תכירו, אדם דפו, מותחן מאת יאיר רובל / להתגבר על טבע האדם

| 11/01/2014 | 0 Comments

תכירו אדם דפו מאת יאיר רובל

תכירו אדם דפו מאת יאיר רובל

מדוע סגן מנהל המחלקה הקרדיולוגית לשעבר בבית החולים רמב"ם, ד"ר יואב וולגנברג, בוחר לשים קץ לחייו בדרך מוזרה מאוד? האם העולם שלו באמת קרס ברגע אחד? רומן המתח 'תכירו, אדם דפו' מאת יאיר רובל, מציג עלילה סבוכה ומרתקת המתפרשת על פני ארבעה עשורים ושלוש יבשות. זה לצד זה, מככבים בה אנשי העולם התחתון, יאפים ישראלים, נרקומנים אומללים ונזירים טיבטיים, המעורבים כולם בסיפורי אהבים, ביחסי חברות ובגידה, ובעיקר – בלא מעט כסף. אולם, אולי יותר מכול, זהו סיפור על אמונה. אמונה בבלתי אפשרי, אמונה ביכולת להתגבר על חוקי הטבע. האמונה ביכולת להתגבר על טבע האדם.

זהו גם סיפורם של ארבעה חברי ילדות אשר קושרים את חייהם ברשת של שקרים ורמייה. גיבור הסיפור הוא יואב, רופא צעיר שכתוצאה מהתנקשות מתוכננת בחייו הוא הופך למשותק וחירש באופן כמעט מלא. מה הוא עולל לחבריו, ששלושתם שנאו אותו שנאה כה עזה כל כך והם רקמו קנוניה על מנת להיפטר ממנו, אחת ולתמיד? כיצד כל אחד מהשלושה השיג את מטרתו?

לד"ר יואב וולגנברג היו חיים פוריים ומגוונים: רופא צעיר שמונה לתפקיד בכיר בבית החולים באופן בלתי צפוי; ארוסתו, קיבוצניקית יפהפייה שהכיר כשותפה לתחביבו – טיפוס הרים; והון עתק שהיה אמור לרשת בקרוב. חבריו עוד מתקופת בית הספר: עורך דין שכינויו 'שניצל', עמיתו לעבודה שכינויו 'חילזון' וכלכלן שכינויו 'נודניק', שנשבעים בנאמנות זה כלפי זה מדי שנה כשנועדים במסעדה מפוארת בחיפה. האם הם באמת עד כדי כך ישרים וכנים זה כלפי זה? למעשה, במשך השנים הארוכות הם סללו את הדרך להצלחתם, למרות  שהדרך הזאת שרועה על צערו של מישהו, וכמובן יש לזה מחיר כבד.

יאיר רובל הוא שמו הספרותי של ד"ר יבגני לוין, (42), תושב חיפה. בעל תואר ראשון ושני בפקולטה לביולוגיה ושלישי בפקולטה לרפואה, ב-2006 סיים השתלמות פוסט דוקטורט בטכניון חיפה בתחום מדעי הרפואה. כיום הוא עוסק ברפואה משלימה.

יאיר רובל מספר, כי "מגיל קטן רציתי להיות תסריטאי ובמאי. ילדים אהבו להקשיב לסיפורים שהמצאתי תוך כדי שיחה. לפני כשמונה שנים התחלתי לכתוב תסריטים ומחזות והספר הזה הוא למעשה שיכתוב אחד התסריטים שלי. בחרתי בשם עט על מנת להפריד בין העיסוק הפרטי והמקצועי".

עלילת הספר עוסקת בארבעת חברים, המצויים בתחילת דרכם העסקית: יואב ואבי הם רופאים. יעקב מתמחה בעריכת דין ורוני – כלכלן. יואב, הרופא הנאה והמצליח, לא ער לאותם מתחים וסומך על חבריו בעיניים עצומות. בשל קנאה, רוקמים נגדו החברים מזימה. הם יוצרים מצב, לכאורה מקרי, וגורמים ליואב להעלות את חמתו של ראש המאפייה המקומי, אשר לבסוף מתנקש בחייו. יואב שוכב שנתיים בתרדמת וכשהוא מתעורר הוא מגלה שהוא משותק בכל גופו מלבד יד ימין וכי הוא חירש באופן חלקי. יואב שלא מודע כלל לכך שזו הייתה מזימתם של חבריו, מתעורר לעולם אחר. שנים לאחר מכן, יואב רואה כיצד חבריו התקדמו בחייהם, נישאו, הקימו משפחות, פיתחו קרירה, בעוד הוא נשאר לבד ונכה. עקב מחלתו הוא עובר לגור יחד עם מטפל הודי. ברגע אחד מחליט יואב לנסוע עם המטפל שלו להודו. שם הוא נקלע לתאונת מטוס בה הוא השורד היחידי. טיבטי בעל כוחות ריפוי מציל את יואב ואחרי שנים של טיפולים בכפר הוא מצליח לגרום לו לחזור ללכת ולשמוע, ככל אדם אחר.

בינתיים, החברים שבארץ סבורים שיואב ניספה בתאונה והם ממשיכים בחייהם בהקלה רבה. יואב מתחיל להתאמן בפיתוח יכולות לחימה ולאחר שנים במזרח הוא מחליט לחזור למערב. הוא מנצל את יכולות המסחר שלו ומצליח בבורסה בניו יורק. שם הוא צובר הון, עובר ניתוחים פלסטיים ומצליח להסתיר את זהותו. הוא חוזר לארץ. בחזרתו ארצה הוא מתחיל לקלף את שכבות המידע ומגלה כיצד חבריו הסתירו ממנו את הקנוניה אותה טוו היטב. הוא אוסף סביבו חבורה של אנשים מעברו, עליהם הוא סומך ויחד הם רוקמים תכנית להפליל את חבריו ולהעמידם מול מעשיהם. התוכנית יוצאת לפועל ויואב גורם לכל אחד מחבריו 'לשלם' על שעשה. 

 

"העולם שלנו בנוי על כסף, על הרבה כסף ועל המון כסף…" כך אומר איש העסקים האמריקני המצליח, אדם דֵפוֹ, הוא ד"ר יואב וולגנברג, גיבור העלילה, לפסיכולוגית שלו, אלינור ספיבק. דֵפוֹ מוכּר לאלינור אך היא אינה מצליחה להיזכר מניין. לרוע מזלו של רוני, בעלה, היא גם אינה מצליחה לעמוד בפני קסמיו של איש העסקים.

 

פרק ראשון מתוך "תכירו, אדם דפו"

סתיו 1999. קרני השמש הקלושות של הבוקר הצונן ליטפו את הוואדי השומם בנפת יהודה, ורק קול קריאתו של המואזין שבקע ממסגד סמוך הפר את הדממה.

מונית צהובה גדולה בת עשרה מושבים נסעה בכביש חד סטרי, פנתה שמאלה ונעצרה. הנהג, עבדאללה, איש שמן וגבוה, יצא מהמונית. רוח חזקה פרעה את שֹערו. הוא פתח את דלת המונית, הוציא כיסא גלגלים חשמלי והניחו בסמוך. אחר כך נכנס פנימה ונשא על ידיו את יואב.

יואב הרכיב מכשיר שמיעה באוזנו השמאלית. פניו היו רזות וזיפים שחורים כיסו את סנטרו ואת לחייו. ראשו היה עטוף בכאפייה ערבית משובצת בצבעי אדום ולבן. הוא לבש מעיל ניילון שחור ומכנסי סקי. עבדאללה הושיב אותו בזהירות רבה על כיסא הגלגלים. בידו הימנית, זו שמתפקדת, ניסה יואב להרים את מכנסיו שירדו מעט כלפי מטה וחשפו את השוליים הכחולים של חיתולו. "אתה צריך לנוע לכיוון הזה," הצביע עבדאללה בידו לעבר מעלה הדרך, "המחסום נמצא בערך מאה מטר אחרי הסיבוב."

"אוקיי," אמר יואב, הכניס את ידו לכיס בחזית המעיל, הוציא משם ארנק והושיט אותו לעבדאללה.

"קח. הוא שלך. יש בו אלף שמונה מאות שקל," אמר יואב בקול רם מדי.

עבדאללה הסתכל על הארנק ובקול מהוסס פנה ליואב, "אדוני, אבל שילמת לי כבר מספיק…"

"אני לא אזדקק לו יותר," ענה לו יואב.

עבדאללה לקח את הארנק, פתח אותו, הביט בשטרות בני מאה השקלים ותחב את הארנק לכיסו האחורי במכנסי הג'ינס המשופשפים שלבש. "שוּקְרָן. אני צריך לחזור," אמר ליואב והושיט את ידו.

הם לחצו ידיים. עבדאללה נכנס למונית ולחץ על דוושת הגז. המונית הסתובבה והסתלקה מהמקום. בעזרת ידו הימנית לחץ יואב על כפתורי השלט של כיסא הגלגלים החשמלי והתחיל לנוע בדרך עפר שוממת. הכאפייה שעטפה את ראשו התבדרה ברוח החזקה והצליפה בפניו.

בדרך, על אחת הגבעות, ראה יואב להקת יעלים שעצרו ממרוצתם ונעצו בו את עיניהם הגדולות. הוא נעצר לכמה רגעים והרהר ברַדְזִ'י שוודאי נתקף בהלה כשלא מצא אותו במיטתו הבוקר. הוא לבטח כבר פנה למשטרה, חשב. הוא נזכר גם בחבריו שהיו אמורים לחגוג עמו את יום הולדתו השלושים ושלושה בעוד כחודש וחיוך עגום עלה על פניו.

טפיפות היעלים שהחלו לדהור על הרכס העירו אותו מהרהוריו, והוא המשיך בדרכו.

הוא נע במהירות גבוהה למדי על כיסא הגלגלים לכיוון עמדת צה"ל הרחוקה. בעמדה נמצאו כמה חיילים חמושים ברובי אֶם־16. הם הבחינו מיד במישהו הנע לעברם. רס"ל תומר הביט ביואב. לידו עמדו רב"ט צחי המגולח למשעי ורב"ט אלכס בפנים חמורות סבר. בבּוּדְקֶה ישב רב"ט דרור, שחור תלתלים וממושקף. תומר הרים את המשקפת לעבר יואב ועקב בדריכות. צחי לקח את המֶגָפוֹן וקירבו לפיו.

"מה לעזאזל זה יכול להיות?!" סינן תומר לעצמו וצעק לדרור, "תודיע לחמ"ל על מצב שש!"

דרור הרים את מכשיר הקשר, קירב אותו לפיו וכפות ידיו החלו לרעוד. הוא מחה אגלי זיעה ממצחו.

צחי שלא הסיר את עיניו מיואב החל לקרוא לו במֶגָפוֹן, "עצור במקום! אל תתקרב!" יואב המשיך לנוע לעברם. צחי ואלכס דרכו את נשקיהם וכיוונו לעברו של יואב. צחי המשיך לצעוק ליואב בערבית, "וַּואקֶף, וַּולַא אַנַא בָּטוּחָכְּ!" (עצור, או שאירה בך!)

"אלכס, תירה יריות אזהרה!" פקד תומר.

אלכס ירה תחילה באוויר ואז לעברו של יואב. צרור כדורים פגע בדרך העפר. יואב המשיך להתקרב למרחק של כחמישים מטר מהעמדה. תומר הוריד את המשקפת. "משהו כאן נראה לי לא הגיוני," מלמל לעצמו ופקד על חייליו: "כוננות אל"ף!" שלושתם חבשו את קסדותיהם במהירות רבה, ירדו אל מתחת לבֶּטוֹנָדוֹת שגוננו על הבּוּדְקֶה וכיוונו את נשקם אל יואב המתקרב. גם דרור הצטרף אליהם.

תומר כיוון את רובה האֶם־16 ופקד בקול רם: "רק אני יורה!" הוא הביט דרך הכוונת האופטית והחל לירות לעבר יואב אש בודדת. בזה אחר זה פגעו הכדורים בקרקע בסמוך ליואב, אך הוא המשיך להתקרב.

"אם לא תחסל אותו, הוא יפוצץ את כולנו!" אמר צחי לתומר בקול רועד.

"צחי צודק, אתה לא יודע כמה קילוגרמים של חומר נפץ צמודים אליו!" הוסיף אלכס בחרדה.

דרור תפס את ראשו בידיו, השתופף במהירות מאחורי הבֶּטוֹנָדָה והתחיל לצרוח, "הוא ממולכד! תירו בו!"

תומר כיוון את הרובה היישר לכיסא הגלגלים וירה בגלגליו. אחד הכדורים פגע בגלגל הימני. כיסאו של יואב החל להסתחרר בשמיניות. כדור אחר פגע בגלגל השמאלי ובמנוע. הכיסא נעצר והמנוע החל לפלוט עשן. תומר הוריד את הרובה והביט במשקפת על יואב האפוף עשן. הוא הבחין שממקום מושבו של יואב טפטף דם על הקרקע.

"תודיע שיש לנו 'מלוכלך' פצוע!" זעק תומר לעבר דרור. דרור לא הגיב. הוא מלמל מילים לא ברורות. "דרור? אתה איתי?!" צעק תומר. דרור נענע בראשו מצד לצד, תפס את בטנו והקיא.

* * *

מחדר הטיפול הנמרץ של מחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה בקע צפצוף דק. במרכז החדר שכב יואב, נתון בשינה עמוקה ומחובר למכשירים רפואיים. לידו ישב רדז'י בן העשרים ותשע, וליטף את כף ידו במסירות. סביב מיטתו של יואב התגודדו ד"ר מילר, השוטר שמואל מאירי שנשא בידו תיק מסמכים והעובדת הסוציאלית ברוריה קפלן.

"הוא משותק כתוצאה מחדירת כדור לראשו, לפני כשלוש שנים," אמרה ברוריה.

"ואיפה הקרובים שלו?" שאל שמואל.

"ככל הידוע לנו הוא רווק. אין לו אחים או אחיות. אמו נפטרה לפני שנתיים ואביו נהרג במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא היה בן שש." ברוריה הסתכלה ברדז'י והוסיפה, "הוא גר עם הבחור הזה, רדז'י, שמטפל בו."

"דווקא בלילה הזה אני נכנסתי לחדרו של אדון יואב כי היתה לי דאגה. אבל ראיתי שהוא ישן. רק בבוקר גיליתי שמתחת לשמיכה שלו שוכבים רק בגדים מהארון," מלמל רדז'י והשפיל את מבטו.

"אהה," מלמלה ברוריה ביובש ורשמה דבר מה בפנקסה.

"אז מה מצבו?" פנה השוטר אל ד"ר מילר.

"שתי פגיעות כדורים ברקמות הרכות של רגל ימין ואחת — בשמאל, וכתוצאה ממנה נגרם ריסוק חלקי של השוק," ענה ד"ר מילר.

"אתם מתכוונים לפתוח בהליכים משפטיים נגדו?" פנתה ברוריה לשמואל.

הוא משך בכתפיו. "זה כבר לא תלוי בי, אני פה רק בשביל הרָפּוֹרְט," אמר והביט בשתיקה ביואב.

2

קיץ 1976. תלמידי כיתה ד' של בית הספר "לֵיאוֹ־בֶּק" ישבו בשיעור לשון. המורה דליה כתבה משפטים על הלוח. בטור השמאלי מאחור ישב יעקב תדמור, ילד שמנמן סמוק לחיים ובמקביל אליו, בטור הימני, ישב רוני ספיבק, ילד רזה בעל אף נשרי שבאופן קבוע נהג להסתבך עם המורים.

רוני תלש חתיכת נייר מהמחברת וגלגל אותו לכדור. הוא הכניס אותו לפיו, קירב צינורית פלסטיק לשפתיו, נשף בחוזקה וירה את הכדור היישר אל צווארו של אבי אורבך.

אבי, ילד גבוה, כחוש וממושקף, ישב בקדמת הכיתה. בשל גובהו נהג לרכון על שולחנו ולהתפתל, וכך זכה לכינוי "חילזון". כשהכדור פגע בו הוא נרעד וסובב את ראשו לאחור. באותו הרגע ממש ירה בו גם יעקב באמצעות צינורית דומה, פגע בעדשה הימנית של משקפיו וכדור הנייר נדבק לעדשה. תלמידי הכיתה פרצו בצחוק. המורה דליה הסתובבה מיד לעברם. היא ראתה את אבי מסיר את כדור הנייר מהעדשה, ואת רוני שמיהר להחביא את הצינורית מתחת לשולחן.

"רוני," הרימה דליה את קולה, "אני רואה את הצינורית שלך, צא מהכיתה מיד!" רוני התרומם בעצלתיים.

"המורה, למה דווקא הוא?" קרא יעקב ולחייו העגולות והסמוקות האדימו עוד יותר.

"מה אתה, העורך דין שלו?" נזפה דליה ביעקב.

"המורה, למה את כועסת, מה אמרתי?" השפיל יעקב את מבטו והסתיר את חיוכו.

עדי, תלמידה שחורת עיניים שישבה ליד אבי, התרוממה ואמרה, "המורה, גם יעקב ירה באבי, אני ראיתי," הצביעה על יעקב.

"היא משקרת!" צעק יעקב והפנה מבט זועם לעברה של עדי. "תשתקי, יא חָמָצְמֶצֶת," אמר לה והוסיף בלגלוג, "כולם יודעים שאת מאוהבת בחילזון…"

התלמידים החלו שוב לצחוק, ועדי הסמיקה.

"יעקב, גם אתה החוצה, מהר! אני אדבר עוד היום עם אבא שלך!" אמרה לו דליה בכעס. פניו של יעקב הרצינו. הוא ורוני התקרבו לדלת.

"רוני, אני רוצה שגם אבא שלך יגיע לבית הספר מחר בבוקר," קראה דליה לעברו.

יעקב פתח את הדלת, הפנה את מבטו לאבי והראה לו את אגרופו. "אנחנו עוד נראה לך יא חתיכת חילזון," סינן לעברו בכעס.

"החוצה מיד! אני לא רוצה לראות אתכם יותר!" דליה החלה לאבד את סבלנותה.

רוני ויעקב יצאו ועמדו במסדרון. יעקב הוציא מכיסו ארנק והחל לספור את המטבעות שהיו בתוכו. "בוא נלך לקנות גלידות," הציע לרוני.

רוני הנהן, והם צעדו לאורך המסדרון הארוך. בו בזמן צלצל פעמון בית הספר, והמסדרון התמלא בתלמידים שיצאו מהכיתות.

 

בהפסקה הגדולה ישבו יעקב ורוני על הספסל בחצר בית הספר וליקקו בתאווה את הגלידות שקנו. על ידם התיישב יואב, שערו חום ומתולתל ואפו מנומש. יעקב ורוני הביטו בו בעניין ותהו מאיזו כיתה הוא, בעוד יואב מסתכל בתלמידים שהתקבצו בחצר.

שני תלמידים מכיתה ו', בועז שניידר, גבוה וחסון, ושלמה קציר, גמלוני ורזה, התקרבו לספסל שלהם. ברגע שהבחינו בהם, פסקו יעקב ורוני ללקק את הגלידות.

"אתה יעקב תדמור?" פנה בועז ליעקב.

יעקב הנהן. יואב סובב את ראשו לעברם.

"זאת אומרת שאבא שלך הוא יצחק תדמור והוא שופט בבית המשפט המחוזי?"

"כן," הנהן יעקב בחשש מסוים.

בועז תפס בזריזות את ידו של יעקב שאחזה בגלידה ומרח את הגלידה על פרצופו.

"אבא שלך מניאק!" צעק בועז בכעס על יעקב, "הוא הכניס את אחי לשלוש שנים בבית הסוהר!"

יעקב ניסה להתנגד אך ללא הצלחה. רוני, שניסה לסייע, לא הצליח להשתחרר מלפיתתו האיתנה של שלמה שלא אפשר לו לזוז ממקומו.

יואב צפה בנעשה ולפתע התרומם ממקומו ודחף את בועז בחוזקה. בועז נהדף הצידה בתדהמה ושלח את אגרופיו לכיוונו של יואב. יואב זז בזריזות. בועז החטיא, ויואב בתגובה שלח מכה מדויקת היישר אל מפתח הלב. בועז קרס על ברכיו והחל להשתעל ולבכות. יעקב ורוני תקפו את שלמה והפילו אותו על האספלט. תלמידים רבים הקיפו את המתקוטטים וקראו, "יאללה מכות, יאללה!"

הקולות הגיעו לאוזנו של מיכאל, שומר בית הספר, והוא נטש מיד את השער ורץ להפריד בין המתקוטטים. "כולם להפסיק לריב לפני שאני מכניס אתכם למנהלת!" צעק מיכאל, והתלמידים החלו להתפזר במהרה, מתלחששים ביניהם ומבליעים צחוק. מיכאל הושיט את ידו לעבר רוני וסייע לו להתרומם. יעקב קם לבד. "צריכים עזרה?" שאל מיכאל.

"לא, אנחנו נסתדר," ענה יעקב.

מיכאל צעד בחזרה לעבר השער.

יעקב ורוני תרו בעיניהם אחר שלמה ובועז, אך אלו נעלמו כלא היו. מבטיהם נעצרו בגבו המתרחק של יואב ומשהבחינו בו, קפאו השניים על מקומם וליוו אותו במבטם עד שנעלם בתוך המבנה.

 

בסיום יום הלימודים עמדו יעקב ורוני בסמוך לשער בית הספר. קבוצות רבות של תלמידים יצאו מן השער בדרכם הביתה. יעקב ורוני ראו את יואב יוצא והתקרבו אליו. יואב הפנה אליהם את מבטו.

"איך קוראים לך?" שאל יעקב.

"יואב," ענה יואב.

יעקב ואחריו רוני הושיטו את ידיהם ליואב והם לחצו ידיים.

"אני יעקב, קוראים לי גם 'שניצל'," אמר יעקב והפנה את מבטו לרוני, "והוא רוני," אמר והוסיף מצחקק, "קוראים לו גם 'נודניק' או… 'רוני רוני — נודניק כרוני'…"

רוני החווה תנועת איום בידו כלפי יעקב המלגלג. "לכל אחד בכיתה שלנו יש כינוי," הסביר. "באיזו כיתה אתה? איך לא ראינו אותך קודם?" שאל רוני את יואב.

"אני חדש פה," ענה יואב.

"מאיפה אתה?" שאל יעקב.

"מתל אביב. לא מזמן עברתי עם אמא שלי לגור כאן בחיפה."

"ומאיפה אתה יודע להתאגרף כל כך טוב?" המשיך יעקב לשאול.

"התאמנתי באמנויות לחימה בקבוצה של דניס שפירא בתל אביב. שמעתם עליו?" שאל יואב.

יעקב ורוני משכו בכתפיהם והנידו בראשם לשלילה.

"דניס הוא אלוף ישראל בקרב מגע," אמר יואב בגאווה.

"אז אתה בטח אוהב סרטים עם ברוס־לי?" קטע אותו יעקב.

"כן," הנהן יואב בחיוך.

"בואו נלך עכשיו לסרט," הציע להם רוני.

"אתה רוצה?" שאל יעקב את יואב.

יואב הנהן שוב, ושלושתם יצאו למדרחוב ההומה.

3

סתיו 1999. בחדר הטיפול הנמרץ במחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה שכב יואב על המיטה. על אוזנו השמאלית הורכב מכשיר שמיעה. לימינו ישב אלעד, קצין משטרה בדרגת פקד, שרשם בפנקסו את הדברים שאמר יואב.

"אני לא מבין משהו. אם רצית לשים קץ לחייך, למה בחרת דווקא בדרך מוזרה כזאת?" שאל אלעד.

"אני לא מבין את השאלה שלך," אמר יואב.

"למה רצית דווקא שחיילי צה"ל… הרי אתה בעצמך שירתת ב…" גמגם אלעד והביט בניירת, "בצנחנים…" עכשיו הסתכל ישירות בעיניו של יואב. "מדוע רצית שדווקא חיילי צה"ל יהרגו אותך?"

"זו היתה הדרך המתאימה ביותר עבורי," ענה יואב ולאחר הרהור קצר המשיך. "כאשר הייתי קטן מאוד האמנתי באלוהים. סבא שלי הלך כל שבת להתפלל בבית הכנסת…"

"ועכשיו אתה כבר לא מאמין?" קטע אותו אלעד.

"אני כן… אולי טיפה פחות," ענה יואב. "כל יום אני משתדל לומר תפילה לפחות פעם אחת," הוסיף ושקע במחשבותיו.

"תמשיך, תמשיך," ביקש אלעד.

"אני מאמין שהתאבדות זה חטא," אמר יואב.

"ומה שניסית לעשות, זה לא התאבדות לדעתך?" הקשה אלעד.

"חשבתי על זה, אבל משום מה הייתי בטוח שלא יבינו שזאת התאבדות ולפחות יקברו אותי…" הרהר והוסיף, "כלומר, יחד עם כולם ולא בחלקה נפרדת ליד הגדר."

"אבל, למה לא נכנסת למשל…" אלעד חשב לרגע והשלים את השאלה, "מתחת לגלגלי משאית?"

"תאמין לי, חשבתי על כל מיני אפשרויות. גם על תאונה… פשוט לא רציתי שגם מישהו אחר ייפגע," ענה יואב. אלעד הרהר והחל לכתוב במרץ על הנייר. כשסיים הכניס את הניירות לתיק וקם. "ישפטו אותי?" שאל יואב.

"לא. אני חושב שלא. אני אמליץ לא להגיש כתב אישום, אבל מה תחליט הפרקליטות — אין לי שמץ של מושג. שלום יואב, תהיה בריא," אמר אלעד ויצא מהחדר.

4

סתיו 1996. בדירתו של עורך דין יעקב תדמור שנמצאה ברחוב פרדקין בחיפה עמדה מילי בחדר האמבטיה מול המראה וייבשה את שערה במייבש שער. היא לבשה חלוק לבן על גופה האצילי ושערה המלא והבהיר נפל על כתפיה. המסגרת הדקיקה של משקפיה העניקה לה חזות של אישה חכמה. היא כיבתה את המייבש, הניחה אותו על המדף והחלה להסתרק. כשסיימה, כיבתה את האור, יצאה בזריזות מחדר האמבטיה ונתקלה במזרן הזוגי שעמד על צדו, מושען על הקיר, ושהקשה את המעבר במסדרון האפלולי. מילי נבהלה. היא היססה לרגע, ואז ניגשה היישר לאחת הדלתות הסגורות ופתחה אותה. בתוך חדר העבודה המרווח, בסמוך לשולחן הכתיבה, מול המחשב, ישב יעקב, גופו מלא ולחייו סמוקות במיוחד על רקע פניו הבהירות. הוא הביט במילי בהפתעה ואז החזיר את מבטו אל מסך המחשב. היא נעמדה לצדו. "אתה לא מתכוון לעשות שום דבר עם המזרן הישן?" שאלה מילי בעצבנות.

"מה את רוצה שאני אעשה איתו?" שאל יעקב בלי להסיר את עיניו מן המסך.

"אתה יודע איך נבהלתי עכשיו כשיצאתי מהאמבטיה ונתקלתי בו?" רטנה מילי. "הרי אמרת עוד שלשום שתוציא אותו החוצה!"

"די מילי, את יודעת שיש לי בעיות גב עוד מהצבא," הפטיר יעקב.

"נו, אז אמרתי לך לבקש מאלה שהביאו את החדש…"

"אבל הם רצו מאה חמישים שקל! מה, עשו אותי באצבע?" איבד יעקב את סבלנותו.

"אתה לא רוצה לבקש ממישהו שיוציא אותו החוצה?"

"בכסף לא."

"אז מה אתה מציע? שהוא יעמוד ככה אלף שנה?!"

"יש לי רעיון," אמר יעקב והתרומם מכיסאו באחת. הוא יצא מחדרו, הקיף את המזרן במבטו, נכנס לסלון ופתח בהזזה את דלת הזכוכית הגדולה שהובילה למרפסת עגולה וקטנטנה. מילי הלכה בעקבותיו. יעקב יצא למרפסת, התכופף והביט למטה על הקרקע החומה. מתחת למרפסת נראו עוד שלוש מרפסות דומות של שלוש הקומות התחתונות וכן העמודים של קומת הקרקע. הוא חזר לסלון, סגר את דלת הזכוכית אחריו וחייך בשביעות רצון.

מילי הביטה בו בחשד. "אני לא מבינה. מה אתה מתכוון לעשות?"

"הלילה כבר לא נראה את המזרן אצלנו," אמר יעקב ופסע לעבר חדר העבודה.

מילי הלכה אחריו, התבוננה אחורנית בדלת המרפסת ואז שוב בו, נכנס לחדר העבודה. יעקב התיישב מול המחשב וכבר שקע שוב בנתונים שנראו על המסך. "אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?"

יעקב הביט בה וליטף את ידה קלות. "מילי, אל תדאגי. אני עורך דין או לא עורך דין?" חייך והשיב את מבטו למסך. מילי המהורהרת נסוגה לעבר היציאה. "תסגרי את הדלת אחרייך," מלמל, בעוד אצבעותיו מקלידות במהירות.

 

תכירו, אדם דפו מאת יאיר רובל, הוצאת הספרים גוונים, שנת 2014, 351 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, מתח בלש אימה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.