סדרת "ספרי חנות הקסמים" מאת ברוס קוביל / סדרת פנטסיה קסומה, מלאת הומור וחוכמה

ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון מאת ברוס קוביל

ילדים מגדלים דרקונים וקרפדות מדברות, ומתגלים עולמות קסומים ומסוכנים בסדרת "ספרי חנות הקסמים" מאת ברוס קוביל. עד כה יצאו שני ספרים בסדרה: "ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון" ו"ג'ניפר מארדלי והקרפד המדבר".

עלילת הספר ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון: לעיני ג'רמי נגלית חנות מיושנת שמעולם לא ראה בעיירה הקטנה: חנות הקסמים של ס"ה אִילִיוְוס. הוא לא מתכוון לקנות שם משהו… אבל משהו רוצה ללכת הביתה אתו. ביצה צבעונית ומשונה, שצריך לטפל בה היטב כדי שתבקע. ג'רמי תאצ'ר עדיין אינו יודע את זה, אבל הוא זקוק לדרקון. הוא גם אינו יודע שהדרקון זקוק לו יותר.

ג'ניפר מארדלי והקרפד המדבר מאת ברוס קוביל

עלילת הספר ג'ניפר מארדלי והקרפד המדבר: ג'ניפר מַארְדְלִי תמיד רצתה להיות יפה. לכן היא מאוכזבת כשהיא יוצאת מחנות הקסמים של מר אִילִיוְוס עם קרפד מכוער במיוחד. כפי שאומרת האויבת הכי גרועה שלה, "קרפד לקרפדה". אבל הקרפד הזה מסוגל לדבר, ובעצם הוא לא סותם את הפה. דבריו גורמים לג'ניפר לצאת למסע אל סלון היופי מהאבדון… שם היא נאלצת להתמודד פנים אל פנים עם חלומותיה ועם פחדיה העמוקים ביותר.

פרק ראשון מתוך ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון:

מכתב האבדון

ג'רמי תאצ'ר קימט את דף הנייר במיאוס. הדרקון שניסה לצייר נראה כמו כלב עם כנפיים.
"אני כבר חוזר," הוא לחש לחבר שלו סְפֶּסִימֶן. אבל כשהתחיל ללכת לעבר ארון הניירות שאל קול נוקב, "יש לך בעיה, מר תאצ'ר?"
ג'רמי קפא במקומו. אחת הבעיות בשיעורי הציור עם מר קרביץ היתה שאף פעם אי אפשר לדעת אם מסוכן לקחת דף ציור חדש או לא. ברור שזה היה אחד הימים המסוכנים.

המורה הגבוה והשמנמן נע בכבדות ונעמד מול ג'רמי. "לא שמעת שמועצת המנהלים של בית הספר הקפיאה את כל ההוצאות?" הוא שאל. "וזה אומר שלא יזמינו דפי ציור חדשים עד סוף השנה. אז תגיד לי, אתה זקוק לדף חדש כי הציור שלך גרוע כל כך או כי הכישרון שלך כזה חשוב?"

מר קרביץ חייך אל ג'רמי חיוך זחוח ומרושע וחיכה לתשובה. ג'רמי היסס. הוא רצה להגיד שהכישרון  שלו באמת חשוב, אבל ידע שתשובה כזאת רק תביא עליו לעג נוסף. הוא החליט לא להגיד דבר. אחרי רגע של שתיקה נבוכה הוא הסתובב וגרר את הרגליים חזרה למקומו.

ג'רמי התיישב בכיסאו וספסימן הצביע על ריבוע נייר סגול בהיר שהיה תחוב מתחת לפינת  המחברת שלו. "ממרי לוּ הַאטוֹן," הוא לחש. "דואר אקספרס."
ג'רמי עמד בדחף לשלוח יד ולחטוף את הפתק. אין טעם לתת למר קרביץ עוד סיבה להתלונן, הוא חשב לעצמו. אבל מה אני אמור לעשות עכשיו? אין לי דף ציור, מר קרביץ לא מרשה לי לקחת דף חדש, ונשארה לי עוד רבע שעה עד סוף השיעור. עיניו ריחפו שוב לעבר הפתק. הוא מצא את עצמו שולח יד אל הנייר ומיהר למשוך את ידו חזרה. איפה מר קרביץ?

ג'רמי עמד בדחף לשלוח יד ולחטוף את הפתק. אין טעם לתת למר קרביץ עוד סיבה להתלונן, הוא חשב לעצמו. אבל מה אני אמור לעשות עכשיו? אין לי דף ציור, מר קרביץ לא מרשה לי לקחת דף חדש, ונשארה לי עוד רבע שעה עד סוף השיעור. עיניו ריחפו שוב לעבר הפתק. הוא מצא את עצמו שולח יד אל הנייר ומיהר למשוך את ידו חזרה. איפה מר קרביץ?

הוא בטח מסביר לו בפרטי פרטים מה הבעיה בציור שלו, חשב ג'רמי לעצמו. הוא העמיד פנים שהוא עושה משהו אחר ומשך את הריבוע הסגלגל ממקום מחבואו, פרש אותו והתחיל לקרוא. לפני שהספיק לקרוא עד הסוף ניגש אליו מר קרביץ וחטף את הפתק מבין אצבעותיו.

"ובכן, מר תאצ'ר," הוא אמר בצהלה. "אני רואה ששכחת מה דעתי על העברת פתקים בשיעור."
לחייו של ג'רמי בערו. "תחזיר לי את זה!" הוא אמר.
"צר לי, אני לא יכול לעשות את זה," השיב מר קרביץ ברצינות מדומה. "זה מנוגד לכללים שלי. אבל מאחר שלא היתה לך הזדמנות לקרוא אותו בעצמך, אקרא לך את הפתק בקול לפני שאשמיד אותו."
"לא!" צעק ג'רמי באימה.

אבל מר קרביץ כבר התחיל. "ג'רמי היקר," הוא קרא בנעימה מתגנדרת. "אני חושבת שאתה נורא חמוד אפילו שאתה הילד הכי נמוך בכיתה ו. אני הולכת לתת לך נשיקה אחרי הלימודים היום, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיים."

מר קרביץ השתתק לרגע, ואז אמר, "אה, כן — יש כאן תוספת. לפי מה שכתוב פה, יש לך עיניים יפהפיות."
כל הכיתה פרצה בצחוק רועם. ג'רמי עצם את העיניים "היפהפיות" שלו ופניו להטו כל כך שאפילו קצות האוזניים שלו בערו.
מר קרביץ קיפל את הפתק ותחב אותו לכיס. "אין צורך להביך את מי שכתב את הפתק ולכן לא אקרא את החתימה," הוא אמר. "בואו רק נזכור שאני לא מעריך העברת פתקים בשיעור."

חוסר הצדק גרם לראשו של ג'רמי להסתחרר. הוא רק ניסה לקרוא פתק שמישהו אחר העביר לו, ונאלץ לסבול השפלה מוחלטת. אבל מי ששלח את הפתק קיבל רק אזהרה. מה קורה כאן?
לא לקח לו הרבה זמן להבין מה התשובה. אביה של מרי לוּ הַאטוֹן הוא חבר במועצת המנהלים, ולכן לא רצה מר קרביץ להביך אותה. חוסר ההגינות גרם לג'רמי לרעוד בכעס.

**

"זה מגעיל," הוא אמר לספסימן באותו יום אחרי הצהריים. "מגעיל, מגעיל, מגעיל."
"אני מסכים אתך," אמר ספסימן ודחף את המשקפיים העבים שלו למעלה באצבע מורה ארוכה ומלוכלכת. "אבל הרי כולם יודעים שקרביץ שונא אותך."
ג'רמי נאנח. "כל מה שתמיד רציתי היה להיות אמן. והמורה היחיד שאף פעם לא סבל אותי הוא המורה שלי לציור. אני רוצה לדעת למה."
ספסימן משך בכתפיים.  "עזוב, אתה רק צריך לשמוח שהוא לא שופט בתחרות הציורים."
ג'רמי הנהן. הוא וסְפֶּס ניסו כבר שנים לנצח בתחרות הציורים שהתקיימה באביב. הפרס הראשון היה הזדמנות לצייר על חלון הראווה הראשי של חנות הכולבו זַמְבְּרִינוֹ. ג'רמי האמין שבשנתיים האחרונות הציור שהגיש היה הטוב מכולם. אבל הוא לא ניצח, מכיוון שבאופן מסורתי זכה במקום הראשון תלמיד כיתה ו — בין שהגיש את היצירה הטובה ביותר ובין שלא. עכשיו הוא בכיתה ו, ולכן זאת אמורה להיות השנה שבה יזכה. הוא האמן הכי מוכשר בכל בית הספר, וכולם ידעו את זה חוץ ממר קרביץ. היחיד שעשוי לנצח אותו הוא ספסימן, והם כבר החליטו שלא משנה מי מהם ינצח, הם יעזרו זה לזה בציור.

אבל זה לא עזר לו להתמודד עם הבעיה הנוכחית שלו. העובדה שכל תלמידי כיתה ו ידעו שמר קרביץ הוא שרץ כלל לא הגנה על ג'רמי מפני ההקנטות שהחלו מיד אחרי פתק האהבה של מרי לו. ספסימן היה היחיד שהפגין קצת אהדה. הבנים האחרים, בייחוד הווארד מורטון ופרדי־הורג־הצפרדעים, לעגו לו ללא חמלה. לא שהיה בזה משהו חדש.

 "אולי אתה פשוט צריך לגלות לכולם מי שלח את הפתק," הציע ספסימן.
"השתגעת?"
לפני שספסימן הספיק להשיב התהפכה הבטן של ג'רמי בבהלה. "ספס," הוא לחש, "זאת מרי לו! היא בדרך הנה!"
"איך היא מצאה אותנו?" שאל ספסימן. "חשבתי שהצלחנו להתחמק בצורה גאונית."
 לג'רמי לא היה זמן לחשוב על יכולת המעקב של מרי לו.
"פשוט תעצור אותה," הוא אמר נואשות ופתח בריצה בלי להמתין לתשובה.
"ג'רמי תאצ'ר!" קראה מרי לו, "תחזור הנה מיד!"
הווארד מורטון ופרדי־הורג־הצפרדעים התעכבו בקצה הרחוב. "היי, ילד מאוהב!" קרא הווארד. "מה קרה? לא רוצה את הנשיקה שלך?"
"סתום את הפה, מטומטם!" צעק ג'רמי כשדהר על פניהם.
הוא התחרט מיד. "קדימה, פרדי," צעק הווארד, "בוא נחזיק את הצוציק כדי שיוכל לקבל את הנשיקה שלו!"
הם פתחו במרדף בצעקות שמחה.
ג'רמי אימץ את רגליו הקצרות עוד יותר. המחשבה על שפתיה של מרי לו האטון המתכווצות לנשיקה העניקה לו כנפיים. ואף על פי כן שמע את הווארד ופרדי כמעט משיגים אותו.

ג'רמי החליט להמר, ירד מהמדרכה והתחיל לחמוק דרך חצרות אחוריות. הוא עדיין שמע את קולות הרודפים. בפרץ מהירות מחודש הוא טס על פני כביסה של מישהו, לאורך שביל גישה ארוך, החוצה אל הרחוב ואז מעבר לפינה.
הצווחות והצעקות התחילו להתעמעם, אבל ג'רמי המשיך לרוץ עד שריאותיו הכואבות אילצו אותו להאט לריצה קלה, ואחר כך להליכה. הוא התכופף כדי לאחוז את צדי גופו הכואבים והקשיב בדריכות.

דממה!
הוא הזדקף כדי להביט מסביב. צמרמורת קלה עברה בגבו. בחיים לא ראיתי את הרחוב הזה.
זה לא היה מוזר כל כך בעיר, אבל בְּלוֹגֶ'טס קרוֹסִינג היתה עיירה קטנה.
אני גר פה כל החיים שלי. איך יכול להיות שהלכתי לאיבוד?
ג'רמי היה מתוח קלות כשהלך לאורך הרחוב. הוא הגיע לצומת טי ופנה ימינה ונכנס לתוך משהו שנראה לו כמו מבוך של רחובות לא מוכרים.
 לפתע הבחין בעננת ערפל קטנה מתנועעת סביב כפות רגליו. שעות אחר הצהריים נראו קודרות יותר מכפי שהיו רק רגעים אחדים קודם לכן.
הוא הסתובב לאט בַּמקום בניסיון למצוא את הדרך הביתה והבחין בחנות מיושנת בקצה הרחוב. חלון הראווה הגדול בלט החוצה כדי ליצור חלל תצוגה גדול, ופסי עץ דקים חילקו אותו לשמשות זכוכית קטנות. על החלון היו מוטבעות המילים:

חנות הקסמים

של ס"ה אִילִיוְוס

ג'רמי שכח את הבהלה הרגעית שאחזה בו והלך לעבר החנות. מי יכול לעמוד בפיתוי? אולי אמצא  שם משהו שיעלים את פרדי, הווארד ומרי לו! הוא חשב לעצמו בתחושת רוגז מענגת.

מובן שלא באמת ציפה למצוא שם משהו כזה. ובכל זאת היה נרגש מאוד כשהתקרב לחנות.

מקוש פליז גדול היה תלוי במרכז הדלת. ג'רמי היסס. האם הוא אמור לדפוק?
לא דופקים כשרוצים להיכנס לחנות, הוא אמר לעצמו במשיכת כתף. הוא דחף את הדלת. היא נפתחה. פעמון קטן צלצל מעל ראשו.
בפנים התחיל ג'רמי לחייך. החנות היתה אפלה ומסתורית. היא הדיפה ניחוח של איזושהי קטורת — חריפה ומפולפלת, ואף על פי כן נעימה בצורה משונה.
המדפים, ארונות התצוגה ואפילו הרצפה היו עמוסים בציוד של קוסמים. אחד הקירות היה גדוש בכלובים מלאים בארנבונים וביונים, כמו גם במבחר משונה של קרפדות, לטאות ואפילו —ג'רמי צִמצם עיניים כדי לוודא — כן, עטלפים! הוא ניגש אל הכלובים וחייך בקורת רוח. ריח המוּשְׁק הקל אישר שבעלי החיים מקבלים טיפול טוב.

אחרי זמן־מה עזב את החיות ושוטט בנחת לעבר ירכתי החנות. משמאלו היה מדף עמוס בכובעי צילינדר. שרשרות של צעיפים בגוונים של אבני חן נפרשו על הקירות והשתלשלו מהתקרה. היישר לפניו, על זוג סוסי נדנדה אדומים כהים, עמדה תיבה ענקית שנועדה לנסר אנשים לשניים.

ג'רמי הבחין באיש זקן — מר איליווס? — מצחצח את דלפק הזכוכית. שערו הלבן והארוך גלש על כתפיו; עורו, שהיה כעין האגוז, היה מקומט יותר מערמת הכביסה של ג'רמי.

מאחורי האיש, על ראש הקופה הרושמת, עמד ינשוף מפוחלץ. ג'רמי לפחות חשב שהינשוף מפוחלץ — עד שסובב את הראש, הסתכל היישר עליו והתחיל לקרוא בקול.

מר איליווס הניח מידו את הסמרטוט. "תירגעי, אוּוִילָה," הוא אמר. "אני יודע שהוא כאן." הוא הסתובב אל ג'רמי והזעיף פנים, כאילו עצם הרעיון שנכנס לקוח ממש מטריד אותו. "נו, מה אתה רוצה?" הוא שאל בחדות.

ג'רמי מצמץ. "אני… לא נראה לי שאני רוצה משהו," הוא אמר. "אני רק רוצה להסתכל."
"אף אחד לא נכנס לחנות הזאת רק להסתכל," אמר האיש הזקן. "אבל אתה יכול להתחיל ככה. תגיד לי כשתמצא את מה שאתה צריך."
לפני שג'רמי הספיק להגיד שהוא לא צריך שום דבר לקח הזקן לידיו סמרטוט וחזר והפנה את תשומת לבו לדלפק.
"איזה זקן משוגע," מלמל ג'רמי לעצמו וחזר והפנה את תשומת לבו לארונות התצוגה.

בארון הראשון הוא מצא גולגולת אנושית שנראתה כמעט אמתית. "גולגולת האמת," היה כתוב בכתב יד על תווית מתחתיה. על יד הגולגולת היה מבחר גדול של טבעות סיניות. ואחרי הטבעות, על מין תושבת, עמד כדור ססגוני ומבריק בגודל אגרופו הקפוץ בערך. הוא נראה כאילו אלף גוונים שונים מנצנצים על פניו הבוהקים. ג'רמי הפנה קלות את ראשו והצבעים השתנו לדפוס אחר. הוא מצמץ והתבונן בו במבט בוחן יותר. הצבעים התנועעו מאליהם.

"כמה זה עולה?" הוא שאל.
מר איליווס הרים את עיניו ממלאכתו לרגע. "אתה לא רוצה את זה."
"איך אתה יודע אם אני רוצה את זה או לא?"
"זה העסק שלי."
ג'רמי לא היה בטוח אם הוא מתכוון לומר שזה באמת העסק שלו לדעת דברים כאלה, או שהוא פשוט אומר לו לא להיות חטטן.
אבל לא משנה לְמה התכוון, הוא טעה. ג'רמי כן רצה את הכדור היפהפה שהשתנה בלי הרף.
"כמה זה?" הוא שאל שוב.
מר איליווס נאנח והשתרך אל ארון התצוגה. "יש לך מושג מה זה?"
ג'רמי משך בכתפיים. "סוג של גוּלה?"
"אל תהיה טיפש. תסתכל על זה שוב."
ג'רמי נעץ עיניים בכדור המוזר. "בסדר, זה גדול מדי בשביל גולה. מה זה?"
"לא משנה."
ג'רמי בלע רוק. האיש הזקן הזה היה אפילו משוגע יותר מכפי שנראה. אלמלא רצה לדעת עוד על הכדור אולי היה בורח מהחנות באותו הרגע. הוא פנה בחזרה אל ארון התצוגה ושאל: "מותר לי להסתכל על זה?"
"אתה מסתכל על זה עכשיו."

ג'רמי בקושי הצליח לעצור בעצמו ולא לענות ממש בחוסר נימוס. "התכוונתי לשאול," הוא אמר באיפוק, "אם מותר לי להסתכל על זה מקרוב?"

הזקן היסס. כעבור רגע כרע ברך ופתח מגירת עץ בתחתית הארון. היא היתה מלאה בקופסאות בכל הצבעים והגדלים. הזקן בחר קופסה מרופדת בצמר גפן רך.

אחר כך שלח יד לכיס ושלף צרור ענקי של מפתחות. הוא חיפש ביניהם ומלמל לעצמו עד שמצא את המפתח שרצה — מפתח ארוך ושחור. הוא פתח את מנעול דלת הזכוכית בחזית הארון, החליק אותה ימינה, שלח פנימה יד והרים את הכדור. בעדינות הניח את הכדור בקופסה, הזדקף והציב אותה על הדלפק.

ג'רמי שוב בלע רוק בעצבנות. הוא הרגיש שקורה לו משהו מוזר בפנים. "הוא יפהפה," לחש ושלח יד להרים את הכדור.
הזקן הרים יד כאילו רצה לעצור אותו, אבל אז שמט אותה ומשך בכתפיים.
ג'רמי הוציא את הכדור מתוך צמר הגפן וחייך. הכדור היה חמים ונעים בידו. הוא רצה אותו עוד יותר.

הזקן מצמץ. פניו לבשו ארשת פליאה חרושת קמטים. הוא מלמל לעצמו משהו, שלח יד, לקח את הכדור מג'רמי ונעץ בו מבט. לרגע קל הוא נראה מודאג. אחר כך נאנח ונד בראשו.
"יש לך מטבע של עשרים וחמישה סנט?" הוא שאל.
"מה?"
"שאלתי אם יש לך מטבע של עשרים וחמישה סנט. אתה יכול לקבל אותו תמורת מטבע של עשרים וחמישה סנט."

ג'רמי הרים את עיניו בהפתעה. "חשבתי שאמרת שאני לא רוצה את זה."
הזקן הביט היישר בעיניו של ג'רמי.
"אתה לא רוצה את זה," הוא אמר בשקט. "זה רוצה אותך."

ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון מאת ברוס קוביל, מאנגלית: יעל ענבר, איורים: גארי ליפינקוט, הוצ' עם עובד, שנת 2013, 143 עמ'

ג'ניפר מארדלי והקרפד המדבר מאת ברוס קוביל, מאנגלית: יעל ענבר, איורים: גארי ליפינקוט, הוצ' עם עובד, שנת 2013, 151 עמ'