ביקור בית עם הסופר מרקוס וסרמן: האיש בלבן / מבט מפוכח ומשועשע על המציאות

| 06/01/2014 | 0 Comments

האיש בלבן מאת מרקוס וסרמן

האיש בלבן מאת מרקוס וסרמן

מרקוס וסרמן מביא לנו בספרו 'האיש בלבן', ספר מסע, המבוסס על סיפור אמיתי חוצה גבולות גיאוגרפים, תרבותיים, היסטוריים ורוחניים. ביום בהיר אחד מקבל עורך דין מבוגר שיחת טלפון בהולה למשרדו המביאה אותו לצאת להודו בניסיון נועז לשחרר ארבעה צעירים ישראלים שנעצרו שם בחשד לסחר בסמים.  הספר משלב בחן רב, בהומור ובמקוריות מבט מפוקח ומשועשע על המציאות עם פתיחות כנה אל העולם המיסטי. יצר הרפתקנותו וסקרנותו הופכים שליחות מקצועית למסע אינטנסיבי לגילוי עצמי, שבתומו יפגוש חתול.  

"'מה פתאום אתה רוצה לנסוע לגואה?' שאל אותי מחמוד, כשהוא מניע את ראשו מצד לצד כמנהג ההודים. 'אתה עם הרעיונות המשונים שלך. בשנה שעברה, כשהיית באשרם והתעקשת לטוס למומבאי, למלון טאג' מהאל, לא פחות ולא יותר, שילמת הון תועפות, ואם אתה שואל אותי, סתם זרקת כסף. ועכשיו גואה? מה קרה? לא טוב לך באשרם?'" (מתוך האיש בלבן).

עו"ד מרקוס וסרמן, יליד סאו פאולו שבברזיל, בן להורים שהיגרו מסרביה. למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת סאו פאולו, ופעל כעורך דין בעיר הולדתו עד לשנת 1967, אז עלה, ביחד עם אשתו ושני ילדיו לישראל, "מכיוון שנדבקתי ב'חיידק הציוני', שלושה חודשים לפני מלחמת ששת הימים ב- 1967. בארץ הוא משמש עורך דין המתמחה בחוק הבינלאומי הפרטי, בעיקר בארצות דוברות פורטוגזית וספרדית.  

במשך שנים רבות פעל להפצת התרבות, המוסיקה והספרות הברזילאית בישראל, ואף יזם את הוצאתה לאור של האנתולוגיה "גן עדן אבוד" ובה מבחר סיפורים של מיטב הסופרים הברזילאים אשר ראתה אור בהוצאת "עם עובד". על פועלו הוענק לו עיטור "מסדר ריו ברנקו" על ידי הנשיא של הרפובליקה הפדרטיבית של ברזיל. בשנת 2010 ראה אור בברזיל ספרו "הנביא המטורלל" שקיבץ אוסף סיפורים שכתב.

שם: מרקוס וסרמן

גיל: 81

סטאטוס: נשוי + 2

מגורים: תל-אביב

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר האיש בלבן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013.

מרקוס וסרמן (צילום מיכל קופר)

מרקוס וסרמן (צילום מיכל קופר)

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת ספר זה? "לפני שנים רבות הוזמנתי למפגש מדיטציה במנזר בירושלים. נסעתי לשם ונפגשתי עם קבוצה של אנשים, כולם לבושים בלבן, הם ישבו על הרצפה בתנוחת 'לוטוס' ('ישיבה מזרחית'). עשיתי כמוהם למרות שלא הייתי לבוש בלבן. נשאלתי ע"י המדריך האם אני יודע מזה מדיטציה, השבתי בחיוך כי מדיטציה היא "כשבנאדם מתרכז עמוק במחשבות למיניהן". המדריך מצידו השיב לי בחיוך "בדיוק ההיפך! במדיטציה מנתקים את הראש והמוח מכל מחשבה". במשך הזמן נכנסתי יותר "לעניינים מיסטיים", נסעתי להודו מס' פעמים ובכל פעם ביליתי כחודש ימים באשרם. בפעם האחרונה נסעתי להודו וביליתי זמן מה בהרי ההימלאיה, שם נסעתי כדי לטפל בישראלים צעירים שנעצרו באשמה של הברחת סמים".

"בתשע בערב כל האורות באשרם כבים ומגיעה שעת השינה. עצמתי את העיניים. פתאום מילא אור צהוב, בוהק, את החדר כולו, והוא רק הלך והתחזק. הנחתי את ידי על עיני כדי לוודא שהן אכן עצומות, ולא העזתי לפקוח אותן. רציתי לשאול את מריה-איזבל אם גם היא רואה את האור, אך היא כבר ישנה ולא רציתי להעיר אותה. לאחר זמן מה האור הלך ודעך, עד שנעלם, ואני נרדמתי. לאחר זמן מה הגוף שלי התרומם, ריחף מעל המיטה והתרחק ממנה. התעוררתי על הרצפה, בקצה השני של החדר, מריה-איזבל עומדת מעלי. 'מה אתה עושה פה על הרצפה, רחוק מהמיטה שלך?' שאלה. 'למדת לקח. זה היה מסר מהגורו שקרא לך להתייחס אליו בכבוד הראוי'". (מתוך האיש בלבן)

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כתבתי את שלושת הפרקים הראשונים וחידשתי את הכתיבה רק כשנתיים לאחר מכן, זאת לאחר שיחה עם אמנון ז'קונט שעודד אותי להמשיך בכתיבה".

כיצד התחלת לכתוב, מה היה הטריגר? "היה בי לחץ פנימי לבטא בכתב את החוויות שעברתי במשך השנים בנסיעותיי להודו,  והצורך הנפשי לספר לכולם מה חוויתי".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "לאחרונה אני מקבל תגובות של אנשים שקראו את הספר וכולם פונים אליי בשאלה "האם מה שכתבת אכן התרחש?" ולהפתעתם תשובתי שהכל נכון ואמת".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "המסר הראשון הוא בנוגע לעולם הרוחני ולמדיטציה, אלו מונחים שאיש רגיל ששומע אותם מיד קושר את העניין לדת או לאיזה כת דתית. רציתי שהקורא, יקבל את המידע מפיו של עורך-דין שהוא בעל מקצוע רציונאלי, יתמסר לעניין, כמובן בלי הגזמות, הקצנות ובלי להיות מה שקוראיםDEVOTED  של גורו; ישנם רמזים על הבודהיזם לא כדת, אלא כפילוסופיה, בו אפשר למצוא עקרונות אוניברסאליים. אגב, לפי מיטב ידיעתי, בן-גוריון עצמו עסק ביוגה ונאמר שהוא היה קצת בודהיסט; ולבסוף, מסר לצעירים הנוסעים בהמוניהם להודו, שיהיו זהירים בהתנהגותם, במיוחד בכל הנוגע לסמים, אפילו הקלים ביותר; הם חושבים שבהודו הכל מותר ועלולים להיות קורבנות של מזימות למיניהן ואף למצוא את עצמם בבתי משפט, עם איום על ראשיהם של מאסר לשנים רבות".

מתוך הספר: המחבר מספר על חוויות של גלגול הנשמה שלו – "ביומי הרביעי בביתה של גיטה נזרקתי, בתוך שניות, אל תוך הגוף האחר. אך להפתעתי, שלא כמו בפעמים הקודמות, מראה פניו היה כמראה פני, ואילו הגוף נראה שונה, חסון, שרירי, כמו גופו של אתלט. בניגוד למראה הבריא של הגוף, הרגשתי אומלל, פני הקרינו סבל פיזי ונפשי כאחת. ידיי קשורות בשרשראות לעגלה עמוסה באבנים. אני סוחב את העגלה אחרי, סוחב עוד ועוד, בלי סוף, מתקדם בתוך פרוזדור חשוך. אין לי כל אפשרות להשתחרר מהעגלה או להפסיק לצעוד, וכך אני ממשיך להתקדם, ולסבול, כנגד רצוני".

אילו ספרים קראת לאחרונה? את הספרים  ציביליזציה מאת ניל פרגסון, צופן דה וינצי מאת דן בראון, ההיסטוריה של היהודים מאת פול ג'ונסון, SWAMI MOKTANANDA  – Selected Essays, AMOS ELONThe pity of it all, ירושלים מאת מונטיפיורי, האישה בזהב – אן מארי אוקונור.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "ניסיתי להשיב לשאלה ולהצביע על סופר מסוים, אך לא הצלחתי. כנראה שמשהו התגבש אצלי מקריאת ספרים רבים של סופרים שונים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "מיטב הספרים שנכתבו בפורטוגזית ובספרדית, החל מז'ורזה אמדו ועד הקלאסיקה של דון קיחוטה של סרבנטס; אני יכול לצטט את הספרים של דוסטוייבסקי, ויקטור הוגו, בתשבס זינגר, וספרים רבים על יהדות והציונות ביניהם את מדינת היהודים של תאודור הרצל, והאמנציפציה של העם היהודי של לאון פינסקר".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד?  "התשובה היא לא פשוטה, אבל על מנת לרכוש ידע בעולם בו אני חי, הייתי לוקח איתי את מהדורת אנציקלופדיית בריטניקה!".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזהו ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון".

ספר קצת על הספר שכתבת: ספר מסע המבוסס על סיפור אמיתי וחוצה גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים, היסטוריים ורוחניים. ביום בהיר אחד מקבל עורך דין ותיק ומנוסה שיחת טלפון בהולה למשרדו, המביאה אותו לצאת להודו בניסיון נועז לשחרר ארבעה צעירים ישראלים שנעצרו שם בחשד לסחר בסמים. בתחילה נדמה כי שליחותו תתחיל ותסתיים בעיירה קטנה בעמק פארווטי שבצפון הודו, שם נמצאים ארבעת הישראלים, אך עד מהרה ימצא עצמו גיבורנו מתרוצץ ברחבי תת היבשת הענקית במטוסים מקרטעים ולימוזינות מפוארות, מבקר במסיבות אסיד בגואה ובאשרם של הגורו שלו, מתגורר בגסטהאוסים מפוקפקים ובמלונות פאר. בדרכו יפגוש דמויות שונות וססגוניות מההווה ומהעבר ואף את עצמו בגלגוליו הקודמים, כל זאת בניסיון להבריח בחשאי את ארבעת הצעירים לנפאל.

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני בשלבי סיום כתיבת ספר שייקרא 'ניאו ציונות וישראליות'. "

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "משך שנים כתבתי כרוניקה לסיפורים קצרים שפורסמו בעיתון בפורטוגזית. על סמך הספר הראשון שכתבתי, ומכיוון שאני בעצמי עדיין סופר מתחיל, הייתי אומר לסופר המתחיל שלא יהסס! שישב ויכתוב את הסיפור בלי לעצור, בלי להתחשב ולרדת לפרטים בכל הנוגע להוצאת ספרו העתידי, אלא לתת לכתיבה לזרום ולדעת שתמיד יהיה עורך שיעמיד את הדברים על דיוקם".

פרק ראשון מתוך האיש בלבן

מדי בוקר, בדרכי לעבודה, אני צועד באחת השדרות היפות של תל אביב, שבה ריכוז נדיר של מבנים שנבנו בסגנון הבאוהאוס. כשאני נינוח, וראשי לא טרוד במיני זוטות, אני מרשה לעצמי לדמיין כיצד אני פוסע בין אנשי האריסטוקרטיה המקומית שהתהלכו כאן בשנות השלושים של המאה הקודמת, הם לענייניהם ואני למשרדי.

בהשוואה למשרדי עורכי דין רבים אחרים, זהו משרד יפה ויוצא דופן, מאחר שהשתדלתי ליצור בו אווירה חמימה ואינטימית. על הקירות תלויים ציורי שמן של ציירים כישרוניים, גם אם לא ידועים כל כך, על הרצפה פרושים שטיחים פרסיים, והריהוט בעל מראה מאופק אך יוקרתי. האווירה במשרד נעימה בדרך כלל. העבודה מתנהלת בשלווה ובידידות, והעובדים מתייחסים זה לזה כאל בני משפחה כמעט. רק לעיתים רחוקות אני נאלץ לחרוג ממנהגי ולנהוג בהם כמו בוס.

על שולחני מעורמים תיקים ומסמכים בערבוביה שרק למראית עין נראית כאי-סדר. בהיותי העובד הבכיר והוותיק במשרד, מוטל עלי, בניגוד לרצוני, התפקיד המשעמם של בדיקת מסמכי המשרד כולם, משום שעלי לפקח על התנהלות העובדים, לאשר דוחות שערך רואה החשבון או לעבור על כתבי הגנה שערכו אחרים. לאחרונה התחלתי להתעייף מתפקידי כמפקח עליון, איבדתי את הסבלנות, לכן התחלתי להתלונן על כך בקול, ולהעביר את האחריות לאחרים.

עיקר עיסוקי הוא בחוק הבינלאומי הפרטי. כל עורך דין מתחיל חולם לעסוק בתחום הזה או בפלילים, אך כמו ברוב הדברים בחיים, גם בתחומים הללו יש פער גדול ומדכדך בין הדימוי הרומנטי של התפקיד לבין שגרת היומיום המלווה אותו. התחום הפלילי קנה כנראה את עולמו בזכות סרטי הקולנוע והטלוויזיה, שם נראים עורכי דין חדורי רוח קרב ותחושת שליחות, נואמים נאומים חוצבי להבות מול חבר מושבעים וקהל משולהב. אך למעשה אין הרבה רומנטיקה או זוהר בעבודה הזאת, כיון שרוב הפליליסטים מייצגים פושעים קטנים ועלובים, ואם עניינם לא נסגר באיזה הסדר טיעון, אז הוא נידון באולמות משפט צרים וריקים. כך גם לגבי החוק הבינלאומי. כל מתמחה חולם להגיע לתחום הזה, הכולל נסיעות והופעות ברחבי העולם, אבל במציאות אתה מבלה את עיקר זמנך בעבודה משרדית שגרתית שאין בה הרבה עניין.

והנה, יום אחד, בעודי שקוע בהרהורים בטלים במהלך שגרת עבודתי היומית, מודיעה לי מזכירתי בטלפון הפנימי של המשרד, שעל הקו ישנה אישה קצת היסטרית, המבקשת לשוחח איתי בעניין דחוף. הרמתי את השפורפרת. האישה אכן נשמעה מאוד מתוחה ומבולבלת. "קרה אסון", הודיעה, "בעיה רצינית, בני נעצר באשמת הברחת סמים".

"גבירתי, אני לא עוסק בעניינים פליליים", הסברתי לה, כשעצרה רגע את שטף דבריה כדי להסדיר את נשימתה, "אבל אם תרצי אני יכול להפנות אותך למומחה בעניין". ואילו היא, כמו לא שמעה דברי, המשיכה לנסות ולתאר את השתלשלות העניינים שבשלב זה לא כל כך עניינו אותי.

"היכן הבן שלך נמצא?" שאלתי כדי לעזור לה לעשות סדר בדבריה. "בהודו", השיבה, ומיד גופי נדרך, באופן אינסטינקטיבי כמעט. פתאום כל העניין נראה לי מעניין. ניסיתי לדלות ממנה עוד בפרטים, אך קיבלתי רק תשובות מבולבלות, לכן הזמנתי אותה למשרדי וביקשתי שקודם לכן תשב ותכתוב באופן מסודר את הפרטים הידועים לה, ותפקסס אותם אלי לפני הפגישה כדי שאוכל ללמוד אותם.

סיימנו את השיחה, השבתי את השפורפרת למקומה וחשתי כיצד אני מתעורר לחיים מתוך השגרה המשרדית המפוהקת. רק לעיתים רחוקות, פעם או פעמיים בשנה, צץ משום מקום מקרה ראוי לטיפול, לאו דווקא מבחינה כספית, אלא מבחינת העניין והאתגר שבו, ונדמה היה לי שהזדמן לפתחי אחד שכזה.

ביום המחרת הגיעו אל המשרד ארבעה דפים כתובים בכתב יד צפוף וכמעט בלתי קריא. ביקשתי ממזכירתי לפענח את הכתוב ולהדפיס את הדברים כדי שאוכל לקרוא אותם. לאחר כשעתיים של עבודה מאומצת, היא הגישה לי את הדפים המודפסים, ומהם יכולתי להבין עתה שמדובר בארבעה צעירים ישראלים שאחד מהם, איציק שמו, הוא בנה של אותה האישה. בתום שירותם הצבאי , נסעו הוא וחברו הטוב לגואה, שם בילו במשך כמה חודשים במחנה של היפים ועשו חיים משוגעים עם שתי בחורות שהכירו עוד בישראל. בהמשך החליטו הארבעה לנסוע לעמק פרווטי שבאזור ההימלאיה, וטיילו שם במשך כמה שבועות כשהם סוחבים את כל ציודם על הגב. לאחר שמיצו את הטיול, החליטו לחזור מהצפון לכיוון ניו דלהי. הם הצטופפו בתוך מונית, יצאו לדרך, אך כעבור זמן מה נתקלו במחסום משטרתי. שם, לאחר שהורידו אותם מהמכונית ובדקו את תרמיליהם, גילו שוטרי המחסום בין מיטלטליהם חבילות של מריחואנה, אל-אס-די, כדורי אקסטזי וקוקאין.

סיפור המעשה המשוער התבהר בקלות לנגד עיני. לאחר שנגמר להם הכסף, פותו ארבעת הטמבלים על ידי עבריינים מקומיים להבריח סמים דרומה, לגואה, כדי לעשות כסף קל, ולא הבינו שנפלו קורבן לסוחרים שעובדים עם המשטרה. בהחלט טמבלים, חשבתי, וזאת מבלי שטרחתי להתייחס להיבטים המוסריים והפליליים של מעשיהם.

מזכירתי הכניסה למשרדי את האישה שעמה דיברתי יום קודם לכן בטלפון.

אישה יפה, בלונדינית, צעירה למראה, עיניה היו אדומות והיא לא הפסיקה למרר בבכי.

הזמנתי עבורה תה צמחים, ולאחר שנרגעה קצת היא הציגה את עצמה וסיפרה שהיא פרופסור באחת האוניברסיטאות היותר ידועות בארץ ושזהו בנה היחיד, בן למשפחה ותיקה ומושרשת בארץ, בן טובים שמעולם לא הסתבך בשום דבר. היא אמרה שהופנתה אלי על ידי ידיד משותף, פתחה את התיק והוציאה מתוכו פנקס צ'קים.

"אני מוכנה לשלם כל סכום כדי שתיסע להודו", אמרה.

בחנתי את פניה היפות, הנפוחות מבכי, וחשתי רחמים גדולים כלפיה. "אני מאוד מצטער", אמרתי מתוך צער אמיתי, "אינני עוסק בפלילים, זה לא התחום שלי".

"שמעתי שאתה עורך דין מנוסה ושכבר פתרת כמה מקרים מסובכים", התעקשה. "שמך הולך לפניך, ואני זקוקה לעזרה של איש אמין כמוך. אני בטוחה שתוכל לפעול בנאמנות ובמסירות כדי לפתור את הבעיה". היא השתתקה, וקינחה את אפה, "הילדים פנו לעורך דין מקומי שכבר יצר איתי קשר", הוסיפה ומסרה לי את שמו ואת מספר הטלפון של בהודו.

אל תיכנס לתחום שאתה לא מכיר, הדהד קול מוכר בראשי, זה יהיה חוסר אחריות מצדך. ואילו קול אחר, שגם אותו הכרתי היטב ויש להודות שחיבבתי הרבה יותר, החל לדחוק בי בניגון קצבי וממכר, תעשה משהו, תעשה משהו, תפסיק להשתפן ותעשה משהו. ובעוד האישה תולה בי את עיניה בתחינה, כאילו חייו של בנה תלויים בי ורק אני יכול להביא לה את הישועה, הרמתי את השפורפרת וחייגתי את מספר הטלפון של עורך הדין ההודי.

הוא ענה לי בעצמו לטלפון. הצגתי את עצמי וביקשתי שיספר לי את השתלשלות העניינים וייתן הערכת מצב עדכנית. הוא הציג עצמו בשם קוסטי ודיבר אנגלית במבטא הודי כבד ובמהירות. ביקשתי שידבר יותר לאט, כי חשוב לי להבין מה הוא אומר, והוא השתדל לעשות זאת למעני.

"מתי תתקיים הישיבה הראשונה בבית המשפט?" שאלתי.

"התאריך נקבע לעוד כמה חודשים", השיב.

"ניתן להקדים את המשפט?"

"ייתכן מאוד", אמר והשמיע באוזני את הערכתו לגבי גורלם של ארבעת הצעירים. הערכתו לא הייתה מעודדת במיוחד. הוא נתן לי להבין שהם עלולים לקבל עונש כבד של שנים ארוכות בכלא ההודי, וביקש עשרת אלפים דולר להוצאות ראשוניות, על חשבון שכר הטרחה. מדובר היה בסכום עתק במונחים הודיים.

"אני שוקל לנסוע להודו ולהגיע לקראת המשפט", אמרתי.

"אין צורך שתבוא. אתה לא מכיר את הודו, חבל על הזמן שלך, אני כבר אטפל בהם, תסמוך עלי."

"חברי הנכבד", הודעתי, "עם כל הכבוד לתואר שלך ולמילה שלך, אני לא מכיר אותך. את הודו, לעומת זאת, אני דווקא מכיר. ביקרתי בה פעמים רבות, ואני אף נוהג להתארח באופן קבוע באשרם". לאחר שציינתי את שמו של הגורו שאני אחד מקהל מאמיניו, קולו של עורך הדין קוסטי השתנה.

"סיירם, סיירם", אמר בהתרגשות, "גם אני נמנה עם מאמיניו של אותו הגורו".

"סיירם סיירם לך", השבתי, ומיד נוצרה ביננו אחוות מאמינים. "תבוא, נטפל יחד בבעיה ונוכל לדבר כמה שנרצה על הגורו שלנו", הודיע פתאום. נפרדתי ממנו והנחתי את שפורפרת הטלפון במקומה. הבטתי באישה, בעיניה שנצצו בי בדריכות ובציפייה. חייכתי אליה חיוך קטן. "בסדר גמור", הודעתי, "אני נוסע".     

 

האיש בלבן מאת מרקוס וסרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 208 עמ'


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *