ביקור בית עם הסופרת מיכל בכר: כמעט מפורסמת

| 14/03/2012 | 0 Comments

מיכל בכר, מתארת ב"כמעט מפורסמת", ספרה הראשון לנוער (13-9) את עולמם של בני הנוער היום, על שפתם, מערכות היחסים שלהם והשפעת תכניות הריאליטי והפייסבוק על חייהם. מיכל מספרת, כי "תהליך הכתיבה וההוצאה לאור של ספר יכול להיות שביל לא קל לפסוע בו – דרך רצופת מכשולים ולעתים קרובות בודדה. אתה יושב לבדך מול מקלדת מחשב ומתמודד עם דף לבן וריק ועם גירויים סביבתיים כמו פייסבוק, טלוויזיה, והחיים שרוחשים מחוץ לבית ומפתים אותך להפסיק לכתוב. לא אחת אתה מוצא את עצמך שואל: למה אני צריך את זה בכלל??? מה יגיד מי שיקרא את מה שכתבתי? איזה פחד!!! אבל כשאתה מעז להתמודד עם השדים שלך, לכתוב מילים שנוגעות באמת שלך, לחשוף את הלב, וכשהפחד מלא לכתוב גדול מהפחד מלכתוב – אתה מבין שזה היה שווה כל רגע".

 

 

 

מיכל בכר סיימה בהצטיינות את החוג לספרות ותקשורת באוניברסיטת תל אביב. עובדת כעורכת, כלקטורית וכדוברת בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כילדה מחוננת עברה בעצמה חוויות דומות לאלו שעוברת שיר, גיבורת ספרה "כמעט מפורסמת" – שאינה מעריכה מספיק את כישוריה ורוצה יותר מהכול להשתייך, להיות מקובלת, ולפעמים להרשות לעצמה גם לא להצליח.

 

 

שם:  מיכל בכר

גיל: 35

מגורים: תל-אביב (ירושלמית במקור)

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר, כמעט מפורסמת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ 2012.  

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך?  לאחר שהרעיון לספר נבט בתוכי, מוחי הוצף ללא הרף בתמונות ובמילים, כאילו הספר הוקרן כמו סרט על מסך בראשי. הרעיון המרכזי לספר נשאב מהחיים הסובבים אותנו: מההצפה של תוכניות הריאליטי ותחרויות הכישרונות, כמו כוכב נולד", The voice"", "בי"ס למוסיקה" ועוד, את מסך הטלוויזיה. התמונה המופיעה בפרק הראשון, בה מדמיינת גיבורת הספר את עצמה עולה לבמת הגמר לחבק את אחיה הזמר וזוכה לתשומת לב, נכתבה בהשראת נינט טייב ואחותה סופי, שעלתה לחבק את אחותה הגדולה עם זכייתה על במת גמר כוכב נולד 1 והפכה ל"סלב" בפני עצמה.

 

ההתרחשות והדמויות בספר הן פרי דמיוני הקודח אך חלקים מסוימים בהן, אם חיצוניים ואם רגשיים, נכתבו בהשראת חוויות שעברתי אני, או בהשראה עקיפה של אנשים שאני מכירה.

תהליך הכתיבה וההוצאה לאור של ספר יכול להיות שביל לא קל לפסוע בו – דרך רצופת מכשולים ולעתים קרובות בודדה. אתה יושב לבדך מול מקלדת מחשב ומתמודד עם דף לבן וריק ועם גירויים סביבתיים כמו פייסבוק, טלוויזיה, והחיים שרוחשים מחוץ לבית ומפתים אותך להפסיק לכתוב. לא אחת אתה מוצא את עצמך שואל: למה אני צריך את זה בכלל??? מה יגיד מי שיקרא את מה שכתבתי? איזה פחד!!! אבל כשאתה מעז להתמודד עם השדים שלך, לכתוב מילים שנוגעות באמת שלך, לחשוף את הלב, וכשהפחד מלא לכתוב גדול מהפחד מלכתוב – אתה מבין שזה היה שווה כל רגע.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך?  הטיוטה הראשונה של הספר נכתבה בצורה מאוד אינטנסיבית. הרעיון הבשיל בי במהלך טיול עם הכלב שלי מקס, ומהרגע בו שבתי לביתי מהטיול לא הפסקתי לכתוב עד שסיימתי את הספר – כשלושה שבועות לאחר מכן. עם זאת, כמובן שבזאת לא הסתיים התהליך… עבודת עריכת הטקסט לקחה מספר חודשים, ולשמחתי הופקדתי בידיה האמונות של עורכת וסופרת הילדים הידועה יונה טפר, ממנה למדתי רבות. לאחר מכן עבדתי במשך מספר חודשים נוספים בצורה צמודה עם המעצבת הגרפית הנפלאה, יפעת דיין מסטודיו "גם וגם". לשמחתי יפעת הסכימה להיות זו שתגשים את חלומי. היא מימשה בצורה יוצאת דופן את הרעיון שהיה במוחי אודות הצד הויזואלי המיוחד של הספר המבדיל אותו מספרי נוער אחרים, בכך שכל עמוד ועמוד בספר מעוצב גרפית בשפת הנוער העכשווית, ושונה מקודמו.

איזה ספרים קראת לאחרונה? היות ואני עובדת גם כעורכת, גם כלקטורית וגם כדוברת בהוצאת ספרים, אני קוראת לא מעט כתבי יד וספרים בעיקר בשלבי טרום הפרסום שלהם, ומפנטזת על זמן פנוי בו אוכל לקרוא אך ורק להנאתי הפרטית. עם זאת, תמיד מונחים ליד מיטתי ספרי שירה שהם אהבת הקריאה האמיתית שלי: חזי לסקלי, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, אלתרמן, דויד אבידן, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, חדווה הרכבי ומשוררות נוספות כמו אורית גידלי, תמרה אבנר ורוחמה וייס. כמו כן מונח לידם ספר הציטטות של חנוך לוין שאיתו מעולם לא יכול להיות לי משעמם.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? כיום אני בוחרת בפוליגמיה ספרותית ולכן אין סופר/משורר אחד כזה. נשמור את המונוגמיה לחיים האישיים…

אילו ספרים קראת בילדותך? בילדותי ועד לא מזמן הייתי "קוראת סדרתית": אם מצאתי סופר שאהבתי את אחד מספריו, המשכתי וקראתי ברצף את כל הספרים שאי פעם פרסם. אני זוכרת שקראתי את ספריה של אסתר שטרייט וורצל ("אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ו"בן ערובה" – נקראו שוב ושוב עד שחיקתם), דבורה עומר, גלילה רון פדר, ספרי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי, את סדרת ספרי החמישייה הסודית, השביעייה הסודית, וכן כל ספר שניתן לאחותי הגדולה לקריאה. זכורה לי היטב תחושת השמחה בדרך חזרה הביתה בדילוגים מהספריה העירונית, שהייתה ממוקמת ליד גבעת התחמושת ואת החלטתי כילדה לקרוא את כל הספרים בספריה, אחד אחר השני, לפי סדר הופעתם במדף…

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד?  אם הייתי נשלחת לאי בודד הייתי כורכת בספר אחד את כל השירים שאני הכי אוהבת מספרי השירה השונים שברשותי – השירים המסומנים בספרים השונים ב"אוזני חמור", אלו שמצהיבים על המקרר, או מפוזרים כדפים מצולמים וכאסאמסים ששלחתי לאנשים היקרים לי ביותר. בנוסף, הייתי לוקחת ספר תמונות של כל בני משפחתי וחבריי הקרובים, ואולי הייתי לוקחת גם את "כמעט מפורסמת" כדי להיזכר במשהו שאני שמחה שהספקתי לעשות לפני שנתקעתי על אי בודד…

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  בגיל 16, ראיתי מודעה שהתפרסמה בעיתון "מעריב לנוער" ובישרה על תחרות. המתמודדים נתבקשו לשלוח סיפורים או שירים שכתבו והפרס – הוצאה לאור של ספר פרי עטם. שלחתי בחשאי מקבץ של שירים שכתבתי בגילאי 16-12 ולאחר זמן מה הגיעה מעטפה עם הודעה על זכייתי בתחרות. בעקבותיה, כשהייתי בת 17 התפרסם ספר שירים שלי בשם "מחסומים ואשליות" (הוצאת סער 1993).

מיכל בכר ערכה את הספר "החיים השניים הקצרים של ברי טאנר" מסדרת רבי המכר של "דמדומים", ואת סדרת "בני האלמוות" המצליחה ("לנצח", "ירח כחול").

ספרי קצת על הספר שכתבת: כמעט מפורסמת מספר את סיפורה של שיר כרמי בת ה-13, שיש לה חברה אחת טובה, ציונים בשמַים ופרפרים בבטן בכל פעם שהיא רואה את עומרי גבע מ-ז' 1. אבל היא חושבת ש'חוכמה' אינה תכונה שעשויה למשוך מישהו ובטח לא עוזרת לה להיות מקובלת. לעומת זאת, אחיה תומר בן ה-16, מקבל במבחנים בקושי 80. אבל יש לו מראה של דוגמן, המון חברים וכישרון מוסיקלי, שבזכותו התקבל זה עתה לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית, "אתה הכוכב הבא". האם חייה של שיר עומדים להשתנות, עכשיו כשכולם מכירים אותה בתור אחותו של תומר המפורסם? כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת כדי להתקבל לחבורת הבנות השולטות בכיתה? ומה היא תגלה על חברוּת אמת ועל אהבה ראשונה?

 כמעט מפורסמת מכניס אותנו לחייה ולליבה של נערה מחוננת בת 13 שמרגישה שבעולם שכזה, המאדיר כישרונות  בימתיים, ה"כשרון" היחידי שיש לה – להיות חכמה – איננו אטרקטיבי. במיוחד בהשוואה לאחיה הגדול והחתיך תומר, שבזכות כישרונו המוסיקלי ו"הקוואליטי סטאר" שלו, התקבל זה עתה לתוכנית הפופולרית "אתה הכוכב הבא". שיר הופכת, במהירות המוכרת לנו מן המציאות, להיות "אחות של תומר המפורסם" ומתפתה לרחוץ באור הכוכבים שלו על מנת לשדרג את מעמדה החברתי. במקביל, כמו לא מעט ילדים מחוננים, היא מנסה להבין היכן עובר הגבול הדק בין הציפיות החיצוניות הגבוהות ממנה- להביא בכל פעם את ציון המאה הבא- לבין הציפיות שלה מעצמה, ורוצה להצליח להרגיש שזה בסדר לפעמים גם לא להצליח…  האם שיר תתפתה לבגוד בחברתה הטובה ביותר בזמן אותן חמש דקות תהילה כדי להפוך למקובלת? מה היא תלמד על עצמה, על חברות אמת, אהבה ראשונה ועל מי הכוכב האמיתי בחייה?

"אף פעם לא תיארתי לעצמי שהחיים שלי יכולים להשתנות עד כדי כך, בגלל תוכנית טלוויזיה. כאילו יום אחד הייתי שיר מ-ז'2, שיש לה רק עשרים חברים בפייסבוק וחברה אחת במציאות, ולמחרת הייתי שיר כרמי, אחותו של תומר כרמי, שכולם מכירים מהטלוויזיה…" מתוך כמעט מפורסמת.

מיכל בכר, שזה ספרה הראשון בפרוזה, מתארת בנאמנות את עולמם של בני הנוער היום, על שפתם, מערכות היחסים שלהם והשפעת תוכניות הריאליטי והפייסבוק על חייהם. המחברת מספרת ברגישות על עולמה של ילדה מחוננת, שאינה יכולה שלא להצטיין בלימודים, אך רוצה להיות גם מקובלת ואהובה בחברה.

זהו ספר עכשווי שהיה צריך להיכתב. סיפור אמין וכנה, המתאר בחדות ורגישות את מה שחשוב לבני העשרה ומה משפיע עליהם בחברה בה הרצון להיות 'מפורסם' חזק לפעמים יותר מהצורך למלא את המילה הזאת בתוכן אמיתי. הספר רואה אור במתכונת האהובה על קוראים צעירים בימנו, מתכונת שבה הטקסט, האיורים והגרפיקה הופכים למשלב אחד, כשהעלילה, הדמויות והרעיונות מקבלים עיצוב גרפי בכל אחד מעמודי הספר. ב'כמעט מפורסמת' העוסק בתוכנית ריאליטי, תורם העיצוב הגרפי לחיבור חי ומעניין עם עולם המדיה, המחשבים והפייסבוק.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? לאחר שסיימתי את עבודת העריכה של "כמעט מפורסמת" ונחתי כשבוע, הרגשתי שוב את אותו דגדוג באצבעות, ואת מה שלורקה מכנה כ"דואנדה" המתיישבת בתוכי כמו רוח. ניסיתי להתעלם מהדגדוג, אבל הוא צחק עלי. אז התיישבתי שוב וכתבתי רומן נוסף לבני הנעורים בשם אוֹן-ליין, הפעם לגילאים מעט יותר מבוגרים (גילאי 15-17). אני מקווה להיכנס לעבודת עריכה עליו בקרוב. בימים האחרונים הדגדוג חזר שוב לבקר, אז התחלתי לכתוב את הפתיחה לספר ההמשך לכמעט מפורסמת.

מיכל כתבה ביחד עם שירי מימון ודור דניאל את השיר "חלק ממך" שהגיע למקום הראשון בגלגלצ. 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? היות ואני בעצמי "סופרת מתחילה" ועדיין אינני מעזה כלל לגלגל על הלשון את המילה "סופרת", הייתי מציעה לכל יוצר באשר הוא, סופר או לא סופר, מתחיל או וותיק, לא לוותר לעולם על הפקפוק, ולזכור את מילותיו של אביתר בנאי: "הפחד הוא שער".

משפט מסכם: אתם עדיין פה? למה אתם מחכים? "כמעט מפורסמת" ממתין לכם בחנויות הספרים ואני מחכה לכם בעמוד הפייסבוק. נתראה שם… 

פרקים ראשונים מתוך "כמעט מפורסמת" מאת מיכל בכר

 

פרק 1: כוכב אחד שלי

 

אף פעם לא תיארתי לעצמי שהחיים שלי יכולים להשתנות עד כדי כך בגלל תוכנית טלוויזיה. כאילו יום אחד הייתי שיר מ-ז' 2 שיש לה רק עשרים חברים בפייסבוק וחברה אחת אמיתית במציאות, ולמחרת הייתי שיר כרמי, אחות של תומר כרמי שכולם מכירים מהטלוויזיה.                                                                                                              

אף פעם גם לא חשבתי שלהיות אחות של תומר זה כזה כבוד, כי מאז שאני זוכרת את עצמי הוא עשה הכול בשביל לעצבן אותי. תומר בכלל לא דומה ליובל, אחיה הגדול של רוני סֶגַל, החברה שלי, שכל הזמן דואג שהיא לא תהיה עצובה. אבל רוני אומרת שיובל בסך הכול גדול ממנה בשנה וחצי וזה שאבא שלה עזב את הבית, לא הופך אותו לאבא החדש שלה. ושיעזוב אותה בשקט, כי  אמנם קוראים לה רוני אבל זה לא אומר שהיא צריכה להיות שמחה כל היום.

לתומר אף פעם לא אכפת אם אני עצובה או לא. תמיד הוא צוחק עלי שבטח אבא ואמא עשו טעות בבית החולים והביאו אותי במקום את אחותו האמיתית, כי לא יכול להיות שהוא יצא כזה קוּל ואני כזאת חנונית. ופעם אחת בתחילת השנה, כשרק עברתי מהיסודי לבית הספר החדש, שיש בו גם חטיבת ביניים וגם תיכון, הוא עבר לידי בחצר עם החברים שלו מכיתה י' ואפילו לא אמר לי שלום. כך שבטח לא תיארתי לעצמי שמהאח הזה ייצא לי משהו. למען האמת, עד עכשיו אני עוד לא מאמינה שזה אכן קרה.            

אמא, שבדרך כלל לא מתלהבת מתוכניות ריאליטי, אומרת ש"מה שבא בקלות, הולך בקלות". אבל זה די צפוי מצידה. הרי עד לפני שבוע היא לא ראתה אפילו פעם אחת את התוכנית "אתה הכוכב הבא", לא ידעה מי זו ליאֶל, המנצחת הגדולה של העונה הראשונה, ובטח שלא הבינה איך ג'סטין בּיבּר נהיה כוכב כזה גדול רק מלשיר ביוּ-טיוּבּ.                                                                  

בלילה, במיטה, נזכרתי בשיעור תקשורת, כשאיילת המורה דיברה איתנו על האופן שבו השתנתה מפת לוח השידורים בשנים האחרונות, כשתוכניות הריאליטי תפסו תאוצה והפכו לחלק מרכזי משידורי הטלוויזיה ומתרבות הצפייה. המורה גם הראתה לנו כיצד עם השנים התפתחו והשתכללו תוכניות הריאליטי. לשם ההדגמה היא הקרינה לנו קטע מגמר העונה הראשונה של "אתה הכוכב הבא" מלפני שבע שנים, שנראה לי הרבה פחות מרשים מגמר העונה האחרונה. הבמה הייתה הרבה יותר צנועה ואיילת סיפרה שלתוכנית בכלל לא היה אז עמוד פייסבוק משלה או אפליקציית אייפון. אבל העיקרון נותר זהה: ל"אתה הכוכב הבא" מגיעים מתמודדים שיש להם יותר מכישרון אחד. למשל, שחקן שהוא גם רקדן, זמרת שהיא גם נגנית, או אַקְרוֹבָּט שהוא גם קומיקאי.                                                                                               

בלילה נזכרתי בקטע שראינו: איך הכריזו על ליאֶל, שהיא גם זמרת וגם רקדנית, כעל הזוכה הגדולה ואחותה הקטנה גֶּפֶן עלתה אחריה לבמה וחיבקה אותה בהתרגשות, ואיך צילמו את שתיהן וכולם התייחסו גם לגפן בכבוד. אני לא הצלחתי לדמיין את עצמי עולה לבמה ומחבקת את תומר, כשכל הקהל צועק בהתלהבות. בכל פעם שהגעתי לשלב העלייה למדרגות הבמה קפצו לי לראש המילים שדנה, ענת ושאר הבנות של החבורה שלהן אמרו לי: "היית מתהֱ היית מתה! היית מתה!" ויכולתי לשמוע את הצחוק שלהן מקיף אותי מכל הכיוונים.

אז חיבקתי את אריסטוֹ, החתול שלי, והסתכלתי החוצה מחלון החדר אל הלילה שנראָה לי שחור ואפל. הבטחתי לעצמי שאני לא נרדמת עד שאני מוצאת לפחות כוכב אחד בשמים. כוכב אחד שינצנץ אלי. כוכב אחד שיהיה רק שלי.

 

 

פרק 2: רק בקשה אחת                                                                                   

 

הכול התחיל ביום שני שעבר. רוני לא הרגישה טוב וסימסה לי בבוקר שהיא לא תגיע היום לבית הספר ושלא אשכח לכתוב את כל מה שהמורה אומרת, גם במתמטיקה. טוב, היא כבר מכירה אותי, אני תמיד רושמת כל מילה ליתר ביטחון, אבל מתמטיקה זה המקצוע היחידי שאני לא כל כך טובה בו. אפילו קיבלתי במבחן האחרון ציון 70, שזה הציון הכי נמוך שאי פעם קיבלתי. לפעמים בשיעורי מתמטיקה אני רק עושה את עצמי מקשיבה ובמקום זה מפנטזת איך עומרי גבע מ-ז' 1 עם העיניים הכחולות נפרד מדנה ואחר כך מציע לי חברוּת. איריס המורה לא מעירה לי. היא לא רק המורה למתמטיקה שלנו, אלא גם המחנכת והיא בעצמה אמרה לאבא ואמא באסיפת ההורים האחרונה "שאי אפשר שהילדה תביא מְאִיוֹת בהכול". אבל זה לא עודד אותי בכלל.  

אבא צחק ואמר שאולי בגלגול הבא אני אוהַב גם מתמטיקה, אבל אמא אמרה שאסור לי לוותר, כי אני ילדה מוכשרת ומחוננת ושאם אאמין בעצמי ואתאמץ, אוכל להצליח גם במקצוע הזה.  כשאמא דיברה, חשבתי לעצמי שלפעמים נמאס לי להיות מחוננת ובטח שנמאס לי כל הזמן להתאמץ, אבל לא אמרתי כלום. מה כבר יכולתי להגיד להם?         

זה לא שלא רציתי להצליח גם במתמטיקה, במקום להרגיש אשמה שאני לא מבינה כלום. אבל מצד שני, גם ככה מדד הפופולריות שלי לא בשמים בגלל שבכל המקצועות האחרים יש לי ציונים מעולים, ואני יודעת שמאחורי הגב הילדים קוראים לי לפעמים חרשנית. ואם זה לא מספיק, אז עכשיו אמא אומרת שאני צריכה להתאמץ יותר… מה יקרה אם גם במתמטיקה יהיה לי ציון טוב? כבר לא ידעתי אם זה יגרום לי להרגיש יותר טוב או יותר רע. מה שבטוח, לא רציתי שהעיניים שלי יתחילו לנצנץ מול איריס המורה וההורים, אז ניסיתי לחשוב מהר על משהו מצחיק. נזכרתי איך כשאריסטוֹ היה גור פצפון, חזרתי יום אחד מבית ספר ולא מצאתי אותו בכל הבית. חיפשתי המון זמן וכשכמעט התייאשתי, מצאתי אותו מתחבא בתוך נעלי ההתעמלות בחדר של תומר. אם היה לי אייפון הייתי מצלמת את אריסטוֹ, כזה קטן ומכורבל כמו בייגלה, ומעלה לפייסבוק שלי. לצערי אין לי אייפון אלא רק טלפון שעבר אלי מתומר, אחרי שהוא קיבל אייפון חדש ליומולדת שש-עשרה. ובינינו, מה הסיכוי שמישהו מלבד רוני, היה עושה לי "לָייק"?    

בכל אופן, רוני לא הגיעה לבית הספר. הייתי חייבת לנסות להקשיב גם במתמטיקה ולכתוב כל מה שאיריס המורה אומרת, במקום למלא את הדף האחורי של המחברת שלי בלבבות, ולכתוב עומרי מצד אחד ושיר מהצד השני.  לא הצלחתי להתרכז, כי כל הזמן חשבתי מה אני הולכת לעשות בהפסקה ואיך אעביר אותה ללא רוני, בלי שאף אחד ישים אלי לב. ממש לא התחשק לי שבנות הרביעייה ייכנסו בטעות לכיתה ויראו אותי שם לבד. "הרביעייה" הן הבנות הכי מקובלות בכיתה: דנה, ענת, לידוֹר וירדן. קשה לפספס אותן. הן תמיד לבושות בבגדים הכי אופנתיים, הולכות יחד לכל מקום ומסתכלות על כולם מגבוה. דנה היא שחומה וגבוהה. יש לה רגליים ארוכות שנדמה שאינן נגמרות לעולם והיא הולכת בגוו זקוף, כמו רקדנית. כבר מזמן הבנתי שלמרות שהיא לא הכי יפה מביניהן, היא המלכה הבלתי מעורערת וכולן עושות תמיד מה שהיא אומרת. אם דנה לא נמצאת, אז ענת, השָׁטֶנית המתולתלת עם האף המחודד, תופסת את מקומה בראש החבורה, והולכת שלובת זרוע עם לידוֹר וירדן בחצר בית הספר. מצידה האחד לידוֹר, שיש לה גוון עור כל כך בהיר שנדמה לפעמים שהיא שקופה, ומצידה השניירדן הבלונדינית, שהיא הילדה הכי יפה בעינַי בכל בית הספר.      

כל השיעור חשבתי רק איך להעביר את עשרים הדקות של ההפסקה. עשר דקות אצליח להעביר בשירותים, כי הבאתי איתי את הספר "דמדומים" שלקחתי מהספרייה, ואוכל לדמיין איך ערפד מסתורי ויפה תואר נכנס לי לחיים והופך אותם למרגשים ומעניינים. אבל מה אעשה בעשר הדקות הנותרות? חילקתי אותן בראש אולי מאה פעמים, כך שאם זה לא מתמטיקה, אני לא יודעת מה כן.          

בסוף רוני הגיעה ממש בתחילת ההפסקה, ואמרה שזה היה הלילה שלה אצל אבא. קראו לו בדחיפות למשרד, אז הוא נתן לה אקמול והביא אותה לבית הספר, והיא בכלל כבר מרגישה יותר טוב. כשדיברה, המשקפיים שלה התכסו באדים וידעתי שהיא משקרת. היא לא באמת מרגישה טוב, אבל לא אמרתי כלום.                                                                                                

אחר כך יצאנו לחצר וישבנו על המדרגות. הסתכלנו על הבנים ששיחקו כדורגל ושתקנו. פתאום רוני שאלה, "אם היית יכולה לבקש רק בקשה אחת, שבטוח תתגשם, מה היית מבקשת?" וסידרה את הקשת בשיער הג'ינג'י הארוך שלה.      

"רק אחת?" שאלתי את רוני. היא הנהנה בחיוב והוציאה את הכריך שלה. "רק אחת!" ענתה בפסקנות ונגסה בו.    

הסתכלתי על עומרי שבדיוק הבקיע גול וחצה את המגרש בריצה, כשהידיים שלו מונפות למעלה. כל הבנים מהקבוצה שלו קפצו עליו בשמחה. חשבתי שיש לי המון בקשות ואיך אוכל לבחור רק אחת? אני רוצה שעומרי יתאהב בי באורח פלא ויציע לי חברוּת. אני רוצה להיות יותר יפה. אם אפשר אשמח שיהיה לי שיער בלונדיני חלק כמו של ירדן, שמניפה אותו מצד לצד כאילו היא שחקנית הוליוודית. אני רוצה להיות מקובלת ושיהיו לי מלא חברים שירצו להסתובב איתי. אני רוצה להצליח במתמטיקה ולהבין את כל הנוסחאות האלה, אבל לפעמים בא לי לא להצליח, ושזה גם יהיה בסדר.                                                         

"לא יודעת," עניתי. "משאלה אחת זה לא מספיק. מה את היית מבקשת?" חשבתי שרוני תגיד שהיא רוצה שההורים שלה יחזרו לחיות ביחד, או שהיא תקבל את הסולו בהופעה של חוג ריקודי ההיפּ-הוֹפּ שלה. היא הרי לא מפסיקה לדבר עליו כבר שבועיים ולהדגים לי את הצעדים. אבל רוני חייכה את החיוך הערמומי שלה ואמרה, "אם הייתי יכולה לבקש רק משאלה אחת הייתי מבקשת שכל המשאלות שלי תמיד יתגשמו." ושתינו צחקנו.                                                                                              

אחר כך בדרך לכיתה ראינו את יובל, האח שלה. הוא עמד במסדרון עם החברים שלו מנבחרת השחייה של כיתות ח'. גם יובל וגם רוני ממש טובים בכל הנוגע לכושר גופני. מי שמתבונן ביובל מהצד יכול לנחש את זה, כי יובל תמיד לבוש בבגדי ספורט ולפי מבנה הגוף האתלטי והשרירים המפותחים שלו ברור שהוא ספורטאי. לעומת זאת, מי שלא מכיר את רוני יכול לחשוב שהיא סתם חנונית נמוכה וממושקפת. אבל רושם ראשוני ומראית עין יכולים להטעות. רוני היא ספורטאית מדהימה. בתחילת השנה היא התקבלה לנבחרת השחייה ונהגה ללכת להתאמן אחרי בית ספר בבריכה שבאוניברסיטה. היא יכולה לשחות אפילו שלושים בריכות ולא להשתעמם או להתעייף בכלל. אני, בניגוד אליה, שונאת לשחות בבריכה ושונאת כשכְלוֹר חודר לי לעיניים. כמעט כמו שאני שונאת מתמטיקה. אבל בגלל שרוני החליטה להתמקד בכישרון הריקוד שלה ולהשקיע בהיפּ-הוֹפּ, היא עזבה את הנבחרת, ויובל נשאר הנציג היחיד של משפחת סגל בבריכה.                        

כשיובל ראה את רוני, הוא עזב את החברים שלו ובא לקראתנו בריצה. בכלל לא היה לו אכפת שרואים אותו מדבר עם שתי הילדות הכי חנוניות בשִׁכבת כיתות ז'. האח שלי, תומר, בחיים לא היה מדבר איתי ליד כולם.                                                                                                                

"חיפשתי אותך בבוקר ולא ראיתי אותך. איפה היית?" הוא שאל אותה וזה נשמע לי מוזר, כי חשבתי שאם הם אחים אז גם הוא אמור לישון באותם ימים אצל אבא שלה.                                                                                

"לא הרגשתי טוב, בגלל זה איחרתי." ענתה לו רוני בחוסר חשק מופגן. "אז למה בסוף באת לבית הספר?" חקר אותה יובל. "את מרגישה יותר טוב?"                                                                                                           "היא לקחה אקמול," עניתי, כי ראיתי שהוא באמת דואג ורוני לא מתכוונת לענות לו.

"אם שיר בסביבה, אני רגוע. אני סומך עלייך שתשמרי על רוני בשבילי." הוא חייך אלי ופתאום שמתי לב שיש לו חיוך ממש יפה. חיוך שחשף גומת חן אחת בלחי השמאלית ורווח קטן בין השיניים הקדמיות. חשבתי לעצמי שאם לרוני היה שיער חום ולא שיער ג'ינג'י והיא הייתה מורידה את המשקפיים, אז הם אפילו היו דומים. חייכתי ליובל בחזרה.   

"טוב, אני מקווה שתרגישי טוב, רוֹנוּש, ואם שוב תרגישי רע, תבואי לכיתה שלי ואקח אותך הביתה," הציע יובל. "לאיזה מהם? " מלמלה רוני, אבל יובל כבר חזר לחברים שלו והצלצול שנשמע בחצר לא הותיר מקום לספק ההפסקה הזו נגמרה.

 

כמעט מפורסמת, מאת מיכל בכר. מאוייר בשלל רעיונות גרפיים על ידי יפעת דיין, סטודיו "גם וגם", הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 164 עמודים


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

Category: ספרות נוער, סרטונים נבחרים

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.