לאליס, היו לה קצת חסכונות שהיא בהחלט היתה רשאית לבזבז אותם כיוון שעבדה כמו מטורפת במשך כל השנה, ובכל מקרה היא כבר היתה מוצאת איזשהו תירוץ ראוי כדי לבלות בשבת בחברת ידידיה.

אנטון הביא יין שטעמו היה טעם של פקק עם טעם לוואי של חומץ, אבל כולם שתו ממנו מספיק כדי לשיר במקהלה, שירה שהתגברה משיר לשיר עד שהשכן המתגורר באותה קומה, מר דאלדרי, דפק בחוזקה על הדלת.

סם, היחיד שאזר אומץ לפתוח את הדלת, הבטיח לשכן שהם יפסיקו מיד את הרעש; בעצם, כבר הגיע הזמן שכל אחד מהם יחזור לביתו. מר דאלדרי קיבל את ההתנצלות, לא לפני שהצהיר בנימה מתנשאת במקצת שהוא מנסה להירדם ושהוא יעריך מאוד את שכניו אם יאפשרו לו זאת. לבית הוויקטוריאני שבו הם מתגוררים אין כל יומרה להפוך למועדון ג'ז, והעובדה שהוא נאלץ להקשיב לשיחות שלהם מעבר לקיר מרגיזה גם ככה. לאחר מכן חזר לדירתו, הדירה ממול.

חבריה של אליס לבשו מעילים, עטו צעיפים וחבשו כובעים, וקבעו להיפגש למחרת בבוקר בשעה עשר בתחנת ויקטוריה, על רציף הרכבת לברייטון.

ברגע שנשארה לבדה, סידרה אליס את החדר הגדול, שבהתאם לשעה ביום שימש כסטודיו, כחדר אוכל, כסלון או כחדר שינה.

כשפתחה את הספה שהפכה למיטה הזדקפה לפתע והביטה בדלת הכניסה. באיזו חוצפה הפריע השכן שלה לערב כה נעים ובאיזו זכות פלש כך לביתה?

היא קטפה את הצעיף ממתלה המעילים, הסתכלה על עצמה בראי הקטן שבכניסה, החזירה את הצעיף שהזקין אותה וניגשה בצעד נחוש לדפוק על דלת דירתו של מר דאלדרי. בידיים על המותניים היא המתינה שיפתח לה.

"אמרי לי שפרצה שריפה ושההיסטריה הפתאומית שלך נובעת מרצונך להציל אותי מהלהבות," אמר השכן בפנים זעופות.

"קודם כול, שעה אחת‑עשרה בלילה בסוף שבוע היא לא שעה בלתי‑סבירה, וחוץ מזה אני סובלת בשקט את הסולמות שאתה מנגן כל הזמן כך שלשם שינוי כדאי שגם אתה תסכים לקצת רעש!"

"את מארחת בכל יום שישי חברים רועשים ויש לכם מנהג קלוקל לשתות יותר מדי, מה שמשפיע קשות על השינה שלי. ולידיעתך, אין לי פסנתר, והסולמות שאת מתלוננת עליהם הם בטח יצירה של שכן אחר, אולי השכנה מלמטה. אני צייר, גברתי, ולא מוזיקאי, וציור לא עושה רעש. אוי, הבית הישן הזה היה שקט כל כך כשהייתי הדייר היחיד!"

"אתה מצייר? מה אתה מצייר בדיוק, מר דאלדרי?" שאלה אליס.

"נופים עירוניים."

"מוזר, לא נראית לי צייר, חשבתי שאתה…"

"מה חשבת, מיס פֶּנדֶלבֵּרי?"

"שמי אליס, ואתה ודאי יודע את זה בהתחשב בעובדה שאתה שומע את כל השיחות שלנו."

"זו לא אשמתי שהקירות המפרידים בין הדירות שלנו אינם עבים במיוחד. עכשיו, כשהכרנו באופן רשמי, האם אוכל לחזור למיטתי, או שמא תרצי להמשיך בשיחה הזאת במסדרון?"

אליס התבוננה בשכן שלה במשך כמה רגעים.

"מה לא בסדר איתך?" שאלה.

"סליחה?"

"למה אתה משחק את הטיפוס המרוחק והעוין? כשכנים נוכל לעשות איזשהו מאמץ לשמור על יחסים טובים, או לפחות להעמיד פנים."

"חייתי פה לא רע לפנייך, מיס פּנדלבּרי, אבל מאז שהגעת לדירה הזאת, שאני קיוויתי לגור בה, החיים שלי במקרה הטוב השתבשו והשלווה שלי היא לא יותר מזיכרון רחוק. כמה פעמים דפקת על הדלת שלי כי חסר לך מלח, קמח או קצת מרגרינה כשאת מבשלת בשביל חברייך המקסימים, או נר כשיש הפסקת חשמל? האם שאלת את עצמך פעם אם ההתפרצויות התכופות האלה לא פוגעות בחיי הפרטיים?"

"רצית לגור בדירה שלי?"

"רציתי להפוך אותה לסטודיו שלי. את היחידה בבניין הזה שנהנית מחלון גג. לצערי הרב הצלחת להשפיע בקסמייך על בעל הבית שלנו, ואני נאלץ להסתפק באור החיוור שחודר מבעד לחלונות הצנועים שלי."

"מעולם לא פגשתי את בעל הבית שלנו, שכרתי את הדירה הזאת דרך סוכנות תיווך."

"אפשר לסיים את השיחה הזאת להערב?"

"בגלל זה אתה נוהג בי בקרירות מאז שהגעתי הנה, מר דאלדרי? כי השגתי את הסטודיו שאתה רצית?"

"מיס פּנדלבּרי, הקרירות היחידה שאני חש בה כרגע היא בכפות רגלי. המסכנות האלה סובלות מרוח הפרצים שנושבת מהשיחה הזאת. אם לא אכפת לך, אני אחזור עכשיו לדירתי כדי שלא אצטנן. אני מאחל לך לילה מצוין; הלילה שלי הצטמצם באופן ניכר הודות לך."

ובכך טרק מר דאלדרי בעדינות את הדלת בפרצופה של אליס.

"איזה יצור מוזר!" היא מלמלה ושבה על עקבותיה.

"שמעתי אותך," צעק מיד דאלדרי מסלון ביתו. "לילה טוב, מיס פנדלברי."

כשחזרה לדירתה פנתה אליס לחדר הרחצה כדי להתרענן מעט ומיד אחר כך התכרבלה במיטתה. דאלדרי צדק, החורף פלש אל הבית הוויקטוריאני וההסקה החלשה לא תרמה במיוחד לשיפור המצב. היא לקחה ספר מהשרפרף ששימש לה כשידת לילה, קראה כמה שורות והניחה אותו. היא כיבתה את האור וחיכתה שעיניה יסתגלו לאפלולית. הגשם טפטף על זגוגית החלון. אליס נרעדה ושקעה בהרהורים על אדמה לחה ביער, על עלים מתפוררים בחורשות. היא נשמה עמוקות, וריח קל של רקבובית הציף את נחיריה.

לאליס היה כישרון מיוחד. חוש הריח שלה, שהיה מפותח מהממוצע, אִפשר לה לזהות ריחות, ולו הקלושים ביותר, ולזכור אותם לעד. במשך ימים רבים ישבה רכונה על השולחן בסטודיו שלה וניסתה לשלב את המולקולות כדי להשיג את התרכובת שיום אחד תהיה בושם. אליס היתה "אף". היא עבדה לבד ובכל חודש עברה בין חנויות הבשמים בלונדון והציעה להן את הנוסחאות שלה. באביב שעבר הצליחה לשכנע אחת מהן לשווק את יצירותיה. "מי ורדים" שלה הצליח לפתות מוכר בשמים בקנסינגטון וזכה להצלחה מסוימת בקרב הלקוחות האמידים, ובכך הבטיחה לעצמה הכנסה חודשית שאִפשרה לה לחיות טוב יותר מבשנים הקודמות.

היא הדליקה שוב את המנורה שלצד המיטה והתיישבה לשולחן העבודה שלה. היא לקחה שלושה סרטי נייר וטבלה כל אחד מהם בתוך בקבוקון, ועד שעת לילה מאוחרת רשמה במחברת שלה את הסימנים שזיהתה.

*

השעון המעורר עקר את אליס משנתה והיא זרקה עליו את הכר שלה כדי להשתיק אותו. שמש אפופה בערפִלי בוקר האירה את פניה.

"חלון מחורבן," רטנה.

אבל זכר הפגישה הצפויה על רציף הרכבת גבר על רצונה להמשיך להתפנק.

היא קפצה ממיטתה, הוציאה כמה בגדים מהארון ומיהרה אל המקלחת.

כשיצאה מדירתה, הציצה אליס בשעונה והבינה שאם תיסע באוטובוס, לא תגיע בזמן לתחנת ויקטוריה. היא עצרה מונית ומיד כשעלתה אליה הפצירה בנהג שייסע במסלול המהיר ביותר.

כשהגיעה לתחנה, חמש דקות לפני מועד יציאת הרכבת, ראתה תור ארוך של נוסעים מול הדלפקים. אליס שלחה מבט אל הרציף ומיהרה לשם.

אנטון המתין לה ליד הקרון הראשון.

"מה את עושה, לכל הרוחות? תעלי כבר!" אמר ועזר לה לעלות על המדרגה.

היא התמקמה בתא שבו חיכו לה חבריה.

"מה הסיכוי לדעתכם שכרטיסן יגיע אלינו?" שאלה והתיישבה קצרת נשימה.

"הייתי נותן לו בשמחה את הכרטיס שלי, אילו קניתי כרטיס," ענה אדי.

"אני אומרת שיש סיכוי של אחד לשניים," העריכה קרול.

"בשבת בבוקר? לי נראה שאחד לשלושה… נראה כשנגיע," סיכם סם.

אליס השעינה את ראשה על הזגוגית ועצמה את עיניה. שעת נסיעה הפרידה בין עיר הבירה ובין חוף הים. היא ישנה לאורך כל הנסיעה.

בתחנת ברייטון לקח הכרטיסן את כרטיסי הנוסעים ביציאה מהרציף. אליס נעמדה מולו והעמידה פנים שהיא מחפשת את הכרטיס בכיסיה. אדי חזר על תנועותיה. אנטון חייך ונתן לכל אחד מהם כרטיס נסיעה.

"הם היו אצלי," אמר לכרטיסן.

הוא כרך את זרועו סביב מותניה של אליס והוביל אותה אל אולם הנוסעים.

"אל תשאלי איך ידעתי שתגיעי באיחור. את תמיד מגיעה באיחור! ואת אדי את מכירה בדיוק כמוני, הוא אחד שתמיד מתגנב, ולא רציתי שהיום הזה ייהרס עוד לפני שהתחיל."

אליס הוציאה מכיסה שני שילינגים ונתנה אותם לאנטון, אבל הוא סגר את כף ידה על המטבעות.

"עכשיו בואי," אמר. "היום ייגמר מהר ואני לא רוצה להפסיד שום דבר."

אליס התבוננה בו כשהתרחק בצעד קל. לרגע חלפה בראשה תמונה מימי נעוריה, והיא חייכה לעצמה.

"את באה?" אמר והסתובב.

הם הלכו בקְווין רוֹד וירדו בוֶוסט סטריט לעבר הטיילת שהשתרעה לחוף הים. המקום המה אדם. שני שוברי גלים גדולים נמתחו על פני המים, ומבני העץ מעליהם שיוו להם מראה של אוניות גדולות.

בפּאלאס פּיר, מזח הארמון, היו כל מתקני השעשועים. חבורת הידידים הגיעה לרגלי השעון הגדול שניצב בכניסה למקום. אנטון קנה כרטיס לאדי וסימן לאליס שקנה כרטיס גם לה.

"הרי לא תזמין אותי לכל הדברים כל היום," לחשה אליס באוזנו.

"למה לא, אם זה משמח אותי?"

"כי אין שום סיבה ש…"

"לשמח אותי, זו לא סיבה מספיק טובה?"

"מה השעה?" שאל אדי. "אני רעב."

כמה מטרים משם, מול המבנה הגדול שהתנשא מעל גן החורף, היה דוכן של פיש‑אנד‑צ'יפס, וריחות הטיגון והחומץ הגיעו עד אליהם. אדי שפשף את בטנו וגרר את סם אל הדוכן. אליס העוותה את פניה בגועל אבל הצטרפה לחבורה. כל אחד מהם מסר את הזמנתו, אליס שילמה למוכר וחייכה אל אדי כשהושיטה לו צלחת בצורת סירה ובה דג מטוגן.

הם נשענו על המעקה ואכלו. אנטון הסתכל בשקט על הגלים שהתנפצו בין עמודי המזח. אדי וסם היו עסוקים בלשנות את העולם. התחביב המועדף על אדי היה למתוח ביקורת על הממשל. הוא האשים את ראש הממשלה על שאינו עושה דבר או אינו עושה די למען העניים המרודים, על שלא השכיל ליזום עבודות שיקום כדי לזרז את בנייתה מחדש של העיר. אחרי הכול, הרי אפשר היה להעסיק את כל המובטלים הרעבים. סם דיבר על כלכלה וטען שקשה למצוא בעלי מקצוע איכותיים, וכשאדי פיהק, הוא כינה אותו אנרכיסט עצלן, כינוי שדי מצא חן בעיני אדי. בזמן המלחמה שירתו שניהם באותו גדוד, והידידות ביניהם היתה עמוקה למרות חילוקי הדעות שלהם.

אליס עמדה במרחק מה מהחבורה כדי להימלט מריחות הטיגון הבלתי‑נסבלים לטעמה. קרול הצטרפה אליה, ושתיהן עמדו לרגע בשתיקה וסקרו במבטיהן את הנוף.

"את צריכה לשים לב לאנטון," מלמלה קרול.

"למה, הוא חולה?" שאלה אליס.

"הוא מאוהב בך! לא צריך להיות אחות כדי להבחין בזה. תעברי יום אחד בבית החולים כדי שאבדוק את הראייה שלך, את כנראה סובלת מקוצר ראייה אם לא שמת לב."

"את מדברת שטויות. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים ואין שום דבר בינינו חוץ מידידות ארוכת שנים."

"אני רק מבקשת ממך לשים לב אליו," קטעה אותה קרול. "אם הוא מוצא חן בעינייך, אין שום סיבה להתחמק ולהתפתל. כולנו נשמח לראות את שניכם יחד, ואתם בהחלט מתאימים. אם את לא מעוניינת, תהיי ברורה וחד‑משמעית, כי את סתם גורמת לו סבל."

אליס זזה ממקומה, הפנתה את גבה אל החבורה ונעמדה מול קרול.

"במה אני לא ברורה?"

"למשל, בזה שאת מתעלמת מכך שאני מאוהבת בו," ענתה קרול.

שני שחפים התענגו על שאריות הדג והצ'יפס שקרול השליכה לים. היא זרקה את צלחת הסירה שלה לפח אשפה והצטרפה אל הבנים.

"את נשארת להסתכל על הגאות והשפל, או שאת באה איתנו?" שאל סם את אליס. "אנחנו הולכים לשחק במכונות משחק. גיליתי מכונה שאפשר לזכות בה בסיגר במהלומת פטיש," הוסיף והפשיל את שרווליו.

נדרש רק רבע פֶּני כדי להפעיל את המכונה. הקפיץ, שעליו צריך להכות חזק ככל האפשר, העיף לאוויר כדור מתכת. אם הכדור פגע בפעמון שתלוי בגובה שני מטרים וגרם לו לצלצל, יצאת משם עם סיגר נעוץ בפה. אמנם לא מסוג הוואנה, אבל סם חשב שעישון סיגר מעיד על שיא ההידור והתחכום. הוא ניסה שמונה פעמים ובזבז שני פני, אולי יותר ממה שהיה מוציא אילו קנה סיגר באיכות כה גרועה אצל מוכר הטבק שהיה במרחק כמה צעדים משם.

"תביא לי מטבע ותכף תראה," אמר אדי.

סם נתן לו רבע פני ונסוג לאחור. אדי הרים את הקורנס כאילו היה פטיש קטן והנחית אותו על הקפיץ ללא כל מאמץ. כדור המתכת זינק למעלה והפעמון צלצל. המכונה שלפה את הפרס.

"זה שלי," הודיע אדי. "תן לי עוד מטבע ואני אנסה להרוויח אחד בשבילך."

דקה לאחר מכן הדליקו שני השותפים את הסיגרים שלהם. אדי היה מאושר, ואילו סם עשה חשבון והבין שבמחיר הזה היה יכול לקנות קופסת סיגריות. עשרים סיגריות "אֶמבָּסי" תמורת סיגר מחורבן אחד, רטן לעצמו.

הבנים הבחינו במסלול של מכוניות מתנגשות. הם החליפו מבטים ומיד התיישב כל אחד מהם במכונית. לנגד עיניהן המודאגות של הבנות סובבו השלושה את ההגה במהירות ולחצו בכוח על הדוושה כדי להתנגש באחרים חזק ככל האפשר. בתום הסיבוב הזדרזו להגיע אל דוכן הקליעה למטרה. אנטון היה המיומן ביותר. כפרס על שקלע חמש פעמים ברציפות קיבל קומקום חרסינה להכנת תה והעניק אותו במתנה לאליס.

קרול, שעמדה במרחק מה מהחבורה, הבחינה בקרוסלה של סוסי עץ שהסתובבו מתחת למקלעות תאורה. אנטון התקרב אליה ואחז בזרועה.

"אני יודעת, זה משחק ילדים," נאנחה קרול. "אבל אם אגיד לך שמעולם לא עליתי על מתקן כזה…"

"מה, כשהיית ילדה אף פעם לא הסתובבת בקרוסלה?" שאל אנטון.

"גדלתי בכפר, ואף פעם לא הגיע אלינו יריד שעשועים. וכשבאתי ללונדון כדי ללמוד בבית הספר לאחיות, הייתי כבר מבוגרת מדי ואז פרצה המלחמה…"

"ועכשיו את מאוד רוצה לעשות סיבוב… בואי אחרי," אמר אנטון וגרר את קרול אל הדלפק שבו מכרו כרטיסים. "אני מעניק לך את הרכיבה הראשונה על סוסי העץ. הנה, תעלי על זה," אמר והצביע על סוס בעל רעמה זהובה. "האחרים נראים לי מתוחים מדי, ובפעם הראשונה כדאי להיות זהירים."

"אתה לא בא איתי?" שאלה קרול.

"לא, לא, זה לא בשבילי. רק להסתכל עליהם עושה לי סחרחורת. אבל אני מבטיח לך לעשות מאמץ ולא להסיר ממך את העיניים."

נשמע צלצול ואנטון ירד מהמשטח. הקרוסלה החלה לצבור מהירות.

סם, אליס ואדי התקרבו כדי להתבונן בקרול, המבוגרת היחידה בין חבורת ילדים שהצביעו עליה ולעגו לה. בסיבוב השני זלגו דמעות על לחייה של ידידתם, והיא מחתה אותן ככל שיכלה בגב כף ידה.

"זה נורא!" אמרה אליס לאנטון וטפחה בכוח על כתפו.

"היו לי כוונות טובות. אני לא מבין מה יש לה, היא זו שרצתה…"

"לרכוב על סוסים איתך, טמבל, ולא לעשות צחוק מעצמה בפומבי."

"אבל אנטון אומר לך שהיו לו כוונות טובות!" הטיח בה סם.

"אם הייתם ג'נטלמנים, כמו שאתם מתיימרים להיות, כבר הייתם מורידים אותה משם ולא נעמדים כאן."

בזמן שהשניים התייעצו ביניהם, כבר טיפס אדי על הקרוסלה, צעד לאורך שורת הסוסים ואגב כך החטיף פה ושם לילדים שצחקו יותר מדי לטעמו. בעוד הקרוסלה ממשיכה בסיבוביה השטניים, הגיע אדי אל קרול.

"נראה לי שגברתי זקוקה לסייס ראשי," אמר והניח את ידו על הרעמה של סוס העץ.

"בבקשה, אדי, תעזור לי לרדת."

אבל אדי התיישב ברגליים פשוקות על האוכף של הסוס ואחז בפרשית בזרועותיו. הוא התקרב ולחש באוזנה.

"אין סיכוי שנניח לסנובים האלה לצאת מזה בשלום! אנחנו הולכים לעשות חיים עד שהם ימותו מקנאה. אל תמעיטי בערכך, חביבתי. תזכרי שבזמן שאני שתיתי בלי הכרה בפאבים, את סחבת אלונקות בהפצצות. בפעם הבאה שנעבור מול החברים האידיוטים שלנו, אני רוצה לשמוע אותך מתפקעת מצחוק. הבנת אותי?"

"ואיך בדיוק אתה רוצה שאני אעשה את זה, אדי?" שאלה קרול ושיהקה.

"אם את חושבת שאת נראית מגוחכת על הסוס הזה בין הזאטוטים האלה, תחשבי עלי, מאחורייך, עם הסיגר וכובע המצחייה שלי."

קרול חייכה בהקלה, ובסיבוב הבא היא ואדי צחקו בקול גדול.

הקרוסלה האטה ונעצרה.

כדי לזכות במחילה הזמין אנטון את כולם לסיבוב בירה במזנון, במרחק מה משם. הרמקולים השמיעו קולות פצפוץ, ולפתע הציפו צלילי פוֹקסטְרוֹט את המקום. אליס הביטה בכרזה שהיתה מודבקת על עמוד: הארי גרוּמבּרידג' ותזמורתו מופיעים בקומדיה מוזיקלית בתיאטרון הישן של המזח, שהפך לבית קפה אחרי המלחמה.

"שנלך?" הציעה אליס.

"למה לא?" שאל אדי.

"נאחר לרכבת האחרונה, ובעונה הזאת אני לא רואה את עצמי ישן על חוף הים," ענה סם.

"לא בטוח," טענה קרול. "ברגע שההופעה תיגמר עוד תישאר לנו חצי שעה כדי להגיע לתחנה ברגל. מתחיל להיות ממש קר, ונראה לי שיהיה נכון לרקוד כדי להתחמם. וחוץ מזה, יישאר לנו זיכרון נהדר מהיום שלפני חג המולד, אתם לא חושבים?"

לבחורים לא היה רעיון טוב יותר. סם ערך חישוב מהיר: הכניסה עולה שני פני. אם הם לא ילכו להצגה, חבריו ודאי ירצו ללכת לאכול ארוחת ערב באיזשהו פאב, לכן בהחלט הרבה יותר חסכוני ללכת למופע.

האולם היה מלא, והצופים מיהרו להתקרב אל הבמה. רובם רקדו. אנטון תפס את אליס ודחף את אדי לזרועותיה של קרול, ואילו סם לעג לשני הזוגות והתרחק מהרחבה.

כפי שאנטון צפה, נגמר היום מהר מדי. כשהלהקה קדה בפני הקהל, סימנה קרול לידידיה שהגיע הזמן לחזור, והם פילסו את דרכם אל היציאה.

המנורות הקטנות שנעו ברוח הלילה החורפי שיוו למזח העצום מראה של ספינה מוזרה המאירה בפנסיה את הים שבו לעולם לא תשוט.

כשפנו בני החבורה אל היציאה, ראתה אליס את מגדת העתידות מחייכת אליה במאור פנים מהדוכן שלה.

"אף פעם לא רצית לדעת מה צופן לך העתיד?" שאל אנטון.

"לא, אף פעם," ענתה אליס. "אני לא מאמינה שהעתיד צפוי מראש."

"בתחילת המלחמה אמרה מגדת עתידות לאחי שהוא ישרוד, בתנאי שיעבור דירה," אמרה קרול. "הוא שכח לגמרי את הנבואה הזאת, ואז הוא התגייס. שבועיים אחר כך הבניין שלו נהרס בהפצצה של הגרמנים. אף אחד מהשכנים שלו לא נשאר בחיים."

"את מדברת על כישרון לראות את הנולד," אמרה אליס ביובש.

"אף אחד לא ידע אז שתהיה מתקפה אווירית על לונדון," טענה קרול כנגדה.

"את רוצה להתייעץ עם האוֹרַקל?" שאל אנטון בנימה משועשעת.

"אל תדבר שטויות, אנחנו צריכים להגיע לרכבת."

"רק בעוד שלושת רבעי שעה, המופע נגמר מוקדם מהצפוי. יש לנו זמן. קדימה, אני משלם!"

"ממש אין לי חשק לשמוע את בלבולי השכל של הזקנה הזאת."

"תניח לאליס," התערב סם. "אתה לא רואה שזה מלחיץ אותה?"

"אתם מעצבנים אותי, שלושתכם. אני לא פוחדת, אני פשוט לא מאמינה בקלפי עתידות או בכדור בדולח. וחוץ מזה, למה אתם בכלל רוצים לדעת את העתיד שלי?"

"אולי אחד הג'נטלמנים האלה חולם בסתר לדעת אם יום אחד תגיעי למיטה שלו," סיננה קרול.

אנטון ואדי פנו אליה נדהמים. קרול הסמיקה, וכדי לתקן את הרושם חייכה אליהם חיוך נבוך.

"את יכולה לשאול אותה אם אנחנו עומדים לאחר לרכבת שלנו, זה לפחות יהיה גילוי מעניין," הוסיף סם. "וכך נוכל לבדוק את האמינות שלה די מהר."

"תצחקו כמה שאתם רוצים, אני מאמין בזה," המשיך אנטון. "אם תלכי, אני אלך מיד אחרייך."

ידידיה של אליס עמדו סביבה במעגל ונעצו בה מבטים.

"תדעו לכם שאתם ממש טיפשים," אמרה ופילסה לעצמה דרך ביניהם.

"פחדנית!" קרא אחריה סם.

אליס הסתובבה במהירות.

"טוב, אם יש לי עסק עם ארבעה ילדים מפגרים שרוצים לאחר לרכבת שלהם, אני אלך לשמוע את הקשקושים של האישה הזאת ואחר כך נחזור. זה בסדר מבחינתכם?" שאלה והושיטה יד לאנטון. "אז אתה נותן לי שני פני או לא?"

אנטון חיטט בכיסו ונתן את שני המטבעות לאליס, שפנתה אל מגדת העתידות.

אליס התקדמה לעבר הדוכן וראתה שמגדת העתידות עדיין מחייכת אליה. הרוח מהים התחזקה, הכתה בלחייה ואילצה אותה להשפיל את ראשה כאילו נאסר עליה לפתע לשאת את מבטה של הגברת הזקנה. סם כנראה צדק, והחוויה הזאת הטרידה אותה יותר מכפי ששיערה.

מגדת העתידות הזמינה את אליס לשבת על שרפרף. עיניה היו ענקיות, מבטה עמוק כמו תהום, והחיוך התמידי על שפתיה נדמה כמכושף. על השולחן העגול שלפניה לא היו לא קלפי טארוט ולא כדור בדולח, רק כפות ידיה הארוכות המנומרות בכתמים חומים שאותן הושיטה אל ידיה של אליס. כשידיהן נגעו אלה באלה, הרגישה אליס שהיא מוצפת ברכּוּת נעימה, בתחושת שלווה שלא ידעה זה זמן רב.

"אותך, בתי…" שרקקה מגדת העתידות, "את פנייך כבר ראיתי."

"כן, מהרגע שהסתכלת עלי!"

"את לא מאמינה בכישורים שלי, נכון?"

"באופי שלי אני אדם הגיוני," ענתה אליס.

"שקרנית, את אמנית, אישה עצמאית ודעתנית, גם אם קורה שהפחד בולם אותך."

"אבל למה כולכם הערב רוצים שאהיה מפוחדת?"

"לא נראית בטוחה כל כך בעצמך כשהגעת אלי."

מבטה של מגדת העתידות העמיק וחדר לעיניה של אליס, פניה היו עכשיו קרובות מאוד.

"היכן פגשתי את העיניים האלה?"

"אולי בחיים אחרים?" ענתה אליס בנימה לגלגנית.

מגדת העתידות, שנראתה מוטרדת, הזדקפה באחת.

"ענבר, וניל ועור," לחשה אליס.

"על מה את מדברת?"

"על הבושם שלך, על האהבה שלך למזרח. גם אני מבחינה בדברים מסוימים," אמרה אליס בשחצנות.

"למעשה יש לך כישרון, אבל העניין החשוב יותר הוא שיש בתוכך סיפור שאת לגמרי מתעלמת ממנו," אמרה הזקנה.

"החיוך הזה שלא יורד לרגע מהפנים שלך," שאלה אליס בלעג, "זה כדי שיאמינו לנבואות שלך?"

"אני יודעת למה באת אלי," אמרה מגדת העתידות, "וזה די משעשע אותי."

"שמעת את החברים שלי מתגרים בי?"

"את לא מאלה שמתגרים בהם בקלות, ולידידים שלך אין כל חשיבות בפגישה שלנו."

"אז למי כן?"

"לבדידות שרודפת אותך ולא נותנת לך מנוחה בלילות."

"זה ממש לא מצחיק אותי. תגידי לי משהו שיפתיע אותי באמת. לא שאני לא נהנית מחברתך, ובלי להעליב – אני צריכה להגיע לרכבת."

"לא, זה בעצם מעציב, אבל לעומת זאת, מה שבעצם משעשע…"

מבטה ניתק מאליס ונדד למרחק. אליס הרגישה נטושה לרגע.

"רצית להגיד משהו?" שאלה אליס.

"מה שבאמת משעשע," התעשתה מגדת העתידות והמשיכה, "הוא העובדה שהגבר שתהיה לו משמעות בחייך, שאותו את מחפשת מאז ומעולם בלי לדעת אם הוא בכלל קיים, הגבר הזה עבר מאחורייך לפני כמה רגעים."

פניה של אליס קפאו, והתעורר בה רצון עז לפנות לאחור. היא הסתובבה על השרפרף שלה וראתה במרחק רק את ארבעת חבריה שסימנו לה להזדרז.

"זה אחד מהם?" מלמלה אליס. "הגבר המסתורי הוא אדי, סם או אנטון? זה הגילוי הגדול שלך?"

"תקשיבי למה שאני אומרת לך, אליס, ולא למה שאת רוצה לשמוע. גיליתי לך שהגבר שתהיה לו המשמעות הרבה ביותר בחייך עבר מאחורייך. הוא כבר לא כאן."

"ואיפה נמצא עכשיו נסיך החלומות הזה?"

"סבלנות, בתי. את תפגשי שישה אנשים לפני שתגיעי אליו."

"זה הכול, רק שישה אנשים?"

"ומסע אחד… יום אחד תביני, אבל עכשיו מאוחר, וגיליתי לך את מה שעלייך לדעת. ומאחר שאינך מאמינה למילה מדברי, הייעוץ שלי הוא בחינם."

"לא, אני מעדיפה לשלם לך."

"אל תדברי שטויות. בואי נאמר שהפגישה הזאת היתה ביקור חברתי. אני שמחה שפגשתי אותך, אליס, לא ציפיתי לכך. את אדם מיוחד מאוד, הסיפור שלך מיוחד מאוד."

"איזה סיפור, לעזאזל?"

"נגמר לנו הזמן, ואם תשמעי אותו תאמיני עוד פחות. לכי לך, אחרת ידידייך יכעסו שבגללך איחרתם לרכבת. הזדרזו ותיזהרו, תאונה עומדת להתרחש. אל תביטי בי ככה, הדברים האלה אינם נובעים מראיית העתיד אלא רק מהיגיון בריא."

מגדת העתידות סימנה לאליס ללכת. אליס הביטה בה במשך כמה רגעים וחייכה. הזקנה החזירה לה חיוך, ואליס הזדרזה להצטרף לידידיה.

"איזה פרצוף זועם יש לך! מה היא אמרה לך?" שאל אנטון.

"אחר כך. ראית מה השעה?"

ובלי להמתין לתשובה זינקה אליס לעבר אכסדרת הכניסה של המזח.

"היא צודקת," אמר סם, "חייבים להזדרז. הרכבת יוצאת בעוד פחות מעשרים דקות."

כולם החלו לרוץ. גשם דק הצטרף לרוח שנשבה על החוף, ואדי תפס בזרועה של קרול.

"תיזהרי לא להחליק," אמר ואחז בה כשרצו.

הם עברו את הטיילת וחזרו לרחוב הנטוש. מנורות הגז האירו באור קלוש את המדרכה. במרחק נראו אורות תחנת ברייטון ונותרו להם רק עוד עשר דקות. כרכרה עם סוס צצה לפני אדי, שחצה את הכביש.

"תיזהר!" צרח אנטון.

לאליס היתה התושייה לתפוס את אדי בשרוול. הכרכרה כמעט הפילה אותם והם הרגישו את הבל הפה של הסוס שהרכָּב ניסה נואשות לבלום.

"הצלת את חיי!" השתנק אדי ההמום.

"תודה לי אחר כך," ענתה אליס. "בוא נזדרז."

כשהגיעו לרציף הם קראו בקול אל מנהל התחנה, שאחז בעששית שלו והורה להם לעלות לקרון הראשון. הבנים הניפו למעלה את הבנות, וכשהרכבת התחילה לזוז, אנטון עדיין עמד על המדרגה. אדי תפס בכתפו ומשך אותו פנימה לפני שהדלתות נסגרו.

"ממש ברגע האחרון," התנשפה קרול. "ואתה, אדי, כל כך הפחדת אותי, כבר ראיתי אותך שוכב מתחת לגלגלים של הכרכרה."

"נדמה לי שאליס פחדה יותר ממך," אמר אדי. "תסתכלי עליה, היא חיוורת כמו סיד."

אליס לא אמרה דבר. היא התיישבה על הספסל והביטה מבעד לחלון על העיר המתרחקת. היא הרהרה במגדת העתידות ובדבריה, וכשנזכרה באזהרה שלה החווירה עוד יותר.

"נו, את מספרת לנו?" שאל אנטון. "בסופו של דבר כמעט ישַנו תחת כיפת השמים בגללך."

"בגלל ההתגרות המטופשת שלכם," השיבה אליס ביובש.

"זה נמשך הרבה זמן. היא לפחות אמרה לך משהו מדהים במיוחד?" שאלה קרול.

"שום דבר שלא ידעתי. אמרתי לכם, ניבוי עתידות היא עבודה בעיניים. עם חוש ראייה מפותח, מעט אינטואיציה וקול משכנע, אפשר לעבוד על כל אחד ולגרום לו להאמין בכל דבר."

"אבל עדיין לא אמרת לנו מה האישה הזאת גילתה לך," התעקש סם.

"אני מציע לכם להחליף נושא," התערב אנטון. "היה לנו יום מקסים, אנחנו חוזרים הביתה, ואני לא מבין למה אתם מנסים לריב בכוח. אני מצטער, אליס, לא היינו צריכים להתעקש. לא רצית ללכת לשם וכולנו היינו קצת…"

"מטופשים, ואני יותר מכולם," המשיכה אליס והביטה באנטון. "ועכשיו יש לי שאלה הרבה יותר מרתקת. מה אתם עושים בערב חג המולד?"

קרול תכננה לנסוע לסנט מוֹז למשפחתה. אנטון יסעד בעיר אצל הוריו. אדי הבטיח לאחותו לחגוג בערב עם משפחתה; אחייניו הקטנים חיכו לסנטה קלאוס, וגיסו ביקש ממנו להואיל בטובו למלא את התפקיד. הוא אפילו שכר תלבושת מתאימה. לא היתה לו כל אפשרות להתנגד מאחר שגיסו סייע לו לעתים תכופות, בלי לומר מילה לאחותו. ואשר לסם, הוא הוזמן למסיבה שארגן המנהל שלו, שכל הכנסותיה יועברו לבית היתומים בווסטמינסטר, והתפקיד שקיבל הוא לחלק מתנות.

"ומה איתך, אליס?" שאל אנטון.

"אני… גם אני מוזמנת למסיבה."

"איפה?" התעקש אנטון.

קרול בעטה ברגלו. היא הוציאה חבילת עוגיות מהתיק שלה והכריזה שהיא רעבה כמו כלב. היא הציעה חטיף "קיט‑קט" לכל אחד מהם וזרקה מבט זועם אל אנטון, ששפשף את רגלו ונראה מזועזע.

הרכבת נכנסה לתחנת ויקטוריה. העשן הצורב של הקטר כיסה את הרציף. כשעמדו לרגלי המדרגות הגדולות, עלה באפם ריח בלתי‑נסבל מהרחוב. ערפל סמיך אפף את האזור, חלקיקי אבק פחם שנאגרו לאורך היום בארובות הבתים, חלקיקי אבק שריחפו סביב ההילות של מנורות הלהט שהפיצו זוהר כתמתם נוּגֶה באפלה.

חמשת החברים המתינו לחשמלית. אליס וקרול היו הראשונות לרדת; הן התגוררו במרחק שלושה רחובות זו מזו.

"למעשה," אמרה קרול כשנפרדה מאליס ליד הבניין שלה, "אם תשני את דעתך ותוותרי על המסיבה שלך, תוכלי לחגוג איתנו את חג המולד בסנט מוֹז. אמא משתוקקת להכיר אותך. אני מספרת עלייך הרבה במכתבים שלי, והמקצוע שלך מסקרן אותה מאוד."

"את יודעת, המקצוע שלי, אני לא ממש יודעת איך לתאר אותו," אמרה אליס והודתה לקרול.

היא נישקה את ידידתה ונבלעה בחדר המדרגות.

היא שמעה מלמעלה את צעדיו של השכן שלה שחזר לדירתו. היא נעצרה וחיכתה כדי לא להיתקל בו בקומת המגורים שלהם; לא היה לה מצב רוח לשיחות נוספות.

*

הקור בדירתה היה כמעט זהה לקור ששרר ברחובות לונדון. אליס השאירה את מעילה על כתפיה ואת הכפפות על ידיה. היא מילאה את הקומקום, הניחה אותו על הכירה, לקחה את צנצנת התה ממדף העץ ומצאה בה רק שלושה עלים מיותמים. היא ניגשה אל שולחן העבודה שלה ופתחה את התיבה הקטנה שהכילה עלי כותרת של ורדים יבשים. היא טבלה כמה עלים בקנקן התה, שפכה עליהם מים רותחים, התיישבה על מיטתה ולקחה לידיה את הספר שקראה אמש.

לפתע החשיך החדר לחלוטין. אליס טיפסה על מיטתה והביטה מבעד לחלון הגג הגדול. כל השכונה היתה שרויה באפלה. הפסקות החשמל התכופות נמשכו לעתים עד עלות השחר. אליס החלה לחפש נר. תלולית קטנה של שעווה חומה ליד הכיור הזכירה לה שהשתמשה בנר האחרון בשבוע שעבר.

היא ניסתה להדליק את הפתיל הקצרצר, אך לשווא; הלהבה נרעדה, התפצפצה ולבסוף כבתה.

באותו ערב רצתה אליס לכתוב, להעלות על הכתב רשימות על מים מלוחים, על לוחות העץ של הקרוסלות הישנות, על מעקות שניזוקו מרסיסי גלים. באותו ערב, שרויה בלילה האפל, לא הצליחה אליס להירדם. היא ניגשה אל הדלת, היססה, ולבסוף נאנחה עמוקות וחצתה את המישורת כדי לבקש פעם נוספת את עזרתו של השכן.

דאלדרי פתח לה את הדלת ונר בידו. הוא לבש מכנסי פיג'מה מכותנה וסוודר גולף ומעליהם חלוק בית ממשי כחול כהה. אור הנר צבע את פניו בצבע משונה.

"חיכיתי לך, מיס פֶּנדֶלבֵּרי."

"חיכית לי?" השיבה מופתעת.

"מרגע שהיתה הפסקת חשמל. הרי ברור לך שאיני ישן בחלוק בית. הנה, זה מה שעמדת לבקש ממני!" אמר והוציא נר מכיסו. "באת אלי בשביל זה, נכון?"

"אני מתנצלת, מר דאלדרי," אמרה והשפילה את ראשה. "אני באמת מתכוונת לקנות."

"אני כבר לא ממש מאמין, מיס."

"אתה בהחלט יכול לקרוא לי אליס."

"לילה טוב, מיס אליס."

דאלדרי שב וסגר את דלתו ואליס חזרה לדירתה. אבל כעבור כמה רגעים שמעה דפיקה על הדלת. אליס פתחה. דאלדרי עמד מולה ובידו קופסת גפרורים.

"אני מניח שאין לך גם את זה. נרות דלוקים הם בהחלט יעילים יותר. אל תביטי בי כך, אני לא נביא. בפעמים הקודמות לא היו לך גם גפרורים, וכיוון שאני באמת רוצה ללכת לישון, אני מעדיף להקדים תרופה למכה."

אליס התאפקה שלא לגלות לשכן שלה שאכן הציתה את הגפרור האחרון כדי להכין לעצמה תה צמחים. דאלדרי הדליק את הפתיל ונראה מרוצה מהלהבה שחרכה את השעווה.

"אמרתי משהו שהרגיז אותך?" שאל דאלדרי.

"למה אתה שואל?" השיבה אליס.

"נראית פתאום קודרת מאוד."

"טוב, חשוך וקודר מסביב, מר דאלדרי."

"אם אני אמור לקרוא לך אליס, כדאי שגם את תקראי לי בשמי הפרטי, אִיתָן."

"בסדר גמור, אקרא לך איתן," אמרה אליס וחייכה אל השכן שלה.

"אבל בכל מקרה את נראית מוטרדת."

"אני רק עייפה."

"ובכן, אניח לך. לילה טוב, מיס אליס."

"לילה טוב, מר איתן."

 

המסע המוזר של מר דאלדרי מאת מארק לוי, מצרפתית: מיכל אסייג, הוצ' ידיעות ספרים – ספרי חמד, שנת 2013, 319 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *