הנץ ממלטה מאת דשיל האמט / תרגום חדש לקלאסיקת הבלשים האמריקאית

| 03/03/2013 | 0 Comments

הנץ ממלטה מאת דשיל האמט

הנץ ממלטה מאת דשיל האמט

מעטים הרומנים שהשפיעו על התפתחותו של ז'אנר ספרותי כמו שהשפיע 'הנץ ממלטה' על הרומן הבלשי. מעטות הן הדמויות הספרותיות שנחרטו בזיכרון כמו דמותו של סאם ספייד, הבלש הקשוח שהופיע ברומן הזה לראשונה. מעטות החידות שסקרנו דורות של קוראים וקוראות כמו חידת 'הנץ ממלטה'. התרגום החדש של אסף גברון לקלאסיקת הבלשים האמריקאית, שפורסם לראשונה ב-1930 הוא הזדמנות לגלות שוב, או בפעם הראשונה יצירת ספרות נועזת ורעננה, רומן בלשי שמצליח לרתק ולמתוח גם ממרחק השנים, ואבן דרך בתולדות הספרות האמריקאית. 'הנץ ממלטה' הוא גדול הרומנים של דשיל האמט, מהסופרים האמריקאים הבולטים מהמאה העשרים והחשוב מבין כותבי "הבלש הקשוח". לספר נוספה הקדמה מאת דרור משעני.

סאם ספייד, חוקר פרטי, מקבל על עצמו חקירה שידע שלא כדאי לו לקבל ומרגע שהחל בה הכול הולך ומסתבך. שותפו נרצח והמשטרה חושדת בו שהוא הרוצח, אורחים לא קרואים מופיעים בביתו ומאיימים על חייו וכולם מחפשים פסלון שחור בדמות ציפור ומוכנים לשלם הרבה מאוד תמורתו ואולי אפילו בחייהם. אבל מדוע הם משתוקקים לשים יד על הפסלון והאם החיפוש אחריו ישתלם בסופו של דבר?

הנץ ממלטה זכה לעיבוד קולנועי ראשון כבר ב-1931. העיבוד השני שנעשה ב-1941 על ידי ג'ון יוסטון עם המפרי בוגארט נחשב לאחד מסרטי ה"פילם נואר" הגדולים שנעשו אי פעם. התרגום החדש לעברית של הרומן הוא הזדמנות נהדרת להתוודע אליו שוב או בפעם הראשונה.

פרק ראשון

 

סְפֵּייד את אַרְצֶ'ר

לסמיואל ספייד היתה לסת ארוכה וגרמית עם סנטר בולט בצורת V מתחת ל-V הגמיש יותר של הפה. נחיריו התעקלו לאחור והתוו V נוסף, קטן יותר. עיניו הצהובות-אפורות היו אופקיות. מוֹטיב ה-V חזר בגבות העבותות, שנישאו כלפי חוץ מצמד קמטים שמעל לאף מאונקל, ושערו החום החיוור צימח כלפי מטה – מצדעיים גבוהים ושטוחים – בקווּצה חדה על מצחו. הוא נראה, ובאופן מלבב למדי, כמו שטן בלונדי.

הוא אמר לאֶפי פֶּרין: "כן, מותק?"

היא היתה בחורה גבוהה וכחושה וצרובת שמש ששֹמלה חומה מאריג צמרירי דק נצמדה אל גופה כמו מרוב לחות. עיניה היו חומות ושובבות מתוך פני נער בורקות. היא סגרה עד הסוף את הדלת מאחוריה, נשענה עליה ואמרה, "מישהי רוצה לראות אותך. קוראים לה וונדרלי."

"לקוחה?"

"אני מניחה. בכל מקרה אתה תרצה לראות אותה. היא פצצה."

"שגרי אותה פנימה, יקירתי," אמר ספייד. "שגרי אותה פנימה."

אפי פרין פתחה את הדלת, פסעה עמה אל חדר הכניסה, ובעודה עומדת ומחזיקה בידית, אמרה, "היכנסי בבקשה, גברת וונדרלי?"

קול אמר "תודה," חרישי כל כך שרק הגייה צלולה מאין כמוה אפשרה להבין את המילה, ואישה צעירה הופיעה בפתח. היא התקדמה לאט, בצעדים מהוססים, והביטה בספייד בעיניים כחולות כהות, ביישניות וחודרות גם יחד.

היא היתה תמירה ודקת גזרה וגמישה למראה, בלי זוויות חדות בשום מקום. גופה היה זקוף, השדיים גבוהים, הרגליים ארוכות, כפות הידיים והרגליים צרות. היא לבשה שני גוונים של כחול שנבחרו בגלל עיניה. השיער המתולתל שמתחת לכובעה הכחול היה אדום כהה, וגון השפתיים המלאות היה אדום בוהק יותר. חיוכה החששני חשף חצי סהר של שיניים לבנות נוצצות.

ספייד קם, החווה קידה והורה ביד עבת אצבעות על כורסת עץ אלון שלצד השולחן שלו. גובהו היה מטר שמונים בערך. המורד התלול והמעוגל של כתפיו שיווה לגופו מראה חרוטי כמעט – הרוחב שלו לא עלה על העובי – ולא אִפשר לז'קט האפור המגוהץ להיות מונח עליו כראוי.

העלמה וונדרלי מלמלה "תודה" בקול חרישי כמו קודם והתיישבה בקצה מושב העץ של הכורסה.

ספייד שקע בכיסא המסתובב, עשה רבע סיבוב עד שישב בדיוק מולה, חייך בנימוס. הוא חייך בלי לפשק את השפתיים. כל צורות ה-V בפניו התארכו.

התיק-תק-תקתוקים ודנדון הפעמון הדקיק והרחש העמום של מכונת הכתיבה של אפי פרין נשמעו מבעד לדלת הסגורה. איפשהו במשרד סמוך, מכונה חשמלית רטטה חדגונית. על השולחן של ספייד, סיגריה רפויה העלתה עשן במאפרת פליז מלאה שיירי סיגריות רפויות. פתותים אפורים מרופטים של אפרֹ סיגריות ניקדו את פני השולחן הצהובים ואת מַסְפֵּג הדיו הירוק ואת הניירות שהיו שם. מחלון מכוסה בווילון צהבהב, פתוח כדי עשרים סנטימטר בערך, נכנס מהחצר משב אוויר שהדיף ריח קלוש של אמוניה. פתותי האפר שעל השולחן נרתעו והזדחלו במשב.

העלמה וונדרלי הביטה בפתותים האפורים הנרתעים ומזדחלים. עיניה היו חסרות מנוח. היא ישבה ממש בקצה הכורסה. כפות הרגליים שלה היו מונחות על הרצפה כאילו היא עומדת לקום. הידיים, בכפפות כהות, לפתו בחיקה תיק יד שטוח וכהה.

ספייד התנדנד לאחור בכיסא ושאל: "אז מה אוכל לעשות בשבילך, העלמה וונדרלי?"

היא עצרה את נשימתה והביטה בו. היא בלעה את הרוק ואמרה במהירות: "תוכל…? חשבתי… אני… זאת אומרת…" אז נשכה את שפתה התחתונה בשיניים נוצצות ולא אמרה כלום. רק עיניה הכהות דיברו עכשיו, הפצירו.

ספייד חייך והנהן כאילו הוא מבין אותה, אבל בנועם, כאילו לא מדובר בעניין רציני. הוא אמר: "מה דעתך לספר לי הכול, מההתחלה, ואז נדע מה צריך לעשות. כדאי שתתחילי הכי מוקדם שאת יכולה."

"זה היה בניו יורק."

"כן."

"אני לא יודעת איפה היא פגשה אותו. זאת אומרת, אני לא יודעת איפה בניו יורק. היא צעירה ממני בחמש שנים – רק בת שבע-עשרה – ולא הסתובבנו עם אותם חברים. אני מניחה שאף פעם לא היינו קרובות כמו שאחיות צריכות להיות. אמא ואבא באירופה. זה יהרוג אותם. אני מוכרחה להחזיר אותה לפני שהם יחזרו הביתה."

"כן," הוא אמר.

"הם חוזרים בראשון בחודש."

עיניו של ספייד אורו. "אם ככה, יש לנו שבועיים," אמר.

"לא ידעתי מה היא עשתה עד שהגיע המכתב. יצאתי מדעתי." שפתיה רעדו. ידיה מעכו את תיק היד הכהה שבחיקה. "פחדתי שהיא עשתה משהו כזה, בגלל זה לא הלכתי למשטרה, אבל הפחד שקרה לה משהו כל הזמן דחף אותי ללכת. לא היה לי עם מי להתייעץ. לא ידעתי מה לעשות. מה יכולתי לעשות?"

"כלום, כמובן," אמר ספייד, "אבל אז הגיע המכתב שלה?"

"כן, ושלחתי לה מברק וביקשתי ממנה לבוא הביתה. שלחתי את זה ל'דואר שמור' כאן. זאת היתה הכתובת היחידה שהיא נתנה לי. חיכיתי שבוע שלם אבל לא הגיעה תשובה, אפילו מילה ממנה. והחֲזרה של אמא ואבא כבר מתקרבת. אז באתי לסן פרנסיסקו בשביל למצוא אותה. כתבתי לה שאני באה. לא הייתי צריכה לעשות את זה, נכון?

"אולי לא. לא תמיד קל לדעת מה לעשות. לא מצאת אותה?"

"לא, לא מצאתי. כתבתי לה שאני אהיה בסנט מארק, והתחננתי לפניה שתבוא ותדבר אתי גם אם היא לא מתכוונת לחזור הביתה אתי. אבל היא לא באה. חיכיתי שלושה ימים, והיא לא באה, אפילו לא שלחה לי שום הודעה."

ספייד הניד בראש השטן הבלונדי שלו, קימט את המצח באהדה וחשק שפתיים.

"זה היה נורא," אמרה העלמה וונדרלי וניסתה לחייך. "לא יכולתי לשבת שם סתם ככה – לחכות – בלי לדעת מה קרה לה, מה עלול לקרות לה באותו הזמן." היא כבר לא ניסתה לחייך. היא נרעדה. "הכתובת היחידה שהיתה לי היא 'דואר שמור'. כתבתי לה עוד מכתב, ואתמול אחרי הצהריים הלכתי לדואר. נשארתי שם עד אחרי רדת החשכה אבל לא ראיתי אותה. הלכתי לשם עוד פעם הבוקר ועוד פעם לא ראיתי את קוֹרין, אבל פְלוֹיד תֶרְסְבּי היה שם."

ספייד שוב הנהן. קימוט המצח שלו נעלם. את מקומו תפסה ארשת של קשב מחודד.

"הוא לא הסכים להגיד לי איפה קורין," היא המשיכה, חסרת תקווה. "הוא לא הסכים להגיד לי כלום, רק שהיא בריאה ושמחה. אבל איך אפשר להאמין לזה? הוא היה אומר לי את זה בכל מקרה, לא?"

"בוודאי," הסכים ספייד. "אבל יכול להיות שזה נכון."

"אני מקווה. אני ממש מקווה," היא קראה. "אבל אני לא יכולה לחזור הביתה ככה, בלי שראיתי אותה, בלי שאפילו דיברתי אתה בטלפון. הוא לא הסכים לקחת אותי אליה. הוא אמר שהיא לא רוצה לראות אותי. אני לא מאמינה לו. הוא הבטיח לספר לה שהוא פגש אותי, ולהביא אותה שתפגוש אותי – אם היא תרצה לבוא – הערב במלון. הוא אמר שהוא יודע שהיא לא תרצה. הוא הבטיח לבוא בעצמו אם היא לא תרצה. הוא…"

היא עצרה וידה נרתעה אל פיה כשנפתחה הדלת.

הגבר שפתח את הדלת נכנס צעד אחד, אמר, "הו, סליחה!", הסיר מראשו בחופזה מגבעת חומה ונסוג החוצה.

"זה בסדר, מַיילְס," אמר לו ספייד. "בוא תיכנס. העלמה וונדרלי, זה מר ארצ'ר, השותף שלי."

מיילס ארצ'ר שוב נכנס למשרד, סגר את הדלת מאחוריו, הרכין את הראש וחייך אל העלמה וונדרלי, מחווה תנועה נימוסין מעורפלת במגבעת שבידו. הוא היה ממוצע קומה ובעל מבנה גוף מוצק, רחב כתפיים, עב צוואר, עם פנים אדומות, מלוסתות ועליצות ושמץ אפור בשערו הקצוץ. נראה שהותיר מאחוריו את שנתו הארבעים לפני מספר שנים דומה לזה שבו הותיר ספייד מאחוריו את שנתו השלושים.

ספייד אמר: "אחותה של העלמה וונדרלי ברחה מניו יורק עם בחור בשם פלויד תרסבי. הם כאן. העלמה וונדרלי פגשה את תרסבי וקבעה להיפגש אתו שוב הערב. אולי הוא יביא אתו את האחות. רוב הסיכויים שלא. העלמה וונדרלי רוצה שנמצא את האחות ושניקח אותה ממנו בחזרה הביתה." הוא הביט בעלמה וונדרלי. "נכון?"

"כן," היא אמרה עמומות. המבוכה שנדחקה אט-אט מפני החיוכים, ההנהונים והחיזוקים המתחנפים של ספייד, שבה וצבעה בוורוד את פניה. היא הביטה בתיק שבחיקה וחיטטה בו בעצבנות באצבע אחת עטויה בכפפה.

ספייד קרץ לשותף שלו.

מיילס ארצ'ר התקדם ועמד בפינת השולחן. הוא הביט בבחורה בזמן שהביטה בתיק. עיניו החומות הקטנות אמדו אותה בבוטות מן הפנים המושפלות ועד כפות הרגליים ושוב מעלה אל הפנים. אז הביט בספייד ועיווה את פיו בשריקת הערכה דוממת.

ספייד הרים שתי אצבעות ממשענת היד של הכיסא במחוות אזהרה קצרה ואמר:

"לא צריכה להיות לנו בעיה. פשוט נשלח הערב למלון מישהו שיעקוב אחריו כשהוא הולך משם, וימשיך לעקוב אחריו עד שהוא יוביל אותנו אל אחותך. אם היא תבוא אתו, ואת תשכנעי אותה לחזור אתך, מה טוב. אם לא – אם היא לא תרצה להיפרד ממנו אחרי שנמצא אותה – טוב, אנחנו כבר איכשהו נסתדר עם זה."

ארצ'ר אמר: "כן." קולו היה כבד, מחוספס.

העלמה וונדרלי הרימה את מבטה אל ספייד, במהירות, וכיווצה את מצחה בין הגבות.

"אבל אתה מוכרח להיזהר!" קולה רעד מעט ושפתיה התוו את המילים בקופצנות מתוחה. "אני פוחדת ממנו פחד מוות, מהדברים שהוא עלול לעשות. היא כל כך צעירה, וזה שהוא הביא אותה הנה מניו יורק זה כל כך חמור – הוא לא עלול – הוא לא עלול לעשות – לעשות לה משהו?"

ספייד חייך וטפח על משענות הידיים של הכיסא.

"תשאירי את זה לנו," אמר. "אנחנו נדע איך לטפל בו."

"אבל הוא לא עלול?" התעקשה.

   "תמיד יש אפשרות כזאת," הנהן ספייד ביישוב דעת כשל שופט. "אבל את יכולה לסמוך עלינו שנדאג לזה."

"אני באמת סומכת עליכם," היא אמרה בכובד ראש, "אבל אני רוצה שתדעו שהוא אדם מסוכן. אני באמת לא חושבת שיש לו גבולות. אני בטוחה שהוא לא יהסס ל… להרוג את קורין אם הוא יחשוב שזה יציל אותו. הוא לא עלול לעשות את זה?"

"את לא איימת עליו, נכון?"

"אמרתי לו שכל מה שאני רוצה זה להביא אותה הביתה לפני שאמא ואבא יחזרו בשביל שהם לא ידעו מה היא עשתה. הבטחתי לו שאם הוא יעזור לי הם לעולם לא ישמעו ממני מילה על כל זה, אבל שאם לא, אין ספק שאבא ידאג שהוא ייענש. אני– אני לא חושבת שהוא האמין לי, בסופו של דבר."

"הוא יוכל לחפות על זה אם הוא יתחתן אתה?" שאל ארצ'ר.

הבחורה הסמיקה וענתה בקול מבולבל: "יש לו אישה ושלושה ילדים באנגליה. קורין כתבה לי את זה בשביל להסביר למה היא ברחה אתו."

"בדרך כלל יש להם," אמר ספייד, "אם כי לא תמיד באנגליה." הוא רכן קדימה ולקח לידיו עיפרון ודפדפת. "איך הוא נראה?"

"אה, הוא בן שלושים וחמש, אולי, וגבוה כמוך, עם עור כהה, או ממש שזוף מהשמש. גם לו יש שיער כהה, ויש לו גבות צפופות. הוא מדבר די בקול רם, עושה רעש, ובדרך כלל הוא נראה מרוגז ומתוח. הוא עושה רושם שהוא – של משהו אלים."

ספייד, שרשם דברים בדפדפת, שאל בלי להרים את המבט: "צבע עיניים?"

"הן כחולות-אפורות וכאילו ספוגות מים אבל לא בצורה שמשדרת חולשה. וגם – אה, כן – יש לו שסע בסנטר."

"מבנה גוף רזה, ממוצע או כבד?"

"די אתלטי. יש לו כתפיים רחבות והליכה זקופה, הופעה שאפשר לקרוא לה צבאית בהחלט. כשראיתי אותו בבוקר הוא לבש חליפה אפורה בהירה וחבש כובע אפור."

"ממה הוא מתפרנס?" שאל ספייד והניח את העיפרון.

"אני לא יודעת," אמרה. "אין לי מושג."

"באיזו שעה הוא יבוא לפגוש אותך?"

"אחרי שמונה."

"בסדר, העלמה וונדרלי, אנחנו נשלח לשם מישהו. היה עוזר אם…"

"מר ספייד, זה יוכל להיות אתה או מר ארצ'ר?" היא החוותה בתחינה בשתי הידיים. "אחד מכם יוכל לטפל בזה באופן אישי? אני לא רוצה להגיד שהאיש שתשלחו לשם לא יהיה מסוגל, אבל – הו! – אני כל כך פוחדת ממה שעלול לקרות לקורין. אני פוחדת ממנו. תוכלו? אני מוכנה… ברור לי שאצטרך לשלם יותר, כמובן." היא פתחה באצבעות עצבניות את תיק היד שלה והניחה שני שטרות של מאה דולר על השולחן של ספייד. "זה יספיק?"

"כן," אמר ארצ'ר. "ואני אטפל בזה בעצמי."

העלמה וונדרלי קמה, וכמו מתוך דחף שלחה את היד לעברו.

"תודה! תודה!" קראה, ואז הושיטה את היד לספייד וחזרה: "תודה!"

"על לא דבר," אמר ספייד. "בשמחה. היה עוזר אם היית פוגשת את תרסבי למטה או מופיעה אתו בלוֹבּי באיזשהו שלב."

"אני אעשה את זה," הבטיחה, ושוב הודתה לשותפים.

"ואל תחפשי אותי," הזהיר אותה ארצ'ר. "אני כבר אראה אותך."

ספייד ליווה את העלמה וונדרלי אל הדלת. כשחזר לשולחן, ארצ'ר החווה בראשו אל שטרות המאה דולר, נהם בשביעות רצון, "הם לגמרי בסדר," לקח אחד, קיפל אותו ותחב אותו בכיס החזייה. "ויש להם עוד אחים בארנק שלה."

ספייד החליק אל הכיס את השטר השני והתיישב. הוא אמר: "טוב, אל תתעסק אִתה יותר מדי. מה אתה חושב עליה?"

"מתוקה! ואתה אומר לי לא להתעסק אִתה." ארצ'ר פלט צחוק רועם וחסר חדווה. "אולי אתה ראית אותה ראשון, סם, אבל אני דיברתי ראשון." הוא תחב את ידיו בכיסי המכנסיים והתנדנד על עקביו.

"עוד יהיו לך צרות צרורות אִתה, חכה." ספייד העלה חיוך זאבי על פניו, חושף קצות שיניים הרחק בירכתי הלסת. "יש לך שכל, כן, בהחלט." הוא התחיל לגלגל סיגריה.

 

 

הנץ ממלטה מאת דשיל האמטמאנגלית: אסף גברון, הוצאת כתר, שנת 2013, 245 עמ'

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *