טבע ואדם מאת עזריה אלון / דואט לטבע בשני קולות

| 14/06/2012 | 0 Comments

 

"המאהב הגדול של ארץ ישראל", כך הגדיר המשורר יהודה עמיחי את עזריה אלון. אלון, שקיבל השנה פרס ישראל על מפעל חיים, בוודאי היה נבוך לנוכח המחמאה, אבל עמיחי דייק. יחידים האנשים ששינו תפיסה של מדינה שלמה, ועזריה אלון הוא אחד מהם. אלון הוא האיש שבמשך יותר משישים שנה לימד אותנו, הישראלים, להכיר את הטבע שלנו ולאהוב אותו, לא רק לכבוש אותו. טבע ואדם, האוטוביוגרפיה שלו, אולי תאפשר לנו להכיר לראשונה גם אותו.

 

הספר טבע ואדם מאת עזריה אלון, מספר כיצד קיבוצניק מבית השיטה, שרק חלם להיות פלאח, אבל דין התנועה כפה עליו ללמוד בסמינר הקיבוצים כדי להפוך למורה לטבע, הצליח, עם קומץ חברים, להקים את "החברה להגנת הטבע", להציל פינות חמד רגע לפני שיכוסו גם הן בשלמת בטון ומלט, לשכנע עם שלם לא רק לא לקטוף את האיריסים, הכלניות, הנרקיסים והנוריות אלא גם ליהנות מיפי פריחתם ואפילו לדעת להבדיל ביניהם.

 

עזריה אלון היה הפה והלב של "החברה להגנת הטבע" במאבקיה הגדולים. ברגליים גוצות וחסונות הוא הוליך דורות על דורות של מטיילים, פוקח את עיניהם אל הצבי והיעל, מחזיר אותם אל ארץ התנ"ך. את מה שלא עשו רגליו עשו עשרות הספרים שכתב, פינת הרדיו השבועית שלו, המשודרת ברציפות 53 שנה, אלפי המאמרים והתצלומים שפרסם.

בביישנות בוטחת ובהומור עצמי כבוש מארח אותנו עזריה אלון ב-93 שנותיו הראשונות. סיפורו מתחיל בבריחה מרוסיה הסטליניסטית, חולף דרך אדמות הבוץ של כפר יחזקאל ומשמעת הברזל של בית הספר הריאלי בחיפה, המחנות העולים וההגנה, בית השיטה וסמינר הקיבוצים, האופוריה של מלחמת ששת הימים וההלם של יום כיפור, אהבות סודיות ואכזבות, חברויות ומאבקים, עלייתו של הקיבוץ ושקיעתו, ילדים, נכדים ונינים, אלונים, אורנים, אדמוניות, צבועים, נשרים ואיריסים. לא אירוסים, איריסים. 

 

טבע ואדם / עזריה אלון – מבוא

 

דואט בשני קולות

 

מעל שולחן העבודה שלי נפתח חלון גדול אל הנוף ממערב. יום אחר יום אני עוקב אחר השמש השוקעת, העושה את מסלולה השנתי מצפון מערב ביוני אל דרום מערב בדצמבר, בלוויית עננים מתאימים לכל עונה. מבעד לגזעי התמרים אני רואה את גבעת המורה ופיסה מעמק חרוד. מקרוב נשקפת אלי גינת צמחי הבר. לכל צמח יש סיפור.

אנשים מעטים מצליחים לממש בחייהם את מה שהם תכננו לעצמם בשנות הנעורים. פתגם בלשון יידיש אומר "דער מענטש טראכט און גאט לאכט," כלומר האדם חושב (מתכנן) ואלוהים צוחק. אשר לי – יש לאלוהים סיבות טובות לצחוק. חיי לא התנהלו כפי שתיארתי אותם בנעורי. דברים רבים שעשיתי, מהם ששינו את חיי, לא קרו ביוזמתי, אלא ביוזמתם של אחרים. למשל, הפיכתי ל"איש טבע". אני בכלל חלמתי להיות פלאח.

עצי התמר שבחצר למשל, מחזירים אותי לימי ראשית ההתיישבות בעמק. בראשית שנות העשרים יצא יוסף וייץ עם אחד מאנשי נהלל להביא חוטרים טובים של תמרים ממצרים. את החוטרים הם פיזרו ביישובי העמק. אלברטון מעין חרוד יצר מהם מטע אֵם, וכאשר עלתה קבוצת החוגים על אדמות שאטה, ועדיין לא ידעו מה יצמח כאן, לקח ממנו יצחק חצרוני כמה עשרות חוטרים ונטע אותם מחוץ ליישוב. כעשרים שנה עמדו ללא השקיה, חיים למחצה, עד שגאלתי אותם עם אחיה יפה. מאז הם התפתחו, בנו ביניהם שכונה, ואני אימצתי לי שלושה עצים ונהניתי מפֵּרותיהם. טיפסנו עליהם כשהיו נמוכים, אבל עכשיו הם גבהו. אנחנו איננו מגיעים לאשכולות ואוספים את הפֵּרות הנושרים מתחת לעצים.

בימי נעורי בכפר יחזקאל, כששהיתי במשקו של דודי בנימין שהיה רווק, הייתי בטוח שאחרי שאגמור את בית הספר היסודי, אכנס לעבודה במשק, ולאחר מאה ועשרים אהיה בעליו, מושבניק חקלאי, העוסק בדבר החשוב ביותר: עבודה עצמאית וגידול מזון לבני אדם. מה קרה לרעיון הזה, ואיך הגעתי לעיסוק בהגנת הטבע והנוף במשך יותר משישים שנה? מה השתבש?

תחילתה של גינת צמחי הבר עוד בימי הילדות שלי בכפר יחזקאל כשעקרתי כלניות וצבעונים ושתלתי אותם ליד הבית. בבית השיטה היא ליוותה אותי בכל המגורים הזמניים עד שהגיעה למקום של קבע. את הצמחים, רובם צמחי בצל ופקעת, אספתי עוד בימים שהיה מותר לעקור צמחי בר, ואחר כך הרביתי אותם מזרעים. בקיץ היא עומדת חרבה, צהובה-חומה, עד מועד פריחת החצבים. אלה בוקעים מתוך האדמה היבשה, ואפשר לעקוב יום-יום אחר צמיחתם והתפתחות הפרחים.

גם בבית הספר הראלי בחיפה ובמחנות העולים, בפרדסי ההכשרה בנען ובימים הראשונים והקשים בבית השיטה, היה כל רצוני להיות אחד מכולם. קיבוצניק מועיל, עובד אדמה, פלמ"חניק מגן הארץ. לא היה כבוד גדול יותר מאשר להיכנס היישר מהשדה לחדר האוכל עם בוץ על המגפיים, או להיות שותף סוד למיקומם המדויק של הסליקים מתחת לרפת. איש לא חשב אז על גוזלי השדמית או פקעות הצבעונים, גם לא אני, לא ממש על כל פנים. אבל לא היה אפשר שלא לראות אותם בעת העבודה בשדה, נדחקים מפני הטרקטור. ואחרי העין הרי נמשך הלב.

אחרי גשמי היורה ראשוני הפורחים הם הנרקיסים. למקבץ אחד של נרקיסים יש היסטוריה מיוחדת: בשנות הארבעים של המאה שעברה הדרכתי את המסעות של פלוגה א' של הפלמ"ח במדבר יהודה ובנגב. כאשר ירדנו מירושלים למדבר יהודה ראיתי ליד מעיין קטן בשפת המדבר נרקיסים שפרחיהם "מלאים", מרובי עלי כותרת, דבר לא רגיל בנרקיסי בר. עקרתי כמה בצלים ושתלתי אותם בבית השיטה, והם צומחים ופורחים עד היום, ואפילו הצמיחו מתוכם גם פרחים רגילים, גדולים ויפים. אחרי הנרקיסים באים הכלניות, הרקפות, עירית ועיריוני, בן חצב יקינטוני, ובראשית הקיץ – התפרחות הגדולות של הקנרס. אבל הרעיון של אימוץ צמחי הבר כפרחי גינה, לא התממש. אכזבה גדולה היתה לי מן הצבעונים והאיריסים שגדלו יפה בתחילה והתנוונו תוך כמה שנים.

כשהתחלתי לחרוג מהתלם ולעסוק בשמירת טבע, היתה התפיסה הרווחת שהדבר נוגד את החקלאות ואת פיתוח הארץ. החקלאי חושש מהטבע המתפרץ לפגוע בפרי עמלו בדרכים שונות ומשונות: עשבים רעים הפוגעים בגידולי השדה והגן, מחלות ופטריות, בעלי חיים הפוגעים בגידולים וביבולים – החל בחד-תאיים ועבור לזחלי פרפרים וחיפושיות, לציפורים ולמכרסמים ועד חיות טרף כתנים וזאבים שנגדם יוצאים חקלאים בדרכים שונות, מריסוסים עד הרעלות וציד. כל אלה הם לכאורה ניגוד גמור לתפיסה של שומרי הטבע. ואני מצאתי את עצמי באמצע. פלאח בנשמה שנלקח מעם המחרשה ונשלח על ידי הקיבוץ ללמוד בסמינר הוראת טבע וחקלאות. אשמתי שהתאהבתי?

ב-50 השנים שאנו חיים באותו בית עקבתי אחר התמורות הגדולות שהתרחשו בעולם החי סביבו וברחבי הקיבוץ. כמה מהציפורים שמצאנו כאן כמעט שנעלמו במשך השנים. אינני רואה יותר חוחית, חמרייה ואדום חזה. כמעט שאינני רואה פשוש, ואפילו מספר הבולבולים פחת. במקומם התנחלו קבע עופות שנדדו מחורשי הכרמל ומערב הגליל בעקבות עצי הפרי ועצי הנוי – שחרור, עורבני, נקר וצופית. בעץ פיקוס מצפון לבית התנחלה עדה של אנפות לילה, ובעצי איקליפטוס שכנים חיה להקה של עורבים אפורים. מתחת לבית שוכנים קיפודים, ויום אחד יצאה משם נמייה, ועלתה על שולחן האבן שמתחת לחלון כדי לשתות מים משקע שבשולחן. לאחרונה התחלתי לגדל ירגזים. שנה אחת הם דגרו בכד שתליתי על עץ, אבל לא חזרו. אחרי שנים התקין חוקר ירגזים תיבת קינון על גזע עץ הפקאן, מול חלון חדר השינה, והירגזים לא איחרו לגלות אותו. יכולתי לצפות בלי להפריע להם בדרך מציאת תא הקינון, בהאכלת הגוזלים עד שבגרו ונטשו את התיבה.

האמת היא שאין צורך להתנצל. לפי תפיסתי אין ניגוד של ממש בין הטבע לחיי האדם ולחקלאות, להפך. יש כמובן פגעי חקלאות, וצריך להילחם בהם, אבל לא בדרכים הפראיות של ריסוס ברעלים מסוכנים, הרעלות והשמדה. מלחמה ביולוגית חכמה, למשל כזו שנעשית בדרך של טיפוח תנשמות ובזים נגד נברנים, עדיפה על "זבנג וגמרנו", כמו הרעלה מסיבית של תנים שחיסלה בשנות השישים של המאה הקודמת כמעט את כל דורסי ארצנו, וגרמה להתרבות פראית של צפעים ודַרְבָּנים. אני מחשיב מאוד את החקלאות, קיבוצי התקיים ממנה עשרות שנים, אבל אני בטוח שיש דרכים נכונות לשלב בינה לבין שמירת הטבע שגם היא דבר חיוני לאדם.

בדרום ממלא את האופק הקיר התלול של הגלבוע. אני חי מול ההר הזה מאז ימי ילדותי בכפר יחזקאל, מכיר אותו מכמה נקודות ראייה – מכפר יחזקאל, מגבע, מעין חרוד, מבית השיטה, ומכל נקודה הוא נראה שונה. מכפר יחזקאל נצפה תל יזרעאל כאילו היה הר, ותימהוני היה רב כאשר ראיתי שבצדו המערבי אין לו כלל מדרון. הגלבוע הוא אוצר של צמחים ופרחים, ואינני חדל לטייל בו. באחד הסקרים עברנו את הקו הירוק, אל שדות מעובדים ללא מיכון, ובחלקת שדה קטנה ספרנו יותר משמונים מיני צמחים, בהם חמישה שהבוטנאים מחפשים מאז נרשמו על ידי אלכסנדר אייג ותלמידיו בשנות העשרים של המאה הקודמת.

את בסיס הידע שלי בתחום הטבע והנוף רכשתי ממורים כמו אליעזר שמאלי, פנחס כהן והמורים בסמינר הקיבוצים, בעיקר ד"ר היינריך מנדלסון וד"ר יעקב גליל. בעזרתם הבנתי יותר ויותר לא רק את יופיו של הטבע, אלא גם את הצורך לאפשר לכל יצור את החיים בסביבתו הטבעית, את המורכבות של חברות הצמחים ובעלי החיים ואת תלות הקיום של המינים זה בזה, והדבר קיבל אחר כך את השם "מגוון ביולוגי". האדם, זה שעיניו בראשו, צריך להכריע אם הוא חלק  מאותו מגוון ביולוגי, או שברצונו למחות אותו מעל האדמה לתמיד.

פרחי הבר והנוף מחזירים אותי אל המקומות ואל נופי הארץ שעברתי בהם פעם או פעמים רבות בטיולי הרבים. מפת הארץ חיה בזיכרוני לכל פרטיה וצבעיה, החל מפסגת החרמון בצפון. פעמיים עליתי לפסגה, לרום אלפיים שמונה מאות וארבעה עשר מטרים. פעם אחת בשנת 1945, בתקופת המנדט, אחרי ששנה קודם עצרו אותנו ז'נדרמים צרפתים קצת לפני מג'דל שמס. בפעם השנייה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בזמן הקצר שלפני הנסיגה מפסגת החרמון הסורי. אני זוכר איך הרגשתי כשהייתי על גג העולם הקטן שלנו, עם הקרח האחרון שעדיין לא נמס, עם חורבות קצר אל ענתר, עם חיפושיות המושית (פרת משה רבנו) הנקהלות לאלפים ולרבבות בין שקי הביצורים שהותירו אחריהם הסורים במוצבים דווקא בנוף הזה, ומשקיפות כמונו על הארץ כולה. לחלקים הנמוכים יותר של ההר חזרתי פעמים רבות, בחורף ובקיץ, וערכתי היכרות עם עולם הצומח שלו. אזכיר רק את הדובדבן השרוע, את עריר הלבנון ואת הכרים הקוצניים של הנוף הסוער מעל רום של אלף ושמונה מאות מטר.

מורי וגם עיני לימדו אותי לא לחלק את היצורים ל"טובים" ול"רעים", כי לעולם לא נדע אם לא נזדקק ל"רעים". הבנתי כי שמירה על הטבע, על מגוון המינים ועל אתרי קיומם הוא קודם כול צורך של האדם – לראות את העולם העשיר במקום קיומו, לא בארצות רחוקות ולא רק בגני חיות או בגנים בוטניים. הטבע יכול להסתדר גם בלי שמירה, האדם הוא זה שצריך לדאוג. הטבע איננו מודאג כלל אם מין מסוים יושמד. יהיה מי שימלא את מקומו. מאז החלו החיים בעולם נשמדו בוודאי יותר מ-99 אחוזים מן היצורים שהתקיימו על פני כדור הארץ. שמירת הטבע היא קודם כול למען האדם.

אני יורד מהגולן, עובר את הירדן מערבה ומתעכב במפלים של נחל עיון. לשניים הגדולים – מפל התנור ומפל הטחנה – כבר היו שמות, אבל לשניים הקטנים יותר נתתי אני את השמות: מפל עיון ומפל האשד. צילום העדר העולה ממפל התנור הוא אחד התצלומים האהובים עלי. מדרום למפלים – נחל השומר עם הצבעונים היפים, חביבי.

עם קום המדינה, כמעט בלי לדעת מה נעשה בעולם, באה ההכרה בסכנות הגדולות הנשקפות לטבע שלנו. בטיולים הרבים למדתי כמה קטנה היא הארץ וכמה קיומם של רבים ממיני הצמחים ובעלי החיים שבה עומד על סף הכיליון.

אני ממשיך דרומה, עובר אל החולה, שמורת הטבע והאגמון ואל הר מירון שעליהם עוד אספר. אני רוצה לעצור תחת עץ אחד, בגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון, בקצה המזרחי של בקעת בית כרם. שם, בחלקה אחת, נמצאים הקברים המיוחסים לאבא חלפתא ובניו (בערבית נקרא האתר "שיח' האבן הכחולה"). מעל לקברים ניצב עץ ענק של אלון התבור, בן יותר מחמש מאות שנה. מאין אני יודע את גילו? בשנת 1523 עבר במקום ר' משה בסולה, ובספר שהותיר לנו כתוב: "שם (ליד כפר חנניה) התפללתי על קבר ר' אבא חלפתא והוא במישור ואילן גדול על קברו." לאחרונה התברר לי לדאבוני כי מקדשי הקברים, אמתיים או מדומים שלחו את ידיהם בעץ הזה, ריצפו את סביבתו והקיפו אותו במצבותיהם וכתובותיהם, ומי יודע אם יתגבר עליהם וישרוד, או יהיה סופו כסוף חבריו ש"הקדושה" כבר הכריתה אותם.

סף כיליון, כי עם הקמת המדינה גדלו הסכנות לנוכח תנופת הפיתוח והאתוס של הפרחת השממה. לפי הרוח השלטת כל מה שאינו בנוי, חרוש או נטוע הוא בגדר "שממה". אני זוכר היטב את חזונו הפרוע של בן-גוריון, לנטוע בארץ מיליארד עצים על רבע משטחה של המדינה, מהגליל עד לב הנגב. התוכנית הזאת למרבה המזל, מעולם לא היתה מעשית, אבל היא בהחלט משקפת את רוח התקופה.

במערב הגליל זרם נחל כזיב – אחד הנחלים היפים בארץ, הוא עובר בין הרים מיוערים ביער טבעי צפוף. לאורך הזרם צמחו דולבים גדולים, ובין הסלעים – הפרחים היפים של לוע הארי הגדול, שושן צחור ומישויה פעמונית. בימי עבודתי בתנועת המחנות העולים הובלתי בנחל הזה את הטיול הראשון של מה שנקרא עכשיו "מים אל ים". אותה שנה היתה גשומה ביותר, והנחל זרם בכל עוז. נאלצנו להתמודד עם הצמחייה הסבוכה ועם המים השוצפים. לאחר קום המדינה נלקחו המים מהנחל ונותר מהם רק מעיין קטן מתחת למבצר המונפורט. לאחר שנים השתתפתי במאבק נגד רשות הגנים שהתכוונה למתוח רכבל לרוחב הנחל כדי לקשור את פארק גורן למונפורט.

כשהתחלנו לעסוק בנושא לא התעניין בטבע איש, פרט למורים לטבע וכמה בודדים. עד קום המדינה 93 אחוזים משטח הארץ לא היו בידי יהודים, והאחוזים המעטים נקנו בכסף מלא כדי לעבד אותם ולהתיישב עליהם. הקמת המדינה לא שינתה את התפיסה הזו. באתוס הציוני של אז לא תפס הטבע מקום. ההכרה בכך העמיקה תוך כדי שיחות שניהלתי עם עמיתי אמוץ זהבי. שנינו הרגשנו שלא די לחשוב ולדבר על כך, אלא יש לעשות לשם כך. הבטנו סביבנו וראינו שאין דואג. במחנות העולים חינכו אותי: אם אתה חושב שיש לעשות משהו, עליך לעשותו. אני חושב שהתכוונו שם יותר להפרחת השממה, ופחות לשימורה, אבל המסר נקלט כפי שנקלט. באנו אל מורינו, אמוץ ואני, ואִתם הקמנו את החברה להגנת הטבע.

אני פוסח על הגליל התחתון וגם על הגלבוע שאני חי מולו מאז היותי בן שש, ופונה אל הכרמל, ההר הירוק תמיד. כאשר אני מהלך בשביליו אני חש סיפוק על שהשתתפתי והייתי פעיל במאבקים נגד הפיכת ההר הזה לאוסף של שכונות ולמען השארתו כגן לאומי. רשות הגנים מדברת על מיליון אנשים שמטיילים ומבלים בכרמל במשך שנה. אני מעלה בדמיוני את תמונת ההר, אלמלא נחלצנו להוציא ממנו את השכונות ולתת למי ששוהה בו את ההרגשה כי הוא נמצא באזור ראשוני. אני מלווה בצער את השרפות בהר – מאז הראשונה שפגשתי את תוצאותיה בימי שהותי בבית אורן לפני שבעים שנה ועד האחרונה בשנת 2011 – אבל צופה גם בכוח ההתחדשות האדיר של החיים והצומח בהר.

האם ידענו מה אנחנו עושים כשהקמנו את החברה להגנת הטבע, ולאן זה יוביל אותנו? אמנם היה לי ניסיון תנועתי, וידעתי לנהל עניינים, אבל כאן היה הכול הקמת יש מאין. חוץ מהתחושה שצריך לעשות משהו, לא ידענו מה לעשות ואיך לעשות. לא היה לנו שום מעמד ציבורי, ואיש, חוץ מקומץ המייסדים, לא עמד לצדנו. הרעיון היה זר לכל החשיבה הציבורית ונראה אפילו שלילי. מישהו אמר פעם: מזל שבנינו את הארץ לפני שהיתה החברה להגנת הטבע. לא היתה לנו תמיכה ולא פרוטה אחת, אם היה צורך בה. בוודאי לא עלה על דעתי כי בכך אני נכנס לתחום שיהיה מרכזי בחיי.

ממזרח לכרמל זורם נחל התנינים – הנחל האחרון שזורמים בו מים – אמנם מעורבים במי ביוב – אבל זורמים. ממערב הנחל ברכות הדגים וחוף הים עם עושר עופות המים. את ההיכרות עם קבוצת העופות הללו שהיתה זרה לי בנעורי, עשיתי בעת לימודי בסמינר הקיבוצים, ומאז הם חלק מתמונת העולם שלי, על אזור השפך של נחל התנינים לים שעליו היתה אמורה לקום תחנת כוח גדולה, ולא היה פשוט לשכנע את הרשויות להתיק אותה לשפך נחל חדרה. עכשיו, כשאני עובר בכביש מול שלוש הארובות שליד חדרה, ניצבות בכל מלוא קומתן וכמעט שאין עשן נראה בראשן; כשאני רואה את מזח הפחם שהחליף את הרעיון הנואל של הסעת הפחם ברכבת ואת נחל חדרה ששוקם בחלקו, מספק אותי חלקי בכל אלה.

בשנים הראשונות לקיום החברה היא נישאה על ידי אמוץ זהבי. אני חזרתי להיות מורה בבית השיטה, ופעילותי הסתכמה בהשתתפות בישיבות ובהתייעצויות, בכתיבה, בשידור ואף בהוצאת ספרים – הכול בשירות הרעיון. השתתפתי בהפיכת החברה הקטנה לגוף ציבורי של ממש, ביצירת רוח החברה ובמפעל הגדול של חינוך הציבור לאי-קטיפת פרחים. כשיצאתי להשתלמות בטבע באוניברסיטה נכנסתי יותר ויותר לפעילות, עד כדי הזנחת הלימודים. את התואר הראשון לא גמרתי מעולם. מאוחר יותר קיבלתי עלי את התפקיד של מזכיר החברה ושקעתי כולי במאבקים לשמירת הטבע, בבניין החברה ובהקמת המערך החינוכי שלה – בתי ספר שדה. נשאבתי פנימה.

הרי השומרון היו מחוץ לתחום ליהודים, עד שחציתי אותם פעמיים בטיולים הנועזים של המחנות העולים בלב שטח ערבי עוין. חזרתי אל הנופים האלה אחרי מלחמת ששת הימים, והם היו עדיין נופי התנ"ך, עם הקוצרים במגלים, עם הגמלים נושאי האלומות וכל התהליך של טיפול בתבואה אחרי הקציר: הגורן, הדיש במורג (לעתים רתומים לו שור וחמור) הזרייה, הנשים המנפות את גרעיני התבואה בנפות הגדולות, כדי להפריד אותם מגרעיני העשבים, הטחינה ביד באבני רחיים והאפייה בטבון. עד האינתיפאדה, בסוף המאה העשרים, נהגתי לנסוע תמיד לירושלים לא דרך אזור החוף, אלא דרך השומרון. אחד המקומות האהובים עלי היה מעלה לבונה, בייחוד באביב כשהשקדים פורחים שם. תחילה תמכתי בחזון ארץ ישראל השלמה. מאוחר יותר התפכחתי.

מה מניע אותי להישאר כל השנים בפעילות בשדה הזה שיש בו ניצחונות אבל גם לא מעט כישלונות ואכזבות? למה אני מוכן להיכנס לעימותים "עם כל העולם ואשתו"? שרי ממשלה, רשויות מקומיות, מוסדות שיש להם כוח כגון מע"ץ, חברת החשמל, מקורות; יזמים של פעולות הפוגעות בטבע ובנוף, בעלי ממון שרק האינטרסים שלהם מעניינים אותם? אני רואה בפעילות לשמירת הטבע והנוף ייעוד. הצלת הארץ הקטנה והצפופה מפני הסכנה שתיהפך למקום שלא נעים לחיות בו, מקום בלי טבע, רק עם כבישים ובתי קומות. אפשר לומר: אינני נאבק למען הטבע, אלא למען האדם; למען הבנים, הנכדים והנינים שלי ושל כולנו, שהם יוכלו לראות פרח פורח בשדה, צבי רץ בשדה ויעל במדבר.

הפגישה הראשונה עם מדבר יהודה, בטיול המחנות העולים בשנת 1942, היתה מהממת. היא שינתה את כל המושגים שלי על המדבר, שהיה מקובל לראותו כחבל ארץ שומם. אחרי הטיול הראשון שבו היינו תלויים במדריך בדווי, למדתי את המדבר, חזרתי אליו פעמים רבות והולכתי בשביליו את מטיילי התנועה ואת מחלקות הפלמ"ח. עבורי הוא היה למדבר חי שלא רק אלף מינים של צמחים מפתחים בו תכונות מרשימות כדי להתקיים, גם בעלי חיים רבים שוכנים בו. לא פחות ראיתי חיים גם במה שנחשב לדומם – הקניונים האדירים עם המפלים ועם השיטפונות הזורמים בהם בחורף.

אינני רואה את עצמי כפועל יחידי. ההצלחה הגדולה של החברה להגנת הטבע, נוסף על שינוי העמדות שהיא יצרה בציבור בתחום שמירת הטבע והנוף, היא בהקמת חבר העובדים המסורים וברוח השלטת בין עובדיה ובין חבריה, ואני מקווה שגם על זה השפעתי. הגוף הזה קיים כבר כשישים שנה, למיטב ידיעתי בלי מאבקי כוח. אנשים מתפתחים בחברה לפי יוזמות ופעילויות שלהם, לא לפי הייררכייה. היא איננה מזדקנת. כל הזמן מצטרפים אליה אנשים צעירים שהרעיונות של החברה קרובים ללבם.

שנה לאחר "גילוי" מדבר יהודה נגלו לי המכתשים, ובשנים שלאחר מכן סרקתי את כל הנגב עד אילת. אני חי בצפון הארץ ואינני עובר דרומה כי אני רוצה להשתחרר מדמות היהודי הנודד כל הזמן מקום למקום לפי הסנטימנט או התועלת. עם זאת יש לי יחס מיוחד למדבר שלנו. הוא בעיני ארץ בראשית, ואני רוצה שהיא תישמר כך, כמו שהיא. כבר לא אוכל להוריש לצאצאי את מראה המדבר כפי שאני ראיתי אותו, חף מכל מעשי ידי אדם של ימינו. אבל אני נאבק עדיין על כך שלא יקרעו אותו לקרעים, שבעלי אינטרסים או "מפתחים" לא יעשו הון מיופיו, ותוך כדי כך יחריבו אותו. אחד המדענים שלא אהב את שומרי הטבע כינה אותנו "נטורי מדברא" על המשקל הלא סימפטי של "נטורי קרתא". אינני מתבייש בתואר הזה. אני רוצה לשמור על המדבר, על סלעיו החיים, על בעלי החיים והצמחים שלו, ובעיקר על המרחב, שהוא מצומק כולו בארץ הנושבת.

בערוב ימיו שואל כל אדם את עצמו אם חי כפי שהיה רוצה לחיות, ואם עשה דבר בעל ערך, או העביר סתם את חייו. אין לי אף טיפה של חרטה או צער על כך שהקדשתי שני שלישים מימי חיי לפעילות לרעיון של שמירת הטבע והנוף של הארץ. לשמחתי לא הייתי יחידי. החברה להגנת הטבע, שבמידה רבה היה לי חלק בהקמתה ובפעילותה, החלה בקומץ "משוגעים" ומונה רבבות חברים ומאות רבות של עובדים, וכל הזמן מתווספים אליה כוחות צעירים וחדשים. היא שינתה מושגים בציבור וקשה לי לתאר איך היתה הארץ נראית אלמלא היא קמה בשעתה. כשאני מביט לאחור אני חש שעשיתי משהו בחיי.

המושג "ידיעת הארץ", שאיננו מוכר מארצות אחרות, מלווה אותי כל השנים. לא רק גאוגרפיה או היסטוריה או גאולוגיה, אלא כל מה שהרכיב את ארץ ישראל לדורותיה, עוד כשהיתה שרויה תחת ים התטיס: מבנה הארץ על הרריה, גיאיותיה ונחליה; הגאולוגיה שלה; ההיסטוריה שלה, מאז שאבות האנושות עברו דרכה לפני מיליון שנה במסעם מאפריקה לרחבי העולם; חיי האדם בדורות השונים וכל מה שהם הותירו אחריהם; כל ערכי היהדות שנוצרו כאן מאז יציאת מצרים ועד מעשי ההתיישבות של מאה ושלושים השנים האחרונות; וכמובן – הטבע שלה, שאני שרוי בו, אוהב אותו ונלחם עליו בשישים השנים משנות חיי – הצמחים והחיות, הטובים והרעים, על תופעות חייהם. על האהבה אליהם ועל המלחמה עליהם אני רוצה לספר כאן.

 

עזריה אלון, חורף תשע"ב, 2012

 

 

 

טבע ואדם מאת עזריה אלון, הוצאת עם עובד, שנת 2012, 298 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.