חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי מאת בטי גרינברג / דרכו של אמן בדרך להגשמה עצמית

| 29/12/2013 | 0 Comments

חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי מאת בטי גרינברג

חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי מאת בטי גרינברג

הספר חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי מאת בטי גרינברג, מגולל את סיפור חייו של צייר ירושלמי מוכשר שנסע לפריז כדי להתגורר שם תקופה, בתקווה להפוך לצייר מצליח, בעל שם עולמי. המחברת מתארת את דרכו של אמן אל הגשמה עצמית, אל השלמות אליה שאף  להגיע הן בתחום אמנותו, הציור והן בחיי האהבה שלו.

העלילה עוסקת ברומן סמולנסקי, צייר ישראלי שנולד בירושלים, העיר שבה עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו. הוא למד ציור ולאחר תקופה של מגורים בתל-אביב , נסע לפריז, משאת נפשם של ציירים רבים באותם זמנים, בתקווה להפוך לצייר מפורסם. רומן היה גבר נאה ומושך וחיי האהבה תפסו מקום נכבד בחייו. אהבתו הגדולה הייתה פולין, פריזאית יפהפייה שכבשה אותו ממבט ראשון, אך תקוותו לבנות עימה את חייו, נכזבת. מתהומות הצער והייאוש הוא עולה ומתגבר הודות לאמנות והופך לצייר מוערך. במקביל למאמציו להשיג הכרה עולמית כצייר, עובר רומן תהפוכות בחיי האהבה שלו ופרידות כואבות מאהובותיו. למשך תקופה מסוימת הוא אפילו "חוזר בתשובה" בשל אהבתו לאישה חרדית ומגלה את כוחה של האמונה, אך טרגדיה קוטעת גם אהבה יפה זו. חייו של רומן עוברים בנדודים בין ירושלים, תל-אביב, שוב ירושלים, כפר נידח באפריקה, פריז וניו-יורק – ולבסוף שוב ירושלים. הטרגדיות בחייו קשורות קשר הדוק למאורעות שמתרחשים בארץ, כגון מלחמת יום הכיפורים והפיגועים של שנות האינתיפאדה. אבל, בכל נדודיו וחיפושיו אחר האהבה האמיתית, השלמה, תמיד שלטה ברקע דמותה של האחת והיחידה – פולין.

בטי גרינברג (צילום פוטו געתון)

בטי גרינברג (צילום פוטו געתון)

בטי גרינברג (64), אם ל- 3 תושבת כרמיאל, אוהבת לכתוב גם פרוזה וגם שירים, דוברת שש שפות: רומנית, עברית, אידיש, רוסית, אנגלית, צרפתית. אוהבת לקרוא ספרים גם בצרפתית ובאנגלית. בטי גם מציירת, ותמונות שלה, שמן על בד, הוצגו בכמה תערוכות, והיא מאוד נהנית לצייר. היא אוהבת ספרות קלסית, אבל גם מודרנית. היא משתדלת להגיע לשלמות בכל עיסוקיה, עד כמה שניתן. היא מחפשת תמיד את החיובי בכל מצב, גם אם הוא קשה, וחיה עם התקווה שאכן הגישה החיובית תגרום בסופו של דבר לשינוי המיוחל. אם זה נקרא אופטימיות, אז היא אופטימית.

בטי גרינברג מספרת: "כשהתחלתי לכתוב את סיפור חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי, עמדה לפניי דמותו של צייר ישראלי צעיר, בחור נאה, גבוה, בעל מבט עיניים מסתורי וכובש. רומן הוא דמות של אמן רגיש, כישרוני, בעל עולם פנימי עשיר ודמיון פורה. הוא צבר חוויות שונות במשך חייו, וכל חוויה העשירה את עולמו הפנימי ותרמה לעיצוב אישיותו למשך שנות חייו הן כאמן והן כאדם. כשהחלטתי לתאר את חייו של רומן, שאפתי ליצור דמות רבגונית ועכשווית. ואמנם רומן הוא דמות אקטואלית בכל זמן, גם אם מאורעות שהתרחשו בארץ השפיעו ואף קבעו במידה רבה את מהלך חייו. סיפורי אהבותיו וייסוריו של רומן יהיו תמיד רלוונטיים, כי לעולם בני-האדם יחוו אהבות ואכזבות ופרידות במשך חייהם, ולנצח יחפשו את אושרם וישתוקקו להגשים את אהבתם בצורה מושלמת ככל שניתן. רומן חי את חייו באינטנסיביות בשני מישורים: במישור האישי ובמישור האמנותי. הוא הגשים את עצמו כאמן בקנה מידה עולמי, ובמקביל חיפש תמיד אהבה. הוא חווה במהלך חייו כמה פרשיות אהבה מופלאות, בהן היו מעורבות נשים מעניינות וראויות לאהבתו. אך חייו עברו תמיד בחיפוש אחר הקשר המושלם שיביא לו את השלווה והאושר, ושאף כל חייו להשיג את האהבה האמיתית. נוכחתי לדעת שכתיבת הספר העשירה את עולמי ושאני מאושרת כשאני יכולה ליצור סיפור, לתת חיים לדמויות שהן פרי דמיוני ולקבוע את גורלן".

מהיכן ההשראה לכתיבת הספר? "החלטתי לכתוב על צייר, כי נראה לי שמי שעוסק בציור הוא צריך להיות גם אדם מעניין, אשר דרך חייו יכולה להוות נושא ראוי לכתיבת ספר. הרי גיבור של ספר צריך להיות מעניין וחייו צריכים להיות עשירים בחוויות, כי כך בדרך-כלל הם חייהם של אמנים. רומן מייצג את דמותו של אדם הפועל להגשמת מטרתו בחיים. את ההשראה לכתיבת הספר שאבתי ממקורותיי הפנימיים, מחוויות שחוויתי במשך חיי, מניסיון חיים שצברתי במשך השנים.

למרות מה שציינתי, הספר הוא לגמרי לא אוטוביוגרפי ולא מדבר על חוויות שחוויתי אני עצמי בחיי במציאות. הספר מספר על דמות דמיונית לחלוטין, אשר יצרתי, כדי לתאר את דרכו של אמן אל הגשמה עצמית, אל השלמות אליה שאף  להגיע הן בתחום אמנותו, הציור והן בחיי האהבה שלו.

התחלתי לכתוב את הספר בשנת 2003. תחילה חשבתי שזה הולך להיות סיפור קצר, אך כל שהתקדמתי בכתיבה, נוספו עוד דמויות אל הדמות המרכזית והסיפור הסתעף וקיבל חיים משל עצמו. שנתיים קודם לכן קניתי מחשב, והתחלתי לכתוב שירים, שהמשיכו לזרום, מבלי שאבקש זאת. כתבתי שירים בעברית וגם באנגלית. ואני ממשיכה לכתוב שירים, לאחד מהם גם עשיתי סקיצה, בעזרת מלחין, ואני חושבת שהשירים, חלקם, מתאימים להלחנה.

האמת היא שתמיד היה לי רצון לכתוב, ידעתי תמיד שאני יכולה לכתוב, אבל משום מה במשך שנים רבות  עסקתי רק בבעיות שנתקלתי בהן במשך חיי היום-יום. היו לי ויש לי עדיין חיים לא קלים. עברתי בחיי גירושין, פעמיים, פעם אחת בגיל 22,  כשהייתי כבר אם לבן בן שנתיים ובפעם השנייה התגרשתי בגיל 39, מבעלי השני ואב שתי בנותיי. נתקלתי בקשיים רבים, כאם חד-הורית, ועברתי תקופות קשות".

עוד היא מסבירה, כי התחילה לכתוב שירים מתוך רצון פנימי לבטא את מחשבותיה ואת צפונות ליבה בתקופה שהייתה במצב לא טוב מבחינה כלכלית ובכלל. לא היה לה אל מי לפנות ולא הצליחה להשיג עבודה. "יום אחד פשוט התחלתי לכתוב על כל מה שהעיק עלי".

"בהמשך, כתבתי גם סיפורים קצרים ועוד סיפור ארוך, נובלה, שאני מקווה לפרסם בהמשך. כתבתי גם אוטוביוגרפיה, כי זה היה רצון אמי ז"ל, שאכתוב על חייה ועל השורשים של משפחתנו וכך המשכתי ותיארתי את  קורת חיי. אני ממשיכה לכתוב סיפורים קצרים ושירים".

כמה זמן לקח לכתוב את הספר? "את הספר הזה כתבתי בתוך שנה וחצי בערך. התחלתי בכתיבתו בתחילת 2003 וסיימתי אותו בקיץ של שנת 2004".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "הסיטואציות שמתוארות בספרי לא קשורות בהתרחשויות אמיתיות ממציאות חיי, למעט קטע אחד שקשור למלחמת יום- הכיפורים. אבל, כמובן שנעזרתי בחוויות שאני אישית עברתי כאשר תיארתי מצבים מסוימים, שבהם נמצאו גיבורי הספר בנקודות מסוימות בנתיב חייהם".

האם הוצאת ספרים נוספים?  "זהו ספרי הראשון שיצא לאור. אני כמובן מתכננת להוציא לאור בהמשך גם את האוטוביוגרפיה שלי (ספר השורשים) וכמו-כן את הנובלה ביחד עם הסיפורים הקצרים וגם ספר שירים.

"אני כותבת למגירה משנת 2001. החלטתי כבר לפני שנים להוציא לאור ספר שירים וגם כל יתר הכתבים שלי. ואמנם פניתי להוצאה לאור ונעניתי בחיוב, אך התנאים היו בלתי- אפשריים מבחינת התשלום. ולכן וויתרתי".

פרק ראשון מתוך חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי

 

למה נברא אדם?

 

למה נברא אדם?

מהי תכלית חייו?

כיצד ידע?

לאלוהים בלבד

כל התשובות.

 

ומה עם כל האהבות,

הייסורים והתקוות

שיהיו מנת חלקו

במסעו של האדם

על פני האדמה?

 

ועם מותו מה יישאר?

האם כצל חיוור

הוא יצטייר בזיכרונם

של אלה שאהב אי-פעם?

האם מעל קברו יבכו בניו?

ובני-בניו? האם בו ייזכרו?

האם ידליקו נר לזכר נשמתו?

או שמא ישכחו את יום מותו?

 

למה נברא אדם?

מהי תכלית חייו?

כיצד ידע האם יזכה באושר

או שלסבל הוא נולד?

כיצד ידע אדם את גורלו?

 

למה נברא אדם?

מהי תכלית חייו?

לאלוהים ודאי כל התשובות.

 

אדם נולד, אוהב ומתענה,

ובסופו עוזב את העולם.

 

רומן

רומן פקח את עיניו. ברגעים הראשונים לא הבין היכן הוא נמצא. הכול סביבו היה לבן.

"האם אני נמצא בגן-עדן?" שאל את עצמו.

בהדרגה התחילה ראייתו להתבהר והוא החל להבחין בחפצים שסביבו. הקירות, הארונית שליד מיטתו, הסדינים והווילון שנע ברוח הקלה שחדרה לחדר מבעד לחלון הפתוח – הכול היה לבן. רק הפרחים האדומים שהיו מונחים בכד שעמד על הארונית שליד מיטתו הוסיפו מעט צבע לחלל החדר. זר שושנים טריות שיד אוהבת הניחה בשבילו, כדי לשמח אותו כשיקיץ משנתו.

לחדר נכנסו רופא ואחות לבושים חלוקים לבנים.

"שמי ד"ר בייקר," הציג את עצמו הרופא, "וזאת האסיסטנטית שלי שילה וודרובר. אני מניח שאתה זוכר למה הגעת לכאן," המשיך. "עברת התקף לב לא קשה במיוחד. קיבלת טיפול ועכשיו אתה נמצא בחדר התאוששות. אם הכול ילך כשורה, תשוחרר לביתך בעוד כמה ימים. הדבר תלוי כמובן גם במוטיבציה שלך להחלים. אני מאחל לך הצלחה ושתשתחרר מכאן במהרה."

הרופא סיים את ביקורו ויצא. האחות, שנשארה בחדר, מדדה לרומן את לחץ-הדם, רשמה משהו בגיליון האישי שלו ועזבה את החדר.

רומן עצם את עיניו. הוא היה תשוש מאוד והרגיש מין כובד ועייפות מצטברת. היה זה אולי בגלל כל מה שעבר עליו במהלך חייו.

הוא לא נרדם שוב. תמונות מתוך חייו החלו להופיע אל מול עיניו, כמו בחלום, אולם רומן היה מודע לכך שהוא לא חולם. הוא צפה בעיני רוחו בחוויות שחווה מאז שחר ילדותו. היה זה כמו סרט שצולם בהילוך איטי, שנמשך ונמשך ככל שהדקות עברו, והוא שקע בעולם המופלא שנגלה אליו מבלי שינסה לעצור לרגע את ההתרחשויות.

 

הכול התחיל לפני כשבעים שנה בערך, בעיר הולדתו ירושלים. שם, בעיר הקסומה שכה אהב, הוא גדל בבית חם ואוהב, עד שבגר והחיים לקחו אותו למחוזות אחרים. שם, בבית הגדול, המרווח, המוקף גינה, עם ערוגות הוורדים הריחניים ועם העצים הגבוהים שהטילו את צילם על כל הגינה ושתחתיהם נהג לשבת בימי הקיץ החמים ביחד עם בני משפחתו, שם החלו חייו. אבל זה היה מזמן, והחיים המשיכו הלאה, עד שהביאו אותו עד הלום.

רומן נולד בקיץ של שנת 1933, כבן למשפחה ירושלמית ותיקה ומבוססת מאוד. משפחת סמולנסקי. מצד אביו היה רומן דור רביעי בארץ ליוצאי רוסיה הלבנה, אבל ההיסטוריה המשפחתית כללה גם דמויות מתפוצות אחרות, ביניהן סבתא בוכרית וסבא יליד אוקראינה וגם כמה מנציגי העדה הספרדית הנכבדה של ירושלים, שנישאו לבני או לבנות משפחת סמולנסקי המפורסמת.

אביו, זכריה סמולנסקי, היה אחד מקבלני הבניין העשירים בארץ, בעל מוניטין רב בזמנו. תחילה התרכזה רוב עבודתו בירושלים וסביבותיה, ולאחר שעקר עם משפחתו לתל-אביב התרכז בפרויקטים יוקרתיים באזור המרכז והשפלה בעיקר.

מצד אמו היה רומן צאצא בעל אילן יוחסין מפואר לא פחות. אבי סבו, אליעזר ריפקינד, יליד בית-שמש, היה צייר ידוע, שציוריו המפורסמים עיטרו את קירותיהם של בתי עשירים רבים בארץ ובעולם. ייתכן שממנו ירש רומן את הכישרון לציור. אותם הקווים הנקיים והברורים, ואותם הצבעים שגרמו לציורי הנוף המרהיבים שצייר להיראות כמו לקוחים מעולם החלומות.

גווני הפסטל הרכים שבהם השתמש רומן לעיתים קרובות בציוריו ביטאו את הנפש העדינה והמיוסרת שהסתתרה מאחורי פנים בעלי תווים נוקשים במקצת. כובע המצחייה, שהיה חלק בלתי-נפרד מהופעתו, הסתיר למחצה את עיניו ושיווה למבטו ארשת של מסתורין. מבט עיניו השחורות והחולמניות גרם לפעמים לסובבים אותו לחשוב שהוא שקוע בהרהורים בעולמו הפנימי. לפעמים, אכן היה שוקע בהרהורים. ואז נראה היה כמביט למקום מרוחק שרק הוא היה מסוגל להגיע אליו, מצייר אולי בדמיונו קווים לסקיצה ראשונית של הציור הבא.

רומן זכה להרבה חום ואהבה. מצבם הכלכלי האיתן של הוריו ויחסם האוהב כלפיו נתנו לו את הגיבוי החומרי ואת הביטחון הרגשי שאפשרו לו בבגרותו להפוך לסיפור הצלחה.

הוא היה גבר נאה למדי, גבוה, בעל מבנה גוף רזה ומוצק, גוון עורו היה כהה במקצת. עצמות לחייו הגבוהות שיוו לפניו מראה אצילי, ועיניו השחורות, עם המבט הכובש, לא הותירו אף אישה שפגש אדישה לקסמיו.

מאמו קיבל רומן את היופי ועדינות הנפש, ומאביו ירש את תווי הפנים הנוקשים מעט ואת המבט החולמני במקצת, שהוסיף לו נופך של מסתורין – זה לפחות היה הרושם שמבטו יצר בהיכרות ראשונית.

כישרון הציור שלו התגלה עוד כשהיה צעיר למדי. כשבגר, למד רומן ציור בפקולטה לאמנות בירושלים. הציור היווה בעבורו דרך אמיתית לביטוי רגשותיו, כמו הכתיבה בעבור סופר, צורת ביטוי רגשות כמו אצל כל אמן. הוא צייר כמו משורר שמנסה להעלות מתוך מוחו הקודח את כל אשר נפשו מבקשת להחצין.

כמובן שיש להביא בחשבון גם טכניקות נלמדות שרכש בלימודים הקלאסיים בחוג, אבל אין להתעלם כלל מהשפעתו של העולם הפנימי כאשר מדובר בביטוי אמנותי. הרי כל משיכת מכחול וכל בחירת צבע על-ידי אמן מהוות החלטה שבאה ממקום מסוים, החלטה שנובעת מקו מחשבה מסוים, ביטוי של רגשות עמוקים שממלאים את עולמו הפנימי. הציור הוא ראי הנפש, כמו הכתיבה, ורומן אכן התברך בעולם פנימי עשיר. ההתבוננות שלו על העולם הסובב הייתה אחרת, שונה, התבוננות של אמן.

רוב הזמן עסק בחיפוש מתמיד אחר היופי, הן היופי הקיים בסביבה המוחשית, בעולם הפיזי, החיצוני, יופיו של הטבע, והן היופי הפנימי של האדם, שאותו ניסה לתאר על הבד בעזרת הצבעים. לרוב, הצליח למלא משימה זאת שהציב לעצמו, בכל פעם שהתחיל לעבוד על ציור חדש. הרי אמן יכול למצוא בכל מקום נושאים מעניינים לציור, כי הרגישות של אמן לגירויים הוויזואליים שהסביבה מזמנת לו היא גבוהה במיוחד, להבדיל משאר בני-אדם שלא ניחנו בחוש אמנותי או בכישרון לציור.

לאחר שסיים את הלימודים ניסה רומן להציג את תמונותיו בגלריות בארץ. אך כנראה התקשה במציאת מתווך מתאים, או שתמונותיו לא מצאו עדיין את הדרך להתחבב על מבקרי האמנות המקומיים. בכל אופן, רומן לא הצליח להגיע למעמד מספיק חשוב שיזכה אותו בתערוכה מפרי עבודותיו בארץ מולדתו.

מחשבותיו החלו לנדוד לעבר האפשרות לממש את חלומו בחו"ל, להמשיך להתפתח שם כאמן, ובכלל, להכיר קצת את האווירה האירופאית מקרוב. לכן, כשחברו יוני איילון, שלמד יחד איתו בחוג לאמנות ועזב את הארץ כמה שנים לפני כן, התקשר מפריז והזמין אותו להצטרף אליו ולגור איתו בעיר האורות, רומן לא התמהמה. הוא החל להכין את עצמו לנסיעה ולשהייה ממושכת בפריז, שמח על האפשרות לנדוד למחוזות אחרים, אשר מכאן, מהארץ, נראו לו מבטיחים למדי.

להגיע לפריז ולגור שם תקופות פחות או יותר ממושכות הייתה מאז ומתמיד שאיפתו של כל אמן. פריז היוותה מקור השראה לציירים וגם לסופרים לא מעטים. ציירים רבים התגודדו במדרכות העיר היפהפייה וציירו דיוקנאות של עוברים ושבים תמורת פרנקים ספורים, או ניסו למכור רישומים שונים שהביאו איתם מהבית. ניתן לומר שבין הציירים הצעירים שהתנחלו ברחובותיה של פריז שררה מין אחווה מקצועית. הם נהנו משהייתם בצוותא על המדרכות ולא התחרו ביניהם כלל.

לכל אחד מהם הייתה הפינה המועדפת עליו ושם עסקו במלאכתם בשקט ובסבלנות, כשהמטרה המשותפת שהניעה אותם להימצא באותם המקומות הייתה הפרנסה. רובם היו אמנים בתחילת דרכם שחיפשו כל דרך אפשרית לשרוד הן כציירים והן לשרוד, פשוטו כמשמעו. הרי לא לכולם התמזל מזלם להיות בנים למשפחות מבוססות, ולכן נאלצו לדאוג לפרנסתם בעצמם.

בשבתות הם נהגו לצאת לפרברי העיר, כדי להתרשם מהנופים המיוחדים שאפיינו מקומות אלה. הבניינים הישנים והססגוניים והעצים בשלכת בגניה המפורסמים של פריז, הרחובות השלווים והיפים והבתים הקטנים השקטים, האפופים אווירה מסתורית, עם החלונות המלבניים והווילונות הלבנים מתחרה – כל אלה היוו נושאים להשראה עבור הציירים הצעירים שבאו לעיר הבירה, בחיפוש אחר נושאים שונים לעבודותיהם. ואמנם הם נמצאו להם בשפע.

כשרומן נסע לפריז הוא היה מלא ציפיות לבאות. יוני, חברו לספסל הלימודים מהחוג לאמנות, חיכה לו שם. יומיים אחרי שהגיע לפריז הם נפגשו.

תחילה התאכסן רומן במלון צנוע ששכן באחד הרחובות הקרובים לשאנז אליזה. אמנם לא הגיע לפריז כעני מרוד, אבל בכל זאת לא רצה לבזבז את כספו בתשלום על מלונות יקרים. היה זה מלון קטן, "פריז" היה שמו, שדמה יותר לאכסניה עם חדרים מרוהטים בפשטות, אבל היה שם נקי מאוד וריח נעים שרר בכל פינה. כך שרומן לא ממש סבל, מה גם שממילא שהה רוב הזמן מחוץ למלון. אבל כאשר יוני הזמין אותו להתגורר בדירתו עד שימצא דירה לעצמו, רומן היה אסיר תודה.

בזמן לימודיהם בחוג לאמנות בארץ היו יוני ורומן חברים קרובים מאוד, חילקו ביניהם סודות רבים ותמיד עזרו זה לזה.

יוני כבר היה מעורה חברתית בחוגי הבוהמה בפריז, וכשרומן הגיע הוא דאג להכיר לו את חבריו. כולם היו שייכים לבוהמה המקומית: ציירים, סופרים, במאים – כל מי שהיה שייך לעולם האמנות והיצירה. בערבים היו מתאספים בבתי-קפה בעיר או לעתים בבתיהם ומבלים בשיחות ובהאזנה למוזיקה עד אור הבוקר.

יוני לא היה הישראלי היחיד שהסתובב בחוגי הבוהמה בפריז. היו שם עוד ישראלים שיצרו לעצמם קבוצה אבל לא קבוצה נבדלת, אלא כזו שנטמעה בתוך חוג האמנים הרחב.

יוני יצר לעצמו חוג חברים פרטי מצומצם. היו לו גם מעריצים שהכירו את עבודותיו העריכו אותו כאמן ונהנו מחברתו. בעיקר היו לו מעריצות. הוא היה גבר נאה למדי, צבר עוקצני בעל לב זהב, מסביר פנים ונחמד להפליא. כל מי שהכיר אותו התאהב בישראלי שהגיע לפריז, כדי לחפש את עתידו ולהגשים את שאיפותיו בכל הקשור לאמנות.

יוני שמח לארח את רומן בביתו. רומן רצה לטעום את טעמו של החופש בארץ נוכריה להרגיש לתקופה מסוימת זר בין זרים, להיות לזמן-מה לא שייך, תלוש, לא לחשוב יותר מדי על משפחה ועל עתיד. לחיות את הרגע. הם נהגו להסתובב ביחד, לשבת בבתי-הקפה בעיר ולנהל שיחות אל תוך הלילה על משמעות החיים ועל תפקיד האמנות בחייהם.

יוני לא קינא ברומן. להפך, הוא שמח להכיר לו את חבריו והתגאה בו ובכישרונו הרב כצייר.

רומן השתלב היטב באווירת העיר. הוא הכיר חברים חדשים ובערבים נהג להיפגש עמם בבתי-הקפה האופנתיים של אותם זמנים ולשוחח על ההצלחות, או, לחלופין, על הנפילות בדרך אל התהילה.

הציור היווה עבורו הצדקה לניהול צורת חיים מסוימת שמאוד אהב, ואפשר לו למצוא חברה שבה יכול היה לבטא את רעיונותיו בחופשיות, להיות חלק מקבוצה מופלאה של אנשים בעלי השקפת עולם דומה לשלו. היו שם סרג' ולואיס ומייק, ועוד הרבה בחורים סימפטיים ומשכילים מאוד, שידעו איך ליהנות מהחיים והם לא נתנו לו לרגע להשתעמם. תמיד ביחד, בחבורה, היו יוצאים בערבים לסבב פאבים, להכיר בחורות או סתם לדבר ולהאזין למוזיקה.

אם כן, רומן לא נשאר מבודד בפריז וזה היה כמובן חשוב מאוד עבור בחור צעיר שניסה להתאקלם בארץ זרה. לא שבישראל סבל אי-פעם מבדידות, תמיד היה מוקף חברים. אבל הדמויות הרב-גוניות שהכיר כאן, בפריז, תרמו תרומה ניכרת להתפתחותו כצייר, להתפתחות החשיבה האמנותית שלו ולשינוי בסולם העדיפויות שלו בחיים.

כאן בפריז, בעיר האורות, הבין מה הם החיים, מהי חברות אמיתית, ובמהרה הרגיש שייך. הוא התאקלם בעולמו החדש באופן מושלם. תחושתו הייתה שכל יום שעובר מעשיר את עולמו הפנימי בצורה שונה. היה לו רצון עז להגיע לפסגות ולא רק בציור, אלא גם בעולמו הרוחני. הוא רצה להגיע להבנת תכלית החיים, והיו לו הרבה שיחות עם חבריו בנושא זה.

למרות חילוקי הדעות שנבעו כנראה מהבדלי רקע, דת או לאום, כי היו שם ציירים מכל ארצות אירופה, ובמיוחד מאירופה המערבית, בכל זאת הגיעו כולם לבסוף לאותן מסקנות לגבי האופן שבו צריך למצות את החיים. היה להם דבר נפלא במשותף: האמנות, והם הרגישו קשורים באחוות אחים לנוכח המציאות שהכתיבה מאמצים וויתורים שהיו אמורים להביא אותם אל ההצלחה המקווה.

רומן התאהב בעיר האירופאית היפה שהאירה לו פנים. הטיולים לאורך שדרת שאנז אליזה והשיטוטים בגניה האין-סופיים של פריז היו אהובים עליו במיוחד.

הזמן עבר מהר. קיץ בא אחרי האביב, הסתיו הגיע ועמו השלכת והגשמים, ובעקבותיו החורף הקריר שהקסים אותו עם אווירת החגים המיוחדת. בהתקרב חג המולד וחג סילבסטר – החגים החשובים של עולם הנצרות – היו כל חלונות הראווה של החנויות לובשים חג: קישוטים מנצנצים הקיפו את עצי האשוח שעמדו במרכז חלונות הראווה המוארים בעשרות נורות נוצצות בכל צבעי הקשת. הימים היו קרים, גשמים ירדו בשפע ולפעמים ירד גם שלג, אם כי לא ניתן היה להשוות בין השלג בפריז לשלגים שירדו בחורף במזרח אירופה, ומזג- האוויר הנעים היה כאילו מזמין לצאת לרחובות וליהנות מהמראות ששימחו את העיניים וגרמו להרגשת ריחוף קלה.

לעתים, אהב רומן לטייל לבדו לאורך רחובותיה היפים של פריז. הוא נשם את האווירה הקוסמופוליטית של העיר ונהנה לשבת בערבים ללגום כוס קפה בבתי-הקפה הקטנים והאינטימיים הפרושים בעיר לאורך רחובותיה המוארים. היו מקומות אחדים שהעדיף אותם על פני אחרים ונהג לבקר בהם תכופות. הוא נהנה שם מחמימות המקום ומהיחס הטוב שקיבל כאחד מהאורחים הקבועים. הוא נהג לשבת בדרך כלל ליד שולחן קרוב לחלון ולהשקיף על הרחוב, נהנה להביט על המטיילים הרבים שעברו שלובי זרוע, מדברים וצוחקים, נהנים מהשיחה ומההליכה הרגלית בערבים הקרירים.

תל-אביב לא נשכחה מלבו של רומן, רק שכעת היא נראתה לו רחוקה במקצת. זה היה פשוט תהליך טבעי שנוצר כתוצאה משהייה ממושכת במקום אחר, ומבחינה זאת אין להאשים אותו על שדעתו נגנבה. כי בכל זאת, עם כל הקדמה שנתהוותה אז בארצנו, אירופה נותרה משהו שונה, זר, מושך, קוסמופוליטי ומתקדם, בעיקר כשמדובר בתחום האמנות. ואין לשלול את תפקידה של "עיר האורות" בכל הזמנים כמקור השראה לאמנים מכל אירופה וגם מעבר לאוקיינוס, שבאו לחפש את הקסם והמסתורין שבהם התברכה העיר. לא לחינם נקראה פריז "עיר האורות".

רומן חי את הרגע, נהנה מהחיים וזרם איתם מבלי לשאול יותר מדי שאלות ומבלי להתעכב על פרטים, פשוט השתדל לזרום איתם. הוא התגעגע לנופי ילדותו ולמה שהיה פעם, לפני שהגיע לכאן, לעיר הגויים, אבל בכל זאת העדיף להישאר בפריז. ולמרות שלפעמים תקפו אותו געגועים לארץ, ובמיוחד התגעגע לאמו שהשאיר בתל-אביב, בכל זאת לא נכנע למצב הרוח הנוסטלגי שהגעגועים עוררו בלבו. הוא המשיך לדבוק בעקביות בתכניתו המקורית לשהות בפריז, כדי להתקדם ולהגיע להגשמה עצמית, כפי שהחליט כשעזב את הארץ.

הוא חיפש חברים ומצא, חיפש נושאים חדשים להתפתחותו כאמן ומצא, ולא שיער בליבו שהאהבה שימצא דווקא בפריז, בארץ הרחוקה, תהיה אהבת חייו. אלא שכאן התערב בעיקר הגורל, שבדרך-כלל מכתיב לכולנו את מהלך החיים וגורם לנו להגיע לפסגות או ליפול לתהומות.

 

חייו ואהבותיו של רומן סמולנסקי מאת בטי גרינברג, הוצאת ספרי צמרת, שנת 2013, 205 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *